פסקה זו בנויה על משלים רבים של חכמים, בהם כנסת ישראל נמשלת ללבנה (סוכה כט, א; מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא פרשה א ועוד), והרב מפתח את פרטי המשל הזה: אפשר היה לדרוש את העניין שכנסת ישראל היא כלבנה, לעומת החמה, שהיא משל לקב"ה – הוא מאיר את תורתו, וכנסת ישראל, כלבנה, קולטת את האור הזה ומחזירה אותו אל המציאות, אל האנושות והעולם, על ידי מימושו של האור בהוויה. הרב דורש כאן דווקא את הפרט האחר שבמשל – הדינמיות של מילוי וחיסרון. הלבנה נמצאת במצבים שונים, יש בה צורות שונות. באמצע החודש היא במילואה, ומאמצע החודש ואילך היא הולכת וחסרה עד שהיא נעלמת, מכוסה, ואחר כך שוב עולה וצומחת, מתמלאת. כל פעם זו כאילו לבנה חדשה, ולכן המחזור הזה נקרא בעברית 'חודש'. כך הרב תופס את התהליך ההיסטורי של האומה הישראלית, שיש בו גדוּלה ששיאה הוא כאשר הארץ כולה בידי ישראל, המקדש על מכונו במלוא תפארתו, שלמה יושב על כסא מלכותו בלא מלחמה ושפיכות דמים וחכמתו למעלה מכל האדם. הכל מלא ושלם – "סיהרא באשלמותא" (זוהר ויצא קנ, א), הלבנה במילואה. זה השיא, ואחר כך יש ממנו חיסרון אחרי חיסרון. ירידת הדורות, חורבן המקדש, גלות קצרה – פְּעָמִים נִפְרֶצֶת, פְּעָמִים נִבְנֵית, כלומר, כשאנחנו מביטים על הלבנה, לעתים החיסרון הוא מצד אחד, כמו נפרץ, ופעמים מן הצד השני, ואז הוא הולך ונבנה. הייתה גלות, אבל כנסת ישראל הלכה ונבנתה אל בית המקדש השני שאמנם לא היה כמו הראשון, אבל בכל זאת היה מצב בנוי. כל זה מתרחש בתוך תהליך שנמשך מן השיא אל הגלות האחרונה, עד לכיסוי הגמור – הדורות האחרונים, בהם אם מצד הפרעות ואם מצד ההתבוללות, נדמה שהיא הולכת ונעלמת ולא תראה עוד.
הרב חש בחושך הגדול, כאשר בימיו אמרו שכבר אין תוחלת והגולה היהודית מתכלה והולכת. אז זה היה בעיקר על ידי השכלה והתבוללות, ואחר כך לא רק שמד אלא גם השמדה ממש. לכאורה נראה היה שהאומה היהודית הולכת ומתכלה, והולכים לקראת חושך מוחלט. על זה הרב אומר שלא בִּכְדִי השוו חז"ל את כנסת ישראל ללבנה, שהרי בָּעִתִּים שֶׁהִיא חֲסֵרָה כְּשֶׁהִיא בָּאָה לְקֵץ חֶסְרוֹנָהּ, למצב של חושך גמור, כְּבָר עוֹמֵד הוּא אַחַר כָּתְלָהּ מִלּוּי אוֹרָהּ, קץ הגלות. אם נשאל אדם רגיל האם הוא מחשב את הקץ שלו, אפילו אם הוא חולה וזקן, הוא יענה שלא, הוא בכל זאת מעדיף להמשיך. אנחנו מחשבים את הקץ ומתפללים אליו, מפני שאנחנו יודעים ובטוחים שקץ הגלות אינו קץ האומה, אלא קץ החיסרון, קץ השמד – כְּבָר עוֹמֵד הוּא אַחַר כָּתְלָהּ מִלּוּי אוֹרָהּ. אמנם הכותל כאילו מפריד, אבל אחריו כבר עומד מילוי האור, ועתידה האומה שֶׁתִּהְיֶה מִתְמַלֵּאת וְהוֹלֶכֶת, עַד שֶׁתָּבוֹא לְאוֹתוֹ הַמַּעֲמָד הָאֵיתָן, שֶׁיִּהְיֶה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, באחרית הימים, וְלֹא תָּבוֹא עוֹד לְמַצָּב שֶׁל חִסָּרוֹן כִּי־אִם תִּהְיֶה תָּמִיד מְלֵאָה אוֹרָה. היא לא תחסר עוד, כמו שהחמה אינה חסרה. יבוא קץ מצב החיסרון.
הרב ממשיך ואומר שמי שחושב שהתורה, הבשורה שנתקבלה על ידי כנסת ישראל במעמד הר סיני, עומדת לעצמה (כמו האור שכבר הוחזר מהלבנה, וכבר האיר את פני התבל, ואין צורך עוד בלבנה), שאפשר להבחין בין התורה לבין כנסת ישראל, טועה. הראשונים שחשבו כך היו הנוצרים, שחשבו שהם יכולים לקחת את הברית ללא בעלי הברית, אלא הם מרצונם יהיו בעלי הברית החדשים ויפרשו אותה כרצונם, וסופם שהתרחקו מאוד מהמקור והביאו חורבן גדול. בדורות האחרונים, אנו מוצאים מצד אחד את הרפורמים שהגדירו עצמם כגרמנים בני דת משה, כלומר הפרידו בין הלאומיות לדת. התורה היא דבר חשוב מאוד, בעוד הלאומיות היהודית כבר מזמן איננה, ואנו חיים כאזרחים בתוך אומות אחרות. ומאידך, גם הקצה השני, המחנה שמכונה היום 'חרדי', אמנם לא מפריד בין התורה לישראל, אבל מפריד בין מצבה של התורה למצבה של כנסת ישראל. הם מקבלים את היות כנסת ישראל אומה בפני עצמה, אבל אומרים שעומקה, גודלה, עוצמתה ומצבה הרוחני של התורה, אינם מותנים במצבה המרוסק של כנסת ישראל בגלות. יכול להיות מצב מצוין של התורה, ומצב לא טוב של האומה, או להיפך. בהמשך, אומר הרב שגם זה לא יכול להיות. לא רק שהפרדה גמורה בין תורה לישראל, בין דת לאומה, היא שגויה, אלא אפילו הפרדה בין מצבה של התורה למצבה של האומה.
הָאֱמוּנָה בִּכְלָל וְכָל פְּרָטֵי הַמִּצְווֹת שגם הם בכלל הקניינים של כנסת ישראל, שכן בררנו וחשפנו את האמונה שלנו כאומה בירושת האבות, ביציאת מצרים ומעמד הר סיני, בנבואה המתמשכת. כל דבר שעובדים עליו ומתאמצים למענו, הוא קניין, כשם שחווה קוראת את בנה קין כי "קָנִיתִי אִישׁ אֶת ד'" (בראשית ד, א) – יש חיבור בינינו. אני התאמצתי וילדתי, זה בן שלו ושלי. הָאֱמוּנָה בִּכְלָל וְכָל פְּרָטֵי הַמִּצְווֹת הִנָּם תלויים גם הם במצבה של האומה, והם מִתְמַלְּאִים אוֹרָה רַק מֵאוֹרָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, עַל־כֵּן לֹא נוּכַל לְצַיֵּר אֶת כֻּלָּם בְּזִיוָם וְתִפְאַרְתָּם כִּי־אִם בְּמַצָּב שֶׁכְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל עוֹמֶדֶת הִיא בְּכָל מִלּוּאָהּ. וּמֵאוֹתוֹ הַגֹּבַהּ אָנוּ יְכוֹלִים לְהָרִיק עֲלֵיהֶם כֻּלָּם שִׁפְעַת אוֹרָה. במצב של גודל, הכולל אמונה גדולה, חובקת עולם ומלואו ונוגעת בכל תחום שהאנושות חיה בו. וּלְפִי מִדַּת הַיְרִידָה של האומה, הַכֹּל יוֹרֵד ואז גם האמונה קטנה, מצטמצמת לקיום המינימלי, מלאה פחד, שפלות וקושי, ונצרכת לשוֹט על מנת לכפות את עצמה. גם זו אמונה, אבל קטנה. היא באה מתוך שפלות, לא מתוך גדלות ורצון להיות אדם בעל דרגה. כשאדם נעשה חולה ומסכן, הוא חושב לעצמו: "מה נשאר, אולי אבקש מהשמים משהו, אם לא יועיל לא יזיק". עכשיו הוא מסכים לשמור שבת, כדי לא להיות חולה יותר. זה ביטוי של קטנות ושפלות, מעין "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (בראשית יז, יח), תן לי את המעט שיש לי, רק שאחיה, אינני מבקש גדולות. אמונה גדולה צריכה להיות תשתית לכל השאיפות הגדולות – כל היופי, האושר והגודל שבעולם. אמונה קטנה היא הסתפקות במועט, רק שיהיה משהו. לפי מצבה של כנסת ישראל, כך הוא מצב האמונה. אם כנסת ישראל נמצאת בקשיי הגלות, באמת נשאר רק לבקש את נקודת האחיזה. לא מעניין אותנו מה יהיה עם כל העולם, ובלבד שתימצא איזו דרך להסתדר. יהודי איננו רוצה להשפיע על אף אחד, רק שיתנו לו מנוח, לא ישדדו ולא יכו אותו. זו יכולה להיות אמונה חזקה, ואפילו מוצדקת במצב כזה, אבל היא קטנה, שכן אין בה שאיפה להשפיע על כל מלוא המציאות. כמו שאדם בריא הוא מלא מרץ ושאיפות, ואילו אדם מסכן, מוכה וחולה, מסתפק במועט, כך הָאֱמוּנָה בִּכְלָל אֵינָהּ מְאִירָה כִּי־אִם בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל הַבְּרִיאָה, הַשְּׁלֵמָה בְּחָסְנָהּ, בְּמַמְלַכְתָּהּ, בְּמִקְדָּשָׁהּ, בְּאַרְצָהּ כולה, בְּכָל קִנְיָנֶיהָ הָרוּחָנִיִּים וְהַחָמְרִיִּים. כל אחד מהמרכיבים האלו עומד במידה מסוימת בפני עצמו, ואינו תלוי באחרים על מנת להיות במצבו השלם. למשל, היום יש לנו מדינה עצמאית, אבל ישוב הארץ שלנו לוקה בחסר. המקדש השני היה במחוז קטן מאוד, וגם ממלכת יהודה שקמה אז הייתה בשטח קטן למדי. היום אנחנו חולמים על מקדש וחושבים שאולי מקדש יכול להיות רק כאשר כל הארץ תהיה בידינו, אבל האמת היא שזה יכול להיות אחרת, כמו בימי עזרא. כל מרכיב צריך להיות במילואו, כדי שכנסת ישראל תהיה בְּרִיאָה ושְּׁלֵמָה בְּחָסְנָהּ.
הַמִּצְווֹת כֻּלָּן הֵן תָּמִיד קְשׁוּרוֹת בִּמְגַמָּתָן וּבַתֹּכֶן הַפְּנִימִי שֶׁלָּהֶן דַּוְקָא לְאוֹתוֹ הַמַּצָּב הָעֶלְיוֹן, וְאָז הֵן מִתְרָאוֹת בְּכָל הֲדָרָן. גם למצוות יש טעמים – טעמי המצוות, ותוכן ומגמה מוסרית, רוחנית מעשית. זה מתראה במלוא הדרו ותוכנו, רק כאשר המצוות חלות על מציאות חברתית ואנושית מלאה, שכל תכונות הנפש פורחות בה. לְפִי מִדַּת יְרִידַת הַפְּלָאִים שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, היא הגלות, בה ירדנו גם מהממלכה, גם מהמקדש וגם מהארץ, אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לִדְרֹשׁ מֵהָאֱמוּנָה וּמֵהַמִּצְווֹת אֶת כָּל אוֹרָן. אם הכל מצומצם, חתוך ומסורס, גם המצוות הן כאלה, שכן הן יכולות לחול רק על מציאות קטנונית, ובה לא ניתן לגלות את התוכן והמגמה. על ידי המצוות אנחנו בוחרים בחיים, אבל כדי שזה יתגלה צריכה להיות תשתית, צריכה להיות מספיק בריאות ועוצמה כדי לממש את המצוות, אחרת נדמה שהאמונה והמצוות עומדות בניגוד לסדר הטבעי, שהן רק עוד סוג של סיגוף, עול כבד שאנחנו נושאים על גבנו ללא צורך. כִּי־אִם אֶת אוֹתוֹ חֵלֶק הַנִּיצוֹץ שֶׁל הָאוֹרָה, הַנִּשְׁאָר בְּקִרְבָּהּ גַּם בִּזְמַן הַיְרִידָה הַיּוֹתֵר שְׁפָלָה. וְהַנְּקֻדָּה הַזֹּאת הִיא מְקַבֶּלֶת זִיו שֶׁל עַטְרוֹת אוֹר מֵהֶעָבָר הַנֶּהְדָּר וְהֶעָתִיד הַמַּזְהִיר מֵרָחוֹק. מה שמחייה אותנו בגלות, בירידה, זה זכר העבר ותקוות העתיד. ההווה הוא רק אמירה שעדיין הקב"ה איכשהו סומך עלינו, אפילו שאנחנו מסכנים, נכים ומוכים. על ידי זה אנחנו יכולים להחיות את זכר העבר המפואר של דוד ושלמה, המקדש, הנביאים והעתיד הגדול שאנו מקווים שיתחדש אי פעם. זה הניצוץ היחיד של חיות שנשאר לנו במצוות.
בְּמִצְווֹת הַמִּקְדָּשׁ – הקרבנות, העבודה והעלייה לרגל, וְכָל הַתָּלוּי בָּהֶן – הטומאה והטהרה, ומעבר לכך וּבְכָל הַמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ בִּכְלָל, נִכָּר שִׁנּוּי הַצִּבְיוֹן שֶׁל תְּכוּנַת הָאוֹרָה הַרְבֵּה מְאֹד, וְהֵן אֵינָן בְּמִלּוּאָן גַּם לְפִי תְּכוּנַת הַהֲלָכָה כִּי־אִם כְּשֶׁהָאֻמָּה עוֹמֶדֶת בְּמַצָּבָהּ הַיּוֹתֵר מָלֵא. מצוות רבות כלל לא מתקיימות בימינו, נפגענו נואשות, כמו אדם שחתכו לו יד, רגל ואוזן. אמנם יש עוד כמה איברים מתפקדים, אבל אי אפשר להטיל עליו הרבה משימות כמו על אדם בריא, כי תחומים שלמים של המציאות חסומים בפניו. איננו יכולים לקיים את מצוות המקדש המרובות, הקשורות לכל זמן ולכל תנועת נפש, אם חטא ואם תודה. יש רק זכר קלוש – "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע ג, יד), "בזמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים – שולחנו של אדם מכפר עליו" (מנחות צז, א). גם למצוות התלויות בארץ, שאפילו כאשר מתגוררים יהודים בארץ כל עוד אין רוב יושביה עליה אין חיוב מן התורה לקיימן, אלא רק מדברי חכמים. במצוות הללו אנחנו ממש מרגישים את החיסרון, החיתוך והקרע הגמור בעולמן של המצוות. ולא רק בהן, אלא אֲפִלּוּ בַּמִּצְווֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת כֻּלָּן, כלומר, אלו שאנחנו עדיין יכולים לקיים, הָאוֹר הַמָּלֵא שׁוֹרֶה רַק בַּמַּעֲמָד הַמָּלֵא שֶׁל הָאֻמָּה. עד היום יהודים רבים לא מוכנים להוציא את חוטי הציצית מתוך המכנסיים, מפני שבמשך הדורות חששו מתוצאות ההתגרות בגויים, ואת החנוכייה שמים על השולחן בבית כדי לא לעורר את חמת האומות. אנחנו מקצצים בהרבה דברים מפני הגלות. כאשר האומה לא בבריאותה ובמצבה השלם, הכל מחשיך, ובמקום שהמצוות תהיינה גאוותנו ותפארתנו, הן נהפכות לדבר שעלינו להסתיר. וְגַם בְּהַמִּצְווֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְכָל מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת, הַנִּקְשָׁרוֹת בְּכָל דַּרְכֵי הַדָּת, גם בזה יש הבדל אם ההתנהגות היא מתוך תפארת, גודל, עוצמה ונדיבות הלב ולא מתוך עניות, מסכנות ודחק. בְּכֻלָּן הָאוֹר הַמָּלֵא שׁוֹרֶה רַק בַּמַּעֲמָד הַמָּלֵא שֶׁל הָאֻמָּה, וּלְפִי יְרִידָתָהּ כָּךְ הָאוֹר מִתְמַעֵט.
וְאָנוּ כְּשֶׁאָנוּ עוֹרְגִים לְאוֹר מָלֵא שֶׁל הֲלָךְ־נֶפֶשׁ, בִּהְיוֹתֵנוּ קְשׁוּרִים לָאֱמוּנָה וּלְכָל דְּבַר־חֹק־וּמִשְׁפָּט, הָרֵינוּ מֻכְרָחִים לְטַפֵּס וְלַעֲלוֹת עַד הַמָּקוֹר שֶׁמִּשָּׁם הָאוֹרָה הַמְּלֵאָה נִשְׁאֶבֶת, בֵּין מִצַּד קִשּׁוּרֵנוּ לְהֶעָבָר בֵּין מִצַּד יִחוּשֵׂנוּ אֶל הֶעָתִיד, וְעַל־יְדֵי כָּךְ נִמְצָא גַּם־כֵּן מִלּוּי נְשָׁמָה בְּהַהֹוֶה. בתפילה, כשאנו מתכנסים לתוכנו פנימה, הדרך היחידה שלנו למצוא את נקודת הלחלוחית, החיים והאורה שבתפילה, המצוות והקדושה, היא לטפס ולעלות בתוך הנפש, אל המקור האלוהי. אז מתנוצצים העבר והעתיד, ומהם יש לנו נחמה, שכדאי לסבול בהווה כדי להגיע אל העתיד הטוב. ההווה כולו מואר על ידי העבר, העתיד וההשתדלות להבין את ההשגחה האלוהית המובילה אותנו. אנחנו סובלים את המצב הלא טוב לא מתוך השלמה ואמירה שהעיקר שלא יהיה יותר גרוע, אלא מתוך הבנה שאנחנו בדרך, עדיין הולכים מן העבר הגדול אל העתיד הגדול. להווה יש משמעות רק של הליכה והתקדמות, אפילו אם זו ירידה, כי אנו כמו הלבנה שכְּשֶׁהִיא בָּאָה לְקֵץ חֶסְרוֹנָהּ כְּבָר עוֹמֵד הוּא אַחַר כָּתְלָהּ מִלּוּי אוֹרָהּ. תפיסה כזאת נותנת לנו כוח, תוספת חיים, אבל אִם יָבוֹא אָדָם לוֹמַר, שֶׁהוּא מוֹצֵא אֶת כָּל מִלּוּי הָאוֹרָה שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת מִצַּד מַצַּב הַהֹוֶה לְבַדּוֹ, כבר עכשיו טוב לו, כי הוא זוכה להתפלפל בדברי תורה, הוא מחדש סברות, הישיבות פורחות וכדומה. אַל תִּשְׁמַע לוֹ: סִימָן הוּא שֶׁלֹּא חָדַר לְתוֹךְ עֹמֶק הָעִנְיָן שֶׁל צְפִיַּת יְשׁוּעָה. השאלה ששואלים את האדם בבית דין של מעלה – "צפית לישועה?", קשורה גם לשאלות האחרות של עיסוק בתורה – "קבעת עתים לתורה?… פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?" (שבת לא, א). האם עסקת בתורה מתוך שציפית לישועה, ניסית לטפס ולעלות בתוככי העניינים שבתורה, לנסות ולצייר בנפשך את הגודל שלה? אם רק עסקת בה כמו שהיא, במצבה השפל, לא חדרת לעומק ציפיית הישועה, שֶׁרַק בָּהּ תְּלוּיָה הִיא גַּם־כֵּן שְׁאֵלַת פִּלְפּוּל הַחָכְמָה. יש פלפולים של הבל, ויש פלפולים של אמת. יש חכמה של אשליה ושקר, ויש חכמה אמתית. כאשר אדם מפלפל בחכמה, השאלה היא האם הוא מכוון לאמת, וזה תלוי בצפיית הישועה. אם התורה הזו מקדמת, מעודדת ומעוררת את ישראל ללכת הלאה, לבנות את החיים באופן יותר אקטיבי, הרי שהיא תורת אמת. אם היא מרפה את הידיים, ואומרת שכבר טוב, לא צריך יותר מזה, לא חסר שום דבר ואין עוד למה לשאוף – זה פלפול של הבל.
