הרב עוסק כאן בבעיה שהטרידה מאוד את בני דורו, ובמידה רבה מטרידה רבים גם בימינו. התורה מלאה בדקדוק בפרטי ההלכות, המעשים וההדרכות, ומצד שני מלאה גם ברעיונות נעלים ונשגבים ביותר, החל מהמהפכה הרעיונית של אחדות ד', דרך הרעיונות המוסריים, ועד לחזון העתיד של הרמוניה חברתית, אנושית ורוחנית. השאלה כיצד יכול הזיווג הזה להתקיים וכיצד דרים הפרטים והרעיונות הכלליים בכפיפה אחת, הטרידה מאוד בזמנו של הרב, שכן אז התחדשו, ביחוד באירופה, רעיונות גדולים של תיקון העולם. נדמה היה שאת כל סוגי המנהגים והנימוסים שהיו קודם, כמו סגנון הלבוש, הדיבור ושאר ארחות החיים, צריך לטאטא לגמרי מפני הרוח הגדולה, הרעיונות הגדולים והנכונות הנפשית למסירות למען מהפכה. גם כשהתבוננו בעולם היהודי, התקוממו על ריבוי ההגבלות ודקדוקי הדקדוקים. אי אפשר לדעת, רק מזיזים אצבע ואולי נעשה איסור. היהודים סופרים דקות – והרי מה זה משנה דקה יותר או דקה פחות? הרעיון הגדול של שבת ויום טוב הוא נפלא, אבל מה הצורך בכל העיסוק בשאלה מה נחשב למלאכה ומה לא? בית המקדש הוא רעיון נשגב, אבל כאשר מסתכלים בפסוקים ובהלכות, בכל דבר יש פרטים קטנים: אם ללכת ימינה או שמאלה, להזות שבע טיפות או שמונה. כך הוא גם לגבי כשרות, חיי משפחה וקהילה ולמעשה בכל עניין שהוא. נדמה היה שזו קטנוניות יתר, שיש בה ויתור על הרעיונות הגדולים. הרב מתמודד עם השאלה הזו, מפני שהוא היה איש הרעיונות הגדולים, ועניין זה דיבר אליו ומתוכו.
הרב מדבר על הרמוניה, אבל הוא פותח את דבריו בשאלה נוספת, שמאוד העסיקה את הזרם הלאומי בישראל. החייאת הלאומיות הייתה דבר חשוב עבורו, אבל נשאלה השאלה כיצד עושים את זה. גישתו של 'אחד העם' היתה שהרעיונות הגדולים הם התרבות שלנו. הוא נטה לזלזל בתורה המלאה בפרטים, והחשיב יותר את מוסר הנביאים, שם יש פחות פרטים ויותר רעיונות גדולים – לא לעשוק דלים, להאמין בד' אחד ולא באלילים וכו'. אין שם הוראות מדויקות כמו שיש בתורה. הרצי"ה קוק היה מספר בשם אביו הלצה שאמרו על חוגו של 'אחד העם', שיש שלוש אותיות במילה תנ"ך, וכשמוציאים את התורה – נשארת נכות. הרוחניות ללא התורה, כלומר הדייקנות, היא נכה. גם מה שנשאר הוא חשוב, אבל כמו כל דבר שלוקחים ממנו חצי, הוא נשאר נכה.
לְעָמְקָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים עַל־יְדֵי צֵרוּף דַּיְּקָנוּת הַפְּרָטִיּוּת בְּיַחַד עִם הַעֲמָקַת וְהַרְחָבַת הַמַּחֲשָׁבוֹת הַכְּלָלִיּוֹת. כנסת ישראל זו האומה הישראלית, אבל זה גם מושג שרומז אל הנשמה הישראלית הכוללת. הדברים חוזרים בגרסאות שונות אצל הרב, למשל, ברעיון שהתורה שבעל פה היא הביטוי הנאמן של נשמת כנסת ישראל. כמו שכל אדם תופס כל דבר במציאות על פי כישרונו ונשמתו, כך כנסת ישראל, כלומר הנשמה של האומה הישראלית, תופסת את ההתגלות האלוהית לפי אופייה. והנה, דווקא התורה שבעל פה היא שמלאה בריבוי הפרטים וההיגיון של דרישת הפסוקים. כשאנחנו בודקים מאין באו כל הדקדוקים, התשובה היא שהם באו דווקא מחכמי התורה שבעל-פה. מדרשי ההלכה, התלמודים ואפילו מדרשי האגדה, כולם מדייקים: אם יש מילה מיותרת, כנראה שצריך לדרוש אותה, ויש לה משמעויות הלכתיות, מוסריות ופילוסופיות. אם יש פסוק שחוזר על עצמו אבל קצת בשינוי, צריך להשוות את שני המקומות. אדם אחר היה אומר שזה למען יופי המליצה, שריבוי פסוקים מעצים את הרושם, ומרבים במילים נרדפות כי זו דרכה של יצירה אמנותית. אולם לא זו הייתה נטייתה של כנסת ישראל, אלא לדרוש, לדקדק ולספור את האותיות, הפסוקים והמילים. לא יכול להיות שישנה מילה מיותרת, והתירוץ של תפארת המליצה לא מתקבל – צריך להבין לשם מה באה המילה הזאת. מטרת המטרות של הלאומיות היא להבין אל נכון את המקוריות הלאומית, את רוחה של כנסת ישראל. נשמת האומה היא התורה שבעל פה, שהרי זהו המפעל האדיר של האומה, הצטברות הלימוד והעיסוק של דורות על גבי דורות מימי הנביאים ועד דברי הראשונים והאחרונים. במשך מאות שנים, הדבר שכנסת ישראל כאומה הייתה מרוכזת בו היה לימוד התורה, ולא רק באופן כללי, אלא גם באופן הדקדקני ביותר, עם כל ההנאה והעונג שבזה. הייתה שימת לב רבה להתחדשות, ואם מישהו דקדק באופן שלא נעשה לפניו ועל ידי כך התחדש לו משהו, אין ערוך לגודל הדבר. דווקא כדי להשיג את מטרת הלאומיות ולדעת להחיות אותה כראוי, יש להיכנס לעומקה של כנסת ישראל. לא די להכיר אותה רק באופן החיצוני, לומר 'מה קרה ליהודים ולאן הלכו'. העומק הוא דווקא בשאלה מהי הנשמה של האומה והמקוריות שלה. כדי להיכנס לעומק הזה, אומר הרב, צריך צירוף של דייקנות ורעיונות כלליים.
זוֹכִים לָזֶה, לאותו הצירוף של הפרטים והכללים, עַל־יְדֵי הַדִּקְדּוּק בַּמִּצְווֹת כֻּלָּן בְּהַרְחָבַת הַדַּעַת, עַל־יְדֵי שִׁנּוּן הַהֲלָכוֹת, הַהַרְחָבָה שֶׁל הַפִּלְפּוּל וְהַדַּרְשָׁנוּת וְרֹחַב הָרַעְיוֹן בְּיַחַד. דווקא על ידי שימת לב לשינון וחזרה, ניתן לתפוס יותר את עומק ורוחב הרעיון הכולל השייך לדבר. אנחנו לא מתרכזים רק בפרטים, אלא הם בונים לפנינו את הדמות הגדולה של הרעיון. אַף־עַל־פִּי שֶׁלְּפוּם־רִיהֲטָא לפי המחשבה הרצה, במבט ראשון, נִרְאִים הַדְּבָרִים כְּסוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה, ונדמה שאי אפשר לאחוז בדקדוק הפרטים יחד עם הרעיונות הכלליים, אֵין זֶה כִּי־אִם לִכְאוֹרָה, כשבוחנים זאת לִפְנֵי הַהֶרְגֵּל וְהַטָּהֳרָה הַשִּׂכְלִית וְהַהֶרְגֵּשִׁית. אדם צריך להתרגל לטָּהֳרָה הַשִּׂכְלִית וְהַהֶרְגֵּשִׁית, ואם הוא לא התרגל עדיין, נדמה לו שהדברים סותרים. הרגל הוא לימוד – "שתרגילני בתורתך" (ברכות ס, ב), כמו שגם במדעים עושים תרגילים על מנת ללמוד. לכן "בקי ורגיל", הוא מלומד ויודע. על כן, אדם שמתרגל לחשוב ולהרגיש נכון, לא קופץ במחשבתו מדבר לדבר ולא מדלג מרגש לרגש, אלא לומד באופן שיטתי ומסודר את המחשבה, את עצמו ואת הרגש שלו, אצלו הדברים אינם קרעים-קרעים אלא מסתדרים לכלל מערכת. לפני שנטהרו ההרגלים השכליים וההרגשיים, הדברים נראים סותרים. אבל מי שטיהר, כלומר, זיקק את האופן השכלי והרגשי שלו, יודע שישנן מערכות בהן המחשבות והרגשות קשורים זה לזה. אלו שני דברים שונים, אבל יש ביניהם קשר, והוא על ידי הפרטים המשותפים והדומים. כמו שלבני האדם יש מאפיינים דומים ומאפיינים בהם כל אחד הוא שונה, וכשחוקרים את הפרטים השונים בעולם, רואים איך הם מתאחדים לחברה למרות שהם לא מאבדים מפרטיותם, ואדרבא, כל ניצוץ פרטי מעשיר עוד יותר את התפיסה הכללית. כך הוא גם ביחס לחלקי התורה השונים.
אֲבָל אַחַר־כָּךְ, אחרי ההרגל והטהרה השכלית מִתְיַלֶּדֶת תְּכוּנָה חֲדָשָׁה בְּתוֹכִיּוּת הַנְּשָׁמָה, הַמְאַחֶדֶת אֶת הָאוֹר הַכְּלָלִי הָרָחָב עִם כָּל הַכֵּלִים הַפְּרָטִיִּים, יש כאן שימוש במושגים המצויים גם בקבלה העתיקה וגם בקבלת האר"י – 'אורות' ו'כלים'. ישנם כלים, והאור אינו יכול להתגלות אלא אם כן יכנס לתוכם. כמשל לכך, ניתן לומר שישנם סוגים רבים של אנרגיה – חשמלית, גלי רדיו ועוד. אבל כדי שהם יופיעו, צריך לבנות מכשירים וכלים מדויקים שיקלטו אותם, וככל שהמכשיר מדויק ומשוכלל יותר, כך אנחנו יכולים לגרום להופעה ברורה יותר של מה שבעצם היה קיים גם קודם, אבל אז עוד לא יכולנו לתפוס אותו.
הָרַעְיוֹנוֹת עִם הָאוֹתִיּוֹת, ספר התורה הוא "אש לבנה וכתובה באש שחורה" (דברים רבה פרשה ג ד"ה יב 'בעת ההיא'). האש הלבנה, הקלף שמסביב לאותיות, היא הרעיונות, והם מופיעים על ידי האותיות שהן האש השחורה. ללא האש הלבנה, הקלף, אין על מה לכתוב וה"אותיות פורחות" (עבודה זרה יח, א). ואם זה רק קלף – הרי לא ניתן להבין דבר מהתבוננות בקלף חלק. השילוב ההרמוני ביניהם נותן את התכנים, וכאשר תופסים את השיטה, איך כותבים ומבטאים, כלומר איך משתמשים באותיות, בסדר שלהן ובמצלול שלהן, אפשר להתפתח משם למילים ומשפטים, פרקים וספרים. ככל שהאדם שולט יותר בפרטים, כך הוא יכול לבטא יותר רעיונות כלליים.
הַמַּחֲשָׁבוֹת הָרְחָבוֹת עִם הַמַּעֲשִׂים, כי גם המעשה צריך להיות מדויק, אם רוצים שהרעיון יתממש במלואו ובאופן השלם ביותר. כדוגמא מופלאה לכך ניתן לתת את המוזיקה: גם אם יש איזו מלודיה שמתנגנת בנפש, כדי להשמיע אותה היטב צריך לדייק בכל תו, אחרת כולם שומעים את הזיוף, ואז זה כבר לא תואם את מה שמתנגן בנפש ולא משיג את מטרתו.
אמנם, לכל תפיסה רוחנית יש פרטים המבטאים את הרעיונות הכלליים שלה. אך הרב אומר שזה דבר מיוחד לכנסת ישראל, משום שאכן לכל דת יש פרטים, אבל לא כל כך הרבה. הם מסתפקים במינימום הכלים, מתוך מחשבה שהכברה בפרטים תאפיל על הרעיון הגדול. נשמתה של היהדות היא דווקא להרבות בכלים, לשכללם ולדייק בהם. אבל זה נעשה לא מתוך תפיסה קטנונית, אלא דווקא מתוך מודעות לגודלם של האורות, והבנה שרק באופן כזה ניתן להביא אותם לידי ביטוי שלם. זו תפיסה מקסימליסטית, ולכן יש בה גם עומק והרחבה וגם דקדוק פרטים, המצטרפים בַּאֲרִיגָה נִפְלָאָה הַמַּרְהִיבָה אֶת הַנֶּפֶשׁ וּמַשְׂבִּיעָה מְאֹד אֶת הַנְּשָׁמָה עֹנֶג עֶלְיוֹן. הנשמה עצמה היא הכלל, ועונג הנשמה הוא הפרטים. בדומה לכך, יש 'שבת' ו'עונג שבת'. 'שבת' היא הרעיון הכללי, ו'עונג שבת' מורכב מהרבה פרטים. נכון שאפשר להסתפק במינימום, לאכול מה שיש וזהו. אבל העונג הוא ריבוי ושימת לב מיוחדת אל הכלים שבהם נאחז האור, הרעיון. מושג העונג נובע מתפיסה מקסימליסטית, הוא לא סתם סיפוק של הצרכים הבסיסיים והדרישות המינימליות.
גם אצלנו קיים מושג המינימום, מתוך מודעות לכך שלא תמיד התנאים מאפשרים להביא את הרעיון לביטויו השלם. אם חלילה אדם נמצא בלב המדבר כאשר בקושי יש לו פרוסת לחם אחת יבשה וקצת מים, אי אפשר לומר שהשבת שלו לא קוימה כהלכה, אך מנגד, כן נאמר שהיא הייתה שבת מסכנה, ללא עונג. לשאלה 'מיהו יהודי' יש מקסימום גדול מאוד, אבל יש גם מינימום – מי שנולד לאם יהודיה. זה הכלי המינימלי, החוט המינימלי שמקשר את האדם למושג הזה, גם אם הוא לא ממלא אותו בשום תוכן אחר. אם גם הוא לא קיים, אין יותר קיום למושג 'יהודי' באדם הזה (מלבד גיור כמובן, אבל בשביל להתגייר צריך למלא את המושג הזה בתוכן ולקבל על עצמו עול מצוות).
כְּדֵי לְהִכָּנֵס בְּעֵדֶן זֶה של עונג הנשמה, צְרִיכִים לְקַבֵּל גַּם אֶת הָעֹל, כמו שאדם הראשון בגן עדן נדרש לקבל עול מצוות, ומכיוון שלא הסכים לקבל את עול המצווה האחת והיחידה – גורש. צְרִיכִים לְקַבֵּל גַּם אֶת הָעֹל שֶׁל הַדְּרִיכָה בַּשְּׁבִילִים הַצָּרִים שֶׁל דִּיּוּקֵי הַמַּעֲשִׂים, פְּרָטֵי הַחֶשְׁבּוֹנוֹת המוסריים, שֶׁל כְּפִיַּת הָרָצוֹן. לא תמיד עולים באדם באופן טבעי רק רצונות טובים, ולכן עליו ללמוד לעצור ולרסן את עצמו. הוא לא יכול להיות פרוץ, לאפשר לרצונות הרעים לפרוץ מתוכו. צריך לעצב את הרצון ולכפות אותו עד שיהיה מתוקן. יש צורך גם בדִּקְדּוּקֵי קַטְנוּת בַּפְּרָטִים, אפילו בדברים קטנים מאוד שנדמה שאין להם שום חשיבות, ובכל זאת גם הם חלק מהדרישה כדי להיכנס לעדן. כמו שמדען הנכנס למעבדה צריך קודם להתרחץ, ללבוש חליפות אטומות ולהיטהר באוויר חם. ברור שלא נאמר במקרה כזה שהעיקר הוא רצונו הטוב לקדם את המדע, שהרי חיידק אחד שיביא אתו מן החוץ, אף שלא רואים ולא שומעים אותו, יכול לקלקל את הכל. רק כשיכנס כראוי, יוכל לבנות משהו. אחרת, רצונו הטוב יגרום רק להרס. וּמֵהֶם בָּאִים לָאוֹר הַגָּדוֹל הַהוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם, כאשר המציאות מוכנה לגאולה, לתחיית האומה בכללותה.
אין דרך אחרת מלבד זו, והרב בהחלט מתפלמס כאן עם התפיסה הלאומית שזלזלה בריבוי הפרטים וסיווגה אותם כשייכים לעבר. הפרטים כולם הם חלק מנשמת ישראל, מכנסת ישראל, ולכן אי אפשר לזנוח אותם. רק על ידי התחברות אל היצירות המקוריות הללו בעומקן, מופיע האור. זה גם עומקו של מושג הַיּוֹם, שהרי השמש קיימת תמיד, משמעות היום הוא שהיא גם מופיעה כלפינו. כך תופיע השמש אל האומה הישראלית, ותרפא את שברי הגלות.
