/ ישיבת הר ברכה, אור לכ"ז אלול תשפ"ג^[1]

[ביאור "ארבעה ראשי שנים"]

המשנה הראשונה במסכת ראש השנה עושה לנו סדר: "ארבעה ראשי שנים הם: בא' בניסן ר"ה למלכים ולרגלים. בא' באלול ר"ה למעשר בהמה, ר"א ור"ש אומרים בא' בתשרי. בא' בתשרי ר"ה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות. בא' בשבט ר"ה לאילן כדברי ב"ש וב"ה בחמישה עשר בו".

ארבעה ראשי שנים. קודם כל, יש כאן ר"ה למלכים ולרגלים, זה מייחד את האנשים המיוחדים. למלכים הכוונה למלכי ישראל, ולרגלים זה הזמן המיוחד לכלל ישראל המצווים לעלות לרגל.

יש ר"ה למעשר בהמה, מאדם הולכים לחי, יש ר"ה גם לבע"ח. בראש השנה לחי מקיימים מצוות מעשר בהמה, המעשר הוא החלק המקודש של הבהמות. ר"ה מדגיש את המיוחד ואת המקודש.

ויש ר"ה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות.

ויש ר"ה לאילן בא' בשבט או בחמישה עשר בשבט, ר"ה לאילנות כלומר הצומח היציב הקבוע. הצומח המכסה את הארץ באופן קבוע זה האילנות.

ובכן יש לנו ר"ה לאדם המקודש והמיוחד שבו, או מלך או זמן לעם ישראל, שמייחד אותם לכל העמים. יש ר"ה לבהמה יש ר"ה לצומח, ויש ר"ה לכלל ההוויה שזה א' בתשרי, שהוא כולל הכל. הוא לכלל ההוויה כולל הדומם, גם הצומח גם החי וכל האדם כולו ומיוחד לישראל, והכולל את כולם.

[מהות ר"ה אם חל בתשרי או בניסן]

אנו מציינים במיוחד את ר"ה הזה, כיום ההתחלה. ויש מחלוקת מתי ר"ה הזה צריך לחול, אם בא' בניסן או בא' תשרי (ר"ה י, ב). כי השאלה ממה מתחילים? מכלל ההוויה שכוללת כל זה בתשרי, או שמתחילים מן המיוחד שבהוויה הנוגע לישראל, שזה ר"ה למלכים ולרגלים וזה ניסן, וזהו זמן של יציאת מצרים, זה נקרא "החודש הראשון", כי באמת יש סתירה שר"ה הוא בחודש השביעי. שהרי בלוח היהודי, חודש תשרי הוא החודש השביעי, והחודש הראשון הוא ניסן שהוא התחלה של כל הזמן כולו, ובו הייחודיות של העם היהודי ומלכי ישראל, בולטת.

נשאלת השאלה, איזה משקל יש לר"ה האוניברסלי הכללי של כל היקום כולו ביחס למה שמיוחד בתוך זה. ניתן לשאול מה העיקר. האם כל העולם כולו הוא בשביל ישראל, ואז ישראל זה העיקר, או שלעולם הכללי יש ערך מצד עצמו, והוא לא פחות חשוב.

באופן עובדתי אנו מציינים את ר"ה בכל זאת בתשרי. בכך מדגישים את הצד האוניברסלי הכולל את הכל, שהוא הבסיס והיסוד ממנו הכל בא, כל הצמיחה כולה, גם של האנושות וגם של ישראל. ומי מציין את זה? ישראל במיוחד. אסור לנו (כבני עם ישראל) לשכוח מהו הבסיס והיסוד – היסוד האוניברסלי. ובאמת חזון אחרית הימים מחזיר את הערך הזה באופן בולט, ש"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ד), וכולם יחיו באחווה, עד שהייחודיות של כלל ישראל בין העמים, תהיה כממלכת כהנים וגוי קדוש. האנושות בכללותה היא לא רק אמצעי אלא גם המטרה. ולא רק האנושות אלא בכלל הוויה כולל היחס לכל החי והצומח לכל מערכת האיזון הקוסמית, עד שאנו יכולים להשפיע עליה. זהו ר"ה המפורסם.

[התרועה כמעוררת לערכה הראשוני של ההוויה]

האחד בחודש השביעי, מכונה בתורה יום תרועה, או יום זכרון תרועה. אמנם יש ביטוי "ראשית שנה" בתורה, אך לא כתוב מתי, "מראשית שנה ועד אחרית שנה". אין הצמדה לתאריך הזה של א' בתשרי, שהוא יום תרועה ויום זכרון, אלא חכמים הצמידו את הדברים ביחד. והתוכן הזה של יום תרועה, או זכרון תרועה (כשר"ה חל בשבת ובמדינה), המושג העמום הכללי של תרועה, למה עושים דבר כזה, למה מריעים ותוקעים ביום מסוים, מה מיוחד בו. חז"ל פירשו שזה ר"ה. א"כ במה נזכרים, למה מתעוררים? מתעוררים לאותו היסוד הראשי הראשון של הערך של כלל ההוויה כולה. אנו פעמים רבות מכנים את ה' כ"אלהי ישראל" ובצדק, אך צריך לזכור שהוא בורא העולם כולו. ה' הוא לא 'אל-שבטי'.

הפן הזה שהוא טומן בחובו התעוררות גם לחזון אחרית הימים, של מצבה של האנושות כולה, גאולה כוללת של כל האדם. זה מתחבר להתחלה, למה שראוי היה להיות מלכתחילה, אלמלא החטא של אדה"ר וההיפרדות והגירוש שאז נוצר הצורך לייצג את האידיאל הגדול ע"י אחד העמים, והשאר נשארו במצב ביניים, וצריך להיזכר בזה, ולרצות את זה, אם אנו מאבדים את הקשר לזה, זה לא דבר נכון ולא דבר טוב. בר"ה "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון" (משנה ר"ה א, ב). גם כאן ההדגשה היא על הכללי האוניברסלי, לא רק על בני ישראל.

[כשהלבנה מכוסה מודגש השיתוף עם כלל העולם]

מבחינה סמלית, "בכסא ליום חגנו" יש בחג זה ענין של כיסוי. הלבנה אליה נמשלו ישראל – מכוסה. דווקא החמה קיימת, ויש מקומות שהחמה מסמלת את כלל האדם, האנושות, אך הלבנה היא הארת ישראל, המאירה גם בלילה, נותנת תקווה גם בלילה.^[2] ויש אז אור בלילה. זה דבר גדול מאד. גם בליל הגלות מגן העדן וגם ליל הגלות שלנו, יש  מה שמאיר בו, בלילה.

והנה שלא כמו יתר החגים שרובם הגדול חל באמצע החודש, כאשר הלבנה במילואה, ביום הזה "בכסא ליום חגנו" הלבנה מכוסה, אנו שותפים עם כלל האנושות וכלל העולם, אנו יודעים ומציינים שהקב"ה לא עזב אותנו, אך הסמל הייחודי שלנו מכוסה, ואנו חשים את האחווה עם כלל האדם. ובאמת החושך כחוויה רגשית זה כמו דין, לא יודעים אם ייכשלו בחשיכה, וכל מיני דברים מכוסים ובלתי נראים לא הסכנות ולא היתרונות, ובזה אנו כאילו שותפים עם כלל המציאות. זה קורה רק בא' תשרי שהוא יום תרועה ויום התעוררות לאותה נקודת הראשית המכוסה, לפני שהכל מתגלה, לפני שזה גם מאיר במצבים כאלה וכאלה, לפני הכל, "היום הרת עולם" כמו בהריון לא רואים את הילד ולא יודעים מה יהיה אופיו, ומידותיו והתנהגותו, מה תהיה תרומתו בעולם, אי אפשר לדעת. זהו מצב של חושך המעורר אותנו למחשבה פנימית עצמית, איך הם כבר התקבלו והתקבעו בתבניות מחשבה והתנהגות, מה מהתחלה, מה היה אפשר ומה צריך גם עכשיו, מה אפשר וצריך שנות. גם קל להתחרט על דברים לא כ"כ טובים כי זה בחושך. אותו כסוי מאפשר גם חשבון נפש וחרטה ומחשבות פנימיות עצמיות.

הקשר הזה וההתעררות הזו וההבנה שאנו מחוברים עם הכלל, עם כל הרבדים שבהוויה, עם כל היצורים כולם, וגם הקב"ה הוא של כולם, עם כל הבעיות שיש, כל סוגי הגילוי יבואו אחרי זה, מתוך מה שמכוסה לאט לאט משהו יצמח ויהיה מי שיחיה בתוך הצומח הזה, ואז יהיה אדם ויוולדו ישראל  גוי מקרב גוי, נולד עם, נולדה אמונה גלויה, הייתה התגלות ה' בהר סיני, אמירה ברורה של תורה, כל הגילויים הללו יבואו אחרי זה, הוא יצמח מתוך הוויה זו הראשונית מתוך חושך.

[זכרון העבר והתעוררות לעתיד]

ראש השנה נקרא בתורה "יום תרועה" שמריעים בו בשופר, התרועה מסמלת את הצמיחה וההתעוררות לקראת הבאות, או "זכרון תרועה", זכרון מחבר אותנו אל העבר, ואילו התרועה מעירה אותנו אל העתיד. חשוב להבין שכמו שבעבר התעוררנו לדברים מסויימים, יש לנו ניסיון, כך גם התרועה בעצמה היא זו שמבטיחה את העתיד, זה נקרא ראש השנה. הראש, לא רק ההתחלה הפשוטה, הראש המחשבה, המחשבה על מה הוא הזמן, מה הוא עבר מה הוא הווה ומה הוא עתיד, המחשבה זה הוא החשבון שצריך ללוות אותנו, מה ערכם של הדברים, מה ערכה של ההתחלה, מה התממש מתוכה, מה לא התממש, כל מערכות היחסים עם עמים עם מחשבות עם תרבויות, עם עצמנו עם אנשים אחרים, כל הרמות, מה עדיין מכוסה, כלומר עדיין נמצא בפוטנציאל בכוח אבל לא יצא אל הפועל, ואיך מוציאים את הדברים אל הפועל, מה הם הדברים הראויים והמועדפים, כל המחשבות האלה הם מחשבות של התעוררות, זה יום תרועה, התעוררות.

[ערך חלקי ההוויה מתגלה בר"ה]

אנחנו רואים שכל ראשי השנה האחרים, כל הערכים הנוספים באים מכאן, כל מה שהולך ומתגלה בעולם, הכל בא מן המצב הראשוני הזה, לכל דבר יש ראש משלו, מה ערכה של ההוויה ומה ערכו של הזמן, זה ראש השנה: מה ערך האדם, אחר כך מה ערך החי, אחר כך מה ערך הצומח. לצומח יש ערך עצמי לא רק לתועלת האדם, (אנחנו כעם ישראל מקדשים את הצומח, ומקיימים בו מצות ערלה ותרו"מ, מקדשים את זה כי אדם משתמש בזה בא בקשר אינטימי, עם כלל הצומח) היום מבינים יש לזה ערך. וכן יש ערך לקיומו של כדור הארץ בכלל, תמיד היה לזה ערך בעיני האדם ליופי לעצמה, האדם התרשם מיערות עד, או להיפך אם לא היה ממקומות צחיחים, גם המדבר עושה רושם אדיר, (דווקא מפני שהוא מדבר, כאילו הדבירו בו, אין בו דבר, לא צומח בו כמעט שום דבר, זה עושה רושם עצום, מייצג את חוסר האונים, את חוסר המוצא, את הקושי הגדול) אחר כך כל החי כולו, יש חי שאנחנו בקשר איתו, בעלי חיים שבייתו אותם, אנחנו יכולים כבר לעשות פעולה מסויימת, להפריש מזה מעשר בהמה, זה חלק מהעולם שלנו, יש את כל עולם החי, שהוא מאוד חשוב, מה הערך שלו. וכמובן ניסן זה הערך של ישראל בעולם, ושל המלכים והרגלים, חוץ מהזמן שמתחילים למנות לאותו מלך, זה עניין פרטי, אבל באופן כללי, מתגלה הערך. כל זה נובע מראש השנה.

[היובל במימד החקלאי וההיסטורי]

סוג הזמנים, ראש השנה לשנים לשמיטין ליובלות לנטיעה ולירקות. לשמיטים והיובלות יש מימד של זמן ויש מימד של הקשר עם האדמה: הקשר עם האדמה הוא פשוט, הוא גם משרת את כלל האנושות, כאשר אנחנו משתמשים באדמה וכאשר אנחנו משביתים את השימוש שלנו למען מנוחתה של האדמה, גם בשמיטה וגם ביובל.

ביובל מודגש ערך אנושי מיוחד שיש גם בשמיטה – ערך החירות. דרור, זו המילה המקראית של יובל, דרור לקרוא גם לארץ לנחלות וגם לאדם. ערך אנושי הוא ערך היסטורי. הזמן יכול להיות משעבד והזמן יכול להיות משחרר. הזמן שמשעבד הוא הזמן הביולוגי, אנחנו מתרגלים לדברים, אנחנו מזקינים, זו מסגרת כופה והיא שמה אותנו בסד מסויים של שנים והכל. לכן דברים קשים לנו הם הדברים הזמניים, ריה"ל אומר: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי", עבדי הזמן כלומר אנחנו תחת הזמן והוא קובע לנו אורחות חיים תבניות מחשבה וגם את הקיום. אבל הזמן יכול גם לשחרר, נסיון הדעת שאנחנו רוכשים, זה משחרר אותנו, זה יכול להיות כוח עצום לשחרר אותנו מהעול של המסגרת הכללית, ולמרות שהיא קיימת אנחנו יכולים להיות בני חורין בתוך המציאות הכופה, זה כבר תלוי בתודעה, התודעה שלנו יכולה להשתכלל במשך הזמן, אפילו אדם שכאילו לא מתאמץ, אין חכם כבעל הניסיון, חכמה נרכשת גם על ידי מאמץ רגיל, כקריאה ולימוד ומחשבה מעמיקה, אבל גם ההתנסות בחיים יוצרת סוג של חכמה, וחכמה נותנת עדיפות לאדם, הוא יודע כיצד לא רק להיות כפוף לזמן, אלא גם לנצל את הזמן, להשתמש בזמן לטובת מטרות שהוא קבע, לא הזמן. זו הדינמיקה בין מסגרת שהיא כפויה עלינו לבין מה שאנחנו צורכים בתוכה ויכולים גם לשנות את הנוסחה, לא לבטל אותה, לא רק להיות עבדים גם להיות בני חורין. וזהו ערך החירות שביובל.

[היובל כשופר]

יובל כידוע זה שופר, שוב חוזר העניין לאותה התעוררות, מי אתה, איך אתה חי בתוך המציאות הזו, איך אתה מתמודד עם חושך, איך אתה יוצר ייחודיות ולא רק מקבל אותה כמובן מאליו, גם הייחודיות היהודית שלנו, אנחנו נולדנו יהודים אשרינו וטוב לנו, אבל יש גם כאלה שראו בזה שהם נולדו יהודים נטל, לא נכס, הם לא ידעו מה לעשות, בזמן חכמים היו כאלה שהיו מושכים בעורלתם, מנסים להסתיר את ברית המילה, כי יהדותם היתה נטל עליהם, הם רצו להיות כמו כולם, הם תפסו לא נכון את האחווה הכלל אנושית, אמרו כמו כל בני האדם אב אחד לנו אז למה להתייחד? זו תנועה שלפעמים גם שואלים למה אתה עושה ככה אני כמו כולם, זה אחד התירוצים הנפוצים ביותר, "כמו כולם" עלול להיות מכשול גדול, אני מבטל את הייחודיות שלי את שיקול הדעת שלי את ההבנה שלי, מבטל את זה ומנסה להתעלם מזה כדי לא להיכנס אולי לאיזשהו סוג של ויכוח, עימות ודיון עם השאר. וכבר התורה אומרת לנו: "כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז, ז), אתם לא רוב האנושות. שאלת הייחודיות זו שאלה של תודעה והבנה, ייחודיות אפילו אם אנחנו חושבים שהיא למעליותא, כישרון גדול, יש אנשים שחושבים שזה נטל נורא, הם לא רוצים להתבלט כי הם לא רוצים להיכנס לאיזשהו עימות עם כל השאר. אז אפילו להיות חלק מעם סגולה לכאורה זה דבר נפלא, לא כל כך פשוט, צריכים להבין מה זה, צריכים לדעת לחיות עם זה ומתוך זה, איך לייצר מערכת יחסים ראויה מפרה עם שאר כל העמים מבלי לבטל לא את עצמנו ולא אותם, זו אחת השאלות הקשות ביותר.

אחד הדברים שהם באמת כמו לילה, זה הלילה של הגלות, להיות עם מפוזר ומפורד בין העמים נכפה עלינו, למדנו כל אחד מתוך קהילתו איך לחיות עם העמים, המנהגים, למדנו לחיות עם זה, לא קל, לא בקלות. סבלנו גם, מה שלא יכולנו כנראה לעשות כשהיינו ממלכה, נאלצנו לעשות. אדם גורש מגן עדן. לא הצלחת להתמודד עם גן עדן, עכשיו תתמודד עם הגלות, בזיעת אפך, צריך ללמוד, יש לך כישרון אבל צריך ללמוד. לאדם הראשון היה כישרון מופלא, אמרו לו בזיעת אפך תאכל לחם, אתה תעבוד עד שתלמד: מה זה עולם מה זה מאמץ מה זה טוב. גם לנו היה מקדש ממלכה, לא למדתם מה זה, לא הערכתם את זה, לא הפכתם להיות מגדלור של דעת מוסר ואמונה לכל העמים, עכשיו אתם תלמדו איך לחיות בקושי גדול בזיעת אפיים ועצב רב, אם לא יותר נורא מזה.

[ההתעוררות לאור היובל]

זה הקשר שבין היסוד הראשון של התעוררות בראש השנה לבין שאר השנה שבה אנחנו הולכים ומגלים, נדרשים לגלות את מה שלמדנו, מה שהיה בפועל צריך ללמוד את זה, להבין את זה להבין איפה היו הטעויות, מה לא היה מספיק מה היה חשוב שצריך להמשיך ולפתח, זו עבודה קשה, זו העבודה לכל השנה, עוד פעם יהיו ההזדמנויות, באותה הזדמנות נראה איך תפעלו, טוב יותר באופן מודע יותר ממה שהיה לפני כן, תשתפרו, משנה לשנה.

אני פעם אמרתי את זה שהמילה שנה יש בה שני עניינים שהם מנוגדים, לִשְׁנוֹת זה לחזור, לְשַׁנּוֹת זה לא לחזור, להיפך, ניתנת שנה של מחזור כדי לשנות, לא כדי לחזור ולהיות אותו דבר מה שהיה. יש עוד הזדמנות ועוד הזדמנות. החידוש שבא בתוך המסגרת. לכן כל הגילויים הלאה הם מתוך הרצון. עד שאנחנו מגיעים להערכה והבנה טובה יותר של ההוויה של הצומח והחי, המיוחד שבעם שלנו, האנשים המיוחדים שהם המלכים, בזמנים המיוחדים שזה הרגלי, אנחנו צריכים ללמוד, זה הכל בא מאותו היסוד. לכן המשנה הראשונה היא מציירת את אותם ארבעה ראשי השנים. הארבעה, יש ביטוי שאומר לרבע את המעגל, פה אנחנו מעגלים את הריבוע, מדברים על שנה שהיא מחזור שבתוכו יש ריבוע של ארבע. המהר"ל אומר שזה ארבע רוחות השמים, אנחנו נתפסים למרחב להיקף לתפוס את ההוויה בכללותה.

[גאולת הקודש המכוסה]

מה שחשוב בכלל במסורת היהודית זה למצוא את נקודות הקודש בכל ההוויה כולה, ולדעת איך לבטא את הדבר הזה, כגון בשבעים פרי החג, אחר כך באור שאנחנו מדליקים בחנוכה כלפי חוץ להאיר את חשכת הליל הכללית, בשאר הימים המיוחדים איך להביא את הקדושה לתוך המרחב של הזמן של האדם של האנושות של היחיד של הכלל, בכל הדברים בכל המימדים האלה, איך להביא את נקודת הקודש. נקודת הקודש היא היא הקשר שלנו לא רק עם ההתחלה של ההוויה, אלא עם מי שאמר והיה העולם, זה נותן את המשמעות לכלל ההוויה ולכלל החיים שלנו, מסמן לנו את הכיוון, בתוך ההיכרות הזו והכרת הערך צריך גם שיהיה כיוון של התקדמות, כיוון של תיקון, זה הכיוון. כאן אנחנו משלבים את התודעה את הדעת המוסר הערכים הרצון הטוב והאמונה, שהיא קשר שחלקו מסתורי, עם מה שלמעלה מאיתנו, מה שמעבר לנו וגם להוויה בכללותה, אבל שהוא קשור ונוכח, זה עניינה של האומה. כל הרבדים האלה, הדעת המוסר האמונה, צריכים להיות מחוברים. הדעת והמוסר זה נוגע לקיום שלנו, להוויה שאנחנו מסוגלים לדעת, מסוגלים לקבוע בה את הדברים הראויים, את הדרכים הראויות, האמונה היא מקשרת אותנו עם מקור הכל מטרת הכל, נותנת את הכוח להרחיב ולהעמיק גם את הדעת וגם את הטוב, להחיל את הטוב גם על מה שחשבנו שהוא מחוץ לטוב, על כוחות נסתרים שבנפש שבהוויה, איתני הטבע, כל הכוחות שמייראים אותנו, מאיימים עלינו ומפחידים אותנו גם בתוכנו וגם מחוץ לנו, הקשר עם מקור הכל. המטרה היא גאולתם של הכוחות האלו, במובן של הקודש המשפיע להיות גם הם מוסר לדעת ולטוב, גם זה קיים בראש השנה, אנחנו מתייחסים אל הדברים האלה. מה שמכוסה מאיתנו עלול להכשיל אותנו לאיים עלינו, מתייחסים לזה מתוך אמונה, מתוך קשר עם מקור הכל, עם מטרת הכל, מטרתנו. זה הכיוון, הכיוון שלנו.

[הברכה המתחדשת בר"ה]

יש ביטוי "רובע ישראל" (במדבר כג, י), לא רק פי שניים אלא פי ארבע, אז הריבוי זו הברכה. היתה שאלה מה אומרים בראש השנה, יש מי שאומר חג שמח כמו בכל החגים, ויש מי שלא אומר, הרב קוק הציע להגיד "חג-מבורך", לא 'שמח' כי יש גם חרדת הדין, גילו ברעדה, אבל מאידך גיסא בכל זאת זה חג ללא ספק, חג מבורך, ברכה שרויה בו. הריבוי של כל הדברים מתוך התודעה ומתוך הרצון הטוב, לכן אנחנו מברכים זה את זה, להרבות בברכות, שבראש השנה סימנא מילתא, להחיל על זה את הרצון הטוב, להחיל על זה את הקשר שלנו עם הכל ועם כולם, זה דבר גדול.

יש אומרים שלא צריך אפילו לאכול את הסימנים, מספיק להגיד יהי רצון. אנחנו מרבים בברכות. מתוך אותו העניין של הקשר עם יסוד הכל, שממנו הכל צומח והכל פורח והכל גדל והכל מתפתח ומתעלה. נדמה לי שאם מתייחסים לפחות בזווית הזו, מתוכה אנחנו מבינים את עניין הדין של שאלה והתמודדות עם קושי, עניין התרועה כהתעוררות לדברים שאנחנו כרגיל לא כל כך שמים לב אליהם, ועניין של זיכרון שהוא קושר אותנו אל יסוד הכל, עבר שהוא נוכח, כמו הזיכרון האנושי, גם אם האיש או האירוע כבר לא, עצם זה שיש זיכרון הוא נוכח וממשיך להשפיע, זה דבר הפלא שבזיכרון, הוא מחייה גם מה שכאילו לא חי. לכן "אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונן" (שקלים פ"ב ה"ה; רמב"ם הל' אבל ד, ד). הראייה הזו של ר"ה יכולה אולי לסייע לנו להבין את הערך הגלום בכל השנה הבאה, בצומח והחי, באנושות בכלל, ובייחודיותו של עם ישראל. שנה טובה.

יום כ"ז אלול

אח"כ יש שברים, נסיןו לתאר את האל, כל האלילות כולה היא נסיון להביע ולעצב את יחסנו בעבודה בקרבנות בהשתחוויות איך אנוחנו חיים עם זה? מה באמת בעל ערך בכל זה? אח"כ המחשבה הנוספת הפכנו עצים ואבנים לאלהות? המודעות לחטא של השבר הזה, לחטא המהותי איך הרשנו את הדבר הזה לעצמינו? איך הורדנו ושברנו את הדבר הנשגב את הכמיהה הנשגבה ביותר, זה שגעון נוראי. כשמודעים לזה זה השבר הנורא ביותר שיכול להיות. ואז מהלך התיקון של המחשבה איך אפשר שלא להידרדר, ומאידך שיהיה קשר בין אדם לאלהים ובין אלהים לאדם. זה כמובן מעסיק אותנו.

ברובד המעשים אנו תמיד מתעסקים במוסר המעשי, ברובד היצירה, ברובד הבריאה וברובד האצילות. והתקיעות, התקיעה הפשוטה היא מצב הראשוני הנפלא אך הלא ברור, כמו חוויה אדירה שאופפת את האדם, כמו גילוי ראשון כמו של עולם המעשה, כמו תינוק המגלה משוה, זו חוויה נפלאה אך היא לא ברורה, אין בה הבחנות וגדרים, וכך גם ביתר העולמות, ואח"כ המשברים ההתנסויות והבנת המחיר להתנסויות השונות, ואח"כ הלימוד של התיקון, והפנמת התיקון, מתוך זיכרון וממילא זה המצב המתוקן הראוי להיות, זו התקיעה הגדולה הפשוטה שאח"כ, כל מהלך התשובה הוא כך. בכל הרבדים של המציאות הנפשית העולמית הרוחנית והחומרית. זה תשר"ת.

[גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. מי שלא מצווה כלומר אין לו יכולת לבחור, הוא לא מצווה. אך האדם הוא מצווה, וכל בני האדם מצווים ברמה זו או אחרת. כי האדם מועד לעולם, כלומר הוא מסוגל להיות מודע ולכן להיות מועד, הוא לא צריך התראות אחרות, הוא יכול להחליט אם הוא רוצה להזיק או לא. באדם שהוא המרכזי בכלל, בגלל מעמדו הייחודי הוא לא רק חלק מעולם החי או ההוויה הוא גם דבר בפני עצמו בגלל הבחירה שלו. הרב קוק לפעמים אומר שכל ההוויה כולה יש בה תהליך של תשובה, אך הייחודי לאדם שזה ע"י מודעות. האדם מגדיר את התפתחות העולם כתשובה].

החלק הראשון הוא ההתעלות בשלבים השונים, שזה תהליך התשובה, והוא המרכז של התשובה. אח"כ הוא מפרט את הדברים הללו, ומוסיף ענין חשוב: "ועולים בתקיעות שמיושב… ספירת הבינה העליונה… ומאצילים מעילא לתתא…" כי התנועה הפנימית של התוקע היא כזו.

כשעולים לשופרות שזו התקיעה האחרונה, עולים ומאצילים מעילא לתתא אז מתגלה ספירת הבינה, והיא מאצילה מהגבוה אל הנמוך. ספירת בינה מאד חשובה, כשאנו מדברים על חלוקת הספירות לפי הפנים של האדם, אנו מדברים על השמעיות, במיוחד אנו מברכים "לשמוע קול שופר", גם התוקע לא מברך "לתקוע" אלא גם הוא תוקע ע"מ לשמוע, וזה ענין הבינה. עולם האוזן. זו התבנית הסמלית הפורמלית. בינה כידוע היא מחלקת כבר (לעומת ספירת חכמה העליונה ממנה), וממנה הדינים מתעוררים, כבר יש חלוקה והבחנה. כמו שאנו אומרים בהגדות של רז"ל, "איזהו חכם הלומד מכל אדם". איזהו נבון הלומר דבר מתוך דבר. הבינה היא איך. כשאנו אומרים חכמה, זה כח מה, זה המהות. "לומד מכל אדם" הרי איך לומדים? הרי יש גנב ורוצח אז מה ללמוד ממנו? באה בינה ואומרת ללמוד דבר מתוך דבר. יש דבירם מסוימים שגם גנב שניתן ללמוד ממנו, הגנב זריז הוא במלאכתו, צריך להיות כך בדברים טובים, ולא לפחד, ואם לא ביום לנסות בלילה, וכו'. ללמוד דבר מתוך דבר. מתוך זהו כושר הבחנה. לא את הכל באופן הפשטני. כלומר מפעילים את כח הדין וההבחנה, את הדירוג זה יותר חשוב זה פחות, זה מועיל לזה מזה צריך יותר ליזהר ומזה פחות. את הלימוד הזה, האיך, הנזיר מאד הדגיש. עיקר הלימוד הוא האיך לא ה"מה". ה"מה" הוא קשה, ורחוק מאיתנו, אלא עיקר הדבר הוא איך אנו לומדים איך אנו שואפים, לדעת את האיך בכדי לא לשבור ולשמור על איזון נכון. והיא מאצילה מעילא לתתא לכל  העולמות הוספירות. בר"ה יש האצלה מבינה למלכות. כי זה בראש, בר"ה, ואנו עושים תוכנית לכל השנה כולה, מבחי' מוסרית ומעשית ויצירתית ועוד, זה בעצם להפעיל את היבנה, ולחשוב איך אנו נתנהג ואיך אנו נתקדם, ואיך אנו נעזור ונפשיע ונפעל, זו התוכנית העירית. ברור שנעשה את זה, כאשר בע"ה נחיה, השאלה הגדולה היא איך. זו התוכנית העיקרית, וזו האצלה מעילא לתתא עד למלכות מה שישיה בפועל. במשך השנה בכל יום ובכל מצב, זה ענין של ר"ה.

גם כאם בתשר"ת שזה חג"ת, חסד פשוטה גבורה זה ש"ת ותפארת הוא מיזוג של תקיעה הכוללת את הנסיון והקושי והכל.

"מעולם העשיה, עולים בתקיעות דמעומד וכו'. הנשמע באזן הבינה" וכו'. יש אזנים ברמות שונות, יש דברים שהאדם שומע אבל לא שומע, טכנית הוא שומע אך באמת לא שומע. כי לשמוע פירושו של דבר להפנים. וזה לא תמיד כך. לו עמי שומע לי, זה מפנים, ישראל בדרכי יהלכו, כמעט אויביהם אכניע, כמו מעט, הם לא כלום. אבל זה בתנאי שלו עמי שומע לי, הא אם לא… לא תמיד שומעים באמת.

הנזיר בחיי הרב, הרב היה תוקע, והוא היה מתקיע, הווא מתאר בא' המקומות את המעמד המופלא הזה, שהוא אומר את הדברים, והרב שומע ותוקע, הווא בעצמו, והוא בעצמו שומע עלומות ע"ג עולמות, והוא יודע שהרב מתכוון לזה. מעמד מופלא.

בעולם הבריאה, לעת"ל כאשר כל המציאות מתחדשת, כאשר כל מה שלא שחשבו שלא יכו להיות יהיה, כמו תחית המתים, אז יתקע בשופר גדול, שופרו של יובל של משיח, ממש. ואז שה נשמע באוזן הבינה. ע"כ בעצצם תיאור והסבר מסוים של ענין התקיעות.

עתה יסביר דבבר שלא פשוט בכלל, מדוע גם בא"י נשארו לו ב' ימים טובים של ר"ה, כאשר מן התורה יש יום אחד.

ביום א' של ר"ה זה ענין עליית הנשמות וזה בחי' פנמיות. ביום השני עולה בחינת החיצוניות, יותר מכוון כבר אל העולם הממשיץ יש מה שהאדם מפניםפ בהיטהרות פנימית בהיטהרות הרצון והשאיפה והכוונות, בהחלטות פנימיות להיות הכי טוב שאפשר, מכל הבחינות. יום השני, א]שר כבר לחשוב זה יבוא לידי ביטוי באופן הממשי והחיצוני, בפעולות כאלה או חארות, בלימודים, בענינים רוחניים או ענינים אחרים שהם כבר חיצוניים במובן זה שיש לו כבר אינטרקציה בינו לבין המציאות. זה החיצוניות, זה חוץ לפנימיות, לכל פנים יש חוץ.

קודם החורבן היה כח בידינו לעלות הנשמות הועולמות (זה החיצוניות) ביום אחד, גם הנשמות וגם העולמות המציין את הסמגרת לש העולם, ולא רק את התוכן, אך עתה אחר החורבן בהכרח לעשות ב ימים של ר"ה הראשון בסוד הנשמות והשני בסוד העולמות.  (ע"פ פע"ח שער ר"ה פ"ד).