ו – לְאֻמִּיּוּת יִשְׂרָאֵל, פסקה ז

הרב דן כאן בשאלת מהות המדינה, שהיא אחת הבעיות המודרניות של תורת המדינה. תשובתו היא שישנם למעשה שני טיפוסים של מדינה: הרגיל, וזה המיוחד לישראל. את הטיפוס הרגיל הוא מגדיר באופן שמקובל גם היום, חֶבְרַת אַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה – כך נקראה פעם חברת ביטוח, מפני שהיא לוקחת אחריות על האסונות והנזקים שנעשו למבוטחים שלה. הרב מתרגם את הרעיון ששורשיו בהשכלה של המאה השמונה-עשרה ואולי אפילו קצת לפני כן – 'האמנה החברתית'. כל בני החברה והמדינה חותמים ביניהם על חוזה ככל החוזים – מה אני נותן ומה אני מקבל. חוזה זה, הוא מעין החוזה של האדם עם חברת הביטוח: אדם משלם פרמיה, ובמדינה – מיסים: בכסף, שירות וכפיפות לכללים מסוימים, ומקבל ביטוח, שכאשר צריך יגנו עליו, יאשפזו ויקברו אותו, ויתנו לו כל מיני שירותים בסיסיים שהוא רוצה להיות בטוח שיעמדו לרשותו.

גם הממלכות שהתקיימו במשך מאות שנים נחשבות מדינות, אבל הן היו בעצם מדינות המקפחות את היחידים (חוץ מן היחידים המועטים שנהנו מזכויות יתר), מפני שהם היו צריכים לשלם מבלי לקבל הבטחה ממש, ובוודאי לא ערובות לכך שיקבלו שירות כלשהו. ובכל זאת יש לציין, כפי שכתב למשל רוּסוֹ,[30] כאשר עסק בשאלות המשטר, התרבות והאמנה החברתית – שיסודה של המדינה בהתאגדות השבטית הבסיסית הקדומה. בני השבט היו פחות או יותר שווים, והם בחרו מתוכם לא פעם את המנהיג, ומפני שהיה מדובר בחברה קטנה, יכלו במסגרת אסיפת השבט לקבוע גם כללים וחוקים, להוריד מנהיג מגדולתו ולמנות מנהיג אחר במקומו. מלכתחילה יסודו של הסדר החברתי של החברה האנושית היה במעין חוזה, גם אם הוא לא היה כתוב, והיה בו שוויון – נתינה וקבלה. אחר כך, בגלל צבירת כוח על ידי יחידים, מנהיגים שהפכו להיות מלכים שושלתיים, השוויון הזה הופר. אבל בסופו של דבר, בסדרה של מהפיכות חברתיות הוא הושב על כנו במידה מסוימת, וכיום ברור שהמדינה באה לשרת את היחיד, אך בוודאי שאיננה האושר העליון של האדם. זה אושר מסוים, מכיוון שטוב ליחיד שהוא חי בחברה מסודרת, שזכויותיו מובטחות, שיש ערובות שתשלומיו יענו במידת הצורך והוא יקבל את מה שהוא רוצה. זה בסדר, אבל זה לא האושר העליון. למעשה זה נועד לשחרר את היחיד מכל מיני מטלות, שכן אלמלי החוזה הזה היה עליו להגן על עצמו ולסעוד את עצמו. כך, כשהוא יודע שיש צבא, משטרה, פקידים ומערכות ציבוריות שישרתו אותו, הוא משוחרר לעסוק באושרו: ליצור, לנוח או להתהולל, ובאופן כללי לעשות מה שיעלה על דעתו, במסגרת האפשרויות שלו, כלומר, המסגרת והחוקים שקיבל על עצמו במסגרת הסדר החברתי.

אמנם, רבות מן המדינות בעולם, אם כי לא כולן, הן מדינות לאום (ארה"ב, למשל, אינה מדינת לאום, כי יש בה אחוזים גבוהים של בני לאומים שונים). יש בהן מיעוטים, אבל הם מיעוט ממש, ובדרך כלל לא עולים על כעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה. מלבד החוזה החברתי, מספקת מדינת הלאום ביטוי לרגשות הלאומיים של היחיד. הוא מזדהה עם המדינה מעבר למדת השירות שהוא מקבל ממנה ומשלם לה. יש עוד משהו, סוג של זהות לאומית, שגם היא חלק מחיי האדם היחיד, אבל גם במקרה זה היא איננה האושר העליון. היא יכולה להיות מאוד חשובה לו, אבל לא יותר מכך. שני הניסיונות הקיצוניים ביותר להפוך את הזהות המדינית והלאומית לאֹשֶׁר הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאָדָם, הם נחלת המאה העשרים. ההזדהות המדינית החברתית – הפשיזם האיטלקי; וההזדהות הלאומית המלאה וראיית המדינה כביטוי מוחלט וטוטאלי שלה – הנאציזם הגרמני. שמותיהן של שתי התנועות מעידים על כך: 'פשיו' (בשפה הלטינית – fascis) היה סמל השלטון הקדום של הקונסולים הרומאים: אגודת קנים שבאמצעה היה גרזן. זהו סמל השלטון, העוצמה, שמסמל את העונש שהקונסול יכול היה להשית על כל אזרח (על פי החוק כמובן, ולא באופן שרירותי). והנאציזם, קיצור של המילים נאציונל-סוציאליזם, הוא מלשון 'נאציו' (בשפה הלטינית – nationis), כלומר, לאום, אומה. המדינה צריכה להיות הביטוי הטוטאלי של הרוח הלאומית – הגרמנית, במקרה הזה. יש הבדל גדול מאוד בין שתי התנועות. מלכתחילה, באיטליה לא הייתה הבחנה בין בני לאומים שונים, והיו גם יהודים רבים במפלגה הפשיסטית של מוסוליני.[31] זו דוגמא מובהקת לשוויון אזרחי, שכן הם היו מיעוט קטן, לא איטלקים בלאומיותם ולא נוצרים בדתם, אבל הם היו בני המדינה והזדהו עמה. לעומת זאת, לגרמנים הייתה שאיפה לאחד את כל הגרמנים במדינה אחת. לא היה סביר מבחינתם, שאומה אחת מתחלקת לגרמניה ואוסטריה, ועוד מיעוט גרמני גדול בחבל הסודטים בצ'כיה, ומיעוט גדול אחר בחבל דנציג שבפולין. צריך היה לאחד את כל בני האומה הגרמנית במדינה אחת, כלומר להשתלט על השטחים שהם כבר נמצאים בהם. אין צורך לומר ששני הניסיונות להביא את ההזדהות עם החברה או עם האומה לקצה של טוטאליות, ולהפוך את המדינה כשלעצמה או כביטוי לאומי לאֹשֶׁר הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאָדָם, כלומר למטרת כל המטרות של היחיד, היו ניסיונות כשל מפלצתיים.

תנועות כאלו יכולות היו לתפוס את דעתם וליבם של המונים רבים, אבל ההבנה שהן אינן האֹשֶׁר הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאָדָם היא לא חידוש של הרב, אלא דעה מבוססת של ההוגים הליברלים. היו כאלה שרצו להפר את הדעה הזאת, והצליחו לזמן קצר, כי מדינה, חברה, המון ומוסדות מעניקים עוצמה רגשית חזקה מאוד למי שמזדהה איתם. קל יותר, ואפילו סוחף, לרוץ עם עוד מאה אלף איש מאשר לרוץ לבד. הרבה פעמים כאשר שואלים אדם מדוע עשה מעשה מסוים, הוא עונה שרצה להיות כמו כולם. הרבים נותנים המון עוצמה, ויש פיתוי נפשי להתחבר אליה. מנגד, אחרי זמן-מה מופיעה גם התנגדות נפשית, כי אדם לא רוצה להיות איזה בורג, מישהו שרק נסחף ברוח. זה בוודאי נותן משהו, אבל זהו לא האושר העליון. זה יכול להיראות כך, לסחוף, להיות פיתוי גדול מאוד, ולכן תנועות אלה עלו בצורה מאוד חזקה. גם תנועה רעיונית אחרת שהיתה באותו זמן – הקומוניזם, נתנה סוג כזה של הזדהות, אבל לא דווקא של המדינה (אם-כי בימי סטלין[32] הרעיון הקומוניסטי באמת היה זהה עם המדינה הסובייטית), אלא של השתייכות למעמד, היחיד נבלע בתוך הקולקטיב, הרבים, איזה 'ביחד'. גם במדינת ישראל היו מצעדים צבאיים, בשנותיה הראשונות של המדינה, כאשר בן גוריון[33] היה ראש הממשלה. אך לאחר מכן זה דעך ולא התקיים יותר מעבר לאיזה מטס שעושים עד היום, זכר לימים ההם.

מדינה רגילה היא חֶבְרַת אַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה, שֶׁנִּשְׁאֲרוּ הֲמוֹנֵי הָאִידֵאוֹת, שֶׁהֵן עֲטֶרֶת הַחַיִּים שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, מְרַחֲפִים מִמַּעַל לָהּ, וְאֵינָם נוֹגְעִים בָּהּ. הרב משתמש בדימוי שהוא שואל ממעשה בראשית: "וְרוּחַ אֱלוֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב), והזוהר שם (בראשית טז, ב) אומר: "מטי ולא מטי" (נוגע ולא נוגע), יש לרוח יחס למים, אבל היא לא נוגעת. בדומה לכך, זו מדינה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ הֲמוֹנֵי הָאִידֵאוֹת, שֶׁהֵן עֲטֶרֶת הַחַיִּים שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, מְרַחֲפִים מִמַּעַל לָהּ, וְאֵינָם נוֹגְעִים בָּהּ. כלומר השאיפות המוסריות הגבוהות, כמו תיקון העולם, היופי והכמיהה לאלוהות, כל הדברים שהם עֲטֶרֶת הַחַיִּים שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת – הדברים שהאדם מחשיב אותם כעיקר, ובהם מתבטאת גדולתו ועליוניותו. המוני רגשות גדולים, תשומת הלב לצדדים וצדי הצדדים של חיי הנפש, העולם וההוויה, הרצונות הגדולים, כל זה נשאר מחוץ למסגרת המדינית. השאיפה אל הטוב העליון, הצדק, קרבת אלוהים, אושר האנושות כולה, כל זה לא נוגע לעניינים השוטפים של המדינה – פקידות, סידורים המוניים ורשמיים, משפטיים ופליליים. למשל, צריך לבנות בתי כלא – איזה אידאל כבר יש בתוך זה? אבל יש אנשים רעים שצריך להרחיק מהציבור, וזה מה שעושה המדינה. כל האידאות אינן סותרות את המדינה הרגילה, אבל גם אינן נובעות מקיומה, אלא נמצאות בספֵירה אחרת של מאמצים אנושיים כלליים, הגות ופעילות כלשהי. המדינה כשלעצמה צריכה להבטיח את הסדר הסביר והטוב שיאפשר לאנשים להתקיים וגם לשאוף את שאיפותיהם השונות. לכן כמובן שאין לתת לה שום סמכות בענייני רוח, דת, תרבות ומדע. ואכן, במדינות המפותחות של ימינו, לפקידות הפוליטית המפלגתית אין שום זכות להתערב במוסדות אקדמיים, במוסדות התרבות, התיאטרונים והמוזיאונים, הגם שלעתים הם ממומנים מתקציב המדינה. מדינה כזו היא בדרך כלל אינדיפרנטית, אדישה לערכים המוסריים. היא יכולה להיות מאוד מתוקנת ויעילה מבחינת המבנה שלה, אבל לשרת באותה מידה דברים רעים מאוד או דברים טובים מאוד. לא זה ולא זה מתחייב מעצם קיומה. לכן, היא לא יכולה להיות הָאֹשֶׁר הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאָדָם. הרב חושף כאן את הסיבה הפנימית העמוקה מדוע כל סוג של תנועה – פאשיסטית, נאצית, קומוניסטית או קולקטיביסטית אחרת, גם אם תסחוף המונים ותיתן תחושה ראשונית של הזדהות, אושר ועוצמה, לא תוכל להחזיק מעמד. הסיבה היא שהיא מתעלמת מהמוני האידאות הנולדות בנפשותם של המוכשרים והרגישים ביותר, הצדיקים הנשגבים בעלי החזון ואנשי האמנות הגדולה. הם לא ממש מוצאים את עצמם במסגרת הגדולה, ולכן זה מוכרח להגיע למשבר. ואם כן, צודקים הליברלים כשהם באים בשם האידאה של חופש האמנות, הידיעה והמחקר, ואומרים שהמדינה היא דבר טוב ונחוץ, אבל רק כאמצעי להסדיר את היחסים החברתיים, כדי לפנות את זמנם של האנשים לעסוק בדברים החשובים באמת; כמו שאדם שחתם על חוזה בחברת ביטוח יכול ללכת נינוח הביתה ולעשות את הדברים החשובים באמת.

האומות האחרות מתהוות ומתפרקות בתוקף הנסיבות הכלכליות והאתניות. לעומתן, האומה הישראלית נולדה ונוצרה, אם נדבר על האבות – מתוך השאיפות האידאליות היותר גדולות של היחידים הנשגבים; ואם נדבר על יציאת מצרים, שזו הלידה בפועל של האומה – מתוך קבלת התורה. כל עיצובה של האומה הוא מתוך קרבת אלוהים, מתוך קבלת משימה כלל-עולמית. אידאת החירות מנצחת לראשונה ביציאת מצרים, בה בני ישראל לא הפכו להיות אדוני משעבדיהם הקודמים, אלא יצאו משם לחלוטין. להיות בן חורין אמתי זה לא רק שלא להיות עבד, אלא גם לא להיות אדון. רק כשאין בכלל עבדות, זו חירות אמתית, שלילת השעבוד, שהיא היסוד הראשון. היסוד השני, החיובי, הוא מילוי החירות הזאת על ידי דבר הא-ל, שהרי לשמוע בקול אלוהים ולהתקרב אליו, זהו כמובן האושר היותר עליון של כל אדם עלי אדמות.[34] האירועים והתכנים האלה קבעו וקובעים את אופייה ודרכה ההיסטורית של האומה, אלה יסודות קיומה.

התורה במובנה הרוחני, הדתי, המצפוני והמוסרי, לא מתעלמת מן המדינה, אלא אדרבא, מחייבת את קיומה ומחייבת אותה לנהוג על פי כללי המוסר, הצדק והיושר, שמקורם אלוהי עליון, מפני שהיא הדרך לבטא ולממש את רוח האומה במציאות. עליה לא רק לתת מסגרת לקיום, אלא לאפשר את מימושו של התֹּכֶן הָאִידֵאָלִי הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן, שהוא השכנת השכינה בעולם. ככלל, מטרת ההנהגה בישראל, המלך, הנביא, הסנהדרין והמקדש, היא לבטא את השראת השכינה בעולם. כל סדרי החובות והזכויות, היחסים החברתיים בין היחידים והיחסים בין היחידים לבין המוסדות, היא השראת השכינה בישראל. רוח אלוהים לא מרחפת מעל, אלא דווקא באה לידי ביטוי בעבודת האדמה, בבניין הבתים, בתפקוד המוסדות, ביחס אל הכהן, הנביא, המלך והחכם, בפסיקת הלכה ובהוצאת המשפט לאור, אפילו אם זה "בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע" (דברים יז, ח), הכל הוא על פי ד'. דבר ד' נועד לא רק כדי לפתור את בעיותיו של האדם (אף שישנו כמובן גם רובד כזה), אלא גם כדי להשכין את הנוכחות האלוהית בכל. לכן הרב אומר שמדינה כזאת היא בִּיסוֹדָהּ אִידֵאָלִית, כלומר אידאל הוא שתהיה מדינה כזאת, שכל הערכים הנעלים יתבטאו בפועל במערכת המיסוי, בסדר החברתי, במוסדות הממשל והמשפט. היא כמובן צריכה להיות יעילה, כמו שהגוף האנושי הוא המשכן לנפש, וצריך להיות בריא, יפה, מאוזן ויעיל. מבחינה זו אפשר וצריך לשנות הרבה מאוד דברים, ודברים כאלה אפשר ללמוד גם מהגויים – "חכמה בגוים תאמִן" (איכה רבה, ב, יג), שכן ניסיונם של עמים אחרים בניהול המערכת הוא רב ערך. אבל עיקר קיומו של הגוף אינו כדי להיות אדיש לנפש, אלא משכן לה. הוא לא יכול לחיות חיים בפני עצמו, הנפש לא רק מרחפת ממעל לו ועוסקת בענייניה, אלא צריך להיות מיזוג גמור בין הגוף והנפש. כך האידאלים שלשמם ובשמם נולדה האומה הישראלית לתוך המציאות, צריכים למצוא את ישומם ומימושם במדינה. מדינה של ישראל, או בסמיכות מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, היא בִּיסוֹדָהּ אִידֵאָלִית, שֶׁחָקוּק בַּהֲוָיָתָהּ בעצם התהוותה, תֹּכֶן הָאִידֵאָלִי. שכן עצם התהוותה נובע מן הצורך וההכרח לתת ביטוי ממשי לתוכן הקיים בנפש האומה.

יציאת מצרים וקבלת התורה הם היסוד של ההוויה הלאומית, ואחריהם ישנה הכניסה לארץ, כלומר – מילוי היעוד, מימוש והגשמה של יציאת מצרים וקבלת התורה במציאות הריאלית של ארץ ישראל, על ידי הקמת מדינה שצריכה לבטא במוסדותיה את הערכים האלה. זה לא עניין לוואי – תהיה מדינה, וכשיהודים יתפנו מענייני הסדר החברתי, יהיה להם זמן לעסוק גם באידאלים. המדינה היהודית צריכה להיות ביטוי נאמן לייעודה, ואם היא לא כזאת, היא נחרבת. התורה חד משמעית בעניין הזה: העונש היותר נורא על עזיבת התורה, הוא הגלות – חורבן המדינה והתרחקות מן המולדת, מן הארציות, מן הריאליזם. וזאת, עד מירוק העוונות והבטחת החזרה, "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב' יד, יד), כי היסוד העומד בבסיסו של עם ישראל הינו נצחי, ואינו יכול להתבטל. אין דרך אחרת, והניסיון לקיים מדינה שאינה כזאת לא יצלח בשום פנים ואופן. התורה לא משאירה אופציה כזאת. אין מדינת ביניים, שיכולה להיות מצד אחד מדינה ככל המדינות, ומצד שני היא האושר העליון. בכלל, בעם ישראל אין מצבי ביניים.

שֶׁכָּל חֶפְצָהּ הוּא שֶׁיִּהְיֶה ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (זכריה יד, ט). שֵם הוא הביטוי, ההתגלות, ההופעה. עדיין יש פער בין העצמות לבין הנוכחות, בין ד' לבין שְׁמוֹ, הדרך שבה מכנים אותו, כלומר מגלים אותו במציאות ובהוויה. הפער הזה הוא החושך, הגלות, ולפעמים הוא בלתי נסבל. לעומת זאת, החפץ הגדול של האומה הוא שֶׁיִּהְיֶה ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, שתהיה קרבה גדולה עד כמה שאפשר וביטוי נאמן עד כמה שאפשר של המציאות האלוהית. לשם כך האומה עצמה צריכה נוכחות מלאה, וזו המדינה. כשהאומה בגלות – שכינה בגלות, שזה הפער הבלתי נסבל בין ד' וּשְׁמוֹ. הנוכחות והביטוי נפגמים: "כיון שגלו ישראל ממקומן – אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה, ב). הם קיבלו את התורה, אבל בהכרח הם לא מממשים אותה, לכן היא מתבטלת, כאילו אינה קיימת. נדמה שדברים אחרים, חומריים, הם הקיימים והחזקים, להם יש ביטוי. ביטויה ועוצמתה של התורה אינם מתגלים, ולכן היא לא נמצאת, כאילו בטלה. זהו עוול נורא, ולכן חזרה מן הגלות אל העצמאות, הפן המדיני הכללי המאגד של האומה, הוא החפץ היסודי, הכוח המניע שלה. שֶׁכָּל חֶפְצָהּ הוּא שֶׁיִּהְיֶה ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד – שיהיה ביטוי נאמן ומלא באופן מקסימלי של ד' ושמו, שֶׁזֶּהוּ בֶּאֱמֶת הָאֹשֶׁר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן. כי במציאות שלנו יש יותר מדי פערים: בין הרוח לחומר, היחיד לכלל, בין העבר להווה או לעתיד, בין השאיפה ליכולת המימוש. הפערים האלה לפעמים גדולים כל כך עד שהם מביאים לידי אכזבה, יאוש, ניגוד והצורך הבעייתי לבחור: העולם הזה או העולם הבא, הגוף או הנפש, הריגוש או הצדק. הָאֹשֶׁר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן הוא שהטוב והצודק, האהוב והראוי, המוסרי והמענג יהיו יחדיו, ולא נצטרך לנטות פעם לכאן ופעם לכאן. עד אז, מה שלא נבחר, וגם אם נשקיע שיקול דעת מרובה ונבחר את הרע במיעוטו או את הטוב היותר גדול, לא נהיה מאושרים לגמרי. הָאֹשֶׁר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן הוא התאחדות כל האידאלים כולם והרמוניה מלאה של כל צדדי החיים, הפנימיים והחיצוניים, וזה נקרא שֶׁיִּהְיֶה ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

התוכן הזה הוא הָאֹשֶׁר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן של הכלל, שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת גם הָאֹשֶׁר הַיּוֹתֵר גָּדוֹל שֶׁל הַיָּחִיד בישראל, שנותן את כוחו וחילו למפעל הזה. היחיד יכול למצוא את עצמו מאושר, אך ורק כשהוא מחובר אל הכלל של האושר, אל הכלל של האידאלים. גם אם הוא חי בחברה מתוקנת ויעילה, אך הכלל לא שותף לאידאלים הפנימיים שלו, הוא מרגיש בודד ואומלל אפילו שחייו הכלכליים והחברתיים מובטחים באופן יפה וראוי; ולהיפך, גם כשמצבו הכלכלי לא מזהיר, הוא יכול למצוא נחמה בהזדהות עם הכלל. יחיד מאומה אחרת יכול לנסות לבנות עולם אידאלי ללא ההשתמשות במדינה שלו דווקא. בישראל, היחיד יכול לשאוף אל הקיום של הכלל כאושר העליון שלו, מפני שהכלל הזה מבטא את האידאלים הפנימיים שלו. מלכות כזאת היא חזון סדר העולם שמשתקף בו הרצון האלוהי במלואו, ובכל מה שיפנה היחיד בתוך זה, הוא תמיד פונה אל דעת אלוהים. זהו "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו) בפועל: בבית, בשוק, ברחוב, בבית הספר, בבית הדין, במקדש, במלכות ובכל מקום. כשכל עמלו, עבודתו, הגותו ושאיפותיו של היחיד נוגעים באידאלי, משרתים אותו, יונקים ממנו ומוארים על ידו, נעלמת הדיכוטומיה – החציצה בין ההגות, המחשבות, החזון והרצונות הטובים, לבין המציאות החברתית השגרתית, שיכולה להיות סבירה, אבל איננה מבטאת את חוקי אלוהים והאמת העליונה. חסרה בה רב הרובדיות, מן המעשה החומרי המעשי הפשוט, ועד לשורשו שבשמי השמיים, בעולם האצילות. זה קיים רק במערכת המצוות שהיחיד והכלל מקבלים אותה על עצמם, ולכן המשיח הגואל הוא דווקא מלך: הוא משתמש בכוחות החרב והטבע, כדי להנהיג את המציאות ולחוקק בה את הנוכחות האלוהית, ולא צדיק בודד שאם רוצים לומדים ממנו, ואם לא – לא, כמין דוגמא של איש רוח אצל הגויים.

במשך שנים רבות היה סעיף זה מן המוכרים והמצוטטים ביותר, בעיקר כדי לומר שהנה, בימים מקדם הרב כבר נתן שם למדינה העתידה לקום – מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, הוא קורא לה כך בפשטות. כשהוכרזה העצמאות עוד היה ויכוח כיצד לקרוא למדינה: מדינת ישראל, מדינת עם ישראל, ציון, לא היה כל כך ברור איך יהיה השם, ורק לבסוף הגיעו לשם 'מדינת ישראל', ופה הרב כותב זאת שנים רבות לפני כן. רבים ציינו זאת כרוח הקודש או נבואה שנזרקה בו. כיום, רבים מבקרים את האמירה הנחרצת שבה המדינה היא יְסוֹד כִּסֵּא ד' בָּעוֹלָם, כהערכת יתר של המדינה. ראשית, יש להסביר את המושג הזה, ולראות שהרב מדייק כאן מאוד. לאחר מכן, נדון בשאלת היחס בין אופן הקמתה בפועל של המדינה והמניעים הגלויים לכך, לבין היחס העקרוני אליה.

יש כאן, אם כן, שתי מדרגות: יְסוֹד, ו – כִּסֵּא ד'. ניתן להסביר זאת על פי חזון המרכבה של יחזקאל הנביא – המרכבה עצמה מורכבת מאופנים וכסא. אחר כך ישנן החיות המושכות את המרכבה – הכוחות הדינמיים המושכים אותה קדימה, ועל הכסא יושבת דמות אדם – השולט ומנווט את המרכבה. אלו ארבע המדרגות, שמביניהן הכסא הוא המציאות הממוסדת, הסדר. במובן מסוים הוא המרכבה עצמה. היא צריכה גם לנוע, ולכן יש לה אופנים; צריך למשוך אותה, אז יש חיות; צריך לכוון אותה, אז יש מי שיושב על הכסא, אבל המרכבה בעצמה זהו הכסא, המבנה, עולם הבריאה. המשל הזה מבאר מבחינה סמלית שהמציאות האלוהית צריכה נוכחות וביטוי – מקום, כסא מלכות. כִּסֵּא במובן של מבנה, מימוש וסמל לריבונות, שלטון, קיום ונוכחות. לא בִּכְדִי כל מלך בעולם היה יושב על כסא מיוחד, כלומר – היה לו מקום מיוחד, וזה היה הסמל העיקרי והביטוי המרוכז של נוכחותו ושלטונו. כך הנוכחות האלוהית תופיע במציאות על ידי ההתממשות של האומה הישראלית, שהיא כִּסֵּא ד' – מרכבה לשכינה, ביטוי לנוכחות האלוהית במובן של תרגום ההתגלות האלוהית במעמד הר סיני וקבלת התורה ממאורע חד פעמי, נשגב ומפעים, לתורה מתמדת מדור לדור, ומאמץ מתמיד של ישראל לממש את הנוכחות הזאת ולתת לה ביטוי נרחב ומגוון, באופן הרחב ביותר האפשרי. אלא שגם האומה עצמה, כִּסֵּא ד', צריכה מימוש – יְסוֹד, שהרי אין אומה בלי מדינה, שהיא הביטוי המדיני שכולל את המוסדות, המעמדות, המשטר, הכלכלה וכו'. לכן המדינה היא יְסוֹד כִּסֵּא ד' בָּעוֹלָם. זהו משל מכוון בדיוק רב, וכל מילה במקומה.

כסאו של שלמה היה מעין הכס של הקב"ה, כלומר ביטוי להשראת השכינה בעולם. וגם מבחינה לאומית, "כִּי יָד עַל כֵּס י-הּ מִלְחָמָה לד' בַּעֲמָלֵק" (שמות יז, טז), "כֵּס י-הּ" הוא העולם הזה, שבו השראת השכינה היא בין השאר על ידי מלחמה עם אומה המתנגדת לנוכחות האלוהית. מדינת ישראל היא עוד לא מלכות, הרב יודע שעדיין אין מלך מבית דוד, אבל היא בִּיסוֹדָהּ אִידֵאָלִית – שוב, יסוד. בכל זאת, ההתארגנות ומִיסוּד ההוויה הלאומית, היא זו שמקדמת את מימוש החזון המלא. מדינת ישראל מובילה אל מלוכת ישראל העתידית, "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), יְסוֹד כִּסֵּא ד' בָּעוֹלָם.

רבים, אז והיום, טוענים שהרב הפריז במשמעותה האמונית של הקמת מדינת ישראל, מפני שהיא לא הוקמה על מנת לממש את החזון שהוא מתאר. על כן יש לבאר שאין קשר בין הערכים של תושבי המדינה בפועל, לבין טבעה העצמי. יש הבדל בין עובדת קיומו של האדם כיצור, לבין דעותיו, שיכולות להיות טובות ורעות. ברור שמן הראוי שתהיינה טובות, אבל אדם יכול גם להתנהג כמו קוף, חזיר או אריה טורף, ועדיין הוא לא יהפוך להיות כזה. לעולם הוא ישאר אדם. כך גם כל סוג של התארגנות יהודית לאומית היא יְסוֹד כִּסֵּא ד' בָּעוֹלָם. גם במלכות ישראל הקדומה, פעמים שהמלכים היו רשעים, השחיתו אותה והשתמשו בה לרעה. התנ"ך לא חוסך מאתנו את התיאורים הקשים של הרשעות והשימוש לרעה בכוחות המלכות. אנחנו יודעים שזה יכול לקרות, גם אצל אלה שהיו מבית דוד. גם הכהנים הגדולים לא היו כולם צדיקים. פעמים שהם השתמשו בעבודה הקדושה הזאת כדי לקבל לעצמם נתחי בשר רבים יותר. הפער נוראי. כשרואים את זה, הלב נקרע ומתפוצץ מרוב תסכול וזעם – ובצדק: על הכהנים, השחתת המקדש וחילול הקודש. אבל המקדש נשאר המקדש, המשכן נשאר המשכן, והמשימה המוטלת על הכהנים עדיין מוטלת עליהם, גם כשכל אחד ואחד מהם "לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים" (זכריה ג, ג) דהיינו, מסגל לעצמו את המידות הרעות ביותר וההתנהגות הרעה ביותר. כמובן שהיתה על כך תוכחה אלוהית קשה מאוד על ידי הנביאים, אבל היא לא בטלה בגלל זה מלהיות מלכות ישראל. אדרבא, התוכחה באה דווקא מפני שזו מלכות ישראל. אם אדם שמתנהג כמו חזיר באמת יכול היה להפוך את עצמו לכזה – מי היה בא להוכיח אותו? בסך הכל יש עוד חזיר בעולם. באים להוכיח אותו על כך שהוא מתנהג כמו חזיר, דווקא מפני שלמרות הכל הוא נשאר אדם.

כך גם לגבי מדינת ישראל. מעצם הווייתה היא יְסוֹד כִּסֵּא ד' בָּעוֹלָם. יכול להיות שהיא לא מודעת לעצמה ולא מנסה לממש זאת. יתכן שיש בה ערכים תרבותיים מסוימים המתחלפים מדור לדור: היו סוציאליסטים, נהיו קפיטליסטים טוטאליים ואחר כך ליברליים. כמו שלגבי אדם פרטי, יש אנשים שהתנהגו באופן מסוים, ואחר כך השתנו לטובה או לרעה, אבל ברור שביסוד הם אותו האדם. כך גם לגבי המדינה. לעומת כל שאר המדינות שהן מסוג אחר ומשרתות מטרה אחרת לגמרי, מדינת ישראל היא מְדִינָה שֶׁהִיא בִּיסוֹדָהּ אִידֵאָלִית, כמו שלכל בית יש יסוד. אחר כך אפשר לשנות, להרחיב, לצמצם ולהחריב את מה שבנו מעליו, אבל היסוד נשאר. היא בִּיסוֹדָהּ אִידֵאָלִית מפני שֶׁחָקוּק בַּהֲוָיָתָהּ, בהתהוותה, לא רק בהתנהגותה בפועל, אלא בעצם קיומה, תֹּכֶן הָאִידֵאָלִי הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן. היא הביטוי לשלמות מימושו של העם היהודי, שנוצר כשהרצון הטבוע בו הוא להגיע אל המקסימום של הקיום האנושי, להתממשות של הערכים האלוהיים. גם אם ינסו יהודים רבים להתכחש לכך, הם לא יוכלו למחוק את היסוד הזה, וסופו להתגלות. זה אופייה המיוחד של האומה, מטרותיה וחזונה הרוחני, בין אם היא רוצה בכך ובין אם לא. אמנם בכל דור יש אנשים אחרים שמרכיבים את האומה בפועל, אבל עדיין אין כאן משאל. כשם שאדם לא נשאל אם הוא רוצה להיות אדם, כשם שיהודי יכול להגיד שהוא סתם בן אדם רגיל, אבל זה לא יעזור לו, שכן מבחינת התורה, שקובעת המציאות, הוא לא כזה. הוא לא יוכל להתבולל בקלות, ואולי בכלל לא יצליח, כי באיזשהו מקום זה יבצבץ ויטריד אותו ואת האחרים, ובאופן כולל, עם ישראל אינו יכול להתבולל.

כמו שיש הבדל בין האדם לבין מעשיו, כך יש הבדל גדול מאוד בין המדינה לבין מוסדותיה. המדינה אינה המוסדות, אלא הארגון החברתי הלאומי של העם היהודי. השאלה כיצד הוא מעוצב חשובה מאוד, אבל היא לא משנה את האמת היסודית. במידה רבה זה נכון לגבי כל מדינה. גם המדינה הצרפתית יכולה להיות מלכות, רפובליקה, רפובליקה נשיאותית או קיסרות. על אף כל המהפכות, היא עדיין מדינה צרפתית. רוסיה הייתה מלכות אבסולוטית, זמן קצר הייתה מלכות קונסטיטוציונית, אחר כך רפובליקה בורגנית, אחר כך דיקטטורה בנוסח מרקסיסטי וכעת היא רפובליקה נשיאותית, פדרציה. אז מה? היא עדיין מדינה רוסית, זה ברור. המוסדות מאוד חשובים לכולנו, וכאשר נוצר ניגוד חריף בין המבנה שלהם לרעיון המדינה, אפשר וצריך לשנות אותם, כמו בכל מקום בו נוצר ניגוד חריף בין מבנה המוסדות לעיקרון מוסרי בסיסי. למרות הכל, המוסדות לא זהים למדינה, וגם אם נעשה בהם שינוי קיצוני, המדינה לא משתנה. זה אפילו לא משנה אם המושל בפועל הוא יהודי או לא. אם כלל היהודים מושלים בשם העם היהודי, לא משנה למה הם מתכוונים בממשלתם ומי מייצג אותם, זו מדינה יהודית, מדינת ישראל. גם בעבר היו מלכים צדיקים ורשעים, ועדיין זאת הייתה המדינה והיא לא נחשבה חרבה. ביטול המוסדות אינו ביטול המדינה, אלא רק הגלות, כלומר ביטול גמור של עצם הארגון על ידי שלטון זר, הגליה ופיזור של העם. לכן הרב אומר שֶׁכָּל חֶפְצָהּ כלומר, החפץ המונח ביסודה של המדינה, כולו, גם אם מי שבונה ועושה לא מודע לזה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. לא תמיד האדם מודע לערכו, אבל הוא נברא בצלם אלוהים. יכול אדם להיות רע, יכולים להיות "בָּנִים מַשְׁחִיתִים" (ישעיהו א, ד), אבל את מה הם משחיתים – את צלם האלוהים שבהם. זה נתון ולא יכול להשתנות. יסודם של כל הרצונות והנטיות, הוא בחפץ של היות האדם צלם אלוהים. ולכן, גם כשהרצונות הגדולים הסמויים הללו עדיין לא הגיעו לתכליתם ועל פני השטח יש רצונות אחרים, השאלה היא את מה זה משרת. האם זה משרת את האידאלים, או שמלכתחילה זה משרת רק את הרעיון של האחריות הקטנה. בעל כורחם, גם כשלא התכוונו לכך, מימשו בוני הארץ את חזון הנביאים. הם רצו מה שהם רצו, אבל כשקוראים את דברי הנביאים על שיבת ציון העתידית וקיבוץ גלויות, אי אפשר שלא לראות שזה מה שקרה בפועל.[35]

לשאלה מדוע החזון הנשגב של מדינת ישראל התממש על ידי אנשים כאלה, מתייחס הרב טייכטל[36] הי"ד בספרו 'אם הבנים שמחה' (פרק ב', אות יב, עמ' קכא-קכב בהוצאת 'פרי הארץ'), שם הוא מביא את המדרש (חולין סג, ב): "רָחָם – זו שרקרק. אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמו רחם? כיון שבא רחם – באו רחמים לעולם. אמר רב ביבי בר אביי: והוא דיתיב אמידי ועביד שרקרק, וגמירי, דאי יתיב אארעא ושריק – אתא משיחא" (כלומר – דווקא כשיושב על איזה דבר ועושה קול שנשמע כמו 'שרקרק'. ומקובל בידינו שאם יושב על האדמה ושורק – בא המשיח). הגאולה העתידה מתבשרת על ידי עוף טמא. הרב טייכטל מוסיף לפתח את הרעיון ואומר שהעוף הטמא אמנם לא רוצה לבשר גאולה, אלא מצפצף לו את צפצופיו על פי האינטרסים שלו, אבל אנחנו יודעים שהוא מבשר הגאולה. לא כל כך קל לנו עם זה שזה עוף טמא ושריקות. ברור מאליו שלא צריך להגיד עליו בעצמו שהוא קדוש. לא כל דעה או אדם שהיה שותף לבניין הארץ הוא קדוש (מלבד כמובן, בקדושתו האלוהית היסודית). מעשיו הם חשבון בפני עצמו. זה גם לא נכון לומר שפלוני יסד את המדינה. היתה לו הזכות – אולי זכות מסירות הנפש של אבותיו, שהוא היה שותף קרוב לזה. אבל אלמלא החזון ומסירות הנפש של כל הדורות, דבקות שאין למעלה ממנה בקודש דווקא, זה לא יכול היה להתקיים. גם ככה לא שיערו שזה יכול להתקיים, כי זה היה מפעל יחיד במינו בתולדות האנושות. זה לא עניין של פלוני, אלמוני או מפלגה מסוימת. הכותרת של אחד מנאומי הרצי"ה קוק באחד מימי העצמאות, היא "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ד'" (תהלים מו, ט). הקמת המדינה היא "מִפְעֲלוֹת ד'". זה שיש כאלה שהזכות התגלגלה על ידם זה נכון, אבל זה לא עניין של יוזמה של פלוני או אלמוני שהצליחה, הימור מוצלח, אלא "מִפְעֲלוֹת ד'".

זה מה שהרב אומר כאן: מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות אינם עניין של מילוי הצורך להסדרת הקיום באופן מסוים של ביטוח, אלא דבר שכבר כתוב בנבואות ונמצא בדברי חכמים. יש עת גאולה, וכל ההגות הגדולה של הרב בהקשר ההיסטוריוסופי, היא להבחין בתהליכי העומק שהביאו גם את הנפשות המסוימות האלה, להיות היוזמים, המתמסרים, והנפעלים על ידי הרוח הגדולה הזאת. במקביל, הרב גם עסק בהצעת החזון האלטרנטיבי, היותר מתוקן, לכל זה. רעיון 'תחיית הקודש' שלו שעדיין רלוונטי מאוד, במקביל למה שהוא קרא 'תחיית החול', היה הצעה איך להעלות את היסודות הקדושים אל המודעות, שהדבר יעשה מתוך רצון מודע, ולא רק מתוך כורח. אלא שלצערנו הגדול, דווקא רבים מן המנהיגים הרוחניים בימי הרב, כמו גם בימינו, לא הבינו את זה ולא היו שותפים לזה. הם שמעו את השריקות של העוף הטמא, ידעו שהעוף טמא, והסתפקו בזה. הבעיה הקשה היא שאנשים עוסקים בהשלכת והעברת האשמה מעצמם אל אחרים. הם אומרים שניתן לראות שמדינת ישראל לא שווה, היא מסתאבת. ומה אִתם עצמם? מדוע אינם מבינים שגם עליהם מוטלת האחריות לשיפור המצב?!

המשפט האחרון הוא סייג, השולל את המחשבה שהרב הוא אוטופיסט נאיבי. אֱמֶת, שֶׁאֹשֶׁר נִשְׂגָּב זֶה, כמושג וכמציאות צָרִיךְ הוּא לְבֵאוּר אָרֹךְ, הארה, ועליה התווספות אחר התווספות של הארה. זה תהליך ארוך שעדיין לא הגענו לסופו, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אוֹרוֹ בִּימֵי חֹשֶׁךְ, בזמן הפער בין ד' וּשְׁמוֹ, בין כל התחומים שהזכרנו ורבים שלא הזכרנו, וזה מצריך עבודה מרובה: עבודה שמצריכה תכונות של אומץ, התעמקות, שקידה, תעוזה, ענווה, גבורה, חסד ואפילו גאווה, במובן של 'אחד משמונה בשמינית' (עי' סוטה ה, א). למעשה, כל התכונות נצרכות.

אֱמֶת, שֶׁאֹשֶׁר נִשְׂגָּב זֶה צָרִיךְ הוּא לְבֵאוּר אָרֹךְ, ואנחנו לא מבארים פה ביאור ארוך, אלא רק באופן תבניתי, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אוֹרוֹ להראות איך כל הרצון הלאומי על כל הטוב והרע, הצללים והאורות שבו, יש בו אור מצד עצם עניינו, אפילו בִּימֵי חֹשֶׁךְ, ימי גלות, מבחינה היסטורית ונפשית. גם בכל אדם יש אור וחושך – יצר טוב ויצר רע. החפץ העליון העיקרי הוא היצר הטוב, אבל אין זה אומר שהיצר הרע לא יכול לקלקל, ופעמים רבות הוא אכן עושה כך, אם בצד הפסיבי של חולשה ועצלות, ואם בצד האקטיבי של שימוש לרעה בכישורים ובתכונות. כך היסוד הזה, החפץ של אחדות ד' שמונח בעצם התהליך של שיבת ציון, בניין לאומי ורצון לעצמאות וקוממיות, לא יעלם גם אם הביטוי המעשי שלו יהיה מאוד קשה. גם אם החושך של הגלותיות, החולשות הגלותיות מצד אחד, והעיוותים של עצלות, חנופה, קטנות המוחין ויצר הרע מצד שני, ישתרבבו לתוך התהליך. אמת, אנחנו עדיין נגועים בעיוות של התבנית הגלותית. הנטייה להתחמק מאחריות ולעבור ממקום למקום, היא תבנית שנטועה עמוק עדיין בתוכנו ככלל. יש בנו רצון להיות אומה עצמאית חזקה בוטחת, ומנגד – הרצון להתחמק מאחריות, להסתתר ולשלם כופר לאיזה פטרון חזק שכבר יעשה את הכל. אמירתו של פרופסור וייצמן,[37] שיותר קל להוציא יהודי מהגלות מאשר את הגלות מהיהודי, היא אמירה נכונה מאוד (והוא הכיר בכך באופן אישי מתוך עצמו, שאמירה זו היתה ראויה לו לא פחות מלאחרים). כל הבעיות האלה, ורבות אחרות, קיימות, ואף על פי כן לֹא מִפְּנֵי זֶה יֶחְדַּל מִלִּהְיוֹת הָאֹשֶׁר הַיּוֹתֵר גָּדוֹל. האושר צריך את התהליך הזה. אנשים בתוך תהליך ארוך נוטים להתעייף, מצד אחד מרגישים שהשיגו משהו, זה מספיק, אין צורך להמשיך ולהתאמץ כל כך. זה לא שבאמת לא רוצים להמשיך, אבל עייפים ורוצים לנוח. ומצד שני זה מביא לפעמים לידי יאוש – ממילא את העיקר לא ישיגו, אז בשביל מה להתאמץ. ישנם מכשולים רבים, ואף על פי כן יש לדעת שגם אם מתעייפים ומתייאשים, השאיפה הבסיסית הזאת לאושר לא תעזוב. האדם בנוי כך שהוא לא יכול לברוח משאיפת האושר, גם אם במודע הוא אומר שזה לא כדאי לו וממילא לא יצליח. בנפשו פנימה מקננות השאיפה והתקווה שלא תעזובנה אותו לעולם – אולי בכל זאת בדרך נס, יזכה להארה שתהפוך את חייו האפורים והקטנים למשהו נפלא. תמיד זה קיים, ועל כן אף על פי שֶׁאֹשֶׁר נִשְׂגָּב זֶה צָרִיךְ הוּא לְבֵאוּר אָרֹךְ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אוֹרוֹ בִּימֵי חֹשֶׁךְ, לנצח את העייפות והייאוש, לֹא מִפְּנֵי זֶה יֶחְדַּל מִלִּהְיוֹת הָאֹשֶׁר הַיּוֹתֵר גָּדוֹל. אפילו אם רוצים, פשוט אי אפשר לוותר על הרצון הזה, לעולם. כל אחד מאתנו, האומה הישראלית והאנושות כולה, לומדים את זה, בין אם בדרך הקלה או הקשה, המודעת או הבלתי מודעת. מתוך התנגשויות פנימיות, ויתורים, בריחות והתעוררויות. אין משהו אחר, קטן יותר, שיכול להחליף אותו. זו הגאולה השלמה, השלמות הגמורה, ובזאת, בהעמקה עד כדי היסוד הארצי, התחתיתי, הריאלי של המציאות, כאן מְדִינַת יִשְׂרָאֵל ממלאת את מקומה, בזה היא מיוחדת. אפשר בלי אנשים, תפקידים ומוסדות מסוימים, אבל בלעדיה אי אפשר להגיע לאושר הזה, כמו שאי אפשר לוותר על האושר, ולכן מְדִינַת יִשְׂרָאֵל היא בֶּאֱמֶת הָאֹשֶׁר הַיּוֹתֵר גָּדוֹל שֶׁל הַיָּחִיד. כי היא מבטאת, עד הצד הארצי ביותר, את השאיפה הנעלה, הכוללת והשלמה ביותר, של ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.