תורת משה
המיוחד בספר דברים, אותו אנו מתחילים לקרוא השבת, הוא שכולו נאום ודברים שאומר משה רבנו לעם ישראל, וכהגדרת חז"ל ש"משה מפי עצמו אמרו".
ניתן היה להבין שיש כאן איזושהי ירידת מדרגה, שעד עכשיו "שכינה מדבר מתוך גרונו" וכעת כביכול ירדנו למדרגה ש"משה מפי עצמו אמרו". אולם האמת היא שיש כאן עליית מדרגה גדולה. אחרי ארבעים שנה בהם משה קולט את דבר ה' הוא זוכה לקנות את התורה קניין עצמי. וכפי שמדייקת הגמרא (עבודה זרה יט:) "אמר רבא בתחילה נקראת [התורה] על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו [של הלומד], שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה". כלומר, מובן שיש כאן התקדמות והשתכללות בקניין התורה.
הצורך בתורה שבעל פה ובחכמים
מתוך שהתורה הופכת להיות 'שלו' יכול משה רבנו להשפיע את ההשפעה העמוקה ביותר על עם ישראל. כל זמן שעם ישראל לא מוכן לקבל את דברי משה כדברי תורה לא יכולה התורה באמת לרדת לעולם, שהרי בכדי שהתורה האלוקית תרד לעולם לא די בתורה בכתב, שהיא תורת ה', אלא חייבת להופיע גם התורה שבעל פה שהיא ה"חיי עולם שנטע בתוכנו" והיא זו שיכולה להשפיע כאן בעולם.
בכדי לקלוט את התורה שבעל פה יש צורך להבין ולדעת שדבריהם והדרכתם של תלמידי החכמים, כולל שיחת החולין שלהם, הינם חלק מהתורה.
אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה
עד שנת הארבעים משה רבנו לא העז לומר דברים מפי עצמו כיוון שהרגיש שעם ישראל עוד לא מוכשר להבנה היסודית, הבוגרת והעמוקה שאין השפעתה של תורה יורדת לעולם אלא על ידי תלמידי החכמים, שהתורה הופכת להיות שלהם. ולאחר ארבעים שנה זוכים ישראל להבין זאת, כפי שזוכה משה לקנות את התורה קניין עצמי ושלם.
עוד מוסיף על דברים אלו ה'שפת אמת' וכותב:
"'ויהי בארבעים שנה… דיבר משה…' דאיתא בגמרא 'אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה' וכל ימי דור המדבר היו כל הדיבורים ממשה רבנו ע"ה להמשיך ליבן של ישראל אליו עד ארבעים שנה שאז נתקרבו אליו כראוי שיכול לדבר עימהם ממש ככל אשר ציווה.. ולכן חזר עימהם עתה כל התורה וזה שנקרא משנה תורה".
ופירוש דבריו הינו שכל הדברים שדיבר משה במשך כל ארבעת החומשים הראשונים לא נקלטו אצל ישראל, וכל מטרתם הייתה רק לקרב את ישראל למשה רבנו כדי שיוכל ללמד אותם את התורה. ופירוש מאמר חז"ל 'אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה' הוא שעם ישראל היו צריכים להתעלות הרבה כדי לקלוט את הדברים שמשה רבנו אומר.
וממשיך ה'שפת אמת' ואומר
"שבני ישראל לא היו יכולין גם כן להשיג כפי השגת משה רבנו ע"ה, לכן חזר ושנה עימהם עתה כפי כוח השגתם. אף על פי כן כתיב 'ככל אשר ציווה' כי עמדו עתה על דעת רבם כמו שכתבתי. וזהו שכתוב 'אלה הדברים' פסל את הראשונים (בהסתמך על מדרש חז"ל: 'אמר רבי אבהו בכל מקום שכתוב 'ואלה' מוסיף על הראשונים, ובכל מקום שכתוב 'אלה' פוסל את הראשונים') שהדיבורים עתה היו באופן המעולה יותר מקודם ארבעים שנה".
ועל פי דברינו ניתן להוסיף שה'שפת אמת' אומר שעם ישראל זכה לעמוד על דעת משה.
אך כפי שהקדמנו ניתן לומר יותר. משה רבנו עצמו זכה שהתורה תהפוך להיות על שמו ולהיקרא על שמו, 'ואלה הדברים אשר דיבר משה', רק אחרי ארבעים שנה, וכן עם ישראל עמדו על ההבנה היסודית שגם דברי משה הם דברי תורה רק אחרי ארבעים שנה.
ולכן רק אחרי ארבעים שנה באמת יכלה התורה להתקבל ולהינתן לעם ישראל.
ולכן ספר דברים גם נקרא 'משנה תורה', שיש צורך לחזור על כל התורה כולה, והפעם לא כהכנה בלבד, אלא בכדי שהתורה תתקבל על ידי עם ישראל ומתוך כך תתגלה ותופיע בעולם.
הספר של המלך
ועל פי זה גם מובן מדוע המלך כותב לעצמו את 'משנה התורה' דהיינו את ספר דברים, שכן המלך צריך להנהיג על פי התורה. וכן מובן מדוע ספר זה מכונה על ידי הראשונים 'ספר נוחלי הארץ' שלקראת הכניסה לארץ ישנו צורך לקלוט את התורה בכדי ליישמה, שכל זמן שעם ישראל במדבר, בחו"ל, בגולה, אין התורה יכולה להיקלט כראוי והיא רק בבחינת 'הציבי לך ציונים', אך כאשר עם ישראל עומדים להיכנס לארץ, אז הם חייבים להפוך את התורה לתורת חיים, וממילא התורה חייבת להיקלט בתוכם.
לחבר את התורה לחיינו
כידוע פרשת דברים נקראת תמיד בשבוע שבו חל ט' באב, שהרי כל יסודו של החורבן הוא באי קליטת התורה בנו. הניתוק שבין התורה לחיים הוא החורבן והוא הגלות. ולכן כל שנה ושנה לקראת אותו היום בו אנו עושים חשבון נפש ציבורי מה הוביל לחורבן וכיצד אנו יכולים לקדם את הבניין אנו קוראים את פרשת דברים להורות שזו צריכה להיות עיקר העבודה ועיקר התיקון, לחבר את התורה לחיינו ולהבין שאין חיים אלא בתורה. "כי הם חיינו ואורך ימינו".
יהי רצון שנזכה לקיים בנו חכמי ישראל ולקלוט מפיהם את התורה ולהופכה למניע ולמנוע הבלעדי בחיינו.
