ו – לְאֻמִּיּוּת יִשְׂרָאֵל, פסקה ו

המקור לדברי הרב הוא המחלוקת בדברי חז"ל (סוכה נב, א) "עַל הַפָּסוּק וְהִבִּיטוּ [אֵלַי] אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ" (זכריה יב, י). נידונה כאן בעיה מעניינת: האם לעתיד לבוא עדיין תתחלק האנושות ללאומים עם כל מכשיריהם – מדינות נפרדות, צבאות נפרדים, מדיניות נפרדת ואינטרסים שונים. אמנם יכול להיות שלום בין מדינות אלה, אך זה יהיה שלום בין הנפרדים, עם שיתוף פעולה או ויתורים מסוימים למענו. השאלה היא האם תהיה גם מציאות אחרת, בה האנושות בכללותה היא קיבוץ אחד גדול, מסגרת אחת של שיתוף פעולה אורגני, הרמוני ומלא בין בני אדם וגם בין קבוצות אתניות בעלי קווי אופי מיוחדים, שפעם קראו להם 'לאומים'. כמו שהיום בני אדם בעלי אופי שונה משתפים פעולה במסגרת מדינה אחת ולא כל אחד בונה מדינה משל עצמו, כך תהיינה כל הקבוצות הלאומיות האלה, מבלי המסגרות של המכשירים הלאומיים.הרב אומר שזהו ההבדל בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד. בְּמָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף מִתְגַּלָּה הַתְּכוּנָה שֶׁל לְאֻמִּיּוּת יִשְׂרָאֵל מִצַּד עַצְמָם. יש תכונה אוניברסלית בישראל, מצד היותם נציגים של מין האדם. הרב מבאר במקומות אחרים שעל ידי כך התאפשרה תופעת הגלות, שישראל יכלו להשתלב בכל ארץ ותרבות, למצוא את הנתיבים להתחבר ולהתחיות. ויש לישראל תכונה לאומית – להיות אומה בפני עצמה עם כל מכשיריה הלאומיים. משיח בן יוסף מייצג את התכונה הזאת, ולכן הוא מייצג את השלב הראשון של גיבוש האישיות הלאומית ההיסטורית כשהיא מתייחדת בפני עצמה ומתגדרת מן הלאומים האחרים. אָמְנָם הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹנָה אֵינָהּ הִתְגַּדְּרוּת הִתְיַחֲדוּת הַלְּאֻמִּיּוּת בִּלְבַדָּה כלומר בלבדיותה, כִּי־אִם הַשְּׁאִיפָה לְאַחֵד כָּל בָּאֵי עוֹלָם לְמִשְׁפָּחָה אַחַת לִקְרֹא כֻּלָּם בְּשֵׁם ד', זו התכלית האחת, לכן פעולתו של משיח בן יוסף היא שלב ביניים. למה צריך את שלב הביניים? וְאַף־עַל־פִּי שֶׁזֶּה צָרִיךְ גַּם־כֵּן מֶרְכָּז מְיֻחָד מִכָּל־מָקוֹם אֵין הַכַּוָּנָה כֻּלָּהּ רַק הַמֶּרְכָּז כִּי־אִם פְּעֻלָּתוֹ גַּם־כֵּן עַל הַכְּלָל הַגָּדוֹל. גם כאשר יתאחדו כל באי עולם, צריך שיהיה מרכז מסוים. הרב רומז כאן על מה שנאמר שלעתיד לבוא ישראל יהיו "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט, ו), ו"בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז). כלומר, לעתיד לבוא אין שוויון פשטני בין כולם, עדיין יש מדרגות. כמו שבתוך עם ישראל יש מעמד מיוחד לכהנים, אבל הם לא מדינה, מסגרת או עם בפני עצמם, אלא מחוברים אל כלל העם – גם בטבע המטוהר לעתיד לבוא, עדיין תהיה קדושת ארץ ישראל וקדושת המקדש.

הגיבוש הלאומי, שלב הביניים של משיח בן יוסף – הגאולה הלאומית, נועד לגבש את המרכז הזה, ליצור תנאים מתאימים כדי שתכונות האופי וידיעת התפקיד והיעוד יהיו ברורים. אחר כך אפשר יהיה לעזוב את המסגרת הפרטיות, את ההתגדרות, בלי לאבד את הייחודיות. כשם שילד חייב לגדול במסגרת מגוננת משפחתית. אחרי שהוא מתבגר הוא כבר איש בפני עצמו, וכבר לא חייב להיות בתוך המשפחה הראשונה, הגרעינית, הוא כבר יכול להיות לבד. אבל כדי שיבשיל להיות אדם בוגר ויוכל להיות לבד, הוא צריך את המסגרת הקודמת המגוננת, המחזקת בו את תכונותיו. עניין החינוך הוא לחזק את התכונות העצמיות, כך שבסופו של דבר האיש יוכל להיות בן חורין, עובד באופן עצמאי, ללא צורך בהגנה אחרת, אבל זה מפני שהדברים כבר נטועים בו היטב ומפותחים בו כראוי. כך גם כאן, שלב הביניים של הלאומיות הרגילה, המתגדרת שהיא לעצמה, זה אותו סוג של האגואיזם הבריא של ילד, שהוא לבד בעיני עצמו – רק לו יש צרכים וכולם כאילו משרתים אותו, אבל עליו לעבור שלב זה כדי להיות אישיות. זהו תפקיד שלב הביניים. אחר כך, אף שעדיין צריך שיהיה מרכז, העיקר הוא לא מציאות המרכז אלא השפעה על הכלל כולו. השפעה כזו תוכל להיות ברוכה, כאשר המרכז יהיה נכון. ואם נשאל, מי אמר שדווקא ישראל יהיו מרכז, אולי דווקא אומה אחרת תהיה המרכז? צריך להבין לפי מה נקבע מהו המרכז – לפי העיקר: הקשר שבין האדם כפרט וכאנושות עם אלוהים, מקור ההוויה והנפש. יש עוד מלאכות ותכונות שונות, שבהן יכול להיות שאומות אחרות תהיינה טובות ובולטות יותר. אבל הנקודה היסודית ביותר היא הקשר עם ד', לקרוא בשם ד'. כמו שנאמר על אברהם שהיה קורא בשם ד', ונקרא בפי בני חת "נְשִׂיא אֱלוֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" (בראשית כג, ו), אתה הנושא את אלוהים, מרים את הא-ל לדרגה הגבוהה ביותר, וממך אנחנו שומעים את זה, אתה משפיע את הרעיון הזה, זה המרכז. זה היה תפקידו של אברהם, "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בראשית יז, ד), ותכונה אוניברסלית זו עוברת גם לבניו ובני בניו. אבל כדי לגבש את התכונה הזאת וליצור לה מסגרת מתאימה, צריכה להיות גם הלאומיות הרגילה, העצמית, וזה תפקידו של משיח בן יוסף.

וּכְשֶׁצָּרִיךְ הָעוֹלָם לַעֲבֹר עִנְיַן הַלְּאֻמִּיּוּת אֶל הַכְּלָלוּת צְרִיכָה לִהְיוֹת גַּם־כֵּן כְּעֵין הֲרִיסָה אֶל הַדְּבָרִים שֶׁהֻשְׁרְשׁוּ מִצַּד הַלְּאֻמִּיּוּת הַמְצֻמְצֶמֶת, שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ הַמִּגְרָעוֹת שֶׁל אַהֲבָה פְּרָטִית יְתֵרָה. הרב הולך לשלב הבא. קודם קבענו שיש מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף ולא רק מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, שהוא האחרון ותפקידו לאחד את כל באי עולם לקרוא בשם ד', שזו גאולת העולם כולו לפחות מבחינה רוחנית מוסרית. משיח בן יוסף זו הגאולה הלאומית, אבל נאמר עליו שהוא נהרג. זו פעולה קשה ואלימה, שיש בה לא רק יסוד בונה, אלא גם יסוד הורס. זה פירוש המעבר מן הלאומיות אל הכלליות, וכמו כל סוג של שלב מעבר, יש בו גם הריסה של השלב הקודם, שהרי אחרת לא היינו קוראים לו מעבר. היום אנחנו בונים מסגרת לאומית, מדינית ותרבותית משלנו, אבל כאשר יבוא זמן בו האנושות תהיה מוכנה להתאחדות, יהיה צורך להרוס את המסגרת הזאת. להגיד שכל מה שמשיח בן יוסף פעל בדי עמל, מוכרז כמיותר ועומד להריסה, זה כמו להרוג אותו. במעבר מעִנְיַן הַלְּאֻמִּיּוּת אֶל הַכְּלָלוּת, יש פעולת הריסה שהיא מעין הריגה. אבל אין ברירה, שכן בלְּאֻמִּיּוּת הַמְצֻמְצֶמֶת, יש הַמִּגְרָעוֹת שֶׁל אַהֲבָה פְּרָטִית יְתֵרָה. ההכרעה שהיינו ועודנו צריכים לקבל, בין הצד האוניברסלי והפרטי שבנו, יש בה מעין מגרעת. אנחנו מוותרים במידה מסוימת על האוניברסליות כדי לבנות את הלאומיות הפרטית, ואחר כך נצטרך להתמודד עם המגרעת הזאת. כי אם ויתרנו על משהו, באיזה מקום הוא עדיין קיים, מקונן ותובע את עלבונו. כשנבשיל, אנחנו והאנושות, נצטרך להפטר מן המגרעת של האַהֲבָה הפְּרָטִית היְתֵרָה. עַל כֵּן עָתִיד מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף לֵהָרֵג, זה קיום זמני, וּמַלְכוּת אֲמִתִּית וְקַיֶּמֶת כפי שנאמר "דוד מלך ישראל חי וקים" (ראש השנה כה, א) – קיום עולמי, ללא הפסק, תִּהְיֶה מלכותו של מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד.

מכאן עובר הרב לשלב הבא, של פרשנות לדברי חז"ל: וּכְשֶׁמִּדַּת הַכֹּסֶף אֶל הַטּוֹב הַכְּלָלִי מַגִּיעָה לְבִטּוּל עֶרְכָּהּ שֶׁל הִתְיַחֲדוּת הַלְּאֻמִּיּוּת, הִנֵּה עוֹד צַעַד אֶחָד וְהָרַע יִהְיֶה מְבֹעָר גַּם־כֵּן מֵחַיֵּי הַיְחִידִים, כלומר, יש צורך בהתגדרות הלאומית, אבל יש בה מגרעת ורע. הרע הוא שכל אחד מתגדר ומעמיד את עצמו בניגוד לאחר. גם אם בפועל הוא לא נמצא איתו במצב מלחמה, הוא עומד מנגד ומרגיל עצמו למדה מסוימת של אדישות כלפי האחר: "זה לא אצלי, ששם יעשו מה שהם מבינים". זו מגרעת כמובן, כי המדה היותר נעלה היא להיות מעורב, מיטיב, רוצה וקרוב ככל האפשר לזולת, ולתת לזולת להיות קרוב ככל האפשר אליך. צעד נוסף אחרי ביטולה של המסגרת הלאומית המצרה מחיי הכלל והלאומים, הוא ביטול הרע מחיי היחידים. גם לאחר ביטול המסגרת הלאומית בנפשם של יחידים, היצר הרע עדיין קיים. על כן, אחרי השלום העולמי בין הלאומים עד כדי יכולת ההתאחדות למסגרת אחת, יגיע השלב הבא של עבודת הרוח אצל כל יחיד ויחיד – ביעור יצר הרע מן הנפש לגמרי.

נִמְצָא שֶׁבִּטּוּל יֵצֶר הָרַע וַהֲרִיגַת מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף קְרוֹבִים הֵם בְּעִנְיָנָם זֶה לָזֶה, באופן של צעד ואחריו צעד שני. הריגת משיח בן יוסף היא הריגת היצר הרע של האהבה האגואיסטית הלאומית, והריגת היצר הרע מחיי היחידים היא הריגת האגואיזם הפרטי. שהרי המידות הרעות, כמו קנאה, שנאה, תחרות ותאווה, באות כאשר מודעים יותר מדי לזה שאני זה אני והאחר הוא אחר. ואז, שמא אני יכול להיבנות משלו, ואם אני רואה את הצלחתו, זה כאילו פוגע בי, כאילו שהוא נבנה ממני. זהו האגואיזם הפרטי שקיים במקום רגשי האחווה, השיתוף והקרבה שצריכים להיות. ביטול היצר הרע הוא כאשר האחר מבחינתי הוא כמוני, "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, ח) זוהי האהבה השלמה. כשזה לא כך, יש מחיצות ומסגרות. אפשר להתמודד עם בעיה זו באופן משפטי, כאשר אני מגדיר מה שלך ומה שלו, ובאמת שלך זה שלך ואסור לקחת את זה, אבל גם שלו זה שלו, אל תעבור את הגבולות. ואם עברת, יש מכשירים חברתיים כמו בתי משפט ובתי סוהר שיענישו אותך. בדומה לכך, לכל לאום יש ארץ ומדינה, מה ששלו – שלו. במשפט הבינלאומי זה נקרא 'ההגדרה העצמית', הוא מוגדר לעצמו, והלאום השכן הוא לאום שכן. זו התמודדות עם היצר הרע של אהבת העצמי על חשבון האחר.

ההתמודדות עם האגואיזם הזה נעשית גם על ידי מערכת החינוך, אלא שהיא עושה את זה כמובן באופן רך הרבה יותר. גם היא מחנכת את האדם שלא לגעת בשל הזולת. אנחנו מתמודדים עם האגואיזם על ידי הניסיון להכניסו למסגרות סבירות, וזו גישה נכונה כל עוד אנחנו לא יכולים לשנות את הדבר מן היסוד, כשם שהגדרה עצמית לאומית היא נכונה כאשר אנחנו לא יכולים לשנות את הדבר מן היסוד. אנחנו יכולים לחלום על אחוות האנושות, אבל אם אין, מוטב שלכל אחד תהיה מסגרת סבירה משלו, בה יבוא על סיפוקו הבסיסי, במקום שתהיינה מלחמות בלתי פוסקות. ההתמודדות על ידי המכשירים השונים והמסגרות השונות, היא כמובן שלב ביניים ולא התכלית האחרונה, שהיא ביטול היצר הרע וממילא ביטול המסגרות האלה, שכן לא יהיה בהן צורך. זוהי העבודה בזמן משיח בן דוד שמאחד את האנושות למסגרת מדינית אחת. היסודות הנפשיים של אחווה, קרבה ורצון יהיו היסודות הקובעים, ולא המחיצות שיש בין עמים ואנשים, שנובעות מן ההתגדרות, ההתגוננות והתחושה ש'או הוא או אני'.

נִמְצָא שֶׁבִּטּוּל יֵצֶר הָרַע וַהֲרִיגַת מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף קְרוֹבִים הֵם בְּעִנְיָנָם זֶה לָזֶה. לְפִיכָךְ נֶחְלְקוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּפֶרֶק הֶחָלִיל עַל הַפָּסוּק "וְהִבִּיטוּ [אֵלַי] אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ", אִם הוּא עַל מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף שֶׁנֶּהֱרַג אוֹ עַל יֵצֶר הָרַע שֶׁנֶּהֱרַג. ישנה אמירה קצת מורכבת שמייחסים לאדמו"ר מקוצק: "אם אני – אני, מפני שזה אני, ואתה – אתה, מפני שזה אתה, אז אני הוא אני ואתה הוא אתה; אבל אם אני – אני, מפני שאני לא אתה, ואתה – אתה מפני שאתה לא אני, אז אתה לא אתה ואני לא אני". כלומר, יש למצוא את היסוד החיובי העצמי בתוך כל אחד, שאותו אי אפשר לגזול ולקחת, שכן הוא לא ניתן לגזלה. רכוש אפשר לגזול, אפילו שֵם אפשר לקחת, אבל את עצמך מי יוכל לקחת? אלא שמרוב שאנחנו מזהים את עצמיותנו עם סימנים חיצוניים כמו רכוש, שם, השתייכות ורישומים במשרדים, נדמה לנו שמי שלוקח את זה לוקח אותנו. זה לא נכון, וגם להיפך, אנחנו יכולים להיות חקיינים – לאמץ לעצמנו שפה, שם, רכוש ובית של מישהו, אבל עדיין לא נהיה הוא. לא יעזור דבר. גם אם נהיה חקיינים מעולים, עדיין הוא זה הוא, ואנחנו מאוד שונים ממנו, מפני שהוא זה הוא באופן טבעי, ואנחנו חקיינים. להיות חקיין זו מהות לגמרי שונה, כישרון לגמרי אחר, שכן אף שההתנהגות בפועל דומה, הרי אדם רגיל הוא לא חקיין של עצמו. יש אנשים שהם רק חקיינים, זה הכישרון העיקרי שלהם, והם די מסכנים, כי הם לא יודעים מי הם באמת. הם כל פעם מישהו אחר, ובכל זאת הם אף פעם לא ממש האדם שהם מחקים, כי הוא כזה באופן טבעי ולא כחיקוי של מישהו אחר.

יסוד הייחודיות לא ניתן לגזלה ולהעברה, הפחד מפני האפשרות הזאת הוא פחד שווא. את העיקר אי אפשר לקחת, וזה לא יעזור לאף אחד. אלא שכיוון שאנחנו חיים במציאות של דימויים ויחסי ציבור, שלא חשוב מי אתה, חשוב איך מציגים ומוכרים אותך; אם בעיתונים, ברדיו או בטלוויזיה אומרים שאתה איש טוב, אז אתה איש טוב, אפילו שאתה רוצח, או להיפך, תלוי איך מכרו אותך – זו מציאות קשה שיש בה הרבה שקר, ובמציאות של שקר חייב להיות משפט, צריך לחתוך בסכין משפטית ולתת גבולות, עד כאן אתה יכול, מכאן ואילך אתה לא יכול. לתת תעודות, לרשום רישומים, כדי שלא יהיו זיופים, שלא תהיה חקיינות. חקיינות וזיוף הם גזלה שלא כדין של משהו, אבל רק של דברים חיצוניים, לא של דבר עצמי. היחודיות לא תתבטל, אחווה, קרבה ורצון טוב לא מבטלים יחודיות. להיפך, חכמים אמרו ש"בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרין קה, א). אפילו שהבן או התלמיד שונה, האב או הרב עושה הכל כדי לטפח את היחודיות שלו, לא מקנא בו ורוצה לגזול אותו לעצמו. וזאת, אף שבשבילו זה הכי קל, מפני שהוא אביו או רבו, כלומר יש לו את הסמכות לקחת ממנו דברים. אבל הוא לא רוצה, הוא לא מתקנא בו. להיפך, הוא רוצה בטובתו, הוא שמח בכל מה שהוא משיג מפני שזה כאילו הוא השיג זאת בעצמו. זה כמו ההישגים והשמחה שלו, אז בשביל מה לקחת את זה? זוהי האחווה האמתית. אין כאן ביטול יחודיות, כשם שמבחינה לאומית לעתיד לבוא האחדות האנושית איננה אחידות שמבטלת את הייחודיות של האופי הלאומי, אבל יש ביטול למסגרות. קווי האופי הלאומיים היחודיים בוודאי ישארו וישרתו זה את זה בהרמוניה ומרצון טוב, וכך גם בין יחידים.

זהו משיח בן דוד. צריך לומר שמבחינה היסטורית, מבחינת הפשט המקראי, נראה שזה הפוך ממש. יוסף ביטא את הצד האוניברסלי שבו, היה "הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ" (בראשית מב, ו), ודוד הוא מקים הממלכה הישראלית, לוחם עז שידע גם לנקום באויבים. כפי הנראה, ההסבר להיפוך הזה הוא שבמציאות ההיא, האוניברסליות הייתה עניין זמני לצורך הקיום של משפחה אחת עד שתהיה לעם. ואכן, יוסף אומר לאחיו שכאשר יפקדו ויצאו ממצרים, לא ישכחו לקחת את עצמותיו עמהם. האוניברסליות הייתה הדרך ההכרחית כדי לשרוד כמשפחה בתוך המציאות האחרת. ההטבה עם המציאות האחרת הייתה אמנם גם לצורך העולם, אבל גם לצורך האינטרס הפשטני הפרטי של הישרדות. בימי דוד, גם לצורך האוניברסליות צריך היה לבנות את המדינה הישראלית המלאה. מי שהיה אחראי על התפקיד הזמני, גם לעתיד לבוא יהיה אחראי על התפקיד הזמני, ומי שהיה אחראי על התפקיד הקבוע, גם יהיה אחראי על התפקיד הקבוע – שהפעם יהיה האחווה הכלל-אנושית: יוסף שהיה אחראי על התפקיד הזמני של האוניברסליות, יהיה אחראי על התפקיד הזמני של החזרת הלאומיות. בכלל, עניינה של הזמניות הוא התווספות בשלבים. יוסף מוסיף על הדברים הקודמים, הוא מייצג את התפיסה של שלבים על גבי שלבים. הייתה מציאות נתונה, והוא בונה על גביה תוספת, שעל-גביה תיבנה עוד תוספת וכו'. דוד מלך ישראל היה אחראי על העל-זמני. אז, עיקר העיקרים היה לבסס את הקדושה בארץ, במציאות האנושית הלאומית, ולהפוך את המשכן הנודד, הזמני, למקדש קבוע ויציב, שקדושתו לא בטֵלה. אותיות שמו של דוד הן אותיות של אהבה וקרבה, דוֹד.[29] גם הישועה האחרונה מבוססת בעיקרה לא רק על תוספת של שלב ובנייה, אלא על האהבה היסודית, שהיא העיקר: אהבה בין בני אדם, לאומים, הקב"ה לבריאתו ולהיפך. זה תפקידו של משיח בן דוד, ועל כן, הוא נצחי.