כדי להבין את דברי הרב, יש להסתייע בחלוקה הידועה והמקובלת של נשמת האדם לנפש, רוח ונשמה. באופן מקוצר, ניתן לתאר זאת כך: נפש – גילויי החיוניות הפשוטים של הגוף. רוח – מדרגה למעלה מן הנפש, ובה המושגים, הערכים, ההבנות והמודעות. נשמה – דבר גבוה ומרומם יותר מן הרוח, ובו שורשי השורשים של המציאות האנושית. הָרוּחַ יכולה להיות קרובה יותר לחיי הנפש של האדם, או לחיי הנשמה שלו. חיי הנפש הם אלה של סיפוק הצרכים הבסיסיים: כל אחד צריך לאכול, לשתות, לנוח, להיות לפעמים בחברה ולפעמים לבד, וכדומה. אם הרוח קרובה יותר לחיי הנפש, היא הופכת את הצרכים הבסיסיים הללו למושגים, ובונה את התרבות, תורת המוסר, הערכים, המטרות, החזון והשאיפות על פיהם. זו רוח נמוכה, שאפשר לקרוא לה 'חומרנית', האומרת שאין האדם אלא צרכיו, והם יסוד המוסר והשאיפות שלו. ואכן, ישנן תפיסות עולם רוחניות המבוססות כולן על צרכי הנפש בלבד. לעומת זאת, הרוח יכולה להיות קרובה יותר לשורשי הנשמה הגבוהים, כלומר לראות את האידאלים שמעבר לצרכי הנפש, עד כדי היכולת להקריב את צרכי הנפש למען הערכים, מושגי היסוד, האמונות והתנועות המצפוניות. זו רוח רמה וגבוהה יותר, כזו שיודעת לרתום את חיי הנפש למען המטרות היותר נאצלות, ולא להיפך.
ישנו סוג של רצון שהוא בעצם רק ביטוי לצורכי האדם. הוא לא בהכרח רצון לרע, אבל הוא לא רָצוֹן הַטּוֹב. למשל – אדם רוצה לאכול. זה מאוד קרוב להיות צריך לאכול, אלא שאחרי שלפעמים כשהוא רעב הוא אוכל וזה טעים לו, הוא הופך את האכילה לרצון. ואז, גם כשהוא לא כל כך צריך, הוא רוצה לאכול, כי זה מאוד נעים לו. הוא יכול לבנות על כך את חיי הרוח שלו, ואכן ישנם אנשים הבונים את חיי הרוח שלהם מהנאת החך והגרון. הם לא בהכרח אנשים רעים, אבל משעבדים את כישרונותיהם הרוחניים, העדינות והרגישות שלהם, לצורך בסיסי גופני. רָצוֹן הַטּוֹב הוא הרצון הגבוה, העליון יותר, לא רק להנאה פשוטה, אלא להטבה, לגרימת האושר הגדול לכולם. אין ספק שהאושר הזה כולל גם את האושר הגופני, הבריאות הגופנית והנפשית הרגילה. זה לא שמישהו רוצה שכולם יהיו רעבים ותולים עיניהם בשמיים, אבל הוא כולל גם הרבה מעבר לכך. בעולמנו החסר, רָצוֹן הַטּוֹב מתבטא בהטבה, סיוע, עזרה ורגישות כלפי הזולת, והנכונות להקריב. זה מתבטא, למשל, כאשר אדם רעב מוכן לוותר על חלק מלחמו כדי ליתנו לעוד אדם רעב, מפני שהוא רוצה להיטיב. רָצוֹן הַטּוֹב הוא הרבה מעבר לצרכי הנפש הבסיסיים. הוא הרצון לגרום ליותר צדק, יושר והגינות, לראות שמחה על פני הזולת. ולכן הִתְגַּלּוּת רָצוֹן הַטּוֹב בְּדִבּוּר וּבְמַעֲשֶׂה. כלומר, פעולת ניסוח הרצון הזה, בירורו והפעולה למימושו, מְרוֹמֶמֶת אֶת הָרוּחַ – את התפיסה. כולנו מוכשרים לעבודה הזו – עבודת הרוח, כי אנחנו מנסים תמיד לנסח לעצמנו את הנטיות והשאיפות השונות בתור מושגים וערכים. כשהרוח שלנו יודעת שישנן מטרות גדולות, מטרות-על מוסריות, אמוניות ואחרות, שאנחנו מוכנים להקריב למענן את ממוננו, מרצנו, ולפעמים גם את חיינו, היא נעשית גבוהה ורמה יותר. זה לא הופך אותנו למסכנים, אלא לגיבורים.
הבעיה היא, שפעמים רבות מתעורר באדם רצון להיטיב, אבל הוא לא יודע כיצד לממש אותו. הוא שואל את עצמו, על פי הגיבור הספרותי הידוע מהמאה השבע-עשרה, דון קישוט: "וכי אלחם בטחנות רוח?" הרי גם דון קישוט רצה שלכולם יהיה טוב ויצא למסע אבירי. הוא ראה בטחנות הרוח דרקונים והלך להילחם בהם, אבל כמובן שזה לא עלה בידו, וכולם ביזו והשפילו אותו. "ודאי שהייתי רוצה שיהיה יותר טוב בעולם, אבל מה אני יכול לעשות?" לכן הרב אומר שאם האדם מתחיל בְּדִבּוּר – לחשוב, לנסח ולברר את הרצון הזה, ועוד יותר בְּמַעֲשֶׂה – לממש אותו, אפילו במעט, הוא מתרשם בעצמו שזה דבר גדול ונפלא. פעולה כזאת קוֹבַעַת מַהֲלָךְ, פורצת דרך. הנה, הצלחת במשהו, זה הועיל, עשה, עזר וסייע, אתה יכול לעשות יותר. למשל, אם אתה רואה אדם מבוגר שקשה לו – אל תאמר שהוא ממילא ימות, אלא עשה משהו למענו. חייך אליו. תראה כמה זה נפלא בשבילו ובשבילך, והנה אתה יכול לשנות, השמש מאירה אחרת. אז זה הופך להיות לא רק התגלות חד-פעמית, אלא מהלך של חיים, שיוצר דרך לְשֶׁטֶף הָרָצוֹן לְטוֹבָה, כלומר מתגבר רָצוֹן הַטּוֹב. קודם דיכאנו אותו, אמרנו שנעזוב את זה ונעסוק בקטנות שהן בהישג ידינו, ועכשיו מתגלה שאפשר לעשות יותר.
כל זה אמור לגבי ההשפעה של האדם על עצמו כשהוא מגלה את רצונו לטוב. אמנם לֹא רַק בְּאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ שֶׁבְּתוֹכָהּ מִתְגַּלֶּה זֶה הָרָצוֹן, שהוא בודאי פועל עליה לטובה, כִּי־אִם בְּמִדָּה עֶרְכִּית כלומר – יחסית, שכן ערך הוא יחס, בְּכָל הַנְּפָשׁוֹת כֻּלָּן. כל אחד קשור בנפשו לכל שאר הנפשות בעולם. הרצון לטוב פועל כל כך, מפני שאנחנו קשורים זה לזה ודומים זה לזה. לכאורה, אני והזולת הם שני גופים שונים לגמרי ולא קשורים, ובכל זאת אני יכול להיטיב עמו והוא יכול להיטיב עמי. ישנה הרגשה פנימית, אחדות שגם עולה מעלה מעלה אל שורש הנפשות והנשמות, אבל גם מתגלה בפועל במציאות. מילה טובה יכולה להיטיב מאוד, ומילה רעה יכולה לפגוע מאוד. והרי לכאורה מילה זה שום דבר, סתם אוויר חם שיצא מהפה, אבל זה משנה מבחינה נפשית. מילה אחת יכולה לעשות אדם מאושר, או להעליב אותו עד עמקי נפשו ולגרום לו למשבר. זו הוכחה לכך שאכן ישנם קשר וקרבה בין הנפשות באופן בסיסי ונראה לעין, מה שמוכיח שיש ביניהן קשר גם באופן סגולי ונעלם יותר. לכן, רוממות הרוח וקביעת מהלך לשטף הרצון לטוב, פועלים לא רק באותה הנפש, אלא גם על נפשות אחרות אם כי לא באותה המידה, אלא בְּמִדָּה עֶרְכִּית, באופן יחסי, ביחס לקרבה. אם זה בן משפחה, עיר, כפר או עם, לפי מידת הערך והיחס שיש בינינו לבינו, כך הפעולה משפיעה עליו יותר. כשאני רואה את הזולת עושה דבר מה, אני קובע עמדה: זה מוצא חן בעיני, או לא? זה מעורר בי רגש של רצון להיות כזה, או דחייה ושאט נפש. כל מי שקרא את הספר 'איש צדיק היה' על הרב אריה לוין, התפעל בתוכו וחלם שיזכה להיות משהו מזה, שיוכל פעם להיטיב כך, להאיר כך פנים של ילד, זקן, איש או אישה. זו פעולה עמוקה. לכן באופן יחסי, לפי ערך הקרבה והשיתוף, הִתְגַּלּוּת רָצוֹן הַטּוֹב פועלת לא רק על עצמנו, אלא גם בְּכָל הַנְּפָשׁוֹת בעולם.
ההשפעה על יחידים היא יחסית: מי שיותר קרוב, רואה ומתרשם, מושפע יותר. אבל בְּיִחוּד אַמִּיץ חזק יותר, הוּא הָרֹשֶׁם עַל כְּלָלוּת הָאֻמָּה. ברובד הפשוט והריאלי, אפשר לומר שמכיוון שבהיותנו תופסים את עצמנו כאומה אחת, כל אדם שיש בו מידה של גבורה, מופת וטוב, נתפס על ידינו כרכוש לאומי, זה שייך לנו. כל בן-עם מתגאה במלחינים, המצביאים ואנשי המופת שלו, לא חשוב שהם לא הכירו אותו באופן אישי. "הוא משלנו", כלומר, גם בי יש משהו ממנו. האיש פעל לא רק על סביבתו הקרובה, תלמידיו ובני משפחתו, אלא גם באופן כללי. אם יש בו משהו מיוחד, כל בן אומתו יהיה גאה בכך ויראה בזה מופת לעצמו, מפני שאנחנו מודעים לכך שאנחנו אומה אחת. אם ההשפעה הייתה רק על בסיס אישי, אז בני הדודים שלו היו מושפעים, אבל אחרים לא, כי לא אכפת להם ממנו. אבל כאשר מבינים שקיימת גם דרך ההשפעה השנייה, מבינים שעצם העובדה שאנחנו מאותה אומה, הופכת את המעשה שלו למשמעותי גם עבורנו. בְּיִחוּד אַמִּיץ הוּא הָרֹשֶׁם עַל כְּלָלוּת הָאֻמָּה – יותר מההשפעה על אדם מסוים, מפני שהשפעה פרטית נקבעת על פי הקרבה, ונמשכת רק לזמן מסוים, כל עוד חיים האנשים שהכירו את האדם הזה. ואילו השפעה כללית משפיעה גם לכל הזמנים להבא, שכן לאומה יש גם 'זיכרון היסטורי': היא זוכרת את גיבוריה ומעבירה את הזיכרון הזה מדור לדור.
ישנו רובד נוסף, עמוק יותר, שבו הכוונה דווקא להָאֻמָּה המיוחדת, האומה הישראלית. וזאת, מפני שעצם לידתה וקיומה של האומה הישראלית, נובע מרָצוֹן הַטּוֹב. למן האבות, שמה שהניע אותם להיות מיוחדים בעולם זה רצון הטוב. הם לא היו חלק מהחברה שלהם, אלא חיפשו דרך אחרת, חדשה. וזאת – לא כדי להתעשר, להילחם או לקבל כבוד, אלא כדי לשנות את העולם לטובה כל אחד על פי דרכו, אבל אצל כולם זה היה על ידי הקשר עם הקב"ה. שכן ההיגיון אומר שמי שאמר והיה העולם הוא היחיד שיודע כיצד להיטיב אותו באופן שלם. ואחר כך, לידת האומה בכללותה ביציאת מצרים ומתן תורה. עצם יציאת מצרים היא רצון לטוב מצד הקב"ה: להיטיב לסובל שלא בצדק, וממילא מי שמתעקש להיות רשע צריך להיענש, וגם זה לטובה, כי בתפיסה היהודית עונש הוא גם כפרה, ולא סתם נקמנות. למוצא להורג במיתת בית דין אומרים: "אמור: תהא מיתתי כפרה על כל עונותי" (משנה סנהדרין ו, ב). הפחד, האימה והייסורים של המיתה, זו הדרך היחידה לזכות את נפשו. כמובן שזו האפשרות האחרונה שמשתמשים בה רק כשכבר אין דרך אחרת, אבל גם זו הטבה. מאוחר יותר, במתן תורה, כאשר בני ישראל מתרשמים מהרצון והחסד הגדול הזה, הם רוצים ומוכנים להיות עם שמוציא את עצמו מכלל ההתנהגות של העמים כדי לממש חזון של "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג), להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). כל התגלות של הניצוץ הזה בנפש כל יחיד מהאומה, קולע ומתחבר אל היסוד הנפשי-לאומי הכולל, שדוחף את האדם להביא את העולם לתיקון, לתקן עולם במלכות שד-י, ולא להסתפק בו כפי שהוא. במובן השורשי הזה, ההשפעה היא לא רק על הפרטים המסוימים המרכיבים את האומה בזמן נתון, אלא על היסוד הלאומי הכולל המשותף לכולם, והוא העובר מדור לדור.
יש פה, בדרך אגב, הגדרה מהו צדיק. הַצַּדִּיקִים הם אלה הָעוֹסְקִים תָּמִיד בְּגִלּוּי חֶפְצָם לַטּוֹב הָעֶלְיוֹן, הַמֻּחְלָט וְהַשָּׁלֵם, בכל הדרכים והאמצעים. לעתים נתקלים בשני אנשים שנחשבים צדיקים, אבל הנהגותיהם ומעשיהם כמעט הפוכים זה מזה. זה יכול להעלות תמיהה: איך יתכן שזה צדיק וזה צדיק? זה יתכן, כי שניהם חיפשו לגלות את חֶפְצָם לַטּוֹב הָעֶלְיוֹן, הַמֻּחְלָט וְהַשָּׁלֵם. אלא, שלכל אחד מהם היו אמצעים אחרים לפי אופיו, ולפי המקום, העניין והתנאים בהם הוא חי. לכן ההבדל במעשים אינו העיקר, אלא גילוי החפץ. לפעמים אנחנו חושבים שההבדל בין צדיק לזה שאינו צדיק, הוא ההבדל שבין מי שתמיד עושה את הדבר הנכון ואינו טועה, לבין מי שטועה. זה לא נכון. "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק" – גם צדיקים לפעמים נופלים, אלא שהצדיק ממשיך – "וָקָם" (משלי כד, טז). כאשר אדם מונע על ידי החפץ לגילוי הטוב העליון, גם אם הוא טועה ושוגה (וזה קורה, כי כך הוא טבע האדם) – הוא קם. על המעשה – חבל, הוא לא היה מספיק טוב, הוא מתחרט וישתדל לעשות מעשה יותר טוב בפעם הבאה. אבל המעשה חלף, ואילו החפץ לא התבטל, הצִדקוּת לא בטלה, כי זוהי צדקות החפץ. לצערנו יש אנשים שהם לא כל כך צדיקים, אבל לפעמים עושים מעשים טובים משיקולים שלהם, כמו למצוא חן. זה כמו ללמוד תורה שלא לשמה, אלא בשביל הכבוד או הפרנסה. זהו מעשה נכון, רק לא מהסיבה הנכונה. אם יודעים מהם המעשים הנכונים, כל אדם יכול לעשות אותם, אבל יכול להיות שהסיבות שלו אינן טובות. כלל גדול בקרב הנוכלים הוא, שכדי לשקר פעם אחת טוב, ברוב הפעמים צריך לומר את האמת. אם כל הזמן ישקר בדברים קטנים, לא יאמינו לו בכלום. להיפך, צריך כל הזמן לעשות דברים טובים, כדי שכשפעם אחת כשתזדמן ההזדמנות, יהיה אפשר לשדוד את כל הקופה. לכן עיקר הצדקות אינה במעשים החיצוניים כי אם בתוך הנפש. אין ספק שהיא צריכה להתבטא גם במעשים, אבל צריך לקחת בחשבון שלפעמים בשטח המעשה גם טועים. בשביל זה יש חרטה, תשובה וחשבון נפש. עיקר העיקרים הוא חפץ הטוב, והוא הצדקות האמתית.
הַצַּדִּיקִים הָעוֹסְקִים תָּמִיד בְּגִלּוּי חֶפְצָם לַטּוֹב הָעֶלְיוֹן, הַמֻּחְלָט וְהַשָּׁלֵם, בלי פשרות, אינם עוצרים בתחנות ביניים. הם רוצים את הטּוֹב הָעֶלְיוֹן, הַמֻּחְלָט וְהַשָּׁלֵם ביותר, ומוכנים לעשות המון לשם כך. הֵם פּוֹעֲלִים בִּתְנוּעוֹתֵיהֶם הָרוּחָנִיּוֹת, בגילוי חפצם בְּדִבּוּר וּבְמַעֲשֶׂה, כל אחד לפי אופיו וכישוריו. יש שפועלים בשטח החברתי ויש שפועלים בשטח הרוחני, המעשי או בדיבור. כמובן שהם פועלים כדי לְרוֹמֵם אֶת נִשְׁמַת הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ, שהרי כפי שאמרנו, כל סוג של ניצוץ של הרצון לטוב מחזק את השורש העיקרי של האומה; על אחת כמה וכמה שצדיקים שכל חייהם מוקדשים לגילוי חפץ הטוב, מרוממים את נשמת האומה. הם מראים בשורש ובגלוי עד כמה הנשמה הזאת גדולה, גבוהה ונצרכת לעולם. וּבְמוּבָן יוֹתֵר רָחָב הם מרוממים לא רק את נשמת האומה, אלא אֶת הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ. כי מטרתה של נשמת האומה היא לתקן את העולם כולו: ההוויה האנושית הנפשית, בעלי החיים והדומם, כל מה שישנו ומתגלה בו איזה חיסרון, צריך לנקות, להאיר ולזכך. זוהי המשימה הגדולה של האומה, וממילא מי שמרומם את נשמתה פועל על ידי כך לרומם, לזכך ולהיטיב את כל המציאות כולה. זה הקשר בין היחיד והאומה. כל יחיד, גם אם הוא לא נקרא צדיק ואפילו רק פעם אחת בחיים מתעורר בו הרצון לטוב, זה כבר דבר גדול. על אחת כמה וכמה שמי שיודע לגבש את רצונותיו ולהיות מודע להם, הצדיק, שכל חייו הם גילוי החפץ והרצון לַטּוֹב הָעֶלְיוֹן, הַמֻּחְלָט וְהַשָּׁלֵם, פועל לטובה באומה ובמציאות בכללותה.
לפעמים האשימו את הרב בכך שעל פי המחשבה השטחית, שהוא אומר שהכל ממילא טוב ויפה, לא משנה מה קורה, נוצרת לה מין פסיביות: האדם יכול לשבת לו בנחת על הכסא והכל מתנהל לו למישרין, הכל טוב, הגאולה באה, אם לא עכשיו אז עוד מעט. ההיפך הוא הנכון. ניתן לראות את האקטיביות הגדולה שהרב קורא לכל יחיד ויחיד לפעול בה: התעורר בך ניצוץ טוב? ממש אותו! פעל! על ידי זה גם תועיל מיד וגם תהפוך להיות צדיק, ותפעל כל כולך, כל חייך וכל זמנך, ובזה תתקן את המציאות. נכון שהמציאות מחכה לזה ובפוטנציאל הכל קיים, אבל תפקידו של היחיד באשר הוא, בכל מצב ועניין – עשיר או עני, צעיר או זקן, לגלות את חפצו לטוב, כי זה דבר עצום ונפלא. ואל יאמר מה אני ומי אני, ממילא הדברים יהיו גם בלעדי. למעשה, זהו אקטיביזם קיצוני – כל יחיד ויחיד מסוגל לשנות את העולם, ועל כן אין מישהו שיכול להרשות לעצמו להתבטל. על אחת כמה וכמה שאדם שניחן באופן מיוחד בכישרונות ויכולת השפעה, יש עליו חובה קדושה לממש אותם.
