ז – שְׁלֵמוּת נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל וּתְחִיָּתוֹ, פסקה ז

השאלה איזה חינוך להעניק לילדי ישראל, נשאלה כבר בראשית התנועה הלאומית לגווניה. הדברים היו נתונים בויכוח מר בין החוגים המסורתיים לבין החוגים המשכיליים, והיוו חלק משאלת התרבות (שנקראה אז 'שאלת הקולטורה'). היו שהדגישו שיש ללמוד מקצועות חדשים שלא נלמדו במוסדות המסורתיים, כמו מדעים, ספרות, היסטוריה וגישות חדשות אל המקרא והתלמוד, כדי שבן ישראל יוכל להיות מוכשר אל החיים. לעומתם, הדגישה המגמה המנוגדת את יסודות החינוך המסורתי, ללא שום שינוי. באמצע היו גישות רבות שהציעו סוגים שונים של פשרה. כשהרב נדרש לשאלה הזו, הוא מגדיר משהו שלכאורה מוסכם על כולם: הַחִנּוּךְ הלאומי צריך להגביר בבן ישראל את הָרָצוֹן הָאַדִּיר עַל מַה שֶּׁכְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל הִיא בְּנוּיָה יִתְגַּדֵּל עַל יָדוֹ. זה כולל את כל המרכיבים שכנסת ישראל כישות תרבותית היסטורית בנויה על ידם, כמו התרבות, המסורת, המנהג, ההיסטוריה ואהבת האומה והארץ. השאלה היא כיצד עושים זאת, ועליה ניטש הויכוח הקשה והמר.

הרב קובע כאן שכנסת ישראל בנויה על הָרָצוֹן הָאַדִּיר. אלו בעצם, דברי חז"ל: "מפני מה נתנה תורה לישראל – מפני שהן עזין… שאלמלא נתנה תורה לישראל, אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם" (ביצה כה, ב). עזות זו היא רָצוֹן אַדִּיר הקיים ביסודה של האומה מצד אחד, והכישרונות, היכולת הרוחנית והארגונית לממש את הרצון הזה בעולם, מצד שני. תכליתו של החינוך היא להביא את מה שישנו באדם לידי הביטוי המיטבי בעולם. שום חינוך לא יוכל לבטל את מה שישנו או להוסיף את מה שאיננו, אלא רק לעצב, לטפח ולרסן דברים מסוימים, ולהבליט אחרים.

החינוך צריך להיות כזה שהרצון לא רק יתעצם בזכותו, אלא גם יִתְגַּדֵּל עַל יָדוֹ, ויש הבדל בין השניים: תינוק, לדוגמא, אפילו אם הוא ברוך כישרונות – הוא עדיין תינוק. עליו לא רק לפתח את גופו ואת הכישרונות שלו, אלא לגדול – להפוך להיות בוגר שקול, שכל כישרונותיו ורצונותיו יהיו בגדלות. לכן מֻכְרָח הוּא לִהְיוֹת חִנּוּךְ מְלֵא אוֹר אֱלוֹהִי בְּתַכְלִית גָּבְהוֹ, ולא בשום סוג של אור שהוא פחות מאלוהי. הרצון האדיר של כנסת ישראל נושק אל מקורו – הרצון האלוהי המהווה את המציאות, ולכן שום מגמה או מטרה שהן פחות מאשר הגובה האלוהי, לא תוכלנה לספק את כנסת ישראל. הרב מדגיש שהאוֹר צריך להיות בְּתַכְלִית גָּבְהוֹ, כי הוא יכול להיות גם שלא בתכלית הגובה. במדת היראה, למשל, יש דרגות של יראת העונש ויראת החטא, אבל החינוך שהרב מדבר עליו צריך להיות בתכלית הגובה – ליראת הרוממות. צריכה להיות גם נוכחות של אלוהים בחינוך, והיחס אליו צריך להיות ברוממות התבונית, המוסרית וההוויתית הגדולה ביותר האפשרית.

בפועל, הכוונה היא שצריך שֶׁיִּהְיֶה מְעֻלָּף בְּחִנּוּךְ לִמּוּדִי שֶׁל תּוֹרָה. יש הבדל בין יסוד החינוך המלא באור, שעניינו המגמה העליונה הכללית, לבין החינוך הלימודי – איך לומדים את התוכן הזה בפועל. כאן יש צורך בפרטים, תרגילים ומתודות, וכל שאר הדברים שמורים לומדים כדי לבצע את תפקידם כראוי. ראשית, עליהם לרצות להיות מורים ולהנחיל לתלמידיהם את הטוב והיפה ביותר שאפשר, ואחר כך מלמדים אותם כיצד להביא את האור האלוהי בתכלית גובהו לכדי ממשות. שֶׁיִּהְיֶה מְעֻלָּף בְּחִנּוּךְ לִמּוּדִי שֶׁל תּוֹרָה, כלומר מקושט ומתוקן[46] בו. יש חינוך לתוכן ויש חינוך למתודה, לגישה, לשיטה. לא די בכך שאדם יאמר שהוא בעד האידאלים היותר גבוהים, אם הוא אינו יודע כיצד לבוא אליהם. עליו גם להתרגל בדרכי ההגשמה שלהם. על זה היה דורש הרצי"ה קוק את המילים "ותרגילנו בתורתך" – צריך להתרגל בתורה, בלימוד בקריאה בהבנה איך להתייחס אליה. עמל זה הוא נקרא חִנּוּךְ לִמּוּדִי.

בֶּאֱמוּנָה עֲמֻקָּה שֶׁבָּהּ אוֹר ד' גָּנוּז, הַמְסַבֵּב אַהֲבָה לְקִיּוּם הַמִּצְווֹת. רגילים לחשוב שהאמונה היא הרמה הגבוהה ביותר. אבל למעשה, אמונה היא ספירת ה'מלכות', שהיא הנמוכה ביותר מבין עשר הספירות. זה לא מפני שהיא פגומה חלילה, אלא מפני שהיא אינה מייצגת את האור האלוהי עצמו, כי אם את היחס שלנו אליו. עניינה של האמונה הוא ביטחון וסמיכות דעת, יצירת אמון. יש אור אלוהי, אבל מערכת היחסים עם האור הזה בפועל צריכה להיות מתוך אמון, כלומר מתוך ביטחון פנימי וידיעה ודאית בדבר קיומו. גם האמונה יכולה להיות שטחית, שהוודאות שלה מסתכמת בהכרזות והצהרות על פני השטח, ועלולה להתערער על ידי המכה והשינוי הראשונים. גם בין בני אדם, האמון לא בא במקום אהבה, חיבה, הערצה והערכה. עליו לנבוע מתוכם, בהנחה שהם קיימים. אם מתברר שהם אינם, שאין את מה להעריך ואין מה לאהוב – נפגם האמון. ככל שיש הכרה מעמיקה יותר, הבאה בין השאר על ידי לימוד, התבוננות והתייחסות לאור האלוהי, כך האמונה נעשית עמוקה יותר. אור ד' בתכלית גבהו גנוז גם כאן, והוא המייסד והמבסס של האמון העמוק הזה, הכולל את כל הנפש כולה, ולא יוכל להשתנות ולהתנפץ אפילו על ידי שינוי נסיבות.

אוֹר ד' גָּנוּז, הַמְסַבֵּב אַהֲבָה לְקִיּוּם הַמִּצְווֹת. יכול להיות גם קיום מצוות הנובע מאמונה שטחית, למשל, מתוך יראת העונש. יראה זו נובעת מהופעה מרשימה של כוחו של הקב"ה, עד שהאנשים אומרים שאין ברירה וחייבים לעשות את מה שהוא אומר. אבל לאחר זמן הרושם מתפוגג, מסתכלים אנה ואנה, וכשרואים ששום הר לא בוער והשופרות לא מרעישים, מתחילים לחשוב שאולי אפשר להקל בזה קצת… אין כאן אמונה עמוקה, אלא שטחית בלבד, וממילא גם אין כאן אהבה לקיום המצוות, והן רק כמין משאוי שצריך לסחוב. לכל היותר, קיומן הוא "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט, יג) – מתוך הרגל בלבד. רק אמונה עמוקה, שהיא ודאות, ביטחון והכרה בכך שכל מה שנאמר על ידי הקב"ה הוא לטוב, גם אם אנחנו עוד לא יודעים ומבינים בדיוק כיצד, יכולה לסבב אהבה לקיום מצוותיו. כמו שכאשר האדם אוהב מישהו והוא מבקש משהו, הוא רץ להביא לו את זה עוד לפני שהוא יודע בשביל מה. הוא יודע שהוא אדם בעל שיקול נכון ולב טוב, ולכן הוא מאמין שהמטרה הטובה תתברר בהמשך.

לְקִיּוּם הַמִּצְווֹת, וּלְחַיִּים שֶׁעַל פִּי דֶּרֶךְ ד' – מצוות ומעשים טובים, הכוללים פעולות טובות שלא בהכרח נכללות במצוות שנאמרו במפורש ונתחייבו על פי הדין. ההליכה בדֶּרֶךְ ד' היא הקיום של "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו), כאשר האדם יודע אותו ומתוודע אליו בכל דרך שהוא הולך בה; כאשר בכל פנייה שהוא פונה ובכל מעשה שהוא עושה, הידיעה שהוא שליח של הקב"ה נמצאת לנגד עיניו. על זה אמרו חכמים: "מי שפעל עם א-ל יבוא ויטול שכרו" (ירושלמי שבת ו, ט). יש לפעול עם א-ל תמיד, לא רק על פי מצוותו המסוימת. כשקיום המצוות בא מתוך אהבה, כל החיים הם פעולה עם וביחד איתו, מתוך ברית. דֶּרֶךְ ד' הַמֵּבִיא אַחֲרִית וְתִקְוָה לְאֻמִּית אֶל הַכְּלָל – כנסת ישראל. זה הדרך לחנך את היחידים כך שהרצון האדיר של הכלל לא יאבד, אלא אדרבא, יהיה עוד יותר גדול, בוגר, שקול, יפה, נכון וצודק. חינוך זה הוא קיום התורה והמצוות והליכה על פי העצות שיש בתורה. הדבר מתקיים על ידי העברת המסורת מן האבות אל הבנים. אבל צריך לזכור שזה לא רק עניין של תקווה לאומית של הכלל, כי חינוך זה חשוב לכלל כְּמוֹ שֶׁמְּאַשֵּׁר גַּם־כֵּן אֶת הַפְּרָטִים. גם כל יחיד ויחיד הקשור לכנסת ישראל יהיה מאושר על ידי סוג זה של חיבור. דרכי החינוך של כנסת ישראל כוללים את הפרטים השונים. כל יחיד מתקשר בעצמו אל התורה ויש לו דרך משלו בלימודה. אם הוא מגיע באופן אישי לדרגה של תלמיד-חכם, אז כל התורה שלו היא, וכביכול כנסת ישראל כולה לא באה אלא כדי שהוא יהיה בעולם. אבל הוא מצליח להגיע לפסגה זו של מימוש הכישרונות והביטוי האישי, רק בזכות העובדה שהוא כולו מקושר למגמתה של כנסת ישראל ותורתה. גם באופן כללי, אדם יוכל להגיע למיצוי, או לביטוי היותר נשגב של אישיותו, אם יפעל בתוך המציאות ולא נגדה. ביטויו הגדול של האדם הוא לא כאשר הוא נלחם במציאות ומשמיד אותה, אלא כאשר הוא מבין, מתקן, משפר ומשכלל אותה.

על כן מבינים היחידים שכאשר הם פועלים למען האדרתה של כנסת ישראל, לא רק שהם מקדמים אותה אל תקוותה ואחריתה הטובה, כי אם גם הם עצמם מתקדמים ונעשים מאושרים יותר. וזאת לא רק מפני שהם חלק מכנסת ישראל, וממילא בטובתה – טוב גם להם, אלא מפני שבאופן זה באים לידי ביטוי באופן הטוב והמרומם ביותר כישרונותיהם ותכונותיהם האישיות. למעשה, תכונות וכישרונות אלה הם מורשה מן האבות, שכן הגנטיקה של היחיד היא הצירוף הייחודי שלו מהאוצר הגנטי של הכלל. הקשר בין היחיד לכלל הוא חזק והכרחי, ולכן אין שום ניגוד ביניהם. ניגוד בין הכלל והפרט, האומה והיחיד, קיים רק כאשר האידאה הלאומית לא באה מן המקור האלוהי, אלא מוגדרת על ידי מספר אנשים שחושבים שהם מבינים. באופן עקרוני, ניגוד כזה לא יכול להיות בכנסת ישראל, מלבד במציאות אחת – הגלות, כאשר כנסת ישראל בחולשתה, מרוסקת. במצב כזה, יכול להיווצר ניגוד בין היחידים ברוכי הכישרונות ושואפי השאיפות הגדולות, לבין מצבה של כנסת ישראל. ואפילו במצב כזה, אם היחיד ידע להתגבר ולהשקיע את כישוריו ומאמציו בטיפוחה של כנסת ישראל והעלאתה מעפרה, הוא יזכה למעלה גדולה. זו המעלה שזכו לה חכמי ישראל הגדולים בכל הדורות, שאמנם סבלו נורא, היו בגטאות והוגבלו במימוש כישרונם כפרטים, אבל השקיעו את כל עניינם בתוכן, באור ד' הגנוז. הם זכו לחיי נצח, לגדולה עצומה שיש בה צירוף של גבורה וחסד, כישרונות ויכולת התגברות, אמונה ומסירות, שהן דוגמא ומופת לבאים אחריהם עד היום. אולם כפי שיבואר בסעיפים הבאים, במציאות הטבעית, המלאה והשלמה יותר של ארץ הקודש שהטבע שלה מקודש, של המסגרת הלאומית העצמאית של מדינה ומלכות שגם היא ביטוי למלאוּת החיים של כנסת ישראל, המטרות הלאומיות – אחריתה ותקוותה הלאומית של כנסת ישראל, הן גם האושר של היחידים. שם הם יכולים לבטא את עצמם במלוא מגוון כישרונותיהם ונטיותיהם. שכן בניגוד לחיים החלקיים התובעים צמצום, הרי שבחיים המלאים – הכל נצרך.