ו – לְאֻמִּיּוּת יִשְׂרָאֵל, פסקה ט

הַמַּחֲשָׁבָה הַלְּאֻמִּית היא המחשבה על האומה, מקומה, מרכזיותה, עניינה, הקשר בינה לבין היחיד וכל מה שקשור בה. לעומתה, יִרְאַת ד' היא לכאורה עניין פרטי ואישי, חשבון הנפש של כל יחיד ויחיד עם עצמו ועם קונו. מי יוכל לומר על הזולת אם יש או אין בו יראת ד' – הרי אין סימנים ברורים לדבר הזה. לכאורה אלו שני מושגים שונים, והרב לא רק קושר ביניהם, אלא אומר שדלדולה, הקטנתה, פשטנותה ושטחיותה של המחשבה הלאומית, קשור למצבה של יראת השמיים. החוצפה, שאנשים מרשים לעצמם לראות במַּחֲשָׁבָה הַלְּאֻמִּית חיקוי ודמיון פשטני לערכם של עמים וגויים אחרים, נובעת מפגם ביִרְאַת ד'. מושג קדושת ישראל צריך להיות יסוד היסודות של המחשבה הלאומית, הן בהשלכותיו על היחסים החברתיים, הן בהשלכותיו על ראיית ארץ ישראל לא רק כמקלט ומקום למדינה (במובן הפוליטי של המילה), אלא קודם כל הדגשת קדושתה וטהרתה; והן ביחס בין עמים אחרים לבין ישראל, וביחס לחזון העתיד של העולם והאנושות באשר לאומה הישראלית. בפועל, כל אלה התדלדלו עד לכדי פשטנות, שטחיות וגסות, שמעמידות את המחשבה הלאומית בניגוד לכל הקדוש והיקר שבמשך הדורות, כאלטרנטיבה לקדושה.

הרב אומר שהסיבה לדלדול הנורא הזה, היא שירדה יִרְאַת ד' ממדרגתה הגדולה. ראשית, היא איבדה את ההשלכות שלה על ענייני הכלל ונתכנסה בליבו של כל יחיד בלבד. אבל עוד יותר נורא מזה, אפילו בתחומו של היחיד התבלטו ביותר הצדדים המוחצנים של יראת ד', כפי שמתאר הרמח"ל בהקדמתו לספרו 'מסילת ישרים', שאנשים חושבים שיראת ד' היא גלגולי שלג, השבעות וצומות; ולא תבונה, עומק, מדע וחשבונו של עולם. מאז שהרמח"ל כתב דברים אלו המצב לא השתפר במיוחד, ואולי להיפך, מקומה של היראה ירד והצטמצם עוד יותר ונכנס לפינה. כל מי שהוא ירא שמיים – בטלן יקָרֵא, מי שאין לו יחס ועניין לא עם העולם, לא עם החיים ולא עם התבונה. יש לו רק עמידה של פרישות רעה, לא פרישות נעלה שהיא שליטה ביצרי האדם, אלא התרחקות וניכור לכל מה שיש בו חיים, יופי, גדולה ועוצמה. זו בטלנות, עצלנות וחולשה פנימית, עד כדי שחושבים שכל מסכן ונכה רוח הוא בודאי ירא שמיים גדול, כל מי שהוא בעל יסורים באופן אובייקטיבי, הוא ודאי ירא שמיים. בפועל, זה בכלל לא נכון. מי לנו יראי השמיים הגדולים כנביאי ישראל, שהיו צריכים להיות חכמים, גיבורים, עשירים ויפים כדי לזכות בנבואה (שבת צב, א)? נוצר ציור נורא של יראת שמיים בתור חולשה נפשית, גופנית ואינטלקטואלית, כך שקבלת הגזירות כביכול של השמיים, קבלת המסכנות והשפלות, יחשבו ליראת שמיים גדולה, ומי שעוד יותר משפיל את עצמו, הוא עוד יותר ירא שמיים. ממילא, זה מתנגש עם תנועת הנפש שמאפיינת את הדור החדש שהרב מדבר עליו, תנועה של התקוממות נגד השפלות, העבדות והפיזור. יש רגשות לאומיים חזקים מאוד, אבל כאשר מנסים לפתח אותם לכלל מחשבה לאומית, פונים אל שלומי אמוני ישראל ולא מוצאים שם דבר. מחנה זה מלא בטלנים ומסכנים, שהם העיקר. אז פונים לאומות האחרות: איטלקים – זו אומה! הם ידעו להילחם עם האוסטרים ולהשתחרר, וכך הגרמנים, הצרפתים והרוסים. זה מקרין על המחשבה הלאומית בישראל דלדול נורא, מפני שערך הגסות והאלימות הפשוטה עולה למעלה של גבורה. זהו הקרע בין המציאות לבין מה שצריך להיות יסוד היסודות של האישיות והאומה הישראלית – יראת ד'. האומה נולדה מתוך קבלת התורה והמצוות, "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם" (דברים כז, ט). עד עכשיו היית אספסוף, אוסף שבטים, קבוצה אתנית. היום נהיית לעם בהתגלות אלוהית, באותה יראת השמיים הרוממה. היום קיבלת חזון, התגלתה דרך החיים לפניך. אבל כל זה כל כך התדלדל, הושפל ורוסק, עד שהמחשבה הלאומית בישראל שהיא התרגום ההכרחי לרגש האחווה, ההתקוממות והגאווה הלאומי, נשארו מחוץ ליראת שמיים, וממילא חלה עליו טומאת הגויים וגסותם. נוצר מצב בו כל מי שיכול להרשות לעצמו לבוז לקודשי ישראל, אומר מיד שהוא מן הלאומיים, כדי להראות שבכל זאת הוא נמצא במעמד מכובד, מחזיק בעוצמה ובגדולה, לעומת יראי השמיים המסכנים והחלשים.[38]

כדאי לשים לב לסגנון הנוקב והלא-מִצְטָעְצֵעַ של הרב, אף שאנחנו יודעים כמה ראשית שיבת ציון הלהיבה את רוחו עד לב השמיים. כל עץ, שיח, בית ואיש ישראלי, יהיה מי שיהיה, שבא לארץ ישראל – ריגש אותו, עד ששערי שמיים היו נפתחים לפניו מרוב התרגשות. ועם זאת, הוא בוחן את הדבר כמות שהוא בפיכחון גמור ומלא ללא כחל ושרק, ואומר דברים קשים: הַדִּלְדּוּל שֶׁנִּתְדַּלְדְּלָה עַכְשָׁו הַמַּחֲשָׁבָה הַלְּאֻמִּית בְּיִשְׂרָאֵל, עכשיו, לעומת הדורות בהם היתה מחשבה לאומית, אבל כ'הלכתא למשיחא'.[39] ברור היה שמחשבה לאומית עסקה בקדושת ישראל, קדושת האומה מצד התורה, החזון והייעוד, ומצדדים נוספים. הרוממות, מאז ימי הנביאים ואחריהם במשך דורות של חכמים, הייתה "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), והמחשבה הלאומית הייתה עיסוק בקדושת ישראל. אבל היא נדלדלה מאוד, עַד שֶׁאָנוּ רוֹאִים, כלומר, הסימנים המובהקים בפועל של דלדול המחשבה, הם שֶׁכַּמָּה מֵהַנִּדְבָּקִים בָּהּ מִתְמַלְּאִים פְּגָמִים רוּחָנִיִּים. אנשים שמלכתחילה היו בסדר, אך כשנדבקו בה נתמלאו פְּגָמִים רוּחָנִיִּים. פגם רוחני הוא הסתרת עוצמת הקדושה, המחשבה הנואלת שאפשר להחליף, למשל, את קדושת השבת, בפעולה כזאת או אחרת למען המפעל הלאומי, כמו ייסוד בנק או נסיעה בכרכרות לקונגרס. ייתכן שכשהרב כתב זאת, היה לנגד עיניו הועד האודיסאי בראשותו של 'אחד העם'. באו לשם בחורים נחמדים, כמו חיים נחמן ביאליק מישיבת וולוז'ין, ונתמלאו פגמים רוחניים, כי הוקסמו מהעוצמה והגודל של המחשבה הלאומית, המחשבה אודות האומה, רוחה, תרבותה, מולדתה ותולדותיה. הבעיה היא שזה כאילו בא במקום מסורת התורה והמצוות – לא רק מבחינת הערכים האישיים, אלא גם מבחינת הערכים הלאומיים. שהרי שבת היא לא רק של פלוני, אלא גם של האומה. טהרה, אם זה השולחן הטהור או חיי המשפחה הטהורים, היא לא רק של פלוני, כי אם טהרה של האומה.

מצד אחד, אם כן, כַּמָּה מֵהַנִּדְבָּקִים בָּהּ מִתְמַלְּאִים פְּגָמִים רוּחָנִיִּים, דֵּעוֹת רָעוֹת וּמִדּוֹת גַּסּוֹת, ומנגד, באותו הזמן, כַּמָּה שֶׁהֵם בַּעֲלֵי דֵּעוֹת וּמִדּוֹת נִשְׁחָתוֹת נִמְשָׁכִים אֵלֶיהָ, כי הנה יש להם זירה נוספת לפעילות. קודם הם היו פושעים ובריונים קטנים, ועכשיו הם יכולים להרחיב את הפעילות. דברים אלה נכתבו כשהיה הרב ביפו, וגם שם הוא ראה אנשים כאלה. הייתה אפילו חברה בוהמיינית כזאת, 'חבר'ה טראסק', שעשו צרות, לעצמם ובעיקר לאחרים. התנועה הלאומית הייתה זירה לפעילות עבור כל מיני אנשים שאישיותם כבר ממילא לא הייתה כל כך טובה. לכל רעיון גדול נדבקים גם אנשים כאלה. אם עלה, למשל, הרעיון הסוציאליסטי המהפכני, אז נדבק אליו אחד כמו סטאלין, שהצטיין בעיקר בשוד בנקים, אבל העשיר על ידי כך גם את הקופה המפלגתית. גם אצלנו היו במידה מסוימת סוגים כאלה של אנשים, והעובדה שהם הצליחו להידבק במחשבה הלאומית, מעידה גם היא על דלדול רוחני שלה.

כל הדלדול הזה בָּא לָנוּ מִפְּנֵי הַיְרִידָה שֶׁיָּרְדָה הַתְּכוּנָה שֶׁל יִרְאַת ד'. יראת ד' היא הנטייה לבחון ולבדוק את הכל – החיים הפרטיים, הציבוריים והקהילתיים, העבר, ההווה והעתיד, על פי ד'. זו תכונה, נטייה, שֶׁהִיא יְסוֹד חַיֵּיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לפחות מאז מעמד הר סיני, ובאמת מבחינה נפשית מימי אברהם אבינו. הוא חיפש לבחון את העולם ואת החיים על פי ד', ועכשיו היתה ירידת התכונה הזאת בַּנְּקֻדָּה הָרוּחָנִית שֶׁל יִרְאַת ד' הַטְּהוֹרָה. יש נקודות מעשיות – הקפדה בקיום מצוות, מנהגים ולימוד תורה, ויש בַּנְּקֻדָּה הָרוּחָנִית שֶׁל יִרְאַת ד', שזה עצם היחס, עצם הנטייה לפני שהיא באה להתפרטות מעשית. יכול להיות אדם שעושה כל מה שכתוב ב'שלחן ערוך' ואפילו בספרי המנהגים המוסיפים יותר משורת הדין, אבל הנקודה העצמית דווקא חלשה אצלו. כששואלים למה הוא עושה את המצוות ובשביל מה הוא מתאמץ, יכולות להיות תשובות רבות ושונות. אם מפני יראת ד' נמוכה ביותר – יראת העונש, ואם מפני רדיפת מעמד, עצלות פנימית וכיוצא בזה. לכן הרב מדבר בעיקר על הנְּקֻדָּה הָרוּחָנִית שֶׁל יִרְאַת ד' הַטְּהוֹרָה, שמשמעותה היא שכל מה שמתהווה בעולם, נבחן על ידי הקשר אל ד'. האם זה לרצון ד' או לא? המחשבה מה ד' רוצה ממך בכל דבר ועניין, זו יראת ד', ואדם שחי באופן כזה, הוא ירא השמיים האמתי.

יראת ד' היא הַנּוֹתֶנֶת חַיִּים בעלי משמעות. יש חיים במובן הביולוגי, אבל במובן האנושי הכוונה היא שיש משמעות לחיים, שכדאי וראוי לחיות. וּמְגַמָּה כיוון, המשך, בניין, הניסיון שהמשמעויות והערכים שבחייו של האדם יהיו רצופים ומתחברים אחד לשני. את כל זה נותנת יראת ד' לא רק לְהַהֲוָיָה האישית שלו, אלא של כל העולמות כולם, מראשיתם ועד תכליתם. וּמַטָּרוֹת כַּבִּירוֹת, מפני שמדובר על קשר עם מקור כל העוצמות – האלוהות, שהקשר אליה הוא הקשר המחייה, היוצר ממד של עוצמה מוחלטת ובלתי מתכלה בכל דבר ועניין. וּנְכוֹנוֹת, מלשון הכנה. יש בהם לא רק את החזון הגדול והאחרון, אלא הן מתאימות גם למה שצריך להיות עכשיו. יש בהן את שיקול הדעת המפוכח, הנבון והמאוזן לבחון כיצד מממשים את הדבר, באיזה כוח ובאיזה אופן עושים את זה, ואיך מגדירים היטב את הצעד הבא לְחַיֵּי הַכְּלָל וְהַפְּרָט. בתוך הנקודה הזאת, כְּלוּלָה גַּם־כֵּן הַמַּחֲשָׁבָה הַלְּאֻמִּית לְכָל פְּרָטֶיהָ. ולא יכול להיות שלא תהיה כלולה. ראשית, מצד שהקב"ה הוא המקור לכל, ויראתו ממילא נותנת צביון לכל דבר, ובכלל זה גם למחשבה הלאומית. ועוד יותר מכך, מצד ערכה של המחשבה הלאומית, מפני שמחשבתם של ישראל זה עיקרון גדול מצד עצמו במערכת היחסים שיש ביניהם לבין הקב"ה.

יש צורך ביִרְאַת ד', ובמושג נוסף שהרב מוסיף עכשיו – וְדַעַת ד'.[40] זה חלק חשוב מאוד ביראת ד', וזה מה שאומר הרמח"ל בהקדמתו למסילת ישרים: "הֵן יִרְאַת אֲ-דֹנָי הִיא חָכְמָה" (איוב כח, כח), חכמה מרובה יותר מכל החכמות, החכמה, "שכן בלשון יוני קורין לאחת הן" (שבת לא, ב). דַעַת ד' זה מה שמייסד את יִרְאַת ד' בפועל, והיא מקושרת לבִּינַת הָעוֹלָם וְהַחַיִּים, וממילא מי שחושב שדעת ד' היא דבר בפני עצמו, טועה. אנחנו יכולים להתוודע אל החכמה הכלולה במעשה האלוהי, רק על ידי הבנת המעשה האלוהי עצמו, ולא בהתנתקות ממנו. היראה והדעת כוללות את כל זה בִּתְכוּנָה אֲצִילִית וּטְהוֹרָה, כלומר – שֶׁאֵינָהּ סוֹפֶגֶת בְּקִרְבָּהּ אֶת הַזֻּהֲמָא שֶׁל עָרְלַת הַלֵּב וְטֻמְאַת יִצְרֵי הָאָדָם הָרָעִים. אם הבינה ויראת ד' כן סופגות אותן, זו עבודה זרה, כי אז היא מדמה את הא-ל לאדם, ויוצרת אליל. האדם החושב שהוא יודע את ד' כמו שהוא יודע את עצמו, עם כל חולשותיו, שהן תוצאות של זֻּהֲמָא שֶׁל עָרְלַת הַלֵּב וְטֻמְאַת יִצְרֵי הָאָדָם הָרָעִים, עובד עבודה זרה. יִרְאַת ד' וְדַעַת ד', זאת העבודה הרוחנית המבדילה והמבחינה בין הרמות השונות של ערלת לב, סתר וטומאה שיש בכל אדם – שכן גם אם אינו טמא בפועל, עצם יכולתו לקבל טומאה היא כבר נגיעה בזה. יש להבחין ולהבדיל בינו לבין אלוהים, לא לייחס לאלוהים תכונות גשמיות ואנושיות, ומאידך גיסא לדעת על ידי כך להתעלות ולהזדכך. לדעת שאמנם קיימות באדם תכונות גשמיות ואפשרות לחטוא, אבל יש בו גם כוח רב מאוד להתגבר ולתקן ולשאוף לקרבת אלוהים, ולא להיפך, לקרב את הא-ל אל עצמו במובן שמייחס לא-ל זֻּהֲמָא שֶׁל עָרְלַת הַלֵּב וְטֻמְאַת יִצְרֵי הָאָדָם הָרָעִים.

יִרְאַת ד' וְדַעַת ד' כאלה, בִּינַת הָעוֹלָם וְהַחַיִּים באופן כזה, מְיֻסָּדוֹת הֵן כֻּלָּן בִּכְלִי־הַבְּרָכָה, הַמַּחֲשָׁבָה הַלְּאֻמִּית שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כלומר ערכם של ישראל, ששום זוהמא, פגם, חטא וטעות שיש בכלל, לא יכול לבטל את מציאותו. עניינם ועיקרם של כל העונשים שהתורה מפרטת בפרשיות התוכחה הוא לזכך, לכפר, לפקוח עיניים ולהוכיח, אבל הם לא מבטלים את הקיום של ישראל. דברי הנביאים מכוונים לתוכחה – כדי לזכך, ולנחמה – כדי להציל מן היאוש. כלי הברכה של יראת ד', הוא "נֵצַח יִשְׂרָאֵל" ש"לֹא יְשַׁקֵּר" (שמואל א' טו, כט). הרי לכאורה, נראה שמאז אדם הראשון ועד היום, הטומאה ניצחה, כי כל אדם מת. אך לא כן הוא בישות הרוחנית-היסטורית שנקראת 'האומה הישראלית' – שנשארה קיימת עד היום. המחשבה אודותיה היא זו שרואה את הנצח בפועל, בחיים. על אף כל המשברים, העונשים, התוכחות והדברים האיומים והקשים, בכל זאת מתגלים תמיד הכוחות מחדש. מתוך התבוננות כזאת, באה אי-ההתייאשות וממילא המאמץ המתמיד לזכך ולתקן.

וְהֵם, החיים, מְקֻפָּלִים בְּיִרְאַת ד' הַטְּהוֹרָה, הַפְּשׁוּטָה וְהַמְּאִירָה. כלומר, מה שכל אדם ואדם יודע בפשטות: שיש אלוהים, היה מתן תורה, ויש עליו חיוב להתהלך עם אלוהים. יש שיגידו שאם זה כל כך פשוט וטבעי, זה יצמח לבד ואין צורך לדאוג לזה. להם הרב אומר שֶׁהִיא צְרִיכָה, דַּוְקָא מִפְּנֵי פַּשְׁטוּתָהּ וְטִבְעִיּוּתָהּ, פִּתּוּחַ וּשְׁמִירָה. אפילו שזה פשוט וטבעי, דווקא מפני זה צריך שמירה, וגם פיתוח, לימוד, כדי שֶׁלֹּא תִּזְדַּהֵם וְלֹא תֶּחְשַׁךְ מִפְּנֵי חֶשְׁכַת חַיֵּי הַחֹמֶר הָעֲכוּרִים וְהַגַּסִּים. העוצמה והפיתוי שיש בהם עלולים להסתיר ולהרחיק את הנטייה הטבעית ליראת ד', כי יש צד נוסף בטבע האנושי. החומר גם הוא מתקומם, ואם לא תבוא טהרה לחומר מצד יראת ד', אם יראת ד' תתבדל לה, אז יש סכנה גדולה. לכן יראת ד' צריכה שמירה, אבל גם פיתוח, כלומר, הקרנה על חיי החומר. אם לא, הוא יהיה רק עכור וגס, כשם שכל מלוא העולם הוא חומר בפני האדם, והוא, האמן, לוקח את החומר העכור והגס ומקרין אל תוכו את מחשבתו. כך נוצרות צורות מתוקנות ונפלאות, ואז מתגלה שהחומר הזה יכול להיות יופי, טוּב ואור, אבל רק על ידי השיתוף של הצד הרוחני שיש באדם, המקרין לתוך החומר. אם לא – זה רק חומר עכור וגס, ואז הסתמיות הגולמית עלולה להשתלט ולדרוס את הטהרה, או לכל הפחות להעיב עליה.

בְּשִׁפְלוּת הַיָּדַיִם שֶׁל הַלִּמּוּד וְהַחִנּוּךְ שֶׁל הַעֲלָאַת הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל יִרְאַת ד', נָפְלָה. כלומר, המחשבה של יראת ד' נפלה לתוך שפלות הידים במערכות הקיימות בפועל של לימוד וחינוך. הַצִּיּוּר הַלִּבִּי שֶׁלָּהּ נֶאֱפַל. ביראת ד' הטהורה יש את ציור הלב, שהוא סוג של השגה רגשית של שאיפה לגדולה, עוצמה, יופי, טוהר, נאצלות וטוּב. כל כך מרגשים אותנו סיפורים על צדיקים גדולים, למשל על הקרוב לנו בזמן, הרב אריה לוין. זה ציור הלב, היינו רוצים להיות כאלה, דומים לזה. אנחנו מרגישים שגם בנו יש משהו מזה. אבל בְּשִׁפְלוּת הַיָּדַיִם נאפל ציור הלב. נוצר ציור אחר – של גלגולי שלג, של כל מיני דברים משונים, של צומות. אף אחד לא יודע כמה פעמים הרב אריה צם. יתכן שצם כשלא היה לו מה לאכול, והתגלגל בשלג כשלא היה לו איך לנסוע והלך בשלג שבירושלים, אבל לא בשביל הגלגול והצום עצמם. יתכן גם שהיו לו הנהגות כאלה, אבל לא בגללן התפרסמה צדקותו, אלא בגלל הארת הפנים שלו, החמימות שלו, הרגישות העזה והנכונות לפעולה, סיוע ועזרה, בפשטות ובשלמות. זאת היתה הצדקות ויראת ד' שלו, וזה ציור הלב. בגלל הטשטוש, אנשים חושבים שיראי שמיים הם אנשים משונים.

הַדֵּעוֹת הַמְקֻשָּׁרוֹת עִמָּהּ נִתְטַשְׁטְשׁוּ. במקום לתפוס שיראת ד' זו התבוננות עמוקה בגדולת ד' ורוממותו, חושבים שזה סוג של חיטוט נפשי-עצמי שמטרתו לגלות כמה האדם הוא לא-כלום, מסכן ושום דבר. גדולת ד' מתבטאת בכך שהוא יכול למחוץ ולדרוס אותו. האם האדם נברא כדי להגיע אחרי כל מעלותיו למסקנה שהוא מקק (ובזה הוא חושב שהוא ירא שמיים גדול)?! אם היה לומד מהמקק לומר לא רק "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ" (תהלים צב, ו), אלא גם "מה קטנו מעשיך", ניחא. אבל לומר שכל החיים לא שווים דבר, ורק לאלוהים יש ערך (ומהו האלוהים הזה בכלל?!), זו שטות גמורה. אבל נדמה שאדם כזה, שהוא בעצם מיואש, מאוכזב וחושב ששום דבר לא שווה – הוא ירא שמיים גדול שהגיע לסוף החכמות ותכלית המעלות. באמת, יראת שמיים היא ההיפך מזה: גם במקום בו האדם מיואש ומאוכזב מאוד, היא צריכה לעודד אותו ולגלות לפניו שאם לא זכה לטעום טעם אנושי בחיים, לפחות יש בהם טעם אלוהי. יש טעם, סיבה וממשות שבשלן העולם הזה נברא. אם היא לא פועלת כך אלא מחלישה את האדם, זה אומר שהַדֵּעוֹת הַמְקֻשָּׁרוֹת עִמָּהּ נִתְטַשְׁטְשׁוּ. יכול אדם כזה לחשוב שהרי סוף סוף הוא מדבר על גדולת ד' ועוצמתו. זה נכון שיש לו עוצמה גדולה, אבל זו לא עוצמה של מתאגרף, הוא לא בא עכשיו להפחיד כדי שיזחלו לפניו. זה לא גובה דמי החסות העליון. זה נשמע מגוחך, אבל אלה מושגים שהרבה פעמים אנשים חושבים שהם יראת שמיים. ומכיוון שכך, וּמִמֵּילָא נָפְלָה (הרב משתמש בלשון נקבה בגלל הנמשל של הכלי – המחשבה הלאומית) עוֹד בְּיוֹתֵר יְרִידָה הַכְּלִי שֶׁלָּהּ –הַמַּחֲשָׁבָה הַלְּאֻמִּית. בגלל הירידה, הטשטוש, הדלדול והאפילה של יראת ד', המחשבה אודות ערכם וקדושתם של ישראל התרחקה עוד יותר והפכה לבוז וזלזול מחוצף לכל קודש. זה מה שהרב מכנה עַד שֶׁלָּבְשָׁה בְּגָדִים צוֹאִים. וְהִיא מְחַכָּה לִמְצָרֵף וּמְטַהֵר, שֶׁיַּעֲטֶהָ במקומם כָּבוֹד וָאוֹר, מתוך יראת ד' הרוממה ודעת ד' הטהורה.