חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

מחמם מים בגז בשבת

שלום יש לנו מחמם מים בגז שאנחנו מכבים לפני כניסת שבת מה קורה במקרה בו שוכחים לכבות אותו לפני שבת האם יהיה אסור שברז המים יהיה על מצב אחר מלבד קרים לגמרי? מה קורה אם הברז פתוח על חמים, ואז נזכרים שהמחמם לא כבוי. האם מותר לסגור את ברז המים (אני מניח שזה גורם לכיבוי להבה במחמם)

אם בכל פתיחה של מים חמים המחמם מתחיל לעבוד – מותר לפתוח רק קרים. אם פתחו את חמים – מותר לסגור בשינוי (פסיק רישא בתרי דרבנן).

אם אין כיבויו חשמלי אלא בעזרת ברזי גז, מותר לסוגרם בשבת.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 17:23:52

ברכות

שלום וברכה! האם יש לברך 'על המחיה' אחרי אכילת חטיף כמו 'כיף-כף'? מדובר בחטיף של 18.5 גרם, אבל נראה שהוא כן בנפח חצי ביצה. על גב החטיף מצוין ש75% זה שוקולד בלבד ו25% זה וופל שוקולד. כיצד ניתן לדעת האם אחוזי הדגן מתוך אותם 25% מגיעים לשמינית סה"כ מתוך המוצר? (והאם החישוב שעשיתי נכון בכלל?)

מכיוון שהשוקולד לא מעורב בתוך הקמח, אינו מצרף לשיעור כזית, ולכן רק אם אכל מהמזונות בלבד שיעור כזית יברך 'על המחיה', ואם לא אכל מהמזונות שיעור כזית, אבל מכלל החטיף אכל כזית יחד עם המזונות – יברך בורא נפשות.

כך מובא בספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת לאור:

שיעור ברכה אחרונה בעוגה ופשטידה

טז. עוגה בחושה שכמות הקמח מחמשת מיני דגן שבעיסה לפחות שמינית, כמו ברוב העוגות והעוגיות, כל המרכיבים שנבללים בעיסה מצטרפים לקמח, והאוכל 'כזית' מהעוגה יברך 'על המחיה'. ואם שיעור הקמח פחות משמינית, האוכל 'כזית' מהעוגה יברך 'בורא נפשות'. אמנם לפני אכילתה צריך כמעט תמיד לברך 'מזונות' (להלן יא, ה-ז).

יז. בפשטידה וקציצה שאר המינים לא נועדו רק להטעים את הקמח כבעוגה, אלא יש להם ערך עצמי, ולכן רק אם הקמח מחמשת מיני דגן הוא רוב התערובת, מברכים על אכילת 'כזית' מהפשטידה 'על המחיה'. אבל אם הדגן הוא מיעוט, אין שאר המינים מצטרפים אליו, ולכן רק אם אכל מהדגן עצמו כמות של 'כזית' בזמן של שבע דקות, יברך 'על המחיה', וכגון שאכל שיעור שלושה זיתים בשבע דקות מפשטידה שהקמח שבה הוא שליש מכלל המרכיבים. אבל אם לא אכל כמות כזו, כל שאכל מהפשטידה כמות של 'כזית', יברך 'בורא נפשות'.

יח. עוגה, עוגיות או פשטידה שיש בהן מילוי שאינו מעורב בתוך הקמח, אין הוא מצטרף לקמח. לכן אם אכל מהבצק על כל המרכיבים שבו 'כזית', יברך 'על המחיה' ויפטור את המילוי. ואם לא אכל מהבצק 'כזית', אבל יחד עם המילוי אכל 'כזית', יברך 'בורא נפשות'. לכן לדוגמה, האוכל שני וופלים קטנים יברך 'בורא נפשות', והאוכל ארבעה וופלים יברך 'על המחיה'.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 20:59:29

הלכות שבת

שלום הרב האם מותר בשבת לשטוף את הרצפה ולנגב בסוף עם סמרטוט ללא סחיטה אחכ? אשמח למקור לתשובה. תבורכו.

גם תשובה לשאלה זו מובאת בפניני הלכה פרק טו, וכן בספר הקיצור לפניני הלכה.

אסור לשטוף במים רצפה (שו"ע שלז, ג; מ"ב ג). ואם נשפכו על הרצפה מים רבים, מותר לגורפם על ידי מגב (שש"כ כג, ז).

כאשר מקום מסוים ברצפה נתלכלך מאוד, כגון שנשפך עליו מיץ, מותר לשפוך עליו מעט מים, ולגורפם אח"כ במגב, או להספיגם בדבר שאין חשש שיבוא לסוחטו (רשז"א שש"כ כג, הערה ל; חזו"ע ח"ד עמ' מט). כאשר כל הרצפה התלכלכה מאוד, המיקל לשפוך על כולה מים ולגורפם, יש לו על מה לסמוך (אול"צ מג, ח).

כדי שלא יגיע אדם לידי סחיטה, אסרו חכמים לקחת בידו דבר שספוג במים והדרך לסוחטו, או להספיג מים רבים על ידי מגבת וכדומה, אלא יספיגם על ידי מספר מגבות שכל אחת תספוג מעט. כמו כן, יכול להספיגם על ידי דבר שאין רגילים לסוחטו מיד כשנספג בהרבה מים, כגון נייר סופג שרגילים לזורקו. ואם אין אפשרות אחרת, ניתן לבצע את פעולת ההספגה על ידי שני אנשים.

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 22:15:03

הלכות שבת

האם מותר לרכב בשבת על סקטבורד, או רולרבלייד? בכל גיל?

התשובה לשאלתך מובאת בפניני הלכה שבת סוף פרק כד סעיף י. אפשר לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה. וכעת אפשר לרכוש גם את ספר הקיצור לפניני הלכה שיצא לאור.

אופניים קורקינט וסקטים

אסור לרכוב על אופניים רגילים שיש להם שני גלגלים, משום 'עובדין דחול' (לעיל כב, ח). גם כאשר יש להם גלגלי עזר, אסור לרכוב עליהם. אבל מותר לילדים קטנים לרכוב על תלת אופן, מפני שתלת אופן הם אופניים של ילדים קטנים בלבד, ויש הבדל גדול בינם לבין אופניים רגילים, ולכן אין במשחק בהם משום 'עובדין דחול' (שם, 4).

יש מתירים לילדים לנסוע על קורקינט וסקטים בשבת, שכן לדעתם כשם שמותר לילדים לרוץ בשבת, כך מותר להם לרכוב על קורקינט או סקטים בשבת. מנגד, יש שאוסרים לנסוע עליהם, משום שכל מה שהתירו חכמים לרוץ להנאה הוא דווקא ברגליים, אבל לא על ידי מכשירים, שהופכים את הריצה למהירה ומקצועית יותר, והרי זה מעשה של חול.

ואף שבדיעבד יש למקילים על מה לסמוך, נכון להחמיר, משום שדעת המחמירים נראית יותר, וכשם שנהגו ישראל לאסור רכיבה על אופניים משום 'עובדין דחול', שהנסיעה בהם מנוגדת לצביון השבת, כך נכון שלא לרכוב על קורקינט וסקטים. בנוסף, על ידי הגבלת הילדים למשחקים פשוטים יותר, יתחנכו הילדים הגדולים להקדיש את השבת לתורה ומנוחה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 22:16:35

יש לך שאלה?

נגיעה בעריות, מתי אסורה ומתי מותרת

תוכן עניינים

הקדמה

במאמר זה נסקור את דיני נגיעה בעריות: מהו מקור הדין, האם מדובר באיסור תורה או באיסור חכמים, ובאילו מצבים התירו פוסקים שונים נגיעה בעריות.

בסוף המאמר ישנו סיכום לעולה מסקירת הדעות השונות.

מקור הדין

במסכת שבת יג, א -ב, מובא דיון לגבי שינה של איש ואשתו באותה המיטה בזמן נידתה כאשר 'היא בבגדה והוא בבגדו'. הגמרא מסיקה שזה אסור מחמת היקש נדה לאשת איש, ומציינת שמסקנה זו אינה עולה בקנה אחד עם אמירתו של רבי פדת, ש"לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד".

רש"י מבאר שמהתורה רק גילוי עריות אסור, מדרבנן קרבת בשר, וכשאין קרבת בשר (כל אחד בבגדו) הדבר מותר. עוד מציינת הגמרא שעולא היה נושק לאחיותיו, ושמעשה זה לכאורה חולק על קביעתו שיש להתרחק מהעריות מטעם 'לך לך אמרינן לנזירא'. לאחר מכן מביאה הגמרא את המעשה באותו תלמיד, שממנו עולה לכאורה שישנו איסור לנגוע בנדה אפילו באצבע קטנה. אך לא מבורר טיב נגיעה זו (האם דווקא כדי ליהנות או שמא גם נגיעה כלשהי):

"איבעיא להו: נדה, מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו?… תא שמע: 'ואל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב' – מקיש אשה נדה לאשת רעהו: מה אשת רעהו, הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה – הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. שמע מינה. ופליגא דרבי פדת, דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר: 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה'. עולא כי הוי אתי מבי רב, הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו, ואמרי לה אבי ידייהו. ופליגא דידיה אדידיה, דאמר עולא: אפילו שום קורבה אסור, משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב.

תני דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם: כתיב בתורה: 'כי הוא חייך ואורך ימיך', בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה – מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע. ואמרתי לה: בתי, בימי נדותך מה הוא אצלך? אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. בימי לבוניך מהו אצלך? – אכל עמי, ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו על דבר אחר. ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה: 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב'. כי אתא רב דימי אמר: מטה חדא הואי. במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה".

רש"י שם:

"שלא שנינו לא יאכל טהור עם הטמאה – מפני הערוה, לפי שלא הוצרכו לכך, שכולן אוכלין חוליהן בטהרה היו, ולא היו אוכלין עם נשותיהן טמאות. שתישן עם בעלה – במטה, כגון שהוא טמא דליכא למיחש משום טהרה, או בזמן הזה שאין בו טהרה, מי חיישינן להרגל עבירה, או דילמא: כיון דאיכא היכרא – מדכר דכירי…

אל ההרים לא אכל – בפרק אלו הן הנשרפין בסנהדרין (פא, א) מפרש ליה שלא נתפרנס בזכות אבות, שלא הוצרך לכך לפי שהוא צדיק. מה אשת רעהו כו' – דאסור לן יחוד מן התורה, בקדושין (פ, ב) מאחיך בן אמך. ופליגא – דרב יוסף דפשט מדרשה דהאי קרא לאיסור, אדר' פדת. גילוי עריות – תשמיש ממש, ושאר קורבה, ואפילו קירוב בשר – מדרבנן, והיא בבגדה – אפילו מדרבנן ליכא למגזר. ושימש תלמידי חכמים – להסבירו סתומות המשנה וטעמיה, והוא הנקרא תלמוד. נדותיך – כל שבעה של ראייה ראשונה. ליבוניך – כגון זבה שסופרת שבעה נקיים משפסקה, וצריכה להיות לובשת לבנים לבדיקה, שמא תראה ותסתור ספירתה. בנדת טומאתה – ועד שתבא במים לטבילה היא בנדתה, דמרבינן מתהיה בנדתה – בהוייתה תהא עד שתבא במים, בתורת כהנים. מטה חדא הואי – רחבה, ולא קירוב בשר הואי, וסבר דשרי בהכי. סינר – פורציינ"ט +חגורה+ שהיא חוגרת בו ומגיע ממתנים ולמטה".

במסכת קידושין פא, ב, מסופר שרב אחא בר אבא, חותנו של רב חסדא, שם את נכדתו (ביתו של רב חסדא) בחיקו. כששאלו רב חסדא האם ראוי לעשות כן, מאחר וביתו כבר מקודשת והריהי אשת איש, ענה לו רב אחא שהוא סובר כשמואל ש'הכל לשם שמיים', ואם הוא לא מכוון להנאה אלא כדי לשמח את ביתו כשהוא מגלה חיבה של קירבה לביתה – הדבר מותר:

"רב אחא בר אבא איקלע לבי רב חסדא חתניה, שקליה לבת ברתיה אותבוה בכנפיה. אמר ליה: לא סבר לה מר דמקדשא? אמר ליה: עברת לך אדרב, דאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. מר נמי עבר ליה אדשמואל, דאמר שמואל: אין משתמשים באשה! אמר ליה: אנא כאידך דשמואל סבירא לי, דאמר שמואל: הכל לשם שמיים".

רש"י שם:

לא סבר לה מר דמקדשא – אין אדוני יודע שהיא מקודשת, ויש לו להתרחק מאשת איש.

הכל לשם שמים – ואין דעתי אחריה לחיבת אישות אלא לחיבת קורבה ולעשות קורת רוח לאמה כשאני מחבב את בתה.

בירושלמי מסכת סוטה ג, א, מבואר שנגיעה שאינה של חיבה באשת איש היא מעשה כיעור, אך אם יש חציצה ביניהם, או שהנוגע הוא זקן, או שזו נגיעה לשעה קלה – מותר:

"כתיב: 'ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות'. וכי על ידו הוא מניף ולא על ידה הוא מניף? אלא מיכן שהוא נוטלה מתוך כלי חול ונותנה בכלי שרת, וכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה. ואין הדבר כאור?! – מביא מפה. ואינו חוצץ? ומביא כהן זקן. אפי' תימר ילד, שאין יצר הרע מצוי לשעה".

בספרא אחרי מות פרשה ט, יג, מבואר שלא רק גילוי עריות אסור, אלא גם קרבה אל העריות אסורה (אלא שלא מבואר האם זו דרשה מהתורה או אסמכתא, ובזה נחלקו הראשונים, כמובא לקמן):

"ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה, אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא תקרב? תלמוד לומר: 'לא תקרב'. אין לי אלא נידה 'בל תקרב' 'בל תגלה', מנין לכל העריות 'בל תקרבו' ו'בל תגלו'? תלמוד לומר: 'לא תקרבו לגלות'. 'אני ה" – אני נאמן לשלם שכר".

הסוברים שנגיעה בדרך תאוה אסורה מהתורה

הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה כא, א, כותב שהבא על הערוה דרך איברים, וכן המחבק או מנשק את אחת העריות בדרך תאוה והנאה מהנגיעה – עובר בשני איסורי תורה של: "לא תקרבו לגלות ערוה", ו"לבלתי עשות מחוקות התועבות":

"כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר: לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה".

בהלכה ו שם כותב הרמב"ם שהמחבק או מנשק את אחת העריות שאין טבעו של אדם להתאוות להן – זהו מעשה טפשים ומגונה ביותר ו'דבר אסור', אך אין בזה איסור תורה:

"המחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן, או שנשק לאחת מהן כגון אחותו הגדולה ואחות אמו וכיוצא בהן, אף על פי שאין שם תאוה ולא הנאה כלל – הרי זה מגונה ביותר ודבר אסור הוא ומעשה טפשים הוא, שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו".

כיוצ"ב כתב הרמב"ם בספר המצוות לא תעשה שנג, ושם הוא מזכיר רק את הלאו של 'לא תקרבו':

"היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה. כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה: 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה'. כאילו יאמר: לא תקרבו מהן קירוב יביא לגלות ערוה. ולשון ספרא: 'לא תקרבו לגלות' אין לי אלא שלא יגלה, מניין שלא יקרב? תלמוד לומר: 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב', אין לי אלא בנדה בל תקרב ובל תגלה, ומניין לכל העריות שהן ב'בל תקרבו ובל תגלו'? תלמוד לומר: לא תקרבו לגלות".

ופירוש המשנה לרמב"ם סנהדרין ז, ד, הזכיר את שני הלאווין, ושם הוסיף שמלבד חיבוק ונשיקה, גם נגיעה כדי ליהנות אסורה מהתורה, וכן קלות ראש עם הערווה, אך הרחת בשמיה והסתכלות בה – דרבנן:

"והבא על ערוה מן העריות דרך איברין או שנשק אחת העריות או שחבק או שנגע באבר מאבריה כדי ליהנות, באיזה אבר שיגע מאברי גופה כגון אותם המתחככים ביד וברגל, וצורה זו מן התיעוב קוראים אותו חכמים עליהם השלום מנאפין ביד וברגל. וכן המצחק עם אחת העריות, והשחוק עמה והקריצה בעין לשם תענוג כל זה אסור, והעושה אותם חייב עליהם מלקות, והם כולם כלולים בתוך שני לאוין האמורים בתורה האחד הוא אמרו יתעלה לא תקרבו לגלות ערוה, כאלו אמר התרחקו מדברים המקרבים והמרגילים לגלוי ערוה, וכך פירשוהו עליהם השלום לא תקרבו ולא לגלות ערוה. והשני אמרו לבלתי עשות מחקות התועבות, ואלו שאמרנו ודומיהן נקראין חקות התועבות. אבל לא יתחייב כרת אלא על ביאה כמבואר לעיל, כמו שאמרו על עצמן של תועבות כרת. ואסור להריח בשמים שעל הערוה ולהשביע את העין מצורתה לשם הנאה אלא שאין חייבין על כך מלקות, ואף על פי שאמרו לא תנאף לא תהנה לאף אלא שאין לוקין מדרשא".

וכ"כ הסמ"ג לאוין קכו, והוא מזכיר את "לא תעשו מכל התועבות" וכן את "לא תקרבו":

"כל הבא על הערוה, הן העריות, דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר: 'לא תעשו מכל התועבות האלה', ואלו הן חקות המתפרצים בתועבות הזימה, ונאמר 'לא תקרבו לגלות ערוה' בקריבה המביאה לידי גלוי ערוה הכתוב מדבר. ותניא בתורת כהנים: יכול יהא ענוש כרת על הקריבה? תלמוד לומר: ונכרתו הנפשות העושות, העושות בכרת ואין נענשין כרת על הקריבה, אבל לאו יש שם. ותניא עוד שם: 'אין לי אלא שלא יגלה, מניין שלא יקרב? תלמוד לומר: לא תקרב'. דאין לי אלא נדה בלא תקרב ולא תגלה, מניין לשאר עריות? תלמוד לומר: לא תקרבו לגלות ערוה".

וכ"כ בספר החינוך קפח, אך הוא מזכיר רק את הפסוק "לא תקרבו":

"שלא להתעדן באחת מכל העריות, והן קרובות ואשת איש ונדה, ואפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונישוק וכל הדומה לאלו הפעולות הרעות שמעמיקין בהן בעלי הזימה ההולכים אחרי ההבל ויהבלו, שנאמר: איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, ופירושו כאילו אמר לא תעשו שום קריבה שהיא הגורמת והמביאה האדם לגלות ערוה. וכן דרשו זכרונם לברכה לא תקרבו לגלות, אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב, תלמוד לומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, אין לי אלא נדה בלא תקרב ובלא תגלה, מנין לכל העריות, תלמוד לומר לא תקרבו לגלות, ושם נאמר: ונכרתו הנפשות העושות, שמא תאמר יהיו חייבין כרת על הקריבה לבד, תלמוד לומר העושות, ולא הקריבות".

וכ"כ המאירי סנהדרין סו, ב:

"כל הבא על ערוה מן העריות והיא מתה, והוא הנקרא בתלמוד 'מעשה הורדוס' – פטור מכלום. וכן כל שלא הערה אלא שבא עליה דרך איברים, והוא הנקרא 'מעשה חדודים' ואינו מערה באחד משני משכבות שבה – פטור מן המיתה, אלא שלוקה אפילו בחבוק ונשוק בערוה מן העריות דרך תאוה והנאת קירוב בשר, שנאמר: לא תקרבו לגלות ערוה, לא תקרב לדבר המביא לכך".

המאירי עבודה זרה יז, א, כותב ש'קריבה שלא בכוונת גלוי ערוה' מותרת, אך צריך להיזהר מכך מטעם 'לך לך אמרינן לנזירא':

"אף על פי שבאיסור קריבה פרשה תורה 'לא תקרבו לגלות ערוה', שהדבר מוכיח על קריבה שלא בכונת גלוי ערוה שמותרת, מ"מ צריך אדם להזהר על כל קריבה שבעולם, לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב".

באגרת התשובה לרבנו יונה, יום ב, כלל ז, כותב שאסור לגעת באשת איש 'כדי ליהנות מן המגע', ואיסור זה משום "לא תקרבו":

"ואסור ליגע באשת איש בידיה ובפניה, או בכל אחד מאיבריה מן התורה, שנאמר: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו", וכן הוא הלכה ברורה, שהקריבה הזאת היא הנגיעה בידיה או בפניה או בכל אחד מאבריה, כדי ליהנות מן המגע. וזאת מן העבירות החמורות שבתורה, ומתברר במסכת סנהדרין כי ראוי לאדם שיהרוג ואל יעבור על זה…".

גם הריטב"א שבת יג, ב, סובר שקירוב בשר אסור מהתורה:

"ולפיכך היה זה מיקל כסבור שלא החמירו אלא בתשמיש בלבד אבל לא בקירוב בשר, כסבור דקירוב בשר דרבנן בעלמא הוא, ולפיכך הביא לן מן הכתוב שאומר: 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב', שהקריבה כמעשה".

הר"ן על הרי"ף מסכת פסחים ה, ב – ו, א, כותב ש'אביזרייהו דגילוי עריות', עד כדי שיחה עם ערווה כדי ליהנות מכך – אסורה מהתורה משום 'לא תקרבו לגלות ערוה':

"דאמרינן התם (דף עה א) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה בלבו טינא, ואמרו הרופאים: אין לו תקנה עד שתבעל לו. אמרו חכמים: ימות, ולא תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה. ימות, ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו אחורי הגדר. ימות, ואל תספר עמו אחורי הגדר. ובודאי שדברים אלו אינם גלוי עריות ממש, אלא שעובר [בהם] על לאו ד'לא תקרבו לגלות ערוה', שהוא לאו בגלוי עריות".

גם הטור אה"ע כ, כותב שהמחבק את הערוה ונהנה בקירוב בשר לוקה משום "לא תקרבו", אם כי הוא השמיט את המילים 'דרך תאוה' שכתב הרמב"ם:

"הבא על אחד מן העריות דרך איברים או שחבק או שנשק ונהנה בקירוב בשר, ה"ז לוקה מן התורה, שנאמר: 'לא תקרבו לגלות ערוה', דברים המביאים לידי גילוי ערוה. והעושה דבר מחוקות אלו – הרי זה חשוד על העריות".

וכ"כ אורחות חיים הלכות ביאות אסורות כז, והוא כן כתב 'דרך תאוה', וגם הזכיר את הפסוק "לא תעשו מכל התועבות האלה", כמו הסמ"ג:

"כל הבא על הערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר – הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר: לא תעשו מכל התועבות האלה ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי ערוה. והעושה דבר מחוקות אלה הרי הוא חשוד על העריות".

וכ"כ הכפתור ופרח נח, 'קריבה בערוה':

"… דהא נגיעה מידו לידה לאו דאוריתא, דלא אסרה תורה אלא קריבה המביאה לידי גלוי ערוה, שנאמר: 'לא תקרבו לגלות ערוה'…".

הסוברים שהאיסור מהתורה גם בנגיעה שאינה דרך תאווה

החכמת אדם שער בית הנשים קכה, ב, סובר שנגיעה דרך תאווה אסורה מהתורה לכל הדעות, ואילו נגיעה שאינה דרך תאווה שנויה במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן[1]:

"המחבק והמנשק לאשה האסורה לו, או שנהנה ממנה בקירוב בשר – הרי זה לוקה וחשוד על העריות דכתיב: "לא תקרבו לגלות ערוה". ודוקא כשמחבק ומנשק לשם תאוה, ואם אינו עושה דרך תאוה לרמב"ם אסור מן התורה ולרמב"ן מדרבנן".

הסוברים שהאיסור מהתורה הוא גם בנגיעה שאינה של חיבה

בשו"ת הרשב"א 'המיוחסות לרמב"ן' סימן קכז, דן בשאלה אם מותר לבעל למדוד דופק לאשתו כשיש רופאים אחרים בעיר, ובפתח תשובתו מביא את דעת הסובר שנגיעה שאינה של חיבה אסורה מהתורה. מספר אחרונים (המובאים בסמוך) שייכו דעה זו לרמב"ם, ולפרשנות זו הרשב"א הבין שהרמב"ם אוסר מהתורה אף נגיעה שאינה של חיבה (אמנם אחרים[2] משייכים דעה זו לרבנו יונה):

"שאלה: בעל המבין ברפואות, ואשתו נדה וחולה, ויש בעיר רופאים מוחזקין שמבינין כמותו, או יותר: היוכל הבעל למשש בדפק שלה, ביחוד ושלא ביחוד? ואפשר בשביל ההזמנה יועיל לה, שהאחרים אינם יכולים לראותה תמיד. מי אמרינן: כיון דנגיעה בעלמא, אינה אלא משום שבות, ושבות הותרה בחולי שאין בו סכנה; הא נמי דכוותה? או דלמא שאני הכא, דיצרו תקפו. ולך; אמרין נזירא: סחור סחור לכרמא, לא תקרב?

תשובה: מסתברא שאסור. חדא, דאפשר דכל קריבה דאורייתא, כדאמר פרק קמא דשבת: 'אל ההרים לא אכל, ועיניו לא נשא אל גלולי, בית ישראל, ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה נדה לא יקרב'. מקיש אשתו נדה, לאשת רעהו. מה אשת רעהו, הוא בבגדו והיא בבגדה, אסור: אף אשתו נדה, הוא בבגדו והיא בבגדה, אסור…".

מהאוהל מועד שער או"ה יא, ט, אפשר להבין שסובר שכל נגיעה אסורה מהתורה:

"וכל קריבה בעולם אסרה תורה, שנאמר: ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, ואפי' ליגע באצבע קטנה שלה אסור".

הבית יוסף יו"ד קצה, יז, מציג את דעת הרמב"ם ככזו האוסרת מהתורה נגיעה שאינה של חיבה באשתו נדה:

"וכתב עוד בתרומת הדשן בשם גדול אחד דאשה [נדה] חולה ובעלה רופא אסור למשש לה הדפק ונראה מדבריו שאפילו בשאין רופא זולתו אסור וגם בתשובות להרמב"ן סימן קכ"ז אסר לבעל למשש דפק אשתו נדה ואף על פי שלשון השאלה היה בשיש שם רופאים אחרים אלא דבעלה ניחא לה משום דמזומן תדיר נראה דלמאי דאסר לא שני לן בין יש שם רופאים אחרים לאינם. ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדבריו דשרי משום פיקוח נפש, אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל, דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן. אבל להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה, הכא אף על פי שיש בו פיקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזרא דגילוי עריות, וצ"ע".

וכ"כ הבית שמואל כ, א, ע"פ דברי המיוחסות לרמב"ן הנ"ל, שדעת הרמב"ם שנגיעה שאינה של חיבה אסורה אף היא מהתורה:

"או שחבק ונשק – לרמב"ם חייב מלקות מן התורה כשחבק או נשק חייבי כריתות או מיתות ב"ד, ובחייבי לאוין ליכא מלקות. והרמב"ן ס"ל אפילו בח"כ או מיתות ב"ד אינו אלא מדרבנן. וכתב בתשובה: אפילו אם אינו עושה דרך חיבה, ס"ל לרמב"ם מדאורייתא אסור, והוא ס"ל דאסור מדרבנן, והיינו מה שכתב הב"י בי"ד ס"ס קצ"ה לשיטות הרמב"ן. והש"ך השיג עליו בחנם…".

עי' לקמן, שהבאנו דבריו של הרב משה לוי ב'תפלה למשה', שכתב שאמנם מהב"י עולה שהבין בדעת הרמב"ם שגם נגיעה שאינה של חיבה אסורה מהתורה, ומקורו כנראה תשובת המיוחסות לרמב"ן הנ"ל, אך התפל"מ מקשה על כך רבות, וגם מסיק שהשו"ע חזר בו מדבריו בב"י, ולמעשה  מתייחס לנגיעה שאינה של חיבה באשתו נדה כאל איסור מדרבנן.

וכן נראה מדברי הלבוש (קצה, ב; טז-יז) בדעת הרמב"ם (אמנם כתב שהמנהג כרמ"א שלשיטתו נוקט כרמב"ן), שגם נגיעה שאינה של חיבה אסורה מהתורה, ולכן אפילו במקום פיקוח נפש אין להתירה לרמב"ם:

"אבל ליגע בה אסור מן התורה, דכתיב: 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב', שהוא מיותר, ובא ללמד שלא יגע בה. ויש אומרים דנגיעה נמי דרבנן, וקרא אסמכתא הוא, לפיכך צריך אדם ליזהר שלא יחבקנה ולא ינשקנה…

אבל אם היא חולה והיא נדה, לפי מה שכתבתי סעיף ב' דנגיעה דאורייתא, הכא אפילו אין לו מי שישמשנה אסור בעלה ליגע בה כדי לשמש לה, כגון להקימה ולהשכיבה לסומכה, שמא יפייסנה ויבא עליה. ויש אומרים דקיימא לן נגיעה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, לפיכך אמרו שאם אין לה מי שישמשנה זולתו, מותר בכל, וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך.

ואם בעלה רופא אסור למשש לה הדופק, ולפי היש אומרים דבסמוך שמתירין לו שישמש לה אם אין לה מי שישמשנה, וכן אנו נוהגין אם צריכה הרבה לכך, הכא נמי אם אין רופא אחר מותר לו למשש לה הדופק כשרואין שיש סכנה בחוליה. וכי תימא אם רואין שיש סכנה בחוליה אפילו למאן דאמר נגיעה דאורייתא יהא מותר משום פיקוח נפש, לאו קושיא היא דהא איסור נדה היא כאיסור אחת מן העריות ובגילוי עריות הא אמרינן יהרג ואל יעבור, אבל נוהגין להקל במקום שיש סכנה".

הסוברים שהאיסור מהתורה הוא רק נגיעה דרך תאווה

בתרומת הדשן סימן רנ, כותב שלרמב"ם המחבק ומנשק את הערווה עובר באיסור תורה, אך שאר קריבות אינן איסור תורה, ולכן בפרישה סמוך לווסת יש לאסור את הקריבות שאסורות מהתורה והן כתשמיש עצמו, כחיבוק ונישוק, ולהתיר את שאר הקריבות:

"שאלה: בעונה שסמוך לווסתה שרי לאדם לחבק ולנשק את אשתו או לאו?

תשובה: יראה דאסור, ולא מבעיא לדעת הגאונים דסבירא להו דסמוך לווסתה דאורייתא מוהזהרתם, דדרשה גמורה היא וא"כ ודאי אסור, מהא דכתב הרמב"ם וסמ"ק המחבק ומנשק את הערוה דרך תאוה לוקה מן התורה, וכיון דחיבוק ונישוק דאורייתא הן אסורין בסמוך לוסתה כמו תשמיש… ותו דבהגה"ה במיימוני איתא וז"ל כתב הרמב"ם: הורו מקצת בעלי הוראה שאינה אסורה בסמוך לווסתה אלא בתשמיש, אבל שאר פרישות לא החמירו עליו שאין כאן אלא חשש בדבריהם ע"כ. נראה דר"ל שאר פרישות כגון שלא יגע בה או שלא יאכל עמה ומזיגת הכוס וכה"ג דהן הרחקות ופרישות, לאפוקי חביקות ונשיקות דנהנין מהן כמו מתשמיש ולא מיקרי פרישות ובכלל תשמיש הן, ומדלא שרי אלא לשאר פרישות, משמע בהדיא דחיבוק ונישוק דאורייתא – אינון אסירי".

וכך עולה מדברי המגיד משנה איסו"ב כא, ו, שכתב שמקור הרמב"ם לכך שהמנשק את אחותו וכו' הוא 'מגונה ביותר… ומעשה טפשים', הם דברי עולא בשבת יג, א, 'לך לך אמרינן לנזירא', ומשמע שהוא לא איסור תורה, ואולי אפילו לא איסור דרבנן:

"המחבק אחת מן העריות וכו'. בפ"ק דשבת (דף י"ג) עולא כי הוה אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חזייהו וא"ל אבי ידייהו. ופליגא דידיה אדידיה, דאמר עולא: [אפילו שום קורבא אסור משום לך לך] אמרי' נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב".

וכ"כ בשו"ת הריב"ש תכה, שלרמב"ם רק קריבה של הנאה כחיבוק ונישוק אסורה מהתורה:

"ומן הכתוב הזה, דרשו בספרא: שאפי' קריבה לבד, ר"ל: קריבה של הנאה. כגון: חבוק ונשוק; אסורה מן התורה. ואפי' בלא יחוד, דליכא למיחש לביאה. לפי שהקריבה עצמה אסורה בלאו הזה. דתניא התם בספרא: ואל אשה בנדת טומאתה, לא תקרב לגלות ערותה. אין לי אלא: שלא יגלה; מנין שלא יקרב? ת"ל: לא תקרב. אין לי אלא נדה: בל תקרב, ובל תגלה; מנין כל העריות: בל תקרבו, ובל תגלו? ת"ל: לא תקרבו לגלות. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם ז"ל: שלוקה על זה מן התורה… אבל הרמב"ן ז"ל כתב בהשגות, שחבר על ספר המצות: שאין כאן מלקות מן התורה; אלא בביאה גמורה, או בהעראה. וברייתא דספרא, אסמכתא בעלמא".

וכ"כ הכפתור ופרח נח, הנ"ל, ובאר שהרמב"ם פסק כרבי פדת, שלא אסרה תורה אלא קריבה המביאה לידי גילוי ערוה:

"מזה הטעם התירו לרופא ישראל למשש בדופק אשה ואפילו היא נשואה, וליכא משום יד ליד לא ינקה רע. או אשתו נדה והיא חולה חולי שאין בו סכנה ואין אצלה רופא בשר ודם אלא הוא או שיש זולתו אלא שהוא יותר בקי, מותר. דהא נגיעה מידו לידה לאו דאוריתא, דלא אסרה תורה אלא קריבה המביאה לידי גלוי ערוה, שנאמר: 'לא תקרבו לגלות ערוה', וכדר' פדת. אבל עולא אומר: אפילו שום קריבה בעלמא אסור, משום לך לך. והר"מ הלכות איסורי ביאה פרק כא פסק ההיא דר' פדת. וכבר התירו שבות לחולה שאין בו סכנה כאמירה לגוי וכיוצא בו".

וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ד, ב (אם כי לא בדעת הרמב"ם, אלא כדבר פשוט):

"שוב ראיתי שכתב בעל ספר כפתור ופרח כן וז"ל מותר למשש הדפק לאשתו נדה אפי' בחולי שאין בו סכנה אפי' שיש שם רופא אחר אלא שאינו בקי בזה, מטעמא דאמרינן: בעבידתיה טריד, כדאמרינן גבי מרביע מין במינו שמותר להכניס כמכחול בשפופרת דבעבידתיה טריד. וליכא פריצותא, דלא אסרה תורה אלא קריבה המביא לידי ערוה שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה".

וכ"כ במגילת אסתר (לרבי יצחק די-ליאון [יש מחלוקת באשר לזיהויו המדויק]) שכחת הלאוין שנג, שהקריבה האסורה מהתורה היא 'הקירוב שרגילים לעשות כאשר ירצו לגלות ערוה, שהוא בקירוב בשר'. ולכן מותר היה לעולא לנשק את אחיותיו, כיוון שזו קריבה שאינה בדרך 'חיבת ביאה':

"נראה לי שהנכון כדברי הרב שהקירוב לעריות בלבד הוא בלאו, כדמשמע מההיא דספרא שהביא הרב. ומה שאמר הרמב"ן שהדרשה דספרא היא אסמכתא בזה הפסוק, שאם לא כן היו מקשין ממנה לר' פדת, אני אומר שדרשה גמורה היא מן התורה, ואין מקום להקשות ממנה לרבי פדת שאינה סותרת כלל דעתו, וזה ששם שאלו נדה מהו שתישן עם בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה והשיבו שהוא אסור משום דאתקש לאשת איש, ועל זה אמרו: 'ופליגא דרבי פדת', היינו שיהא אסור הוא בבגדו וכו'. שהוא סובר שלא אסרה תורה רק קירוב של גלוי עריות, דהיינו הקירוב שרגילים לעשות כאשר ירצו לגלות ערוה, שהוא בקירוב בשר, הרי א"כ שאין הברייתא חולקת עליו רק אדרבה, דעתם שוה. והשתא אתיא שפיר כל אותה הסוגיא, ותתישב למה לא הביאו איסור קירוב לנדה מפסוק 'לא תקרב' האמור בה, וזה כי הם היו שואלים כשהוא בבגדו וכו' וזה הפסוק אינו מדבר אלא בקירוב בשר דוקא. וגם דברי ר' פדת יתפרשו כפשוטם שאמר לא אסרה תורה אלא קריבה וכו' שפירש מן התורה אין אסור אלא בקירוב בשר אבל מדרבנן ודאי אסור…

ומה שהביא עוד ראיה ממה שלא הקשו על אותו חכם שהיה מחבק את בתו הנשואה מלאו של 'לא תקרבו', רק מאיסור אשת איש. נראה לי שלא היה יכול להקשות עליו מזה הלאו, כי זה הלאו משמע דוקא כשהוא עושה חבוק ונשוק דרך חיבת ביאה, והוא לא היה עושה כי אם דרך אהבת קורבה, ודעת המקשה הוא שאף זה אסור באשת איש כמאמר הראשון דשמואל, והוא השיב כאידך דשמואל סבירא ליה, שאמר 'הכל לשם שמים מותר'. ומה שאמר שאילו היה בקריבה בלבד לאו לא הותר לחכמים לנשק בנותיהם, כבר השבתי שזה הלאו אינו רק בנשוק וחבוק בחבת ביאה…".

גם הפני יהושע (לרבי יהושע העשיל מקראקא, בעל 'מגיני שלמה', נולד בשנת השל"ח [1578]) ב, מד, כותב שברור שלרמב"ם נגיעה שאינה בדרך תאווה מותרת מהתורה, ובאשתו נדה אסרו מדרבנן כדי שלא יבואו לידי עבירה, ובשאר עריות מסתפק אם אסרו נגיעה שאינה בדרך תאווה:

"ששאלתי אחי יצ"ו, בן אדם שחלה ונפל למשכב מחמת שאשתו לא טהורה מחמת לידה, ונפח כרסו מחמת כך, ורפואתו שיבעול, אם  מותר לבעול אשתו אם הוא בכלל גילוי עריות שאסור להתרפאות מהן. גם אם רפואתו שיוציא זרע, אם מותר לו להוציא לבטלה.

אף כי הענין צריך תלמוד יותר, מכל מקום יען כי הוא פק[ו]ח נפש שכל הזריז משובח לא ראיתי להאריך…

ובאמת לפי דבריו, מנא לן דנגיעת נדה הוי דאורייתא? דהרמב"ם ז"ל לא כתב כי אם חבוק ונשוק, וגם זה משמע דדוקא דרך תאוה, כמו שכתב בהדיא פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה: 'כל הבא על הערוה דרך אברים, או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר כו'. הרי שמשמע בהדיא שנגיעה לבד אינה אסורה מן התורה, וכמו שכתב הרב המגיד על חבוק ונשוק וכיוצא בזה מפעילות המעמיקים בזמה, וגם למטה באיסורי דרבנן לא כתב כי אם מה שהוא להנות מדבר עבירה, אבל נגיעה לחוד לא הזכיר. ולא מצינו שיהא אסור נגיעה בשום ערוה כי אם בנדה כתב פי"א מהלכות הנ"ל דלא יגע בה, ושם כתב בהדיא דהטעם משום גזירה שלא לבוא לדבר עבירה, ומפני זה לא יאכל עמה ולא בבשרה מפני הרגל עבירה. הרי מוכח דאינה מן התורה, והרי עיקר ראיתו של הרמב"ם הוא מברייתא דספרא כמו שכתב בספר המצות, וכמו שכתב הרב המגיד במו, ושם עיקר הלמוד הוא על הנדה. ואפשר דאפילו מדרבנן אינה כי אם בנדה, לא בשאר עריות, וכמ"ש כמו שאסור אכילת קערה אחת מקילין בשאר עריות, וכמו שכתב הרב מהרא"י באבן העזר סי' כ"א, ומעשים בכל יום יוכיחו. והטעם, דבנדה יש לחוש יותר להרגל עבירה משאר עריות, כיון שהיא אשתו, ואע"פ שבהבטה בה הוא בהפך, שבשאר עריות אסור, מה שאין כן בנדה, אין לדמות גזירת חכמים להדדי, כי שם ידעו כיון שהיא מותרת לאחר זמן – לא אתי ע"י הבטה להרגל עבירה, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהדיא דאין יצרו תוקפו מחמת זה, מה שאין כן נגיעה, דתקפו יצרו קצת וחיישינן שיפתה אותה, וזהו אין לחוש כל כך בשאר עריות שלא ימלאנו לבו כל כך לפתות אותה משום כך, כיון שאין יצרו תוקפתו כל כך. ואפילו אם נאמר דגם בשאר עריות אסור הנגיעה, מכל מקום לא גרע מנדה דאינה כי אם מדרבנן, וכמו שהוכחתי, ואם כן אם נדה שהוא עיקר הלמוד בספרא אינה אלא מדרבנן, כל שכן שאר עריות. וזה ברור לענ"ד בדברי הרמב"ם. ואם כן אין ראיה על אסור נגיעה דאורייתא כי אם מתחלת תשובה זו, שכתב דאפשר דכל קריבה אסור דאורייתא, ואם כן היא הפך דברי הב"י לגמרי, והוא תמה לעיו ז"ל. ועוד, הרי כבר הוכחתי דאביזרא דגילוי עריות אפילו דבר שהוא מדרבן אסור".

וכ"כ הכנסת הגדולה הגהות בית יוסף יו"ד קצה, יז, בדעת הרמב"ם, שהאיסור הוא בקריבה בדרך תאווה, שמתכוון ליהנות מהנגיעה:

"אבל להרמב"ם ז"ל כו' – נ.ב: אבל מהרדב"ז בח"א [לפנינו: בח"ד] סימן ד' כתב דלא אמרינן דאינהו וכל אביזרייהו יהרג ואל יעבור אלא דוקא כשבא החולי מחמת העבירה, אבל הכא לא בא החולי מחמת העבירה. וכתב עוד שם בלשון הזה: ואיסור קריבה ודאי מדרבנן היא, דאי מן התורה, אפילו בשאר עריות נמי, ואם אי אתה אומר כן, לא שבקת חיי לכל בריה, שאסור ליגע בבתו ובאחותו. עד כאן. ואני תמיה, שהרי הרמב"ם פכ"א מהלכות איסורי ביאה, ובספר המצות סימן שמ"ז, כתב דאיסור קריבה מן התורה, ומה שכתב לו דאם כן לא שבקת חיי כו', לא קשיא, דלא נאמר איסור דלא תקרבו לגלות ערוה אלא בעושה כן דרך תאוה ולבו נוקפו, אבל בעריות שאין לבו נוקפו אין שום איסור מן התורה אבל הוא דבר מגונה, וכמ"ש בדברי הרמב"ם בפרק הנזכר. ואולי דעת הרב ז"ל דלא אסר הרמב"ם אלא בקריבה שמתכוין ליהנות ממנה, אבל בקריבה כזו לא נאסרה מן התורה".

וכ"כ ארעא דרבנן מערכת א, סח:

"איסור קריבה דערוה. כתב הרדב"ז בחלק [ד] סימן [אלף עו] ז"ל… ועי בהר"מ במז"ל פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה שכתב דאיסור קריבה מן התורה, ואפשר דסבירא ליה להרדב"ז ז"ל דודאי היכא שמתכוין להנות ממנה דאסור מן התורה כדברי הרמב"ם, אלא שהיכא דאין מתכוין לא אסיר אלא מדרבנן. ועיין בספר החינוך סימן [קפ"ח], וכ"כ הש"ך ביו"ד סימן קנ"ז ס"ק י'".

ושם ב'עפרא דארעא' לב, כתב:

"עי' במנין המצות לאו שנ"ג ומה שהשיג שם הרמב"ן ז"ל והביאו המגיד משנה. ונראה דהרדב"ז ז"ל סובר כהשגת הרמב"ן ז"ל, והדבר ברור לענ"ד ממה שכתב 'לא שבקת חיי לכל בריה' שאסור ליגע בבתו ובאחותו, דלא מיירי אלא באינו מכוין ליהנות, ובהא גם הרמב"ם ז"ל מודה דלא אסיר אקריבה בעריות שאינן של שאר אלא מדרבנן, ולכך הותרה בשל שאר שאין לבו של אדם נוקפו עליהם".

גם הש"ך יו"ד קנז, י, כתב שדעת הרמב"ם וסיעתו שרק נגיעה שנעשית בדרך תאווה וחיבת ביאה אסורה מהתורה. וחלק על הב"י שכתב שלרמב"ם גם מישוש דופק אסור מהתורה:

"רק לאו בעלמא כו' – דהא אמרינן בש"ס (ס"פ סורר ומורה) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות כו'. ובודאי שדברים אלו אינם ג"ע ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דגילוי עריות, כ"כ הר"ן פא"מ, והנימוקי יוסף ס"פ סורר ומורה. ולפי זה משמע דס"ל כהרמב"ם בס' מנין המצות מצוה שנ"ג שכ' וז"ל הזהיר הכתוב מהקרב אל א' מהעריות ואפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מן הפעולות הזרות והוא אמרו באזהרה מזה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה כו' וכ"כ הסמ"ג לאוין קכ"ו וכ"כ הרא"ה בספר החנוך מצוה קפ"ח והכתר תורה בלאוין שכ"ט. אבל הרמב"ן בהשגות שלו על ספר מנין המצות חלק על הרמב"ם ואומר שאין מלקי' מן התורה אלא בביאה גמורה או בהעראה, ע"ש שהאריך. והרב ר"י ליאון בספר מגלת אסתר שלו דף קי"ח סתר כל דברי הרמב"ן והעלה כהרמב"ם ע"ש. וכן נראה לי מהך עובדא דהעלה לבו טינא. ומכל מקום משמע דאף הרמב"ם לא קאמר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה, שהרי מצינו בש"ס בכמה דוכתי שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם. וכן כתב הר' יצחק ליאון שם בהדיא, וכן משמע להדיא ממ"ש הרמב"ם ר"פ כ"א מהל' א"ב וז"ל כל הבא על העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה מן התורה כו'. וכן כתב הסמ"ג והכתר תורה שם אלמא דאינו לוקה אלא בדרך תאוה וחיבת ביאה, וזהו דלא כב"י לקמן ס"ס קצ"ה גבי מישוש הדפק באשתו נדה חולה, וכתבו עוד הרב המגיד שם והר"י ליאון דאף להרמב"ם ליכא מלקות בקריבה אלא בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין, ומכל מקום משמע דבערוה דרבנן לכ"ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא, וכן משמע בב"י שם".

וכ"כ הש"ך גם ביו"ד קצה, כ, אלא שבאשתו נדה לא ימשש לה הדופק מדרבנן אם אין סכנה בחוליה:

"אסור למשש כו' – ומיהו אם החולה מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדברי תשובת הרמב"ן סימן קכ"ז דשרי מפני פיקוח נפש, אלא די"ל דלטעמיה אזיל דסבירא ליה דנגיעת נדה אינו אלא מדרבנן, אבל להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה הכא אף על פי שיש פיקוח נפש אפשר דאסור משום אביזרא דג"ע וצ"ע עכ"ל ב"י. וכ"כ העט"ז. ואין נראה, דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כמש"ל סי' קנ"ז ס"ק י', מה שאין כן הכא. וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אף על פי שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים וכן עושים שאר מיני משמושים ע"פ דרכי הרפואה. אלא הדבר פשוט כמ"ש. וזה נראה דעת הרב דלעיל בסי' קנ"ז, משמע מדבריו כהרמב"ם וכמו שכתבתי שם בס"ק י', וכאן התיר מישוש הדפק. מ"מ באין סכנה אסור לבעלה למשש הדפק כשהיא נדה וכדאיתא בתשובת הרמב"ן ובדברי הרב".

בשו"ת חוות יאיר קפב, נשאל על אדם שנדרש על ידי המוכס לנשק אשת איש, או את אשתו הנידה, כדי להוכיח את קרבת משפחתם על מנת לקבל את הפטור מהמכס, ובתוך דבריו צידד כדעת הש"ך בדעת הרמב"ם, שרק קריבה דרך חיבה אסורה מהתורה, ולכן נשיקה שאינה בדרך חיבה אלא כהיענות לדרישת המוכס, אינה אסורה מהתורה:

"נ"ל דנדון הנ"ל מבואר בי"ד סי' קנ"ז ולמעיין, כי בהג"ה שם מבואר דכל איסור ע"ז ג"ע ש"ד אפי' אין בהם רק לאו צריך להרג וכו', וביאר שם הש"ך דהיינו כגון חיבוק ונשוק, ושהרמב"ן חולק, ומ"מ כהרמב"ם וסייעתו קיימא לן, ודוקא בנשיקה דרך חיבה וכו' וא"כ בנשיקה דנדון לא הוי בכלל ג"ע רק בכלל עבירה דעלמא ועוד קיל מינה".

בשו"ת נחפה בכסף ב, יט, מביא את דברי הש"ך וכותב שדבריו לא מוכרחים, שניתן לומר שדעת הרמב"ם שרק עריות שאין ליבו של אדם נוקפו עליהן אין בנגיעה בהן איסור תורה, אך בשאר עריות גם נגיעה שאינה של חיבת ביאה אסורה מהתורה כחלק מאיסור קריבה, כי זה מביא אותו בסוף לביאה עצמה. אך בפועל מודה הנחפה בכסף לש"ך שהמנהג אינו כך, ובפועל לא מתייחסים לנגיעה כזו כאל איסור תורה:

"ומכל מקום משמע דאף הר"מ לא קאמר אלא כשעושה חבוק ונשוק דרך חיבת ביאה, שהרי מצינו בש"ס בכמה דוכתי שהאמוראים היו מחבקים לבנותיהם ואחיותיהם, וכ"כ הר"י ליאון שם בהדיא, וכן משמע להדיא ממה שכתב הר"מ… אלמא דאינו לוקה אלא בדרך תאוה וחיבת ביאה, וזהו דלא כב"י לקמן בס"ס קצ"ה גבי משמוש הדפק באשתו נדה חולה, עכ"ל. וכ"כ שם בסי' קצ"ז, שהביא דברי הב"י שכתב דלהר"מ אפילו בפקוח נפש אי' דאסור משמוש הדפק משום אביזריהו דגילוי עריות, וכתב עליו וז"ל: 'ואין נראה, דודאי אפילו להר"מ ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה, כמו שכ"ל סי' הנזכר ס"ק י', מה שאין כן הכא. וכן המנהג פשוט כו'. וזה נראה דעת הרב כו' יעוין ש"ב. והן אמת כי אנכי הצעיר, אחרי המחי"ר מכבוד תורתו, נראה לענ"ד שאין בראיה שלו כדאי להכריח דין זה, משום דאפשר לדחות שדוקא בקרובות דאהני בהו תפלת אנשי כנה"ג דלא ליגרי בקרובות הוא המעשה דאשכחן בש"ס שהיו מחבקים, משום דליכא יצה"ר ביאה דחיב בהו, ובהני ודאי ליכא איסור תורה בקריבה, כמו שהוכחתי לעיל מדברי הר"מ בדין ו', ולאפוקי הני הוא מ"? הר"מ דרך תאוה כו', אבל בשאר עריות דאית בהו יצה"ר, אף שהוא בתחילה אינו עושה דרך חיבת ביאה, מתגרה בו יצה"ר ועושה דרך חיבת ביאה, ואסור מן התורה. ודברי הרב מוהר"י ליאון ז"ל, אף שמפשטן של דברים נראה כמו שכתב הש"ך ז"ל, מכל מקום אפשר לדחותן קצת ולפרש כונתו דהיינו דוקא על הקרובות שמהם השיג הרמב"ן ז"ל, דבהן ליכא יצה"ר דחיבת ביאה, אבל שאר עריות דאית בהו יצה"ר, אף שהוא אינו עושה דרך חיבת ביאה, איכא איסור תורה. ומשום הכי נסתפק הב"י והעלה בצריך עיון. אכן, מה שכתב דכן המנהג פשוט להתיר למשמש דפק אשת איש וגויה – רופא ישראל, אע"פ שנמצאים בעיר רופאי גוים, והיינו טעמא ודאי משום הכי דאין כונתו לחיבת ביאה, ושכן נראה דעת מור"ם כו', יעו"ש – הוא אמת ויציב, כמו שיראה המעיין. גם מדברי הבית שמואל בסי' כ' שכתב וז"ל: וכתב בתשובה אפילו אם אינו עושה דרך חיבה, סבירא להי להר"מ מדאורייתא אסור וכו' והיינו מה שכתב רבינו הב"י, והש"ך השיג עליו בחנם, עכ"ל… וכיון שנ' הרבנים, מוהר"ם והש"ך והבית שמואל, סבירא להו להתיר כל שאינו עושה דרך חיבה, גם דברי מוהר"י ליאון ופשטן מוכח כן, ומרן הב"י לא כתב בפשיטות להחמיר אלא בדרך אפשר, ועו"ש, וצ"ע. וגם המנהג שפשט להתיר, ואין מי שיערער, ודאי דהכי נקטינן".

וכ"כ בתי כהונה ג, יב, דף יז עמ' ג והלאה, שנשאל לגבי אדם שצריך לינוק חלב משדי אשה לרפואתו, ולא מצא אלא אשת איש שיכל לינוק ממנה. וכתב בין היתר שלרמב"ם וסיעתו רק נגיעה דרך תאווה אסורה מהתורה, ושאר נגיעות אינן ראויות "מתורת פרישות וטהרה, על 'דרך לך אמרינן לנזירא כו'":

"המורם מזה, דלאו ד'לא תקרבו' אינו אלא כשעושה דרך תאוה והנאת שימוש, ואין עיקר איסור אלא בכהאי גוונא, וכל בר מינה אינו אלא מתורת פרישות וטהרה על דרך 'לך אמרינן נזירא כו", וכדברי הרמב"ם ז"ל הם דברי הסמ"ג ז"ל בלאוין קכ"ו… ומן בתר כל אילין מילין דסברא דכתיבנא נובין ונדון לנידון דידן, שאין קריבה של חולה הלזה ומגע פיו בבשר ערוה דרך תאוה וחיבת ביאה ועידון והנאת קרוב בשר, אלא לצורך היניקה, ואפילו נשיקה בעצם ליכא בדד האשה אלא מציצה בעלמא, ואיננו נראה נמי כנושק ונהנה בקרוב בשר אלא כדרכו של תינוק יונק, ולא דמיא נמי לחבוק ונשוק כשאנסתהו גויה, דהתם הא מיהא מתכוין לחבוק ונשוק שנהנית הגויה מזה, אלא שהוא לאונסו עושה ולא דרך תאוה וחיבה, דבכל כי האי גוונא אני חושש דאי אפשר דלא מטי ליה הנאה פורתא ממילא, ואפילו הכי כבר העלינו דלית לן בה, וכן נמי בעריות שאין  לבו של אדם נוקפו עליהם, דהתם הא מיהא מתכוין לחבק ולנשק דרך אהבה וחיבה אלא שאינו דרך תאות תשמיש, אבל זו דנידון דידן אינה אלא מגע ומציצה בעלמא למשוך החלב, ובעבידתי הטריד, כל כי הא משמע לן דשרי לכולי עלמא מפני פקוח נפש… הנה כי כן אם כנים אנחנו בכונת דבריו, עלתה בידינו שלא יכחיש הרב ז"ל דעת הרמב"ם ז"ל, דאין קריבה דאורייתא איכא אלא בהיותה דרך תאוה…".

גם הנודע ביהודה תניינא יו"ד קכב, סובר שאף שלב"י הרמב"ם אוסר כל נגיעה בנדה, מכל מקום פשט המנהג כדעת הש"ך, שגם לרמב"ם רק נגיעה בדרך תאווה אסורה מהתורה:

"ואמנם הנגיעה באשתו בעת הטבילה צריכא עיונא. דהנה לדעת הב"י בסימן קצ"ה שאם בעלה רופא ואין רופא זולתו ויש כאן סכנה, אפ"ה לדעת הרמב"ם דנגיעה היא דאורייתא – יש כאן אביזרא דג"ע ואסור אפילו במקום סכנה. א"כ סובר הב"י דלדעת הרמב"ם הנגיעה מצד עצמה הוא איסור דאורייתא, א"כ אין חילוק בין הוא צורך טבילה או לא, שהרי אין טעם הנגיעה משום שמא יבוא עליה אלא הנגיעה מצד עצמה קריבה מקרי, והיא בכלל 'לא תקרבו', וא"כ כל זמן שלא עלתה מהמים איסור זה חל מן התורה. ואמנם הש"ך בסימן קצ"ה ס"ק כ' שדי נרגא בדברי הב"י דגם להרמב"ם ליכא איסור תורה אלא כשעושה דרך חבת ביאה ותאוה ע"ש. וכבר פשט המנהג כדבריו. וא"כ נגיעת אשתו נדה כשאינו דרך חבה אינו אלא מדרבנן, וא"כ הטעם משום שמא יבוא לידי הרגל דבר כדרך שאסרו שאר הרחקות".

וכ"כ החיד"א ב'כסא דוד' דרוש כ"ה, דרשת שבת הגדול, שלרמב"ם רק דרך תאוה והנאה אסור מהתורה. וביישוב דברי הב"י העמיד בדוחק שהבית יוסף מחלק בין אשתו נדה לשאר עריות, שבאשתו נדה גם נגיעה שאינה של חיבה אסורה מהתורה[3]:

"ואיברא דדברי הרב ש"ך י"ד סי' קצ"ה – דחלק על מרן דכתב דלהרמב"ם אפילו במקום סכנה אסור לבעל למשמש בדפק אשתו נדה, דהר"מ לא אמר אלא דרך תאוה וחיבה, אבל בלאו הכי שרי, וכן המנהגלכאורה נראים בטעמן. ומה שכתב הרב בית שמואל דהש"ך השיגו בחנם, אינו מובן, וכמו שכתב הרב הנזכר נר"ו והרב סדרי טהרה ז"ל. ולי הדל הדבר מפורש בדברי הרמב"ם עצמו, ויש פכ"א דאסורי ביאה שכתב וז"ל: 'או שחבק ונשק דרך תאוה, ונהנה בקרוב בשר – הרי זה לוקה מן התורה'. ובדין ו' כתב: 'המחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם, או שנשק לאחת מהן, כגון אחותו הגדולה וכו', אע"פ שאין שם תאוה ולא הנאה כלל – הרי זה מגונה ביותר ודבר אסור הוא ומעשה טפשים הוא וכו'. ומוכח דהאיסור מדראוריתא הוא דוקא כשיש תאוה והנאה. ובלעדם אינו מדאוריתא אלא מגונה ומעשה טפשים, ובחון לשון הזהב, דאחר שכתב 'מגונה ביותר' כתב 'ודבר איסור הוא ומעשה טפשים', לומר דאינו מדאוריתא, אך מאחר שמגונה, נעשה דבר איסור מדרבנן. וכל זה נראה בהרב ש"ך, ומלשון הרב בית שמואל מוכח דהרמב"ן כתב בתשובתו דאפילו אם אינו עושה דרך חיבה מדאורייתא להרמב"ם אסור וכו', ועל זה כתב: 'והיינו מה שכתב בית יוסף'. וכפי זה יפה כתב, ובחנם השיגו הש"ך, והרמב"ן כתב הפך דבריו. אך הרואה דברי מרן בב"י בעיניו, יראה שהם דברי מרן בב"י, והרמב"ן בתשובתו לא נכנס בזה. ואם כן יפה כתב הרב ש"ך.

אמנם נראה לישב בעד מרן, דגם מרן מודה באינו דרך תאוה וחיבה גם להרמב"ם אינו איסור תורה אלא מדבריהם, ולפי זה מותר לרופאים ישראל למשש דפק ישראליות ונדות וגויות, דבעבידתיה טריד, וצורך רפואה, ואינו דרך תאוה. וכן פשט המנהג, וכמו שכתב הרב ש"ך. אך מרן סבר דלהרמב"ם באשתו נדה דגם בה כל נגיעה אסורה מדאוריתא, ולא מיירי מרן רק באשתו נדה. ואתי שפיר הכל. כן נראה לישב בדוחק".

וכ"כ בהערת רבי שלמה כהן על מחצית השקל יורה דעה קצה, כ:

"אסור כו'. ומיהו אם כו'. דמה שמיקל רמ"א בהג"ה הוא מתשובת הרמב"ן, והמחבר לא סבירא ליה כוותיה, דאזיל לטעמיה שכתב בספרו הארוך להטור [ב"י עמוד קנו ד"ה וכתב] וז"ל, ומיהו אם כו': אפשר דאסור משום כו', כצ"ל: משום אביזרא דגילוי עריות. דאמרינן יהרג ואל יעבור: וכאן התיר כו'. ר"ל, אלא ודאי דהכא להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא, שאינו עושה כן דרך חבה ותאוה. ועיין במנחת יעקב [תורת השלמים ס"ק טו] שהשיג על הש"ך, דמה שכתב להרמב"ם אין כאן איסור דאורייתא הואיל כו', ליתא, דנהי דבהתחלה אינו עושה כן דרך תאוה, מכל מקום אפשר שלבסוף יבא הדבר לידי כך, וקרוב הדבר לבא לידי איסור דאורייתא. ומה שהביא ראיה לסברתו מהמנהג, אין זו ראיה כלל, דהא באבן העזר סימן כ"א סעיף ה' בהג"ה כתב לענין אכילה בקערה אחת או להושיט מידו לידה יש אומרים שאסור בכל ערוה כמו באשתו נדה, ויש מקילין דלא אסרו דברים של חבה אלא באשתו נדה, שלבו גס בה ובא לידי הרגל עבירה, אבל באשה אחרת שאין לבו גס בה ליכא למיחש. ואם כן אין ראיה ממה שרופאים ישראלים ממשמשין הדפק של אשת איש, שסומכין על היש מקילין, אבל באשתו נדה שלבו גס בה יותר מאשה אחרת אפשר דאסור למשמש הדפק לה מכל מקום, ע"ש. [הג"ה, ולענ"ד דברי הש"ך נכונים, דהדבר פשוט דלא חלקו התם באבן העזר בין אשתו נדה לשאר עריות רק בדברים שאינן אסורים רק מדרבנן משום דהוי דרך חיבה וקירוב הדעת, כגון להושיט מידו לידה וכדומה, דבשאר עריות דאין לבו גס בהם לא שייך חיבה וקירוב הדעת, אבל בנגיעה דלדעת הרמב"ם אסור מן התורה ועובר בלאו דלא תקרבו לגלות ערוה, אין חילוק כלל בין נדה לשאר עריות, דהא הכתוב דלא תקרבו קאי על כל פרשת עריות, ושפיר הביא הש"ך ראיה מהמנהג דכל שאינו נוגע בערוה דרך תאוה וחיבה ליכא איסור דאורייתא. ובאמת שבמנחת יעקב עצמו משמע דמודה בזה להש"ך דמן התורה אינו אסור רק דרך חיבה, רק דכתב דאפשר דמכל מקום באשתו נדה יש להחמיר טפי דקרוב לבוא לידי איסור דאורייתא, אך אין הדבר מוכרח לאסור זה במקום סכנה כיון דאינו אלא חשש דרבנן, ודו"ק. ע"כ הג"ה מהרב הגדול מהור"ר שלמה הכהן נ"י מו"ץ דפה ווילנא]".

בשו"ת אגרות משה יו"ד ב, קלז, כתב שמן התורה רק מגע דרך תאווה אסור, ומדרבנן כל מגע שלא ניכר שאינו דרך תאווה אסור, ומה שניכר שאינו דרך תאווה – מותר. וביחס לקרובות משפחה כתב שכיוון שאין אליהן תאווה, מהתורה אין איסור לגעת בהן אף במגע שאצל אחרות נחשב לדרך תאווה ומביא להרהור, אך חכמים אסרו זאת שמא יבוא לנגוע בעריות אחרות בנגיעה כזו, אמנם עולא ושאר אמוראים שלא חששו להרהור אצל אחרות, היקלו לגעת בקרובות. ולגבי הבית שמואל שסובר שכל מגע אסור מהתורה, באר שרב אחא הרכיב כלה (אשת איש) על כתפיו משום שהיא היתה לבושה, ולכן איסור הנגיעה כאן מדרבנן ורב אחא לא חשש להרהור:

"בנשיקה לקרובות שנעשה כהיתר אצל אחרים אם צריך למחות ובדין נשיקה לאחותו.

ובדבר לנשק לקרובות, הנה היתר ממש הוא רק אב לבתו ובת בתו ואם לבנה ובן בנה, ולהקרובות שע"י קידושין הוא איסור גמור, וכן לבת אחיו ובת אחותו ושני בשני הוא איסור גמור, וצריך למחות שהרי יש לאדם להן תאוה והרהור. ולאחותו ואחות אמו נמי כתב הרמב"ם בפכ"א מאי"ב ה"ו שאע"פ שאין שם תאוה ולא הנאה כלל ה"ז מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טפשים הוא, וכן הוא בש"ע סימן כ"א, אבל משמע מלשון זה שאינו אותו האיסור של שאר עריות דלרמב"ם הוא לוקה מן התורה, ופשוט שהרי בהלאו דחבוק ונשוק לעריות כתב הרמב"ם שם בה"א דהוא בדרך תאוה ונהנה בקרוב בשר, ובאחותו ואחות אמו הא כתב שאין שם תאוה ולא הנאה כלל וממילא ליכא הלאו דלא תקרבו דמן התורה, ועיין בש"ך יו"ד סימן קנ"ז סק"י שכתב שבדרך תאוה שכתב הרמב"ם הוא דוקא והוכיח כן ממה שמצינו אמוראים שהיו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם, וכוונתו דאם אף בלא חיבת ביאה ותאוה הוא איסור הלאו דלא תקרבו לא היה שייך לחלק במה שצדיקים גמורים דמיא להו ככשורא דהקרא נאמר לכל ישראל אלא שהלאו ליכא אלא על חיבת ביאה שזה ליכא בבנות ואחיות, והאיסור הוא משום שמגונה ביותר שהוא משום שלא יבא להקל בשאר עריות

ולכן צריך לומר כדבארתי, דדבר המגונה הוא שלא ירגיל עצמו מזה להקל בשאר עריות, וזהו האיסור שאמר בשבת שם אף על אחותו, אבל גזירה זו הוא רק לסתם אנשים שמצוי בהן הרהורי עבירה, ולא לת"ח כעולא וחבריו שלא באין לידי הרהור אף מכל נשים, לא גזרו בהן באחותו שהם לא יבואו להקל בשאר נשים. ואין כוונת התוס' דבאחותו לא יבא עולא לידי הרהור, שגם כו"ע לא יבואו להרהר מאחותו, אבל כיון דעולא וחבריו לא באו להרהור גם מנשים אחרות וכדמייתו התוס' מהא דר' אחא מרכיב אכתפיה, שלכן לא שייך לגזור בהם, אף שבשאר עריות אסירי גם הם משום דהאיסור הוא משום לא תקרבו ולא משום הרהור, ואף שהם לא יעשו משום חיבת ביאה שלכן לא היה להו איסור מדאורייתא, מ"מ מדרבנן משמע דאסרו אף בלא חיבת ביאה, אם לא ניכר שאינו לחיבת ביאה, דכן משמע מהש"ך יו"ד סימן קצ"ה דכתב דאף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה, משמע דמדרבנן אסור, ומסיק לכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממשמשים דופק של נשים אפילו הן א"א ונכריות ואפילו שאר משמושים, והוא מטעם דלא אסרו אלא כשלא ניכר שאינו לחיבת ביאה ומשמוש הרופאים ניכר שאינו לחיבת ביאה אלא לרפואה. ולפ"ז גם לעולא וחבריו אסור דהא הוא מעשה חיבת ביאה רק שהם לא מתכוונים לזה שאסור מדרבנן, אבל מ"מ לא גזרו בהו באחותו משום דבשביל דלא שייך בהו הרהור ותאוה לא יבואו לעבור בשאר נשים שהם אסורים בהן. ולכן כיון שהוא רק מדרבנן גם להרמב"ם וגם אין האיסור מצד הן עצמן להחשיב זה עצמו למעשה איסור, אין למחות כשנוטה שלא יועיל ומוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים. אבל הוא רק לאחותו ואחות אמו וה"ה לאחות אביו דבכולהו ליכא תאוה והנאה מתפלתם של אנשי כה"ג.

ועיין בב"ש סימן כ' סק"א שהביא שרמב"ן בתשובה כתב שאפילו בעושה שלא בדרך חיבה סובר הרמב"ם דמדאורייתא אסור, נמי עכ"פ נצטרך לומר דהוא רק לאלו שסתמן הוא לדרך חיבה ליכא חלוק איך היא כוונתו, אבל באחותו ואחות אמו ואחות אביו שסתמן אינו לדרך חיבה יודה שהוא רק מדרבנן דלא יקשה עליו מהא דעולא וגם מהא דלבתו ליכא אפילו איסור כלל כדהקשה הש"ך, אך עדיין יקשה מהא דרב אחא מרכיב אכתפיה שהיא א"א, ואולי כיון שהיא בבגדה ליכא איסור דאורייתא אלא מדרבנן משום הרהור שזה לא נאסר לר' אחא שלא בא לידי הרהור".

במקום אחר (אה"ע א, נו) מבאר האגרות משה שנגיעה שברור שתכליתה למטרה אחרת שאינה הנאה, אף שסביר שב'פסיק רישא' יהנה מהמגע – אין בזה איסור תורה של 'לא תקרבו', ולכן הרואה אשה טובעת בנהר, רשאי וחייב להצילה גם אם זה כרוך בהרהור ובמגע בה שהוא יהנה ממנו, שכיוון שתכלית המגע וההסתכלות הם כדי להצילה, וגם ללא כוונת הנאה היה עושה כן כדי להצילה – אין זה נחשב למגע של תאוה שאסור מהתורה (ולגבי ההרהור, פיקו"נ דוחה הרהור, ואין זה בכלל אביזריהו דעריות):

"והנה על הסתכלות בלא מתכוין ליהנות אף שיבא מזה לידי הרהור והנאה יש ראיות מפורשות שנדחה מפני פיקוח נפש, דהא הגמ' בסוטה דף כ"א שהוא חסיד שוטה ומבלי עולם בטבעה איתתא בנהרא ואמר 'לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ולאצולה'. וברור שאף אם ברי לו שיבא לידי הרהור – מחוייב לאצולה, וברור שאין חלוק בין אצולי נפשיה לאצולי אחרים, דבהג' דברים אסור לעבור אף בשביל אצולי אחרים, אלא ודאי שזה לא הוי מאיסורי ג"ע כיון שרק מדין הרהור הוא האיסור, ואף שמחוייב גם ליגע בה ולחבקה בידיו אף שהנגיעה בגופה הוא מלאו דקריבה שהוא לאו דג"ע, נראה פשוט משום דעצם הנגיעה והחבוק אינו משום חבה והאיסור דחבוק ונשוק וכל נגיעה הוא רק כשעושה דרך תאוה, ואף שידע בנפשו שכשיגע בה ויחבקנה בידיו להוציאה מן הנהר יתכוין גם ליהנות ממנה, אין להחשיב איסור זה על מעשה הנגיעה והחבוק שעושה כיון שהמעשה ודאי אינו דרך תאוה כיון דאף מי שאין לו שום תאוה היה עושה זה והוי האיסור רק הנאה שבלב שיש לו מזה, ממילא אין על זה איסור קריבה אלא איסור הרהור, מקרא ד'ונשמרת' שזה נדחה מפני פ"נ".

התפילה למשה (לרב משה לוי) ה, לט, א, כותב שמהתורה רק דרך תאווה אסורה, ולכן נישוק של נימוס או כבוד לרב אינו אסור מהתורה. וכשמדובר על קרובת משפחה, משמע מהרמב"ם שאפילו איסור דרבנן אין בזה, אלא הנהגה מגונה:

"הרמב"ם כתב וז"ל… וכ"כ המאירי והסמ"ג והטור… ומלשון הרמב"ם וסיעתו הנ"ל שכתבו או שחיבק ונישק "דרך תאוה" וכו' מוכח דדוקא כשמחבק ומנשק דרך תאוה וחיבת ביאה, הרי הוא לוקה מן התורה, אבל אם מחבק או מנשק שלא ברך תאוה אלא דרך כבוד ונימוס כגון נישוק ידי תלמיד חכם או נישוק לעריות שאין לבו נוקפו עליהן כגון אחותו ואחות אמו, אינו לוקה מהתורה, והיינו משום שהפסוק פירש לנו "לא תקרבו לגלות ערוה", כלומר לא תקרבו לדברים המביאים לידי ערוה, והיינו כשמנשק ומחבק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר, אבל שלא בדרך תאוה שאינו מביא לידי גילוי ערוה, לא אסר לנו הכתוב… ועוד נראה לי שאפילו במנשק ומחבק עריות שאין לבו נוקפו עליהם, כגון אחותו ואחות אמו, אין בזה איסור גמור מדברי סופרים, רק דרך זהירות והרחקהמשמע מצד זהירות לכתחילה, ולא אמר מן הדין, ואפילו לא איסור גמור מדברי סופרים… ולכן כתב הרמב"ם כאן 'הרי זה מגונה ומעשה טפשים וכו", כלומר שאע"פ שאין בזה איסור גמור אפילו מדברי סופרים, מכל מקום הרי זה מגונה ואין לעשות כן…".

בהמשך דבריו (ד), כתב תחילה שדעת הב"י ברמב"ם היא שגם נגיעה שאינה של חיבה אסורה מהתורה. אח"כ כתב שקשה מאד לומר כך בדעת הרמב"ם, כי מלשונו עולה שרק נגיעה דרך תאווה אסורה מהתורה. ועוד, שהרמב"ם נימק את האיסור לגעת באשתו נדה שמא יבואו לידי הרגל עבירה. משמע שהנגיעה עצמה היא לא איסור תורה, אלא זה חשש מדרבנן שמא יבואו לידי איסור תורה. לבסוף באר התפל"מ שנראה שהב"י חזר בו בשו"ע, ופסק שנגיעה שאינה של חיבה אסורה רק מדרבנן (ואולי בשאר עריות מלבד אשתו נדה מותרת לגמרי):

"והן אמת דמרן הב"י לא החליט דלהרמב"ם אסור לבעלה למשש לה הדופק אפילו במקום פיקוח נפש, רק כתב כן בדרך "אפשר" וסיים "וצריך עיון". מכל מקום נראה דפשיטא ליה דלהרמב"ם נגיעת נדה אסורה מהתורה, רק מספקא ליה אם גם במקום פיקוח נפש אין לעבור איסור זה, דאף על גב דהא דקיימא לן שבגילוי עריות יהרג ואל יעבור, לאו דוקא בגילוי עריות ממש, אלא בכל אביזרייהו נמי, וכדמוכח ממ"ש בסוף פרק בן סורר… אבל בנדון בעל שממשש דופק אשתו נדה, שלא שייך בזה שיבוא לידי גילוי עריות, דהא טרוד באומנותיה, וגם אינו מתכוין כלל למלאות תאות לבו כשנוגע בה, סבירא ליה להרשב"א ולמרן הב"י דאי איסור נגיעה הוא מרדבנן, אז מותר לבעל למשש לה הדופק כשיש פיקו"נומכל מקום מספקא ליה למרן הב"י אליבא דהרמב"ם דסבירא ליה דנגיעה אסורה מהתורה בלאו ד'לא תקרב', שיש לומר דלא איכפת לנו אם נראה לנו שרחוק שיבוא לידי גילוי עריות, דהא התורה אסרה גם זאת שלא יבוא לידי גילוי עריות, ואם כן אין לנו להתחשב בסברתינו כשהתורה אומרת לנו בפירוש ההיפך, ואם כן שפיר הו"ל בכלל אביזרייהו דגילוי עריות ויהרג ואל יעבור…

אולם באמת דברי מרן הב"י צריכים עיון, דמלבד מה שמדוייק מלשון הרמב"ם דדוקא בקריבה שהיא דרך תאוה לוקה מן התורה, וכן מדוייק מדברי הריב"ש וכ"כ המאירי, וכמ"ש לעיל באות א' בס"ד, עוד בה, שמלשון הרמב"ם שכתב 'ולא יגע בבשרה' [של אשתו כשהיא נדה] "מפני הרגל עבירה", עד כאן, מוכח להדיא דאיסור נגיעה באשתו נדה אינו מן התורה רק מדרבנן, משום שחששו שיבוא להרגל עבירה. וכן מוכח גם ממה שכלל הרמב"ם איסור זה עם איסור הרחצת פניו, ידיו ורגליו, ומזיגת הכוס והצעת המטה בפניו, ואכילה עמו בקערה אחת, ע"ש. ומשמע אם כן שגם איסור נגיעה בבשרה הוא מדרבן, כמו שאר הרחקות הנ"ל. ואם כן כיצד הפה יכול לומר דלהרמב"ם איסור נגיעה בערוה ובנדה הוא מהתורה?

ובחפשי מצאתי בשו"ת פני יהושע חלק ב סי' מד שכבר תמה בזה על מרן הב"י, דאמינא ליה דלהרמב"ם נגיעת נדה היא מהתורה, והלא הרמב"ם לא כתב רק דרך חיבוק ונישוק, וגם זה משמע רק דרך תאוה, כמו שכתב בפכ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה א' וכו'… ומוכח מזה דנגיעה בנדה אינה אסורה מהתורה, וכל שכן בשאר עריות, דהא עיקר הלימוד של הרמב"ם בספר המצוות מהתורת כהנים על איסור קריבה גמרינן מנדה, ואפשר דאפילו מדרבנן אינו רק בנדה ולא בשאר עריות, כמו לענין אכילה בקערה אחת דבנדה אסור ובשאר עריות מקילין, כמו שכתב הרמ"א באה"ע. ואפילו אם נאמר דגם בשאר עריות אסורה הנגיעה, מכל מקום אינו רק מדרבנן, דלא גרע מנדה, וכל זה ברור בדעת הרמב"ם. ואין ראיה על איסור נגיעה שהוא מהתורה רק מתחילת תשובת הרמב"ן שכתב לענין מישוש הדופק דאפשר דכל קריבה אסורה מהתורה, עד כאן דבריו. והוא כדברינו תלי"ת. ואחר העיון בס"ד נלע"ד ברור שגם מרן כשחיבר השו"ע חזר בו ממה שכתב בבית יוסף דלהרמב"ם נגיעת נדה אסורה מדאורייתא, כי בש"ע יו"ד כתב וז"ל: אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה, מותרת לשמשו רק שתזהר ביותר מהרחצת פניו, ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו, עד כאן. ובסעיף טז כתב, וז"ל: 'אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסעדה, עכ"ל. והדבר ברור למעיין, שמרן סובר שיש חילוק בין אם הוא חולה לבין אם היא חולה. וכשהיא חולה אסור לו ליגע בה כדי לשמשה אפילו אם אין שם אחר זולתו. אבל כשהוא חולה מותר לה ליגע בידיו ולהשכיבו ולסומכו אם אין שם אחר זולתה, והרי זה כלול בכלל מה שכתב בסעיף טו "מותרת לשמשו"… והנה הדבר ברור שהחילוק הנ"ל בין אם הוא חולה לבין אם היא חולה, בנוי על פי ההבנה שנגיעה בנדה אינה אסורה מהתורה רק מדרבנן, משום שמא יבואו לידי דבר עבירה, ולכן כשהוא חולה לא חששו לזה, שהרי תשש כוחו, אבל כשהיא חולה והוא בריא חששו שמא יתגבר יצור עליו וישמש עמה אע"פ שהיא חולה. אכן אם נגיעה בנדה אסורה מהתורה לא שייך לחלק בזה בין אם הוא חולה לבין אם היא חולה. ועוד, שלפי מה שצידד בבית יוסף שאסור לבעל למשש הדופק של אשתו נדה אפילו במקום פיקוח נפש, אם כן בודאי שלא היה לנו להתיר לאשה ליגע ביד בעלה החולה לסומכו ולהקימו, וכל שכן כשאין בזה פיקוח נפש. ועל כרחך לומר שמרן ז"ל כשחיבר השו"ע רוח על פניו יחלוף, ועמד והתבונן שאף להרמב"ם אין נגיעה בעלמא אסורה מהתורה

ובאמת שדעת רוב ככל האחרונים כדעת הש"ך, שבנגיעה בעלמא שלא בדרך תאוה אין בזה איסור תורה אפילו להרמב"ם, וכדמוכח ממה שכתב הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות ביאה. ומהם: בשו"ת חוות יאיר סי' קפב, ובשו"ת קרית מלך רב סי' כו, ובשו"ת נודע ביהודה מה"ת חיו"ד סי' קכב… ובשו"ת נחפה בכסף ח"ב סי' יט… ובשו"ת בתי כהונה ח"ב סי' יב… והחוות דעת סי' קצה ס"ק יג. וכבר הבאנו לעיל שכן דעת הכנסת הגדולה והרדב"ז והרא"ה והתרומת הדשן, ושכן כתב בשו"ת פני יהושע ח"ב סי' מד. וכן כתב בקיצור בשו"ת יביע אומר ח"ה אה"ע סימן ט אות ד. ולפי מש"כ לעיל בס"ד, גם מרן ז"ל בשו"ע הדר הוא לכל חסידיו ממה שכתב בבית יוסף, וגם כן מסכים דנגיעה בנדה אינה אסורה אלא מדרבנן. ומה שכתב הבית שמואל שהרמב"ן כתב בתשובה שלדעת הרמב"ם אפילו אם אינו עושה דרך חיבה אסור מהתורה, והיינו מה שכתב הבית יוסף ביו"ד סי' קצה לשיטת הרמב"ן, והש"ך השיג עליו בחינם, עכ"ל, הנה באמת הרמב"ן שם לא הזכיר במפורש את הרמב"ם, אף שכן יוצא לפי דבריו. ומכל מקום מדברי הרמב"ם בהלכות נדה שכתב שלא יגע בבשרה של אשתו נדה משום הרגל עבירה, מוכח להדיא שאין בזה אלא הרחקה מדברי סופרים. ולפלא שהבית שמואל והש"ך לא זכרו מזה כלל".

הסוברים שגם נגיעה דרך תאוה אסורה מדברי חכמים בלבד

הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות לא תעשה שנג, מאריך להשיג על הרמב"ם, ולטעון שאין איסור תורה בקריבה לעריות, אלא רק הביאה עצמה (או העראה) אסורה מהתורה במלקות, ושאר קריבות הן איסור דרבנן, או דאורייתא כעין איסור 'חצי שיעור':

"כתב הרב: והמצוה שלש מאות וחמשים ושלש, שנמנענו מהתעדן באחת מכל אלה העריות, ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשוק והדומה להם מפעולות המעמיקים בזמה, והוא אמרו יתעלה במניעה הזאת: איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. ולשון ספרא: אילו נאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה אין לי אלא שלא יגלה שלא יקרב מניין תלמוד לומר לא תקרב אין לי אלא נדה [בל תקרב ובל תגלה מנין לכל העריות בבל תקרב ובל תגלה ת"ל לא תקרבו לגלות]. והנה הרב מצא הברייתא הזו המפורשת ותלה דבריו באילן גדול. אבל כפי העיון בתלמוד אין הדבר כן שיהיה בקריבה שאין בה גלוי ערוה כגון חבוק ונשוק לאו ומלקות. שהרי בגמר שבת שאלו בנדה אם מותר שישכב בעלה עמה במטה אחת היא בבגדה והוא בבגדו והיו מהם מי שאסר והעלו ופליגא דרבי פדת, דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קריבה שלגלוי ערוה בלבד, שנאמר: איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. והנה אין 'לא תקרבו לגלות ערוה' נדרש להם לאו בפני עצמו כברייתא השנויה בספרא, אבל ידרשוהו בקריבה שלגלוי ערוה בלבד. ומן הידוע עוד ממנהגם בתלמוד שאם היתה הברייתא הזו אצלם אמת והיו דבריו שלרבי פדת חלוקין בכך היו בעלי הגמרא מביאים אותה עליו לתיובתא ואומרים מתיבי אילו נאמר ואל אשה וכו' ומעלים ממנה תיובתא דרבי פדת תיובתא. וכיון שלא עשו כן נבין מהם כי אצלם זה האיסור מדרבנן, או יהיה מן התורה דכל דמתהני מאיסורא איסורא הוא כענין בחצי שיעור, אבל אין זה עיקר מדרש בלאו הזה אלא קרא אסמכתא בעלמא. והרבה מאד כן בסיפרא ובסיפרי. ודע כי הקריבה לאשה בכתוב תאמר על הביאה, כענין: 'ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים', וכתיב: 'ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן'. וכן 'היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה', לא מנעם רק מהביאה, מפני שהפולטת שכבת זרע בשלישי טמאה, כמו שביארו בגמר שבת. וכן 'ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה', אינו אלא קריבה שלרביעה…

והעולה מכל זה שלא נמנה ענין הקריבה לאו בפני עצמו. אלא קריבה שלגילוי ערוה אסר הכתוב. וכך אמרו עוד בסנהדרין בגמרא דבני מערבא (פ"ז סה"ז) כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה אמר רבי יוסי בר' בון היא בל תקרב היא בל תגלה".

בשו"ת הרשב"א א, אלף קפח, באר שאין איסור הושטת חפצים וכיוצ"ב בשאר נשים אלא רק באשתו נדה, כי רק בה ליבו גס ויש חשש שיבואו לידי ביאה. בתוך דבריו נוטה הרשב"א לומר שכל קריבה שאינה גילוי עריות ממש, איסורה מדרבנן, ולכן הושטה מיד ליד מותרת בהן מלבד באשתו נדה:

"לטולאיטולא. הא דאמרינן בפרק קמא דשבת (דף י"ג) עולא הוה מנשק לאחתיה אבי ידיהו ופליגא דידיה אדידיה דאמר עולא אפילו שום קריבה בעולם. וקיימא לן כי האי בתריתא. ואם כן צריכים אנו ליזהר שלא לקרב לשום אשה בעולם בזמן נדתה ושלא להושיט אלא על ידי שינוי. ואם כן היאך נמצא ידינו ורגלינו איש בבתו ובאחותו ובשאר קרובותיו.

תשובה: לפי מה שאמרו 'לא תקרב' – שום קריבה בעולם, אין הפרש בקרובותיו האסורות לו, כבתו ואחותו וכן שאר הקרובות, וכן באשת איש, בין שעת נדתן לשעת טהרתן, ולעולם אסורות בשום קריבה. דבכולהו כתב: 'איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו', ואם לא מצינו ידינו עמהם בשעת נדתן, כך לא נמצא ידינו עמהם לעולם ואפילו בשעת טהרתן. ואלא מיהו בכולהו אפשר דאינן אסורות בקריבה שאינה של גלוי עריות אלא מדרבנן ומשום הרגל עבירה. וכדאמרינן התם: אמר עולא שום קריבה בעלמא אסור משום לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. ולא אמרו בהם אלא קריבה המביאה לידי הרגל עבירה כישן עמהן ואפילו הוא בבגדו והיא בבגדה, ואי נמי בנשיקה ואפילו אבי ידיהו. ואי נמי אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה שכל דברים אלו מרגילין לערוה. וכן אפילו הושטת כלי מיד אשתו נדה לידו אסור לפי שלבו גס בה, ובקריבות מעט איכא למיחש להרגל עבירה. אבל בשאר נשים שאין לבו גס בהן בדברים אלו, כגון הושטת כלי וכיוצא בו – אין בהם משום הרגל עברה במי שאין לבו גס בה. וכענין ששנינו… והכא נמי איכא למימר דדכותה הוא, וכל שכן בקרובותיה, דהא אמרינן אהני דלא ליגרי בקרובותיה… ולא שאני אומר שיהא מותר להתיחד עם העריות שאין לבו גס בהן, ולומר שאין חוששין לביאה מתוך יחוד שהרי שנינו בברייתא אחותו וחמותו ושאר כל העריות שבתורה אין מתיחד עמהם אלא בעדים. אלא שאני אומר דאפשר לומר דכשאסרו הושטת כלי ושאר כל הדברים שאין בהן הרגל כל כך לא אסרו אלא באשתו נדה שלבו גס בה אבל לא בשאר הנשים שאין לבו גס בהן. דהפרש יש בין מי שלבו גס בה ולמי שאין לבו גס בה".

וכ"כ רבנו ירוחם תא"ו כג, ב:

"העראה שהיא הכנסת עטרה חייב בכל עריות שבתורה בין בנדה בין בחייבי לאוין בין בחייבי עשה בין בחייבי לאוין של כהנים ובזכור ובבהמ' בכלן חייב בהעראה כמו בגמ' ביאה שהיא הכנסת כל האבר, אבל בנשיקת האבר אינו חייב מן התורה אבל אסור מדרבנן פשוט. ועוד פשוט בשבת [י"ג ע"ב] דשום קרבות בעולם אסור מדרבנן".

וכ"כ זוהר הרקיע לרשב"ץ, לאו יא, ששאר קריבות מלבד ביאה הן מדרבנן או כ'חצי שיעור':

"אבל מפרש האזהרות ז"ל הכניס בכאן לאו דלא תקרבו לגלות ערוה, ופי' הרמב"ם ז"ל שלא יקרב לאחת מכל אלו העריות, אפילו בלא ביאה, כגון חבוק ונשוק, והביא ראיה מספרא… והרמב"ן ז"ל חלק עליו ואמר שאין אזהרת 'לא תקרבו' אלא בגלוי ערוה ממש, והביא ראיה… ואני לעניות דעתי מצאתי ראיה מפורשת לזה, לא זכרהּ הרב ז"לוהרי זה מפורש שאין בקריבות לאו מן התורה, והבריתא שסמך עליה הרמב"ם ז"ל – אסמכתא בעלמא היא, ואין בו איסור אלא מדרבנן, או שיהיה בכלל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה, אבל שיהיה זה בא במנין הלאוין אינו, כדברי הרב ז"ל".

וכן ניתן להבין מפירושו של האבן עזרא ויקרא יח, ו, שפירש 'לא תקרבו' על שכיבה:

"לא תקרבו – כנוי לשכיבה, וכן ואקרב אל הנביאה, וקרוב ממלת אל תגשו אל אשה".

וכ"כ החזקוני שם:

"לא תקרבו – כנוי לשכיבה, כמו ואבימלך לא קרב אליה, ואקרב אל הנביאה".

המגיד משנה איסו"ב כא, א, מביא את דעת הרמב"ם, ואחריו את דעת הרמב"ן, ומשמע קצת מלשונו שנוטה כרמב"ן, אך אין זה מפורש:

"כל הבא על ערוה וכו'. כבר כתב רבינו בספר המצות מצוה +כן הביא הרמב"ן לשון רבינו בהשגותיו על ס' המצות אבל יש איזה שינוי בין לשון ללשון+ שנמנענו מלהתעדן באחת מכל העריות ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשוק והדומה להם מפעולות המעמיקים בזימה והוא אמרו ית' אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה ולשון ספרא נאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא יקרב ת"ל לא תקרב אין לי אלא נדה שהיא בבל תקרב ובל תגלה מנין לכל עריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו ת"ל לא תקרבו לגלות עכ"ל. ומפני זה כתב כאן שאם חבק או נשק ה"ז לוקה ואין דעת רבינו שילקה בקריבה אלא בחייבי כריתות או בחייבי מיתות ב"ד הכתובים בפרשה והם הנקראים עריות אבל בחייבי לאוין יש בהן בדברים אלו איסור אבל לא מלקות וזה מתבאר במ"ש כאן ולפי דעתו ז"ל ומה שאמרו ביבמות (דף נ"ה) העראה זו הכנסת עטרה וכו' מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור עליה והוא המימרא שכתבתי פרק ראשון י"ל דפטור משום ביאה קאמר אבל מחמת קריבה שאפילו המחבק לוקה לא הוצרכו לומר שם שהמנשק באבר באותו מקום שהוא לוקה ונ"מ לחייבי לאוין שהוא פטור לגמרי בנשיקה זו. וההיא דר' פדת דאמר בפ"ק דשבת (דף י"ג) לא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות בלבד אין הלכה כמותו, אלא כמאן דפליג עליה, כמו שאמרו שם באותו תלמיד שמת ונענש מפני שהיה ישן עם אשתו בימי ליבונה בקירוב בשר, ולא עלה על דעתו לתשמיש ואעפ"כ נענש למיתה. ואמרו שם: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה: 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב'. וכבר אמרו ביוצאה וראשה פרוע שהוא אסור מן התורה, זה דעת רבינו. אבל הרמב"ן נחלק עליו בהשגות שחבר על ספר המצות, ואמר שהדרשא הזאת שבספרא אינה אלא אסמכתא, ואין בכאן מלקות מן התורה אלא בביאה גמורה או בהעראה והאריך בזה להוכיח דעתו ז"ל".

גם מהחלקת מחוקק כ, א, משמע שנוטה לרמב"ן והתשב"ץ (וקשה, איך התעלם מכל הראשונים שכתבו כרמב"ם):

"הרי זה לוקה – זה הוא דעת הרמב"ם בפ' כ"א מהא"ב וכבר ביאר המ"מ שמלקות זה אינו רק בעריות אבל לא בחייבי לאוין, אבל הרמב"ן נחלק על הרמב"ם בזה ודעתו שאין חיוב מלקות רק בהעראה ממש, ושאר קריבות מדרבנן. ובספר זוהר הרקיע (שחיבר הרשב"ץ על תרי"ג מצות) במצות ל"ת מצוה י' הסכים עם הרמב"ן, והביא ראיה מה שאמרו בגמ' בסוטה דרך אברים פריצותא היא ופריצות מי אסר רחמנא".

הגדרת 'דרך תאווה'

המצמצמים את ההגדרה

העזר מקודש אה"ע כ, א, מגדיר 'דרך תאווה' כנגיעה שעושים לפני התשמיש, ולא נגיעה של חיבה רגילה שבשגרה, שהיא כנישוק בניו ובנותיו שאינה דרך תאווה. מאידך, סובר ה'עזר מקודש' בדעת הבית יוסף, שחכמים חששו מאד שאדם יבוא לידי נגיעה של תאווה, ולכן אסרו לבעל למשש דופק לאשתו, שמא לרגע אחד יכוון ליהנות מהנגיעה באופן של 'דרך תאווה', ויעבור על איסור שהוא בגדר 'ייהרג ואל יעבור', ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ואסרו למשש הדופק גם במציאות של חשש פיקוח נפש:

"שחיבק ונישק. עיין בית שמואל. מה שכתב הש"ך ז"ל בסימן קצ"ה ביו"ד ובסימן קנ"ז, שאין איסור מן התורה הקדושה בקריבות כי אם דרך חיבת ביאה, נראה פשוט שגם בשיש בזה דרך חיבה הרי זה כהנישוק לבנותיו ולאחיותיו, וכבש"ך ז"ל שם, ורק דרך חיבת ביאה הוא האיסור, והיינו בשבדעתו אז להתקרב אליה לביאה, או שבדעתו היה כן לולא איזו מניעה שיש לפי שעה לפניו, והוא מצפה אחר שעה או שתים ביום ההוא לבוא אליה, מה שאין כן כשהוא בהיסח הדעת מלבוא אליה, יהיה מאיזה טעם שיהיה, אין בזה איסור תורה הקדושה לכו"ע. ומטעם זה התיר הש"ך ז"ל בסימן קפ"ד בסמוך לוסתה כל הקריבות, וכל שכן אם עבר וסתה ובדקה את עצמה ולא בדקה את עצמה בעת וסתה ממש, שמחמיר הש"ך ז"ל בזה, שעם כל זה בקריבות מותר, כיון שיש היסח הדעת ליום או יומיים בהחלט מלבוא אליה, הרי זה כנישוק ידי בנותיו…

כתבתי במקום אחר, שיכול להיות שאיסור קריבה לאשת איש ולעריות גם שלא בדרך חיבת תאוה על כל פנים מדרבנן. ואין ראיה ממה שאמרו חז"ל 'מנשק לבנתיה ולאחוותיה', כי אולי כמו שביחוד חילקו חז"ל בין בתו לשארי עריות מצד דנקרינהו לעיניה דלא ליתגרו בקרבותא, ואין חשש תגבורת תאוה על ידי יחוד, כן הוא באולי אודות נגיעת איברים, שכיון שלהרמב"ם ז"ל כל שהוא דרך חיבת תאוה אסור מן התורה הקדושה, גם מי שאינו עושה מצד חיבת תאוה, מכל מקום הרי חשש התקלה קרוב, שאולי כמעט יהיה לבו נוטה לתאוה וייתפס באיסור דאורייתא, והרי גם בעומדו בפני רבים אין רואה מחשבתו היאך היא, ויש חשש מים גנובים בנטיית מחשבתו המיוחדת רק בו, ואין איש רואה מחשבתו, וכמו שאסרו יחוד גם דאיסורי לאוין ודפנויה מצד חשש התאוה, כן ראוי לאסור קריבה שכשתהיה מחשבתו נוטה לתאוה יהיה איסור דאורייתא ח"ו. ולהנ"ל יש [לומר] שכונת הב"י ז"ל שכיון שבדרך תאוה יש איסור דאורייתא להרמב"ם ז"ל, יש מקום לאסור מישוש דופק גם במקום סכנה כשאינו בטוח בעצמו מנטיה לתאוה, כיון שלהרמב"ם ז"ל קריבה דרך תאוה הוא אביזרא דגילוי עריות שיהרג ואל יעבור. והגם שמשמע מהש"ך ז"ל בסימן קנ"ז סק"י שאיסור ערוה דרבנן לא שייך בו יהרג ולא יעבור, רק יעבור ולא יהרג, מכל מקום נהי שמצד איסור דרבנן שכנ"ל אין לאסור מישוש דופק כשאין שם רופא אחר במקום סכנה, מכל מקום כשהרופא נוטה אצלו שלא יעצור כח לכבוש היצר מנטות לתאוה רגע, פשיטא ששייך בו איסור גם במקום סכנה… ואולי גם בספק שקול, [ה]גם שספק פיקוח נפש דוחה ודאן של כל האיסורים, ושייך כן באולי גם בג' החמורות שספיקם נדחה על כל פנים מפני ודאי פיקוח נפש, או אולי גם מפני ספק פיקוח נפש… אך עם כל זה לגבי איסור דרבנן שהוא לשמירה מנטיה למה שהוא איסור דאורייתא, יש לומר שחז"ל חיזקו תקנתם כודאי של תורה… ולפי זה היו מיושבים דברי הב"י ז"ל היטב, שחשש לסברת הרמב"ם ז"ל לגבי דופק, מה שאין כן להרמב"ן ז"ל שאין דררא דאורייתא בקריבה גם בכונת תאוה, [ה]גם שאולי גם הוא מודה שעל כל פנים מדרבנן אסור גם שלא בכונת תאוה בזולת בתו ודכוותה, מכל מקום הרי בגילוי עריות דרבנן יעבור ולא יהרג, ומותר בפיקוח נפש, וכעת צל"ע בכל זה. ואולי גם הרמב"ן מודה שלכונת תאוה יש איסור דאורייתא… ומכל מקום פליג על הרמב"ם ז"ל במנין מצוה זו, מצד שהרמב"ם ז"ל קבע איסור זה על פי מה שאמר הכתוב: "לא תקרבו כו'", והרמב"ן ז"ל סבירא ליה ש"לא תקרבו" לא קאי על זה כלל, ומאי שמשמע בסוף פרק בן סורר ומורה שיש איסור בהנ"ל מן התורה הקדושה, יש לומר שהוא מצד מה שאמר הכתוב 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם', וגם הוא מודה שהיינו רק בחייבי כריתות או מיתת בית דין, שזה לזנות המפורש לאיסור בחומרא יותר…".

כיוצ"ב כתב בשו"ת בני בנים א, לז, 7, שאיסור נגיעה בערווה הוא בנגיעה שמביאה לידי תשמיש, כחיבוק ונישוק, כלומר דברים שעושים אותם לפני ותוך כדי תשמיש. אך נגיעה של חיבה רגילה מותרת, ובאשתו נדה אסורה מדרבנן:

"עוד כתב כבודו, שברקודים יש איסור נגיעה ביד של 'לא תקרבו', ושהאיסור הוא לשיטת הרמב"ם מן התורה, ולשיטת הרמב"ן מדרבנן, עכ"ל. אבל איני יודע מנין לכותבים כן, כי הרמב"ם בפרוש המשניות… ובספר המצוות.. ובמנין המצוות שבתחילת ספר המדע, ובהלכות איסורי ביאה… לא הזכיר נגיעה ביד אלא חיבוק ונישוק, ועיין בשו"ת פני יהושע, רבו של הש"ך חלק ב' סימן מ"ד, שלדעת הרמב"ם בלא חיבוק ונישוק אלא בנגיעה בלבד אין בה איסור מן התורה, ואפילו בכוונת חיבה, ולפי זה ברקודי מעגל אין איסור מן התורה של 'לא תקרבו' אפילו אם לוחצים ידים דרך חיבה. ואם תאמר שרקודי מעגל דומים לחיבוק ונישוק ולא לנגיעה בעלמא, זה בודאי אינו, כי ענין חיבוק ונישוק הוא שהנם דברים הקשורים לתשמיש, וכן מורה הכתוב 'לא תקרבו לגלות ערוה', כאילו יאמר: 'לא תקרבו שום קירוב שיביא לגלות ערוה', כלשון הרמב"ם בספר המצוות, שהם חיבוק ונישוק ובדומה להם, שאדם עושה בשעת תשמיש ולקראתו, אבל אחיזה ביד אין לזו קשר עם תשמיש, שאין אדם אוחז כפה של אשתו לקראת תשמיש… ובספר המצוות שתרגם הר"י קאפח מן הערבית: 'האזהרה שהוזהרנו מהתענג באחת מכל העריות, ואפילו בלא ביאה, כגון החיבוק והנישוק וכיוצא בהן ממעשי ההתעלסות, עכ"ל, עיי"ש. וזו ראיה ברורה, וכן במשנה תורה כתב: 'כל הבא על ערוה מן העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה וכו', דברים המביאים לידי גילוי ערוה, עכ"ל. וכן כתב הסמ"ג בלא תעשה מצוה קכ"ו בקריבה המביאה לידי גלוי ערוה הכתוב מדבר, עכ"ל. ובפרוש המשניות סיים הרמב"ם שהדברים הם מעשה מן הזנות, קוראין אותן חכמים ע"ה 'מנאפין ביד וברגל', עכ"ל. אלא בודאי אם הרמב"ם אסר רק חיבוק ונישוק ובדומה להם, כמשמעות לשונו, אין רקודי מעגל בכלל

היוצא לענ"ד שאין מקור שהרמב"ם אינו מדבר בחיבוק ונישוק בלבד והדומה להם מן התפעולות הזרות, כמו שכתב בספר המצוות, ורק רבנו יונה הוא האוסר מן התורה אפילו נגיעה בלבד, ובזה אין לו חבר בראשונים, שגם הרשב"א תלמידו אינו סובר כן, כמו שנראה בשו"ת הרשב"א חלק א' סימן אלף קפ"ח, ובתשובה המיוחסת לרמב"ן סימן קכ"ז, וכן כתב בארחות חיים סוף הלכות נדה, שלדעת הרשב"א אין נגיעת נדה אסורה אלא משום שבות. וגם הריב"ש בשו"ת סימן תכ"ה כתב בגוף התשובה: דרוש בספרא שאפילו קריבה לבד, רוצה לומר קריבה של הנאה כגון חבוק ונשוק וכו', עכ"ל, והוא כדעת הרמב"ם, כמו שכתבתי, ושלא כלשון השאלה שם, עיי"ש…

ואין לאמר שנגיעה בלבד בערוה אסורה מן התורה בחצי שעור, כמו שנסתפק הרמב"ן בהשגות לספר המצוות לגבי קריבות לערוה. זה אינו שייך אלא בחיבוק ונישוק לשיטת הרמב"ן, שאינם אסורים בלאו, ומכל מקום כיון שהם פעולות שאדם עושה בשעת תשמיש ולקראתו, אפשר שנחשבים כחצי מעשה, וגם בזה מסקנת הרמב"ן היא שאין כאן איסור תורה, כמו שכתבו האחרונים. אבל נגיעה בלבד שאינה קשורה לפעולות תשמיש, אין בה קשר עם המעשה, ואינו שייך בה חצי שעור, וזה פשוט לע"ד…".

המרחיבים את ההגדרה

המחמירים בהושטת יד (לקמן), שהם: חיים ושלום, שדי חמד, אגרות משה, קריינא דאיגרתא, בית יחזקאל ומקור הלכה, סוברים שהגדרת נגיעה 'דרך תאוה' היא כל נגיעה שנובעת מתוך רצון ליהנות מהמגע.

היטיב להגדיר זאת הבית יחזקאל (לרב משה צוריאל) קדושת הידיים וחוש המישוש לג, עמ' רנ והלאה, שבתוך דבריו ביחס ללחיצת יד לאשה כותב שהגדרת 'הנאה' שאסרה תורה לדעת הרמב"ם היא כל שהנוגע מעדיף בסיטואציה זו מגע עם אשה מאשר עם איש, ולכן לשיטתו גם לחיצת יד בכלל 'נהנה בקירוב בשר', ואסור מהתורה:

"… וזה אם אפילו אינו נהנה כלל, כי אם נהנה "אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים לא ינצל מדינה של גיהנם" (מסכת כלה), והגדרת "הנאה" איננה שיתרגש ויתלהב הנותן יד לאשה, אלא כל שיש לו צד עדיפות בזה על נתינת יד לגבר. וההוכחה היא שתראה על פי רוב שהנותן יד לאשה שוהה ומחזיק בידה עוד זמן מה בזמן שממשיך לדבר אתה, מאשר מחזיק בידי איש שנותן לו יד. דוק ותשכח".

הושטת יד

המחמירים בהושטת יד

בשו"ת חיים ושלום (לרבי חיים פלאג'י) אה"ע ב, יז, אוסר ללחוץ יד לאשה אפילו עם הוא עטוי כפפה, כיוון שזה נחשב למגע של חיבה:

"… ברם כשתוקע ידו של איש ביד האשה, שהוא דרך חיבה וריעות, בודאי שהקריבה אסורה. ואפילו יהיה הבגד מעטף בידו או בידה, על כל פנים הרי הוא מורה קריבות וחיבה, וכל כדומה בזה אסור".

וכ"כ בתוקף בשדי חמד מערכת חתן וכלה יב:

"כיוצא לזה עינינו רואות וכלות מנהג רע ומר מתפשט והולך, וילמדו ממעשיהם, שכאשר יפגע איש את רעהו, שלח ידיו בשלומיו תוקעים כף אל כף דרך חיבה וריעות, ועושים כן עם נשי חבריהם, ועל הרוב עם נשי שאר האומות, וכן מהם עושים כן עם נשי ישראל. ואם על נישוק יד יש קפידא כאמור, הדברים קל וחומר בתקיעת כף אל כף דרך חיבה ורעות ושלהבת אש תוקד בקרבם רח"ל, ולזה לא יועיל אם יעטוף ידיו בבתי ידים, וכבר הזהיר על זה רבינו יהודה החסיד בספר החסידים סי' תתר"ץ וז"ל: לא יתקע יהודי בכף אשה עכומ"ז, ולא העובדת כומ"ז בכף איש יהודי, ולא יהודית בכף העכומ"ז ולא עכומ"ז בכף יהודית, אע"פ שהיד מעוטפת בבגד, סייג לגילוי עריות, עכ"ל. וכבר ידוע דרשת רז"ל על פסוק: 'יד ליד לא ינקה' מדינה של גיהנם, ואם אמרו במרצה מעות מידו ליד אשה, ק"ו בתוקע כף אל כף, אש היא עד אבדון ר"ל".

באגרות משה אה"ע א, נו, כתב שקשה לסמוך על כך שלחיצת יד אינה נחשבת 'דרך חיבה ותאוה', ולכן יש להחמיר בזה:

"ובדבר שראית שיש מקילין אף מיראי ה' ליתן יד לאשה כשהיא מושיטה, אולי סוברין דאין זה דרך חבה ותאוה, אבל למעשה קשה לסמוך ע"ז. והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין".

ושנה הדברים בהרחבה באה"ע ד, לב, ט, וכתב שאפשר ללמד זכות על המקילים, אך אין להקל כך בפועל:

"בדבר להושיט יד לאשה כדרך הנותנים שלום בהפגשם – ודאי הוא פשוט שאסור, כדכתבתי באו"ח ח"א סימן קי"ג, דהרי יש לו לחוש גם לדרך חבה והנאה. אבל כתבתי בח"א דאה"ע סוף סימן נ"ו לאחד שראה שיש גם יראי ה' שמקילין, שיש לדון לכף זכות דסומכין ליתן כשהיא מושיטה להם שלא יעשה להו דרך חבה ותאוה, וגם שם כתבתי דלמעשה קשה לסמוך ע"ז. ומח"ב אה"ע סימן י"ד איני רואה שום סתירה ממש שהתרתי לילך באוטובוסים (באסעס) דשם ליכא כמעט לכולהו ענין חבה".

וכ"כ בהחלטיות בקריינא דאיגרתא (לרב ישראל יעקב קנייבסקי, ה'סטייפלר') א, נח:

"ועל דבר נתינת יד לאשה, לא נמצא שום היתר כלל, [זולת לאמו] ואין לחוש כלל וכלל לבזיון של אותה פרוצה הנוהגת בהפקרות. וכדי שלא יהא בזיון לעצמו, ראוי להשיב "אני כבר התחלתי לנהוג על פי השולחן ערוך, ואין מנהגי בנתינת ידים", וכיו"ב, ואין הקשויים בזה אלא פעם פעמיים, ואח"כ הוחזק הדבר בעיני כל לדבר מובן, והבא לטהר מסייעין אותו".

ושם חלק ב, תכג – תכד, כתב בתוקף שאין להתחשב באשה אם היא נעלבת, כי זו דרך פריצות, ושנאמר לו בשם החזון איש שדבר זה הוא בכלל 'ייהרג ואל יעבור':

"בדבר נתינת יד לאשה, אין ספק כי הוא איסור גמור, דכל קריבה לערוה אסורה, ולהרמב"ם ז"ל בספר המצוות מצוה ל"ת שנ"ג, והסמ"ג, הוא לא תעשה מדאורייתא, ולהרמב"ן ז"ל בהשגותיו הוא מדרבנן, ועל כל פנים אין בזה שום היתר, ומי הוא זה שיאמר זכיתי למדרגת רב שמואל בר יצחק או מדרגת עולא. ואומרים בשם מרן החזו"א זצללה"ה, שאמר שזהו בדין יהרג ואל יעבור, ככל אביזרייהו דעריות. ואין נפק"מ בין נשואה לבלתי נשואה, כיון שהבלתי נשואה גם כן ערוה מחמת נדה, וגם בפנויה וטהורה אכתי איכא איסורא ד'ונשמרתם מכל דבר רע, שלא יהרהר כו", ומי יאמר זכיתי לבי שלא יגרום לו שום הרהור כלל. ומה שכתבת דכי אשה מגיעה מקודם איכא בזה משום מלבין ברבים אם לא יתן, ח"ו לומר כן, דאפילו ודאי תתבייש ברבים אין בזה שום צד היתר במה שהאחד יתבייש מחמת מניעת עבירה, ואמרו חז"ל: המוצא כלאים בבגדו – פושטו אפילו בשוק, ורב אדא בר אהבה קרע כרבלתא בשוקא, שהיה שוה ד' מאות זוז מאשה אחת בפרק ג' דברכות. במקרה שיהיה נמצא במצב בלתי נעים על ידי מניעת יד, יכול לומר לאשה שמסתמא אינה יודעת שיש בזה איסור, אבל אסור הוא על פי תורתנו הקדושה…

(סימן תכד) בעניין הנ"ל…

קיבלתי מכתבו, ואע"פ שמהראוי שלא להשיב, נתיישבתי להשיב הפעם בשביל לאפרושי מאיסורא.

על מה שכתבתי דנתינת יד לערוה הוא מדאורייתא, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות שנ"ג, העתיק הכותב לשון הרמב"ם ז"ל פרק כ"א מאיסורי ביאה ה"ו, דהמחבק אחת מהעריות שאין לבו נוקפו עליהן כו', דמשמע שהוא מדרבנן, וכתב הכותב דהכי נמי כשנותן בשביל הנימוס.

וזה שקר גמור, כי לא ימלט שאיש צעיר יגע באשה ולא יגרום לו שום חימום רחמנא ליצלן, או איזו הרגשת הנאה מעריות רחמנא ליצלן, ובזכרוני שכבר רמזתי במכתבי הראשון דאין לנו ההיא דעולא בסוף קידושין בזמנינו.

על מה שכתבתי דלא שייך כלל וכלל מלבין פני האשה במה שהיא מתביישת על מניעת נתינת היד שהיא עבירה, פטפט הכותב דברים שאסור לשומען, וכתב דיש כאן 'גדול כבוד הבריות' שדוחה אפילו בקום ועשה לאיסור דרבנן, כההיא דאו"ח סי' י"ג במצא בשבת בכרמלית שנפסקה ציציתו.

ואסור לומר דברים הללו, דהתם וכל הני דברכות י"ט היינו שאינו רוצה כלל גוף העבירה, דמה שרוצה שלא להיות ערום [שזה הכבוד הבריות שם] אינו עבירה כלל, רק שעכשיו אינו מוצא בגד אחר אלא כלאים או חסר ציצית, ובזה התירו משום כבוד הבריות איסור דרבנן.

אבל מי שרוצה ומתאוה לעשות גוף העבירה משום דבלא זה חשיב אצלו בזיון כשנמנעים מהעבירה, בזה אדרבא, מצוה גדולה לביישו כלל האפשר כדי להפרישו מאיסורא, ובית דין מנדין את המזלזל ביו"ט שני… ואין חוששין כלל וכלל על כבוד אותו אדם שעובר על דרבנן, וזה אפילו אם עובר פעם אחת, וכל שכן וק"ו מי שפורק רחמנא ליצלן עול תורה לעבור תמיד בהפקרות על איזו איסור דרבנן, שעל פי ד"ת אילו היה יד בי"ד תקיפה היו צריכין להזהירו בכל מיני אזהרות, ואם אינו מועיל היו צריכים לרדפו עד חרמה להעמיד דין תורה תורתינו הקדושה על תילה.

אלא שבעוונותינו הרבים אין ידינו תקיפה, ואנחנו בגלות אצל הפורקי עול מכל המינים, והלוואי שהם לא יפריעו לנו לשמור תורתינו הקדושה, ומשום זה נמנעים מלהוכיח ומעלימים עין מכל הנעשה…

ועל כל פנים, בנידון זה שהבחור יכול בוודאי למנוע את עצמו ואת האשה מעבירה [ע"י אי נתינת ידו], הלא במה שנוגע למעשה עבירה זו ידו תקיפה, שיכול למנוע, והאיך יעלה על הדעת שיחוש על כבודה של ארורה זו, הרוצה דוקא לעשות העבירה, והלא במצב זה שבידו למונעה בלי חששות של סכ"נ, היה צריך לביישה בכל מיני ביושים להפרישה מאיסור, וכל שכן שהוא עצמו לא יעשה איסור רחמנא ליצלן מחמת חשש של כבודו או כבודה, ששניהן ראויים לקלון ולבזיון במה שעניני תורתינו הקדושה מזולזל אצלם רחמנא ליצלן, ועל כבוד הבורא ברוך הוא שמתמעט על ידי הללו הנוהגים בהפקר ובבזוי, למצוותיו יתברך לא חסין, ורק על כבודה של אותה ארורה מופקרת חוששין, ה' ישמרנו".

הבית יחזקאל (לרב משה צוריאל) קדושת הידיים וחוש המישוש לג, עמ' רנ והלאה, מביא בשם הרב שריה דיבליצקי בשם החזו"א, שלחיצת יד לאשה הוא בכלל אביזריהו דגילוי עריות, ואסור מהתורה כיוון שיש כאן הנאה. והגדרת 'הנאה' שאסורה מהתורה היא כל שיש לנוגע עדיפות בנגיעת האשה יותר מבנגיעה בגבר:

"ודע, שכל דברי הרשב"א הנ"ל אמורים רק באיסור הושטה, ושאר הרחקות שהם רק מדרבנן ותוקנו רק למען אשתו נדה. אבל באיסור נגיעה בבשר אשה זרה, שהוא איסור דאורייתא של "ואל אשה… לא תקרב" אין שום היתר כלל. וכמו כל איסור שאילת שלום, שיש בו מעין חבה, נשאר בתוקפו אף לאשה זקנה, כן לחיצת יד, שעצם המעשה מגלה על רצון וכוננות ריעות, אסור מדין תורה. וכך אמרו חז"ל: "כל מי שנוגע באשה שאינה שלו – מביא מיתה לעצמו" (מדרש שמות טז, ב), "כל הנוגע באצבע קטנה של אשה – כאילו נוגע באותו מקום" (כלה א'). ובשו"ת אגרות משה על או"ח סי' קי"ג פסק על נתינת יד "משום שאסור אף לפנויה, שהרי הן נדות, וכל שכן לאשת איש", עכ"ל. והעיד לי מו"ר הרה"ג דבליצקי שליט"א, ששאל את פי החזו"א זצ"ל והורה לו על זה "ייהרג ואל יעבור". וזה אם אפילו אינו נהנה כלל, כי אם נהנה "אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים לא ינצל מדינה של גיהנם" (מסכת כלה), והגדרת "הנאה" איננה שיתרגש ויתלהב הנותן יד לאשה, אלא כל שיש לו צד עדיפות בזה על נתינת יד לגבר. וההוכחה היא שתראה על פי רוב שהנותן יד לאשה שוהה ומחזיק בידה עוד זמן מה בזמן שממשיך לדבר אתה, מאשר מחזיק בידי איש שנותן לו יד. דוק ותשכח".

גם המקור הלכה (לרב זילבר, בעל ה'אז נדברו') שבת יג, א, סימן יז סעיף יד, כותב שאין ללחוץ יד לאשה, ומבאר שלרמב"ם איסור התורה הוא גם ללא הנאה, ולרמב"ן לכה"פ מדרבנן אסור כשיש הנאה, ולחיצת יד נחשבת למגע של הנאה:

"נתינת שלום לאשה בנתינת יד – עוברין בלאו ד'לא תקרבו' מן התורה. וזה מבואר בשערי תשובה לרבנו יונה אות קל"ח, דגם על מגע יד עוברין בלאו, ודין זה פשוט, ואינו צריך לפנים, שהרי כבר נתבאר דאפילו אם אינו מתכוין להנאה יש על זה הלאו ד'לא תקרבו' להרמב"ם וסיעתו, ולהרמב"ן אסור. מיהו מדרבנן אם היה דרך תאוה, וזה פשוט דחבוק ומגע היד זהו דרך תאוה, אף שלפעמים רגילין בזה מחמת נימוס וידידות, שהרי גם חבוק ונשוק לפעמים רגילין בזה בין איש לחבירו מחמת ידידות, אפילו הכי באשה מקרי זה 'דרך תאוה וחיבת ביאה', ואסור מן התורה גם חביקת היד לא שנא. וגם בחביקת היד של אשה יש הנאה כמו בחבוק ונשוק, אף שאינו מתכוין להנאה, ואין הדבר ניתן לשיעורין בין הנאה מרובה להנאה מועטת".

המקילים בהושטת יד

הרב שלמה קרליבך (רבה של לובק וסבו של הזמר), בספר לדוד צבי (ספר היובל לרד"צ הופמן) עמ' 218, כותב שמותר ללחוץ יד לאשה כשיש חשש שהיא תתבייש אם לא ילחץ לה יד, כי מדינא האיסור הוא רק כשנוגע לשם הנאה או כשיש חשש הרהור, ובלחיצת יד הוא לא מתכוון ליהנות ולכן במקום שיש חשש בושה 'גדול כבוד הבריות' שדוחה את הנוהג להימנע מללחוץ יד:

"מה שהביאני לגשת אל המלאכה הזאת, שהיא באמת מלאכה ולא חכמה, היה ויכוח שהיה לי עם אשה גדולה וחשובה, יודעת ספר ומדקדקת במצות ובמעשים טובים, אך היא עוברת על דת יהודית וראשה פרוע כאחת הבתולות.

ויהי היום, לעת מצוא כאשר הוכחתי אותה אל פניה, אז גם היא השיבה אמריה שלא נאה ולא יאות לי להוכיחה, באמרה כי גם אני עובר על מנהג צניעות בהושיטי יד לנשים ולבתולות הבאות אל ביתי או הולכות לקראתי בשוק, אע"פ שהצנועים ובפרט הרבנים המדקדקים בארצות המזרח נזהרים לבלתי נגוע ביד אשה כלל, ומאי שנא מנהג צניעות זה מזה, אלא ודאי במנהגי המדינות לתיא מילתא, המדקדקים באשכנז אינם נוהגים בהושטת יד אבל נזהרים שלא תלכנה נשותיהם פרועות ראש, ובשאר ארצות בהיפך.

לשוא הרביתי דברים נגדה, כי אין שני דברים האלה עולים בקנה אחד, כי השטת יד לאשה אינו אסור אלא משום הרהור, ורק אם נתכוון הנוגע להנאת איסור. ואף שגם אני בעצמי נזהרתי מקדמת דנא, לא היה לאל ידי לעמוד בדרך הפרושים משום לא פלוג, כי אף שקצת נשים יודעות מאיסור זה ואינן מושיטות ידיהן לאיש בבואן ובצאתן, רובן לא ראו ולא שמעו שיש למנוע מזה, ונותנו יד לפי תומן, ואין לך ביוש גדול יותר מזה לסרב להכות כף אל כף דרך כבוד במנהג בארצנו, וגדול כבוד הבריות שדוחה וכו'…".

הבני בנים הנ"ל פסקה 8, מסיק שמותר ללחוץ יד לאשה שמושיטה לו יד, שאין חשש של 'מגע דרך תאווה' בלחיצת יד. והרב הנקין מעיד על עצמו שהוא אינו מושיט יד, אך כשאשה מושיטה לו יד הוא 'מחזיר ביד רפה':

"ועיין בשו"ת פני יהושע חלק ב' סימן מ"ד, שכתב שאפשר שנגיעה בלבד בשאר עריות שלא באשתו נדה, אינה אסורה אפילו מדרבנן, ושמעשים בכל יום יוכיחו, ושלא מצאנו ברמב"ם איסור אלא באשתו נדה, ולע"ד קצת משמע כן בספר 'מורה חטאים' בסימן י', שכתב… ולהלכה גם בשו"ת פני יהושע לא החליט בדבר, ומכל מקום נפקא מינה למנהג להושיט יד לנשים… ונראה שאלה ה'מעשים בכל יום' שהזכיר בשו"ת פני יהושע… ולהחזיר יד לנשים המושיטות תחילה קל יותר משום איבה, ושלא כשו"ת אגרות משה חלק אבן העזר סוף סימן נ"ו, שמשמע שסובר שדרך תאוה גם בלא חיבוק ונישוק לוקה, ולכן החמיר, וכן נראה שם בחלק שני סימן י"ג לגבי רקודים, וכבר כתבתי מדברי הרמב"ם והתרומן הדשן שאי אפשר לאמר כן, ואיני מושיט יד לנשים, ואם מושיטות – מחזיר ביד רפה".

הרב אברהם וסרמן, רעך כמוך 205, כותב שבשגרה וודאי שאין להתיר לחיצת ידיים לאשה, אך כשיש חשש שהיא תתבייש, 'אין לשלול הושטת יד בחזרה', ולמיקל 'יש על מי לסמוך':

"סיכום:

  • נגיעה שאינה של חיבה היא איסור דאורייתא לדעת פוסקים רבים[4] (בית שמואל ועוד, לעיל סעיף א). הב"י אף הגדיר אותה (לדעת הרמב"ם) כאביזרייהו דגילוי עריות – משלוש עבירות חמורות שבתורה, שלא הותרו גם במקום פיקוח נפש.
  • מאידך גיסא, אין להתעלם מן הבעיה של ביוש הזולת, ולעתים עד כדי הלבנת פנים, שהיא עבירה חמורה בין אדם לחברו, הנובעת במקרים מסוימים מאי הושטת היד. אשר על כן, כיון שדעתם של כמה פוסקים חשובים היא להתיר נגיעה שאינה של חיבה (הש"ך וההולכים בעקבותיו), ואכן כך היה המנהג במקומות מסוימים, ואף תלמידי חכמים חשובים נהגו כך בעצמם – אין לשלול הושטת יד בחזרה במקום בו יש חשש לביוש הזולת.
  • אמנם, כשאנו עוסקים במציאות החיים של מקום עבודה, יש לחשוש ל'מדרון חלקלק', דהיינו: תחלתו שלא להנאה ועל מנת שלא לבייש, וסופו בחוסר רגישות לגדרי הצניעות ובאי הקפדה על תנאי ההיתר, כבר אמרו חכמים: 'אין אפוטרופוס לעריות'. ואכן, על מעשה עולא שנישק את אחיותיו אומרת הגמרא שרק לעצמו התיר, מתוך שהכיר בטבעו המיוחד, אך לכלל הציבור יש להורות "סחור סחור לכרמא לא תקרב", שלא יסמוך אדם על עצמו באיסור חמור זה.
  • לכן נראה שאמנם באופן עראי ובלית ברירה – כשמזדמנת מציאות בה אין אפשרות להימנע מלהושיט יד בלא לבייש את הצד השני – יש על מי לסמוך. אך אין להתיר נגיעה באותן נשים שאדם נמצא עמן בקשרי עבודה קבועים, ולא לאמץ הנהגה זו כחלק מהתנהגות שגרתית. הוא הדין גם בנשים, הנתקלות בגברים המושיטים להן יד.
  • על הגברים והנשים להבהיר במקום העבודה ובכל מצב דומה, שאינם מושיטים יד לבני המין השני. כך יימנעו גם מאי נעימות, וגם מבעיות הלכתיות חמורות העלולות להיווצר במשך הזמן".

גם הרב יובל שרלו, במאמר 'מקור איסור מגע באשה', באתר ישיבת אורות שאול, מבאר שבמקום חשש בושה אין איסור ללחוץ יד לאשה המושיטה לו יד, ומוטב להחמיר באיסור הלבנת פנים מבאיסור נגיעה שבפשטות אינה נחשבת ל'דרך תאוה':

"בנוגע ללחיצת יד, יש לברר מהו ההקשר של לחיצת יד. נראה שלחיצת יד נמצאת בגדר ביניים, כאשר מצד אחד היא אינה נגיעה סתמית ואקראית כמו באוטובוס צפוף, ומצד שני אין בה ממש דרך תאווה. מהותו של גדר ביניים זה הוא שבלחיצת היד יש ביטוי לקרבה בין הגבר לאישה, שאם לא כן הם לא היו לוחצים איש יד רעהו, ומצד שני זהו מגע שהוא מדרכי הנימוס בחברה ולא מדרכי התאווה.

לא ניתן לומר שגבר הלוחץ יד אישה עובר באיסור מהתורה אף לשיטת הרב משה פיינשטיין. לכל היותר מדובר באיסור מדרבנן. יתרה מכך, לא בטוח שלחיצת יד מוגדרת כאיסור מדרבנן, שכן אין בלחיצת יד פשוטה דרך של קרבה לעריות אלא דרך נימוסית של החברה בה אנו חיים.

כמובן שאין הדבר מלמד שניתן ליזום לחיצת יד או שיש לראות לחיצות יד בין גברים לנשים מעשי לכתחילה, וזאת בשל ההחמרה היתירה שיש לנקוט באיסורי עריות, לאור פסיקת השולחן ערוך שיש להתרחק מהנשים מאוד מאוד, שבאה ללמד שכל מעשה שעלול בעקיפין להביא לקרבה לערווה אסור.

דחיית איסור מגע מפני כבוד הבריות

כפי שראינו, האיסור על גבר בלחיצת יד אישה אינו חמור כל כך היות ולחיצת ידיים אינה מהווה ביטוי מובהק של קירבה באופן כזה שהיא נאסרה. לאור זאת, יש לדון האם כאשר מוסיפים שיקול נוסף ניתן להתיר את לחיצת היד.

כאשר אדם נמצא במצב בו מושיטים לו יד לשלום, אנו נכנסים לדיון הלכתי בשאלה האם כבוד הבריות והלבנת פנים דוחים את איסור המגע בלחיצת יד. אמנם יש הטוענים שאין כאן כלל הלבנת פנים, וניתן להסביר למושיטת היד שהתורה אוסרת לחיצת יד, אך נראה לדחות טענה זו, שכן ישנה סבירות גבוהה שמושיטת היד תתבייש בזמן שידה נשארת תלויה באוויר ללא מענה. גם מתן הסבר לא יועיל בדרך כלל במצב זה, היות ואחרים רואים שהיד שהושטה הושבה ריקם, והדבר מהווה בחברה ביטוי של זלזול ואי-כבוד. גם הסבר שינתן פעמים רבות לא יספק את מושיטת היד, שכן בקהילות רבות נהגו קרובי משפחה ללחוץ ידיים, ואף אם יש בכך מעשה של טעות, הדבר יכול לגרום לבושה כאשר אדם לא משיב ללחיצת יד.

חז"ל קבעו שכבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה. אמנם פוסקים לא נוהגים לפסוק לפי כלל זה כשהוא עומד לבדו, אלא הוא רק מהווה הכוונה לכיוון הפסיקה הרצויה. במצבים בהם יש חשש לפגיעה בכבוד הנבראים בצלם א-להים, יש לפסוק כך כאשר האיסור הנדחה מפני כך הוא החמרה של הראשונים. לכן במקרה הנידון, היות והאיסור ללחוץ יד נובע מהחמרת השולחן ערוך להתרחק מהנשים מאוד מאוד, וכן אם נאמר שהאיסור הוא מדרבנן, יש למנוע פגיעה בכבוד הבריות ולהחמיר ללחוץ את היד המושטת.

אחד מהאיסורים החמורים ביותר הוא איסור הלבנת פנים ברבים. למרות שבתורה לא נכתב במפורש שיש בכך איסור משמעותי, חז"ל קבעו שנוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים. תוספות אף פסקו למעשה שאיסור זה הוא חלק מהעבירות שהן ביהרג ואל יעבור. אם כן, במקרה זה, כאשר האיסור הוא החמרה, אף אם יש רק ספק של הלבנת פנים יש צורך לעבור את העבירה הקלה, ולהחמיר באיסור הלבנת פנים".

ריקודים מעורבים

האוסרים ריקודים מעורבים מטעם מגע דרך תאוה

בשו"ת אגרות משה אה"ע ב, יג, כתב כדבר פשוט שריקודים מעורבים אסורים לרמב"ם מהתורה, שנגיעת הריקוד היא נגיעה 'דרך תאוה':

"הנה בדבר ריקודים בתערובות אנשים ונשים, הוא דבר פשוט שאסור אף עצם הדבר, ולהרמב"ם פכ"א מאי"ב ה"א הוא לאו מדאורייתא שלוקין עליו, לבד איסורים אחרים הבאים מזה שעובר על 'ונשמרת מכל דבר רע' שהוא האיסור על הרהור בנשים, כדאיתא בכתובות דף מ"ו, והרבה פעמים גם על איסור הוצאת זרע לבטלה. ובדבר להיות במקום שהנשים הולכות מגולות בשרם ממקומות המכוסים כמו מגולות שוק וכדומה, יש בזה איסור הסתכלות אף בלא כוונה ליהנות דבכוונה ליהנות אסור אף באצבע קטנה של אשה כדכתבתי בספרי אגרות משה על או"ח סימן מ', ולהרבה בא מזה גם שמתכוונים ליהנות שאסור ביותר, וגם באים להרהור ולהוצאת זרע".

הסוברים שאין איסור בריקודים מעורבים מצד הנגיעה (אך יש בדבר פריצות וחשש תקלה)

הבני בנים הנ"ל פסקה 8, מבאר שאין איסור תורה נגיעה בריקודי מעגל מעורבים, כיוון שאין זה מגע 'דרך תאוה', ומדברי הפוסקים במהלך הדורות נראה שאף איסור דרבנן אין בזה. אולם בפועל כבר לפני שנים רבות נקבעה תקנה לאסור זאת מטעמים אחרים, כיוון שחשש התקלה מכך גבוה, וגם יש חשש הרהור והסתכלות לשם הנאה:

"… לכן לע"ד אין לתא של איסור תורה של 'לא תקרבו' בנגיעה ביד בלי חיבוק ונישוק, ולדוגמת רקודי מעגל. וכן נשמע מהראשונים וראשוני האחרונים, שכתבו בעניני רקודים, ולא נמצא לאחד מהם שהזכיר איסור תורה של נגיעה… ומאי איריא כל אלה, אם בעצם המחול עברו על איסור תורה? ואינו נכון מה שכתב כבודו שבספר יערות דבש כתב שרקודים אסורים מן התורה משום קריבה אל העריות… על כל פנים, מבואר בהרבה מקומות שרקודים אינם עצם האיסור, אלא נאסרו למיגדר מילתא. כן משמע בספר חסידים… ובכלבו… והעיקר לגבנו כקהילות איטליא וטורקיא, כי בינתיים נתפשטה התקנה בכל התפוצות, ולא רק כשיש לחוש לדברים המכוערים, אלא מפני שבכל רקוד קרובים איסורי הרהור והסתכלות, והוי גרוי יצר הרע ואסור למגדר מילתא, ולא רק בנשואות אלא גם בפנויות. ואף על פי שיש חילוק ברקודים, שרקודים הנקראים סלוניים, שיש בהם גוף צמוד לגוף חמורים מכולם, ופחות מהם רקודים הנקראים 'רקודי עם' בזוגות, ופחות מהם רקודי מעגל, וכבודו שכתב בענין להקדים לבטל את החמור תחילה, היה צריך לכתוב החילוק שיש ברקודים שיש בהם נגיעה עצמם, מכל מקום הכל אסור מטעם לא פלוג, ואפילו במקום שאינם עוברים בהרהור והסתכלות על ידי הרקוד יותר מבשאר עניינים, כגון שכולם מכירים אלה את אלה ואוכלים ביחד תמיד, ואינם רוקדים אלא רקודי עם במעגל, מכל מקום חלה עליהם התקנה, ואפילו חסיד גדול שאינו מהרהר כלל, שדבר בו הריטב"א – אסור ברקודים מעורבים כיון שנאסרו בתקנה".

נשיקה של כבוד לרב

בספר חיים ושלום (לר"ח פלא'י) אה"ע ב, יז, כותב שעדיף לאשה לא תנשק את ידו של הרב כלל, ואם יש אילוץ שכן, יעטוף את ידו בבגד. וכן אם אשה באה לתרום צדקה ורוצה שהרב יברך אותה, אם יש אילוץ שיניח ידו על ראשה ויברכנה – רשאי לעשות כן (ובפשטות גם כאן עם עיטוף היד בבגד). כתב שבנו מצא ראיה מהירושלמי בסוטה שעל ידי הפסק בגד אין איסור בזה:

"ולענין נשיקת היד, הטוב טוב הוא שלא לנגוע ביד אשה, כלל כלל לא, ובפרט באשת איש ונדה, ואם אפשר בלאו הכי יהיה על ידי בגד מעוטף היד, ולא ידחוק. וכמו כן אם יהיה שהאשה יתן מעות לידו לצדקה, בכל גוונא מותר, ובלבד שיכוין לבו לשמים, וכדי שלא לחוש שמא יקפידו עליו אם תהיה רוצה איזה אשה שיברכנה, ישים ידו על ראשה ויברכנה. וכן היה מנהגו של הרב ח"ק עולם, מר שארינו הפרד"ס ז"ל, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים…

ובני אברהם רחימא הי"ו, מצא חכמה ראיה מהימנא להתיר על ידי חציצה, מלשון הירושלמי… 'ואין הדבר כיעור? מביא מפה, ואינו חוצץ? ומביא כהן זקן, ואפילו תימר ילד, שאין יצה"ר מצוי לשעה'. ופירש הפני משה: מביא מפה להפסיק בין ידו לידה, יע"ש… הא קמן דעל ידי סודר שרי, אך יש לשים הפרש בין מאנירה(?) בית יד דהוא דק ומרגיש בבשר, למפה גסה ועבה דלא ירגיש כלל בבשר האשה…".

כיוצא בזה כתב עוד יוסף חי (לרבי יוסף חיים מבגדאד) שופטים כב, שאין איסור שהנשים נושקות ידי החכם, כי זו נשיקה של כבוד לתורה ולא דרך חיבה (ולא הזכיר שצריך להקפיד על עיטוף היד בבגד):

"חכם וזקן שהנשים נושקין ידיו – אין צריך לסרב לדחותם להשיב פניהם ריקם, חדא, כי זו הנשיקה שהיא על גב היד אין זו דרך חיבה, דלא הוי חיבה אלא בנשיקה על הפנים או על המצח או על הדדים וכיוצא המכוסים שבגוף. ועוד, אלו הבאים לנשק על גב היד של החכם, מוכחא מילתא לכולי עלמא שעושין כן לכבודה של תורה, וכונתם למצוה כמו נשיקה שנושקין לספר תורה, וכיון דמתכוונים לשם שמים – לית לן בה, ואין בזה חשש הן מצד החכם והן מצד האשה… ולכן כתב מור"ם ז"ל בהגה"ה בשו"ע דיש אומרים כל שאינו עושה דרך חיבה, רק כונתו לשם שמים – מותר, ולכך נהגו להקל בדברים אלו, ע"ש…".

נשיקת נימוסין של קרובי משפחה

במדרש פסיקתא זוטרתא אחרי מות נ, ב – נא, א, מובאות שתי שיטות חולקות. לדעה הסתמית במדרש, חיבוק ונישוק של קרובות משפחה מותר, כיוון שאין זו קרבה שמביאה לידי גילוי ערוה. ואילו לדעת עולא, יש להתרחק מהעריות, וגם חיבוק ונישוק של קרובות משפחה אסור:

"דבר אחר: 'לא תקרבו לגלות' – קריבה של גילוי עריות אסור, אבל שאינה של גלוי עריות מותר. שהרי אדם מנשק ומחבק את אחותו ואת דודתו ואת אמו. עולא אמר אפילו שום קריבה אסור. לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב".

במדרש בראשית רבה ויצא פרשה ע, מובאים דברי בעל המדרש שישנם שלושה סוגי נשיקה ראויים: נשיקה של הוקרה לאדם שזכה לגדולות, נשיקת מפגש בין קרובים שלא התראו זמן רב, ונשיקת פרידה. ואילו רבי תנחומא מוסיף נשיקה בין קרובי משפחה, וכדוגמה לכך מביא את נשיקת יעקב לרחל:

"וישק יעקב לרחל, כל נשיקה לתפלות בר מן תלת, נשיקה של גדולה, נשיקה של פרקים, נשיקה של פרישות: נשיקה של גדולה – 'ויקח שמואל את פך השמן ויצוק על ראשו וישקהו'. נשיקה של פרקים – 'וילך ויפגשהו בהר האלוהים וישק לו'. נשיקה של פרישות – 'ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה'. רבי תנחומא אמר: אף נשיקה של קריבות, שנאמר 'וישק יעקב לרחל', שהיתה קרובתו".

המקילים בנשיקת נימוסין בין קרובי משפחה

העוד יוסף חי שופטים כב, כותב שנשיקת נימוס של קרובות משפחה מותר, כי כולם מבינים שהדבר לא נעשה לשם תאווה, וגם המתנשקים לא באים לידי הרהור. מנגד, מציין ה'עוד יוסף חי' שמנהג אנשי אירופה ללחוץ ידיים בחוזקה כדי להביע חיבה, וזה דבר שאסור לעשות עם עריות:

"עוד מצינו במדרש רבא פרשת ויצא בפסוק: 'וישק יעקב לרחל': כל נשיקה לתפלות בר מן תלת: נשיקה של גדולה, נשיקה של פרקים, נשיקה של פרישות. רבי תנחומא אמר: אף נשיקה של קריבות, שנאמר: 'וישק יעקב לרחל' שהיתה קרובתו, עד כאן. וכיון שנשיקה אסורה משום דמביאה לידי הרהור, איך הותרה בקריבות כהאי שהיא אינה בתו או אחותו שאסורה לו, אלא היא בת אחי אמו דמותרת לו לישאנה, ואיך ישקנה?! אלא ודאי כיון דאיכא טעמא למתלי דמשום חיבת קריבות הוא דעביד, ליכא כאן חשש של הרהור, כיון דצורך איכא בזה הנשיקה לפי נמוס העולם ודרך ארץ, לא יעלה בלב שניהם הרהור, וכיוצא בזה אמרו ברופא שמרפא אשת איש ונוגעת ידו במקומות המכוסים, כיון דבעבור מלאכתו הוא נוגע ועוסק שם, לא יעלה בלבו הרהור רע…

מנהג אנשי אירופה, כשיבא אורח לבית חבירו ואהובו, יאחוז האורח בכף בעה"ב או האשה בעלת הבית, וכן להפך, ויתאחזו בכפם זה בזה אחיזה חזקה וזה הוא אות חיבת השלום, דודאי ירא שמים צריך שיזהר לבלתי עשות זאת, כיון דהוא אחיזה ונגיעה יד ביד כדרך חיבה, דלכך תהא אחיזתם בכפם בחוזק להורות בזה חיבה יתירה".

בשו"ת בני בנים ד, יג, ב, מסתפק אם נשיקת ערוה על היד או אפילו על הלחי לשם הנאה אסורה מהתורה לפי הרמב"ם, ונוטה לומר שלא, כיוון שאין זה דרך הנאת תאוות ביאה. ובין זכרים אפילו נשיקת פה לפה מותר, אלא שכיום שנחשדו על משכב זכר, זה אסור:

"ויש להסתפק במי שמנשק לאשה על כף ידה כנהוג בכמה ארצות ומתכוון ליהנות ולהנות, האם עובר על לא תקרבו לדעת הרמב"ם כיון ששם נשיקה עליה, או שמא נשיקה על היד אינה מן הפעולות הנעשות לקראת תשמיש ואין בה לאו בשום אופן, והשני נראה. ולפי זה מה שכתב בפרושו שאין בו חיוב מלקות אם לא נתכוון ליהנות וכו' עכ"ל קאי על נשיקה על הגוף והפנים, אבל אינו קאי על מנשק ידי אחותו שבלאו הכי אין בו מלקות כיון שאינו דרך תאוות ביאה. וכן יש לחלק בין נשיקת הפה על הלחי שאף היא דרך הנימוס בכמה ארצות לבין נשיקה מפה לפה כדרך חתן וכלה, כפרש"י בתהלים שם. וכל זה בנשיקות בין זכר לנקבה, ואילו בין זכר לזכר נמצא בירושלמי מסכת ברכות פרק א' הלכה ה' ופרק ד' הלכה א' שחכמים נשקו אחד לשני על הפה מרוב התלהבותם מדברי תורה שהשמיעו וכן במסכת כלה רבתי פרק ג' הזכירו נשיקות פה לפה בין אח לאח ובין בן לאב. וזה היה בימיהם שלא נחשדו ישראל על משכב זכר, אבל היום חלילה לשום זכר לנשק לשום זכר על השפתיים משום החשד".

ובסעיף ח שם מסכם וכותב שכאשר יש חשש עלבון, מותר לנשק קרובות משפחה כשנפגשים בתדירות נמוכה יחסית, ועדיף לנשק בשינוי עד כמה שניתן[5]. אך אם נפגשים לעיתים קרובות יש להסביר שאין דרכנו בנשיקות כאלו:

"תברא לדינא לע"ד, מלבד חו"נ של אב ואם עם בת ובן שמותר בכל ענין לפי המנהג, בשעת הדחק ובפרט לבעלי תשובה המבקרים אצל משפחותיהם יש להתיר לחבק ולנשק אחים לאחיות ולשאר קרובים לפי הצורך. והוא על פי שיטת התוספות ומנהג העולם שבמה שדשו בו הרבים אין לחשוש כ"כ להרהור, ועל פי השיטה הנראית ברמב"ן שבקרובים שאין לבו נוקפו עליהן די בחזקת כשרות ואין צורך להיות יחידי סגולה וכן הדעת נוטה, וינשק בשינוי ככל שאפשר. ועוד מפני שאין החיבוק ונישוק אלא באקראי ואינו נמשך בזמן, ויש לצרף כסניף גם את דעת שו"ת בתי כהונה שהובאה באוצר הפוסקים סימן כ"א סעיף קטן נ"א שלפי הרמב"ם והטור אין איסור חיבוק ונישוק בקרובים אלא דרך אזהרה עיי"ש. וכל זה בביקורים לעתים רחוקות, אבל אם נפגשים עם קרוביהם תדיר צריך להסביר להם שאין דרכינו בכך".

המחמירים בנשיקת נימוסין לקרובות משפחה

השולחן ערוך המקוצר רא, הערה ס, עמ' רלה, כותב שאסור לנשק נשיקת נימוסין או ללחוץ יד לקרובות המשפחה:

"היוצא לנו לעניין הלכה למעשה, שאיסור גמור הוא לחבק או לנשק אפילו את אחיותיו ודודותיו וכיו"ב, וכן הן אסורות לחבק או לנשק אותו, והוא הדין ללחוץ ידיים, הגם שאינם מתכוונים בזה ליהנות אלא משום קורבה. וכאשר היא דעת כל הפוסקים ועל צבא תהילתם רבינו הרמב"ם ומרן השלחן ערוך, ודסמיכין שרן עלייהו רבותינו בעלי התוספות והרשב"א והטור והמאירי וכל האחרונים. כי הגם שהראינו לעיל פנים מסבירות בהלכה לאידך גיסא, מכל מקום בספרי הפוסקים אשר כל בית ישראל נשען עליהם, לא מצינו שום יסוד מוסד לנוהגים להקל בדבר, אין גם אחד שמתיר. הלכך לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, כמשפטו אשר הראית בהר. ולמהיר ולנזהר שלומים תן כמו נהר".

נגיעה במסגרת טיפול נפשי

הרבנים דוד ואברהם סתיו, 'הלכות קרבה בין המינים במסגרת טיפול, צהר מ', דנים בשאלת בת שירות לאומי שרואה חשיבות גדולה בחיבוק של תמיכה בנערים הזקוקים לכך. למעשה מסיקים הרבנים סתיו שקשה להתיר חיבוק שכזה, הגם שמצידה אפשר אולי לדון אותו כנגיעה שאינה של חיבה בדרך תאוה, קשה לסמוך על כך שגם המטופל רואה זאת כך. למעשה, הם מתירים רק נגיעה שברור שלא יכולה להתפרש כמגע מיני, כדוגמת מדידת לחץ דם וכדומה, סיוע טכני:

"אני משרתת במסגרת השירות הלאומי במקום המשמש כמעון לילדים שנפלטו ממערכות החינוך בגין סיבות שונות. מרבית הילדים באים ממשפחות הרוסות שלא סיפקו לילדיהן אווירת חמימות משפחתית שכל ילד זקוק לה. במסגרת עבודתי, אני חשה לא פעם את חשיבות המגע הפיזי עם הילדים הללו, שגורלם המר להם והם חסרים חום גופני. האם מותר לי לחבק אותם או לתת להם תמיכה פיזית אחרת?". "אני עובדת במרכז שיקומי המיועד לפגועי ראש בעלי צרכים מיוחדים. אופי העבודה שלי אינו דורש באופן מהותי מגע פיזי, אך לעתים אני חשה שמגע כזה דרוש להם. כך למשל יש מסיבות ואירועים שבהם משמיעים מוזיקה והחניכים רוקדים עם אנשי הצוות.

מבחינתי, נתינת יד במקרה זה היא חלק מן העבודה הטיפולית, ואני מרגישה שהימנעות ממנה עשויה לפגוע בהם. האם הדבר מותר?

רקע

משעה שנעשתה סדרת המחקרים בשנות הארבעים של המאה הקודמת, עלתה המודעות החברתית לצורך של כל ילד וכל אדם בקשר אישי חם ואוהב. ילדים שאינם זוכים לקשר כזה בסביבתם הטבעית מקבלים אותו במוסדות ובמסגרות שהם שוהים בהם. כדי לספק צורך זה, דרושים מלבד אנשי מקצוע גם מתנדבים רבים. צורך זה מספקים בני נוער רבים, חלקם הגדול בני הציבור הדתי־לאומי, במסגרת תנועות הנוער, ובעיקר במסגרת השירות הלאומי. במסגרת זו, יוצאות בכל שנה אלפי בנות שסיימו את בית הספר התיכון לתת כתף בתחומי הרווחה והחינוך בכל רחבי מדינת ישראל. רבות מהן עושות עבודת קודש, ושם שמים מתקדש על ידן, בהביאן אור של תקווה ונחמה במקומות שמציאות החיים אינה פשוטה. אחד מתפקידיהן הנפוצים ביותר הוא להיות כתובת חינוכית ומשען נפשי לילדים בעלי צרכים מיוחדים או ילדים הבאים ממשפחות הרוסות, המשוועים לחום ואהבה. מציאות זו מעוררת דילמות הלכתיות מורכבות, שאחת מהן היא שאלת מערכת היחסים הפיזית הרצויה והמותרת בין המינים במסגרת זו. הנושא המרכזי שנברר במאמר זה הוא מהותו וגדריו של איסור קרבה פיזית בין גברים ונשים. כמו כן נבחן עד כמה יש משמעות למצוקתם של המטופלים לעניין זה…

לענייננו, אם ננקוט כדעת רוב הפוסקים, הרי אם החיבוק ניתן מתוך רצון טהור לתמוך ולעודד, הוא ייחשב כמגע שאינו של חיבה, ואילו לדעת הרב זילבר, ההיתר תלוי במאפיינים האובייקטיביים של הפעולה. עם זאת, גם אם נאמר שכוונה תמימה יכולה להתיר את המגע מצד הגורם המטפל, יש להגביל זאת למצב שבו אין סבירות גבוהה לקיומה של כוונה מינית מצד המטופל, כדי שלא יהיה במגע משום "לפני עיוור". משום כך, קשה יהיה להתיר לבת שירות לחבק נער בן ארבע עשרה שנה, גם אם מבחינתה מדובר במגע טהור ותמים.

לעיל ראינו כי הפוסקים נחלקו (בדעת הרמ"א והש"ך) בשאלה אם נגיעה שאינה של חיבה אסורה מדרבנן או מותרת לגמרי. לאור האמור לעיל, נראה להכריע כי בנגיעה שבאופן אובייקטיבי אין בה ולו שמץ של חיבה והנאה, כגון סיוע טכני וטיפול רפואי, יש לסמוך על דעת הפוסקים שהתירו מגע כזה לכתחילה, ואילו במגע שיש בו פוטנציאל של הנאה וקרבה, ראוי להחמיר כדעת האוסרים מדרבנן מגע שאינו של חיבה, בצירוף עם דעת הפוסקים שמגע כזה נחשב כמגע של חיבה. נראה כי כך גם מנהג העולם (שומר ההלכה), שלא לחוש למגע טכני בעלמא (כגון בקבלת עודף ממוכר או במדידת לחץ דם), אך להימנע בנסיבות רגילות מלחיצת יד ושאר מיני מגע של קרבה".

חיבוק של תמיכה נפשית בין בני זוג בשעה שאסורים

תשובה של הרב חיים גרבר שפורסמה בחוברת של בית הלל, חוברת מספר 12, בה הוא דן האם כשאחד מבני הזוג סובל מדיכאון וכחלק מהטיפול הוא זקוק לחיבוק אוהב של אדם קרוב, במידה ואין בנמצא מי שיענה על הצורך הזה מלבד בן הזוג, האם הדבר מותר כשהם בימי האיסור. מסקנתו היא שהדבר מותר כאשר הוא עומד בארבעה תנאים: 1. מדובר במקרה שרופא הגדיר אותו כ'חולה שאין בו סכנה'. 2. מדובר באופן שאין מישהו אחר שיכול לתת מענה לצורך זה. 3. הדבר ייעשה בנוכחות אנשים אחרים ולא לבדם בביתם. 4. מדובר בזוג ירא שמיים, שאין חשש שהדבר יביא לפריצת גדר ההלכה אצלם:

"שאלה :לאיש הסובל מדיכאון יש צורך בחיזוק של חיבוק. המטפל בו סבור כי חיבוק מתמשך, על ידי אדם אוהב [ואהוב], יכול להקל על תחושתו ולשמש חלק מן המזור למצבו.  האם יכולה אשתו לחבקו חיבוק אוהב, אם הם נמצאים בתקופה שבה הם אסורים זה על זה ?

תשובה : איסור קרבה – מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בפרשת עריות אסרה התורה יחסי אישות בין איש ואישה הקרובים זה לזה …

נחלקו הפוסקים בדבר סיוע גופני ורפואי של בני זוג זה לזה כשאחד מהם חולה. יש אומרים שאף בחולי של סכנה הדבר אסור, יש אומרים שבחולי של סכנה מותר אך חולי שאין בו סכנה אסור, ויש מתירים אף בחולי שאין בו סכנה. אמנם ההיתר קיים רק במקרה שאין אחר שיסייע לחולה. היה מקום להעלות מרכיב נוסף הקשור לנסיבות. במרדכי מופיע היתר שהועתק לדברי הרמ"א להתיר שימוש באישה אם הדבר נעשה בפרהסיה ולא בייחוד. הבחנה זו הוזכרה בדברי האחרונים. עם זאת הרמ"א . באותה הלכה מזכיר מי שהחמיר בגילוי חיבה בין איש לאשתו בפרהסיא בין חכמי זמנינו, יש שמתירים לאיש להחזיק ביד אשתו בשעת הלידה כשיש לה צורך בדבר .יש שהתירו נגיעה של חיבה בילדים )אפילו גדולים( הגדלים במשפחת אמנה וזקוקים ליד אוהבת . המצב שתואר בשאלה כולל בתוכו מרכיבים שלא נידונו )להיתר( בתשובות קודמות. מדובר במגע של חיבה )ולא במגע אגבי או מגע מקצועי כמו מישוש הדופק – שנידון להיתר בסוגיית חולה( מדובר במגע בין איש לאשתו )ולא בקרובות שאין ליבו נוקפו – כמו בהיתר או מצמצום האיסור כפי שנידון לעיל(. מצד שני מדובר בקשר בין איש לאשתו שחלק מן החובה המוטלת עליהם היא לדאוג לרווחתו ולבריאותו של בן-בת הזוג. האם ניתן לעגן היתר ברמזי הסוגיות דלעיל? דבר ברור הוא, שמצד הדין ומצד מנהגי הרחקות אין היתר לכל קשר גופני בין איש לאשתו ואפילו הושטת חפץ מיד ליד נאסרה ,אך היות ומדובר בצורך גדול הקיים במקרים רבים של הפרעת דכאון וחרדה, אנו מעלים אפשרות של היתר בכפוף לתנאים הבאים: א. הסכמה של הרופא ואיש ההלכה שהנסיבות הן 'חולה שאין בו סכנה'. ב. הגדרת הפתרון כחיוני והעדרו של פתרון אחר )אדם אחר שיוכל לתת . את אותה תמיכה נפשית נצרכת(ג. יש מקום לבחון את הנסיבות. יתכן שחיבוק כשאין בני הזוג לבדם קל . יותר מאשר הם לבדם בביתם ד. כל זאת כפוף ל'יראת השמים'. בני הזוג אחראים לשמירת גבולות . החיבוק הנחוץ בלבד

נתינת יד לאשתו היולדת

הרב שלמה דייכובסקי, בתחומין כג, התיר לבעל להחזיק את ידה של אשתו היולדת, כאשר חוות דעת רפואית קבעה שיש לה חרדה אמיתית הגובלת בחשש לשלומה, וכאשר אין מישהו אחר שיכול לתת את המענה הזה. כמו כן, דרש הרב דייכובסקי שהבעל יעטה כפפה על ידו, וכך האיסור הוא יותר קל:

"מאותו טעם נראה לי (וכך השבתי לשאלתו של ד"ר דניאל מלאך מירושלים), שאם האשה הכורעת ללדת דורשת בתוקף שבעלה יחזיק בידה בעת הלידה – דבר שהוא בעייתי מבחינת הלכות נדה – ונראה לעין שהיא זקוקה לכך לצורך רגיעתה הנפשית, אזי יש מקום להתיר זאת. הדברים אמורים, במקום שנראה בעליל, שלא מדובר בפינוק יתר, אלא בחרדה אמיתית ובחשש לשלומה של היולדת (וממילא גם ליילוד). אכן אם יחבוש הבעל כפפה רפואית דקה על ידו, תהיה הבעיה ההלכתית קלה בהרבה. מובן, שאין להתיר מגע אף באופן זה כשאין בכך כל צורך רפואי

ברור לחלוטין שכאשר אשה כורעת ללדת, ובפרט כשהיא בחדר לידה, אין כל אפשרות מעשית להרגל דבר; אדרבה, יש סכנת נפשות לה ולעובר אם חלילה יגיעו לכלל מעשה. על אחת כמה וכמה, כאשר הצוות הרפואי נמצא במקום, אין בעל שפוי בדעתו, שיפגע באשתו ובעובר לעת כזאת. על כן, בנדוננו, כשאין כל מקום לחשש לעבירה, אין לאסור על הבעל לטפל באשתו ליתובי דעתה, אם יש צורך רפואי בכך, וכשלא ניתן להרגיעה בדרך אחרת.

יש לצרף לכאן את הגמרא בסוטה כא,ב: "היכי דמי חסיד שוטה? כגון דקא טבעא איתתא בנהרא, ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה." בוודאי שיש בזה אביזרייהו דעריות, ואעפ"כ במקום פיקו"נ התירו; ומי שאינו עושה כן ומחמיר על עצמו, נקרא שוטה. אם באשה זרה אמרו כך, קל וחומר באשתו, שהוא חייב בהצלתה ובפדיונה. אכן יש מקום להערה, שאין ללמוד מהנדרש כלפי אשה זרה אל ההתנהגות כלפי אשתו נדה, שהרי דיני ההרחקה באשתו חמורים מאלה שנוהגים כלפי אשה זרה. ועוד, במגע בין המציל לבין האשה הטובעת אין בו משום חיבה כלל, ואילו בין היולדת לבין בעלה בוודאי שקיימים קשרי חיבה, ולעיתים כל הדרישה למגע זה נובעת מרגשי החיבה שביניהם. אולם כבר הראינו לעיל שבנידוננו מדובר במצבים הגובלים בפיקו"נ שבגללם הותרו אף איסורי תורה (כגון, הדלקת אור ליולדת סומא). אין ספק שגם אדם שיראה את אשתו הנידה טובעת בנהר, ויימנע מלהצילה – ייקרא חסיד שוטה, ואולי אף שוטה יותר מחברו שנמנע מהצלת אשה זרה, שכן חסיד זה חייב בהצלת אשתו לא רק משום "לא תעמוד על דם רעך", אלא גם משום חיוביו כבעל לאשתו ברפואתה, בהצלתה ובפרקונה. אמנם יש לשוב ולהדגיש: הדברים אמורים רק במקום שיש חשש אמיתי לשלומה של היולדת, ולפי הוראת רופא. הדברים אינם אמורים במקום של פינוק יתר וללא הוראת רופא".

מו"ר הרב אליעזר מלמד כתב בספר פניני הלכה טהרת המשפחה ט, ה, שעל אף שלמקילים לתת יד ליולדת כשהיא מאד זקוקה לכך יש על מה לסמוך, לכתחילה אין להקל בזה אלא במצב של חרדה קשה של היולדת:

"בעבר, הלידות התקיימו בבית, והמיילדת עם נשות המשפחה סעדו את היולדת, והגברים ובכללם האיש לא עמדו בקרבת היולדת, כך שלא עלתה שאלה האם מותר לאיש לסעוד את אשתו היולדת. אולם בדורות האחרונים הלידה עברה לבית החולים, ועדיין ברוב המשפחות המסורתיות היה מקובל שאִמהּ או אחותה של היולדת מלווה את היולדת וסועדת אותה בחדר הלידה, ואילו האיש ממתין בחוץ. ככל שהשתנו סדרי החיים, והזוגות הצעירים מנהלים את חייהם יותר בעצמאות, רחוק מבתי האימהות והאחיות, פעמים רבות האיש הפך להיות המלווה העיקרי או היחיד של אשתו. ואזי יש סוברים, שבעת הצירים הכואבים והלידה, כאשר היולדת נצרכת לכך מאוד, מותר לבעלה לאחוז בידה ולסעוד אותה. משום שאיסור נגיעה שאין בה תשוקה – מדברי חכמים בלבד, ובשעת הדחק לצורך חולה אפשר להקל.

אולם לדעת רבים, כיוון שאין הכרח שדווקא האיש יסעד את אשתו, אין להקל בזה. ואף שהרוצים להקל יש להם על מה לסמוך, נכון להחמיר. ורק אם היולדת נכנסה לחרדה קשה, והיא דורשת שדווקא בעלה יאחז בידה ויסעד אותה – יש להקל".

עזרה לקום

בשו"ת הלכות גדולות (לבעל ה'משנה הלכות') כא, נשאל לגבי הושטת יד להקמת אשה שנפלה, והתיר זאת כיוון שהנגיעה היא לא לשם נגיעה באשה אלא רק כדי לעזור לה לקום. וציין שאם אוחזה בבגדה 'ודאי ליכא בזה שום איסור':

"ולענין איסור נגיעה באשה, לשיטת הפוסקים דלא אסרו אלא נגיעה של חיבה, ליכא איסור. ואפילו להפוסקים דאסרו אפילו שאינה של חיבה, מכל מקום כיון דאינו דרך נגיעה כלל, אפילו להרמב"ם ליכא איסורא, דהנה הש"ך יו"ד סי' קנ"ז סק"א השיג על הב"י וסבירא ליה דלהרמב"ם נמי קריבה אסורה מהתורה רק כשעושה חבוק ונשוק וכיוצא בו דרך חבה, ובסי' קצ"ה הוסיף להביא ראיה לדבריו גם הפני יהושע בשו"ת ח"ב סי' מ"ד וכנסת הגדולה סי' קצ"ה, ובעצי ארזים ס"ק א', כולם כתבו דהדין עם הש"ך, ואף שיש הרבה חולקים וסבירא להו כב"י, דגם כהאי גוונא אסור מדאורייתא, וכן נראה לכאורה, מכל מקום נראה דבנידון דידן דעיקר הנגיעה אינה לשם נגיעה כלל, אלא להקימה, כהאי גוונא כולי עלמא מודי דליכא איסורא. ומעתה לא מבעיא אם אוחזה בבגדה, ודאי ליכא בזה שום איסור, אלא אפילו אוחזה בידה ממש כדי להקימה ולא לשם אחיזה כלל – נראה דכהאי גוונא מודי דשרי".

נגיעה ב'אינו מתכווין' (נסיעה באוטובוס)

בשו"ת אגרות משה אבן העזר ב, יד, דן בנסיעה באוטובוס צפוף שבהכרח ייאלץ לנגוע בנשים, וכתב שהדבר מותר כי מה שאסרו בשאר נשים זה רק מגע דרך תאווה, אך מגע שאינו של חיבה מותר. וגם באשתו נדה צידד למעשה שכשאין ברירה זה מותר, כי רק נגיעה שהם רגילים לעשות ביניהם (אף שאינה דרך תאווה), כזו שעלולה להביא אותם בהמשך לידי ביאה, אסורה מדרבנן, אך נגיעה באוטובוס, שהיא דרכם של כל העולם ולא נגיעה שביניהם – מותרת. ואף אם חושש מהרהור מותר לו, אא"כ יש לו 'דרכא אחרינא'. אבל אם חושש שיבוא לידי קישוי – אסור (אך מוסיף הערה שאדם לא אמור להגיע למצב כזה, וכנראה זה נובע מבטלה וכו'):

"בענין הליכה בסאבוויי ובבאסעס בשעה שא"א ליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים מצד הדוחק י' מנ"א תש"כ. מע"כ ידידי מו"ה יעקב שאטטען שליט"א.

בדבר הליכה בסאבוויי ובבאסעס בזמן שהולכים בני אדם לעבודתם שנמצאים שם אנשים ונשים דחופים זה בזה, שקשה מליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים אם מותר אז ללכת בשעות אלו שם. הנה מצד הנגיעה ודחיפה בנשים אז ליכא שום איסור משום דאין זה דרך תאוה וחבה, וכל איסור נגיעה בעריות הוא אף להרמב"ם שסובר שהוא בלאו דלא תקרבו דאורייתא דוקא דרך תאוה כמפורש בדבריו ריש פכ"א מאי"ב, ומשמע שבלא דרך תאוה ליכא אף איסור מדרבנן שלא הזכיר זה, ומפורש כן בש"ך יו"ד סימן קנ"ז סק"י שהרי כתב הש"ך ראיה ממה שמצינו שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם. ומש"כ הש"ך בסימן קצ"ה סק"כ במשמוש הדפק באשתו נדה שכיון דאינו דרך חיבת ביאה שליכא איסור דאורייתא אף להרמב"ם מותר לבעלה רק במקום סכנה, ובליכא סכנה אסור לבעלה למשמש הדפק כשהיא נדה אינו מצד איסור קריבה דאיכא בכל העריות אלא מצד דיני התרחקות בין הבעל לאשתו בימי נדותה שאסרו מדרבנן. ומוכרח זה שם גופיה דהרי כתב שם שהמנהג פשוט שרופאים ישראלים ממשמשים הדפק של אשה אפילו אשת איש או נכרית, ואם היה איסור קריבה אף בלא דרך תאוה אף רק מדרבנן היה אסור להם שלא במקום סכנה, ואף שמצינו דברים שאסרו רבנן והתירו במקום חולי אף בלא סכנה כהא /כתובות דף ס'/ דר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת משום דיונק מפרק כלאחר יד הוא שאסור רק מדרבנן ובמקום צערא לא גזרו רבנן ואיירי בליכא סכנה כמפורש שם בתוס' עיין שם, וכן מותר אף חולה שאין בו סכנה לאכול בט' באב משום שבמקום חולי לא גזרו רבנן כדאיתא בש"ע /או"ח/ סימן תקנ"ד סעיף ו' וכתב הט"ז דהוא אף שברור שאין בו סכנה, ועיין בהגר"א סק"ט שהסכים לזה והביא ראיה ממה שהתירו נעילת הסנדל וסיכה ביו"כ לחולה שאין בו סכנה, מ"מ לא כל איסור דרבנן שוין ויש שאסרו אף לחולה כשליכא סכנהולכן כ"ש שלא היו מתירין איסור דרבנן דקריבה לעריות בשביל להתרפאות בחולה שאין בה סכנה שאיסורי ערוה חמור מאיסורי אכילה לענין רפואה ולכן צריך לומר שבלא דרך תאוה לא אסרו כלל דלא נחשב זה קריבה לגילוי ערוה כלל משום שהנגיעה שלא לתאוה וחבה לא יביא כלל לגילוי ערוה, והאיסור נאמר 'לא תקרבו לגלות ערוה' שפירושו כתב הרמב"ם, כלומר: לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה, ולא ראו צורך לאסור זה כלל אף מדרבנן.

ועוד ראיה מעכו"ם שמותר לרופאים ישראלים למשמש בדפק וכל הנגיעות ומיני משמושים כדכתב שם /יו"ד סי' קצ"ה סק"כ/ הש"ך שהוא רק בשביל הרוחת ממון שלא שייך להתיר איסור אף דרבנן אף אלו שהתירו במקום חולי, והא לא איירי ביש חשש איבה דהא כתב הש"ך דאף ביש שם רופאים אחרים נכרים נוהגין היתר, אלא ודאי שסובר הש"ך שליכא איסור קריבה שלא בדרך תאוה אף לא מדרבנן, ורק באשתו נדה אסור מצד דיני התרחקות. וניחא מה שאיתא בפ"ת /יו"ד סי' קצ"ה/ סקי"ז בשם ספר מקור חיים שיניח בעלה בגד על הדפק ויהיה מותר למששה, דכיון שהאיסור הוא מצד דיני התרחקות מותר בשינוי הנחת בגד שאיכא היכר

ונראה דהב"ש סימן כ' סק"א שהביא מתשובת הרמב"ן דאף שלא בדרך חבה אסור להרמב"ם מדאו' והוא סובר דאסור מדרבנן ולדבריו הוא מש"כ הב"י לענין משמוש הדפק לבעלה כשהיא נדה עיין שם, נמי הוא רק לבעלה שסובר כדבארתי בכוונת תורת השלמים[6] שמתרץ דברי הב"י, ומוכרח כן מהא דלרופאים אחרים מתיר גם הב"י. ואף שלא משמע כן לשון הב"ש דלא הזכיר שם שאיירי בבעל לאשתו נדה ובש"ע הא איירי בכל עריות, מ"מ מוכרחין לומר דמש"כ וכתב בתשובה אפילו אם אינו עושה דרך חבה עד והש"ך השיג עליו בחנם הוא ענין אחר המסתעף מזה, ולא קאי על עריות דש"ע אלא באשתו נדה, וסובר כדבארתי לתוה"ש.

עכ"פ לדינא בנשים אחרות אף באשת איש ונדות ונכריות, ליכא איסור שלא בדרך תאוה לכו"ע, ולכן לא שייך לחוש מללכת בסאבוויי ובאסעס בשעת הליכה לעבודה שדחוקים ודחופים אנשים ונשים אף שלא יוכל ליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים, דהנגיעה בלא מתכוין מחמת שא"א לו ליזהר אין זה דרך תאוה וחבה. ובאם הולך שם גם עם אשתו נדה ויהיה באופן שלא יהיה אפשר ליזהר מליגע בה, אף שלא מצוי זה דהא יכולה לעמוד במקום אחר, אבל אם יזדמן כן, תליא לכאורה במחלוקת הש"ך עם הב"י לפי' תוה"ש והב"ש לפ"מ שבארתי, דלהש"ך אין לאסור כיון שאינו דרך תאוה, ומצד התרחקות נמי לא שייך לאסור, שלא נאסרו אלא דברים שעושין כהרגלם שלא ישכחו שהיא נדה ויעשו כהרגלם גם בתשמיש, וזה ליכא בסאבוויי ובאסעס שאין זה כהרגל הוא עם אשתו אלא כהרגלם עם כל בנ"א. ולהב"י יש לכאורה לאסור דמצד שגס בה קרוב שיהנה מנגיעתו בה אף שתהיה שלא במתכוין. אבל מסתבר שבנגיעה שלא במתכוין אף באשתו לא שייך לחוש שיבוא ליהנות מנגיעה זו, דרק למשש הדפק שבמתכוין נוגע בה אף שהוא לכוונת היתר לידיעתו לרפאותה סובר הב"י שקרוב הדבר שיבוא גם ליהנות מזה. וכ"ש שאין לחוש בנגיעה מחמת דוחק רבוי בנ"א שאין שם המקום לחשוב ליהנות מזה, שלכן אף להב"י אין לחוש אף כשיזדמן כן גם באשתו נדה.

וכן ליכא איסור מהאי טעמא גם לישב אצל אשה כשליכא מקום אחר דג"כ אין זה דרך תאוה וחבה. ועם אשתו נדה כשצריכין לישב דחוקים יש אולי לאסור להב"י, אבל כיון שרוב האחרונים משמע שסברי כהש"ך, וגם להב"י אין ברור לאיסור דאפשר שאף בישיבה סמוכים אין לחוש לכוונת הנאה לכן אין לאסור.

אבל אם יודע שהוא יבוא לידי הרהור יש לו למנוע מללכת אז אם אין נחוץ לו, ואם מוכרח לילך אז ג"כ לעבודתו אין לאסור לו אף בכה"ג, ויתחזק להסיח דעתו מהן ולהרהר בדברי תורה כעצת הרמב"ם שם הי"ט וע"ז יוכל לסמוך ולילך לעבודתו. ואם יודע שטבעו רע ויבוא מזה לידי קישוי אבר אסור לו לילך אז גם לעבודתו. אבל ח"ו לאדם להיות כן דבא זה מבטלה כדאיתא בכתובות דף נ"ט על האשה וה"ה על האיש וצריך לעסוק בתורה ובמלאכה ולא יהיה כך.

ידידו, משה פיינשטיין".

גם בשו"ת משנה הלכות ד, קפו, דן בנסיעה באוטובוס צפוף, ומסיק שרוב האחרונים לא קיבלו את הבנת הב"ש ברמב"ם שגם נגיעה שאינה של חיבה אסורה מהתורה, ומהש"ך משמע שגם איסור דרבנן אין. ובכל אופן, כאשר לא בטוח שהוא ייגע באשה כשיעלה לאוטובוס, ואם ייאלץ לנגוע, אולי זו תהיה גויה שבה וודאי אין איסור נגיעה באקראי, הרי שיש כאן ס"ס, וכיוון שזה מגע שאינו מכוון אלא בדרך של 'אינו מתכוון', וגם אין וודאות שייגע – מותר:

"אי מותר לנסוע בבאס או בסאבוויי לעבודה שבאים לידי נגיעה בנשים

ב"ה ליל ששי לסדר נשא את ראש התשכ"ז ברוקלין נ"י יצו"א.

כבוד הרה"ג וו"ח אי"א נו"נ שמו נאה לו וכו' כש"ת הרב מוה"ר משה גליק שליט"א אבד"ק זענטא והגלילות יצו"א.

אחדשת"ר באהבה כראוי לירא ה', ראשית אבא בבקשה אולי לא שתי עדיו כראוי לו כי לא ידעתיו אבנהו ויקבל הכבוד לפי הראוי לו ואת כת"ר הסליחה.

ובדבר שאלתו באנשים ההולכים לעבודה בכל יום ונוסעים ע"י באס או סאבוויי בלע"ז וע"פ רוב בשעות הבקר וערב הבאס והסאבוויי מלאים אנשים ונשים ואז פשיטא ליה דאסור ליכנס משום נגיעות נשים שהחמירו בה חז"ל מאד אלא דמבעיא ליה לפעמים כשהוא נכנס אין שם הרבה נשים ואח"כ על התחנה השניה נכנסו הרבה נשים אי צריך לצאת מיד כשיבא לתחנה הראשונה שלא יבא לידי נגיעה או שיכול ליסע למקומו.

והנה בדין נגיעה באשה ודאי דאיסור חמור הוא עד למאד, ולהרמב"ם אסור מדאורייתא ונמנה בכלל הלאוין במצוה שנ"ג, וס"ל דלא קיי"ל כר' פדת שבת י"ג דלא אסרה תורה אלא קריבה דגילוי עריות אלא ס"ל דכל קריבות דאורייתא ועיין חנוך מצוה קפ"ח ור"ן פא"מ ונ"י ס"פ סורר ומורה וסמ"ג לאוין קכ"ו ואף שהרמב"ן חלק על הרמב"ם בהשגות על סה"מ דלא הוי אלא דרבנן מ"מ המגילת אסתר דחה דבריו, גם הש"ך יו"ד סי' קנ"ז סק"י העלה כהרמב"ם והביא ראיות ברורות לדבריו, והטש"ע א"ע סי' כ' סתם כהרמב"ם, והב"ש א"ע כתב דלהרמב"ם אפילו אינו עושה דרך חיבה אסור מדאורייתא ועיין ב"י יו"ד סי' קצ"ה ובכרתי ופלתי שם.

ובמד"ר בא פט"ז אמר הקדוש ברוך הוא אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר כי לא ינקה כל הנוגע בה וכל מי שנוגע באשה שאינו שלו מביא מיתה לעצמו שנאמר רבים חללים הפילה וכתיב רגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמוכו. מבואר דהנוגע באשה שאינו שלו מביא מיתה לעצמו, ואפילו להפוסקים דלא כב"ש וכן נראין רוב אחרונים, דשלא כדרך חיבה ליכא איסורא דאורייתא, מיהו דרבנן עכ"פ אסור. וממילא ודאי דיש לעיין בשאלה כזו.

ומיהו באמת לאו דוקא אנגיעה קפדינן אלא דה"ה אראיה נמי קפדינן, כדאמרינן בגמ' ע"ז דף כ' ונשמרתם מכל דבר רע, שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, בא"א ואפילו מכוערת, ואפילו בבגדי צבע אשה המכירה אסור להסתכל ואמרינן שם בגמ' מעשה דרשב"ג ור"ע שראו כותית נאה וברכו ברכת שככה לו בעולמו ומקשין שם ומי שרי לאיסתכולי באשה הא כתיב ונשמרתם וגו' ומשני קרן זווית היה והיה באונס אבל בלאו הכי נראה דאפילו ראיה בעלמא ואפילו בלי הנאה נמי אסור להסתכל בנשים, דאל"כ היל"ל בר"ע דראיה בעלמא שלא לשם יופי היתה, ובש"ע א"ע סי' כ"א צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד ואסור לקרוץ בעיניו וגו' או להביט ביפיה ואפילו להריח בבשמים שעליה פגע באשה בשוק רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו ואסור להלך אחריה.

ובס"ח סי' קע"ז 'כי את כל מעשה יבא אלקים במשפט על כל נעלם', זה שנזדמן לו אשה בקרן זוויות אם פגעה בו ולא נתכוין לראותה, וראה אותה יפה ושמח על שראה אותה, וחושב בלבו: מאחר שבלא כוונתי ראיתיה אין לי עון על ככה ועל זה נאמר: 'יביא אלקים במשפט'. ובסי' קע"ח שלשה פנים אסורים לראות פני ע"א פני אשה פני רשע, ורבינו יונה כתב: המסתכל בנשים הוה מומר לדבר אחד, הביאו החיד"א בס' לב דוד פט"ז, ועיין גמ' שבת דף ס"ד ועירובין י"ח ויומא ע"ד ודו"ק.

אלא מ"מ לשאילתן נראה דאין לגזור בגזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, ונראה דמותר לכ"ע ליכנס לבאס וסאבוויי ולא גרע זה מנסיעה במסילת הברזל רכבת או בעגלה שמעולם לא נמנעו מלנסוע בהם וגדולי וצדיקי עולם קדמונינו נסעו בהם וכן על אוירונים או באניות, הכלל בכל מקומות שנוסעים בהם רבים ולא מנעו עצמם מזה ונראה דאין בזה טעם לאסור.

וראשונה נראה דאף שכתב הב"ש דדעת הרמב"ם אפילו בנגיעה שלא לשם חיבה נמי אסור מדאורייתא, אבל הרי הש"ך חולק עליו וס"ל דלא הוי דאורייתא אפילו להרמב"ם, וכן דעת האחרונים כהש"ך ז"ל. ונראה עוד מדבריו ז"ל דאפילו איסורא דרבנן נמי ליכא, שהרי הביא ראיה לדבריו ביו"ד סי' קנ"ז סק"י ממה שמצינו שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם, ואי איכא איסורא דרבנן אכתי תקשה האיך עברו ח"ו אדרבנן, דהעובר אדרבנן מותר לקרותו רשע, ועבריין.

והשנית דהרשב"א בתשובה אלף קמ"ח כתב דלא אסרו כל הני הרחקות שנאמרו באשתו נדה אלא לבעל, לפי שלבו גס בה ודעתו קרובה אליה וחיישינן שמא יבא לידי עבירה, אבל בשאר נשים שאין לבו גס בהן – אין בהם משום הרגל דבר. וכשגזרו על כל ההרחקות שיש בהם הרגל איסור, לא גזרו אלא באשתו נדה ולא בשאר נשים שאין לבו גס בהן. והרמ"א א"ע סי' כ"א החמיר שלא לאכול בקערה אחת אפילו עם שאר נשים כמו באשתו נדה, אבל בשאר דברים לא החמיר. וגדולה מזו התיר במקום שרוב בני אדם מצוין אפילו לרחוץ משפחות עכו"ם, ועיין ביאור הגר"א שם. ואף שהאחרונים ז"ל חולקין על הרמ"א דאין להתיר רחיצה בשפחות, מ"מ לענין שאר דברים וחילוק הרשב"א לא חלקו.

ולפ"ז צ"ל דאפילו לב"ש דס"ל דלהרמב"ם נגיעה אף שלא בדרך חיבה הוה דאורייתא, ולהש"ך עכ"פ ס"ל דאסור מדרבנן צ"ל ולחלק דדוקא באשתו אסר הרמב"ם, אבל בנשים אחרות גם הב"ש מודה דלא הוה להרמב"ם דאורייתא. וראיה ברורה מהא דכתב הרמב"ם פכ"א מה' איסורי ביאה: המחבק אחותו הגדולה ואחות אמו וכיוצא בהן, אף על פי שאין תאוה ולא הנאה כלל – הרי זה מגונה ביותר, ודבר אסור הוא ומעשה טפשים. ומדכתב לשון הרי זה מגונה ביותר ודבר אסור ומעשה טפשים, ולא כתב בסתם אסור לחבק אחותו הגדולה ואחות אמו מן התורה, כמו שכתב לעיל בהל' א' 'כל הבא על הערוה מן העריות או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה', מבואר דדוקא בהני דהוה דרך תאוה לוקה מן התורה, אבל בהני כיון דלא הוי דרך חיבה ותאוה אינו לוקה, ואינו אסור מן התורה, וזה ברור מאד, ודלא כב"ש שכתב דלהרמב"ם אפילו דלא כדרך חיבה הוה דאורייתא. ולהב"ש צריך לדחוק ולחלק בין אשתו לאחרות אבל גם זה לא עלתה לן לחלק, שהרי מפורש כתב הרמב"ם בכל עריות בהל' א' אם הוה דרך תאוה לוקה, ובה"ו כתב המחבק אחת מן העריות שאין לבו גס בהן כתב נמי סתם וס"ל דאין בהם איסור תורה.

ומכאן צ"ע נמי אבעל תורת השלמים ס"ק ט"ו שדחה דברי הש"ך סי' קצ"ה סק"כ שכתב דלהרמב"ם שאסור מדאורייתא כל שנהנה מנגיעתה בקירוב בשר אפשר דאסור למשש לה הדפק דקרוב הדבר לבא לידי איסור דאורייתא ומה שהרופאים ממשמשין דפק של א"א ונכרית הוא משום דאין לבו גס באשה אחרת ע"ש. וזה ע"פ החלוק שהבאנו בשם הרשב"א אבל מדברי הרמב"ם בה"ו שהבאנו לכאורה יש לדחוק ועיין סד"ט ס"ק כ"ד. ופוק חזי מאי עמא דבר דנוהגין ליגע באח ואחות ומעולם לא שמענו לאסור נגיעה באחותו ואפילו הרמב"ם לא כתב אלא המחבק ומנשק לאחותו הגדולה אבל בנגיעה לא שמענו. ועיין רמ"א א"ע סי' כ"א וי"א דכל שכוונתו לש"ש מותר, ומה שהביא בפת"ש בשם הריטב"א…

ונראה עוד לומר סברא ישרה דאפילו להמחמירים דגם שלא לשם תאוה וחיבה נמי אסור וגם שלא נחלק בין אשתו לשאר נשים בנגיעה, מ"מ נראה דלכ"ע לא אסרו אלא במתכון עכ"פ לנגוע באשה אפילו דהוה שלא לשם חיבה כיון דאיכא כאן כונת נגיעה חיישינן שמא ע"י נגיעה יבא להתרגל בה, אבל הנוגע באשה שלא במתכוין ודאי דליכא בזה שום איסור לכ"ע, וזה לפענ"ד ברור. ולא מבעיא למ"ד דבר שאין מתכוין מותר בכל איסורי תורה ואפילו אפשר שלא לעשות כן והכי קיי"ל… א"כ הכי נמי הרי לא התכוין הוא לנגוע בה כלל, אלא אפילו להצנועין דמושכין את ידיהם, מ"מ היכא דהדבר בא לו שלא בידיעה, ואינו עושה נגיעה ממש אלא שבא לו בלי כונה – כה"ג נראה דמותר אפילו להצנועין, והטעם דכה"ג ודאי לא גזרו רבנן אנגיעה כזו בלי כוונה כלל, וזה מלתא דמסתבר ולא צריך ראיות ועל כיוצא בזה אמרו סברא הוא קרא למה לי.

ולפ"ז פשוט בנוסע בבאס או סאבוויי ואינו מתכוין כלל לנגוע באשה, וגם לא ברור שיגע בה, אם ימצא לפעמים שתגע בה בלי כוונה – אין בזה שום איסור לכ"ע, ופשוט דהנוסע אין כוונתו לנגוע בנשים ח"ו ואדרבה מחפשים מקום שלא ליגע בהם ואין בזה שום איסור

אבל לדידן נראה דכיון דרוב הולכי סאבוויי הם עכו"ם א"כ הוי לכ"ע ס"ס: ספק אם יגע באשה כלל, ואפילו אם יגע בה, הוה ליה באונס ולא במתכוין. גם דילמא נכרית הוא, וליכא בה איסורא עכ"פ בכה"ג. ובאמת כי מעולם נסעו בנ"י ממקום למקום, והיו ג"כ נשים ואנשים ולא הקפידו בזה ולא אכשיר דרא, והנח להם לישראל שיסעו בהיתר ולא באיסור.

ומ"מ ודאי מי שאפשר לו לישב בין אנשים ושלא ליגע באשה צריך ליזהר בזה ושלא להיות כאפשר ולא מתכוין ויבא לידי מתכוין וכן אמרו ב"ב נ"ז בנשים העומדות על הכביסה דאם יש דרך אחר לא ילך בדרך הכביסה עיין ש"ע א"ע סי' כ"א ס"א…

וממילא מיושבת נמי שאלתו שנויה במי שהולך לדאקטאר אם יכול ליסע בבאס או סאבוויי כמובן שאין בזה שום איסור כלל".

נגיעה דרך בגדים

מהירושלמי במסכת סוטה ג, א, מבואר שאין איסור נגיעה כאשר ישנה חציצה של 'מפה' בין הגבר לאשה:

"כתיב: 'ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות', וכי על ידו הוא מניף ולא על ידה הוא מניף? אלא מיכן שהוא נוטלה מתוך כלי חול ונותנה בכלי שרת, וכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה. ואין הדבר כאור? [מכוער] מביא מפה. ואינו חוצץ? ומביא כהן זקן, אפי' תימר ילד, שאין יצר הרע מצוי לשעה".

קרבן העדה שם:

ופריך ואין הדבר כאור. כלומר הדבר מכוער שיניח הכהן ידו תחת יד אשה זרה:

ומשני מביא מפה. הכהן מביא מפה ומניחה בין ידו לידה.

פני משה שם:

ואין הדבר כאור. דדבר מכוער הוא שיתן הכהן ידו תחת יד האשה:

מביא מפה. להפסיק בין ידו לידה:

בשו"ת בית שערים או"ח רצד, מסתפק אם נגיעה דרך בגד אסורה מהתורה או מדרבנן, ולמעשה תולה זאת במחלוקת הש"ך והבית שמואל, שלש"ך אין איסור תורה אף בנגיעה בבשר אלא דרך תאווה, ודרך בגדים האיסור מדרבנן. ואילו לב"ש אם מחבק דרך תאווה אסור מהתורה גם דרך בגדים, ואם נוגע נגיעה שאינה דרך תאווה האיסור מהתורה רק אם נוגע בבשר ממש (ונראה שהמשקל שנתן לדעת הב"ש נובע מכך שהיתה לו גרסה בספר המצוות שמאששת את דעתו של הב"ש, ולפנינו הגרסה אחרת לחלוטין):

"שיל"ת ב' אויפאלו מוש"ק לס' ויצא בסת"ר לפ"ק:

מכתביו באו אלי והגם כי דחק עלי להשיב בשבוע העברה אבל הייתי עמוס הטרדות אשר מנעוני מהשיב והיום חשתי ולא התמהמהתי להשיב אודות האי צורבא מרבנן אשר המאור שבו החזירו למוטב וכמה פעמים אשר יצרו תקפו וחיבק את אשתו בימי נדתה על בגדיה באשר ידע שאין בזה רק איסור דרבנן רק היה נזהר של יגע בבשרה ממש אך כעת למד במסכת שבת י"ג ונתעורר לעשות תשובה:

הנה מה דפשיטא ליה שאם אינו נוגע בבשרה ממש הוא רק איסור דרבנן אינני יודע מנליה הא, הן אמת דבפתחי תשובה סי' קצ"ה אות י"ז הביא בשם ספר מקור חיים שכתב שראה מורים שהורו בנדון כזה להניח בגד דק על הדפק ואז מותר לבעלה למשמש הדפק על אותו בגד המפסיק, אבל אין מזה ראיה דשם אינו עושה דרך תאוה וחיבה, אבל בעושה דרך תאוה וחיבה אפי' אינו נוגע בבשרה רק בגדיה מפסיקין שפיר י"ל דאסור מה"ת:

וגם מה דפשיטא ליה מהאי דשבת י"ג דאפי' על בגדיה הוי איסורא דאורייתא אינני יודע מהו, הרי שם אמרה וישן עמו בקירוב בשר, ואי משום דאמר שם בגמ' כי אתא ר' אמר מטה חדא הוי ופירש"י רחבה ולא קירוב בשר הוי וסבר דשרי הכי במערבא אמרי אריב"י סינר מפסיק בינו לבינה אלמא דאפי' אינו נוגע בבשרה נמי אכתי מנליה דאסור מה"ת ואי משום דאמר אליהו ברוך המקום שהרגו הלא אמרינן בברכות ד' ע"ב ובעירובין כ"א ע"ב וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ובעירובין הגירסא על דברי סופרים:

אבל ז"ל הרמב"ם בסה"מ מל"ת מצוה שנ"ג: הזהיר מהקריב אל אחד מהעריות האלו ואפי' בלא חיבוק ונשיקה והדומה להם מן הפעולות הזרות[7], והוא אמרו באזהרה מזה: 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה', כאלו יאמר: לא תקריבו שום קירוב יבא לגלות ערוה. ולשון ספרי: 'לא תקרבו לגלות ערוה', אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב? ת"ל: 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב'. אין לי אלא נדה שהוא בבל תקרב ובל תגלה, מנין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו? ת"ל: לא תקרבו לגלות. ומלשון זה משמע שכל קריבה אסור מה"ת, ואפי' בלי חיבוק, ומכ"ש חיבוק בבגדיה. וכן מוכח נמי ממעשה דהאי תלמיד בשבת הנ"ל דבין לר"ד ובין לריב"י לא היה קירוב בשר ואפ"ה אמר אליהו שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ולרמב"ם דרשה גמורה ולאו גמור הוא:

ורמב"ן בהשגות שם הביא וראיתי לרב בחיבורו הגדול שכתב בספר המדע בלאו הזה שלא לקרב לעריות בדברים המביאים לידי גילוי ערוה כגון חיבוק ונישוק ורמיזה וקפיצה שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה מפי השמועה למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי גילוי ערוה והוסיף גם רמיזה וקפיצה שיהיו בכלל הלאו הזה וא"כ אף עליהם הוא לוקה הגיעתהו ברייתא אחרת שהיא שנוייה באבות דר"ן ועשו סייג לתורה ועשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקדוש ברוך הוא סייג לדבריו וכו' איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וישקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב ומזה הוסיף הרב רמיזה וקפיצה וכו' ובאותה ברייתא שנו עוד יכול תישן עמה בבגדיה על המטה ת"ל לא תקרב וכו' מבואר דלדעת הרמב"ם אפי' בלי קירוב בשר נמי לוקה מה"ת, וכ"ש כשמחבקה בבגדיה.

אמנם ברמב"ם שלפנינו פכ"א מא"ב ליתא להך רמיזה וקפיצה בה"א רק ז"ל: כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחיבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה מה"ת, שנאמר: 'לא תעשו מכל חוקות התועבות', ונאמר: 'לא תקרבו לגלות ערוה', כלומר: לא תקרבו לדברים המביאים לידי גילוי ערוה, ובה"ב כתב ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו וכו' ועיין במ"מ שם שהביא לשון הספרא הנ"ל מבואר שגם בנדה הדין כך. אלא דמלשון זה משמע דדוקא בקירוב בשר לוקה מה"ת ולא במחבק בבגדיה.

אבל הב"ש באה"ע סי' כ' כתב עמ"ש המחבר: הבא על אחת מן העריות דרך אברים או שחבק ונשק ונהנה בקירוב בשר – הרי זה לוקה וחשוד על העריות, היינו או נהנה בקירוב בשר בה, מבואר דבחיבוק ונישוק לוקה אפי' בבגדיה בלא קירוב בשר.

ונ"ל דעתו דהרי הש"ך בסי' קנ"ז וסוסי' קצ"ה כתב דגם לרמב"ם ליכא איסורא דאורייתא ומלקות אלא כשעושה דרך חיבה ותאוה, אבל הב"ש ריש סי' הנ"ל הביא רמב"ן וכתב בתשובה אפי' אם אינו עושה דרך חיבה. ס"ל לרמב"ם מדאורייתא אסור ע"ש. ולפ"ז י"ל דס"ל לב"ש דודאי חיבוק ונישוק בהפסק בגדים אינו לוקה מה"ת אלא בעושה דרך חיבה ותאוה, אבל בקירוב בשר אפי' אינו עושה דרך חיבה ותאוה אלא דממילא נהנה אח"כ בקירוב בשר נמי לוקה מה"ת, ומשום דבעריות ואביזריהו הנאה חשיבא מעשה וכדאמרינן ב"ק ל"ב הנאה לתרווייהו אית להו איהו מעשה הוא דקעביד וכתבו תוס' ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשביה להנאה מעשה ע"ש…

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל".

בשו"ת מהרש"ם ד, קמט, סובר כדבר פשוט שנגיעה דרך בגד איסורה מדרבנן גם לרמב"ם:

"היום קבלתי מכתבו הארוך ומה ששאל באחד שחיבק את אשתו בימי מניקתה ופירסה נדה באמצע ודחפתו בידיה, אם צריך הבעל כפרה. והנה בגוף הדבר הלא במינקת הוי ושאינו קבוע, והרשב"א בתה"א כתב שנראה לו עיקר דאינה חוששת, ורק שיש לחוש להראב"ד, והוי רק חשש להחמיר. וכיון דהו"ל ספק אם החיבוק בתחלה הי' בגופה ואם רק דרך מלבושה, גם הרמב"ם מודה דדוקא בקירוב בשר סבירא ליה דהוי מהתורה, אם כן ספק דרבנן ולקולא. ומה שדחפתו בידיה בודאי אינו דרך חיבה, ואדרבה להיפוך, ולשי' כמ"פ אין להחמיר בכה"ג בשאר קורבות, וגם לאחר שניכר הוסת אף דלפעמים רואה אח"כ מ"מ תרתי איכא, כיון שהיא בהנקתה, ולכן בכה"ג בשוגג ודאי א"צ כפרה, ורק שיתן איזה סך לצדקה, והעיקר עזיבת החטא שיזהר מעתה והלאה בכל כה"ג. לא אדע אם הי' בלילה ואולי וסתה רגילה רק ביום ויש כמה דיעות להקל. ובגוף דין שאר קורבות יעוין בת' מעיל צדקה סי' י"ט ות' פ"י ח"ב סי' מ"ד וע' חמ"ח סי' כ' בשם רשב"ץ דהעיקר כהרמב"ן אבל המע"צ הנ"ל כ' להיפוך ובת' פ"י הביא מת' הרמב"ן שמסופק בזה והוא מהרשב"א".

בשו"ת חלקת יעקב יו"ד צט, ג, כותב שכשהבעל שם על ידו כפפות כדי לעזור לאשתו הנדה, אין איסור שייגע בה, כי על ידי ששם כפפות מראה שהוא לא מעוניין ליצור קירוב שעלול להביא לעבירה, והרי זה כסברה שנאמרה לגבי החמץ, שכיוון שמחזר עליו לשורפו (החמץ) אין חשש שיאכל ממנו, וכך כאן, כיוון שמחזר לשמור על הריחוק, לא יבוא לידי קירוב ועבירה:

"וא"כ כעת עיקר השאלה לענין נגיעה שצריך להיות לה לעזר בכמה ענינים וכנ"ל – והנה הנובי"ת סי' קכ"ב האריך שם בשאלתו בשעה"ד אי מותר להבעל לעמוד אצל אשתו בשעת טבילה כשהיא ערומה ולסייע לה בטבילתה, ומסיק דהעיקר כהש"ך בסוף סימן קצ"ה דאף להרמב"ם ליכא איסור תורה רק כשעושה דרך חיבה ותאוה דכן פשוט המנהג כדבריו, ונגיעת אשתו שלא בדרך חיבה אינו אלא מדרבנן שלא יבא לידי הרגל דבר, ואם כן כשעומד ומסייע להטבילה ומחזר לטהרה מנדתה לא חיישינן, וכסברת הגמרא פסחים י"א א' הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו מיכל אכיל מניה – וא"כ לכאורה בני"ד גם כן יש עצה בכל פעם כשצריך לסייע ולנגוע אותה ללבוש בתי ידים על ידיו בכדי שלא לנגוע אותה ממש בידים, ואף דבנדה הוא בבגדו והיא בבגדה גם כן אסור כמבואר בגמרא ושו"ע, ש"ה כמבואר בתוס' סנהדרין ל"ז א' ד"ה התורה לפי שמתקרבין יחד ונהנין זמ"ז, אבל בנגיעה ע"י בתי ידים לא שייך זה, והעיקר כיון דלא הוי דרך חיבה, ואסור רק משום הרגל דבר, אם כן כשעושה בכיוון ההלבשה דבתי ידים בכדי שלא לנגוע אותה בידים ממש, שייך גם כן סברא הנ"ל הוא עצמו מחזר לשורפו וכו'. ועי' בפ"ת סוף סימן קצ"ה בהניח בגד על הדופק מותר לבעלה רופא למשמש הדופק כשהיא נדה – ולהאמור יש נימוק יפה לפסקא דדין".

נגיעה שאינה של חיבה באשת איש או נדה שאינה אשתו

הסוברים שמותר לגעת בעריות נגיעה  שאינה של חיבה (מלבד אשתו נדה)

מהאור זרוע א, שמא, עולה שמותר לאדם לגעת באשה נדה שאינה אשתו, ולכן בחופת נדה מותר לתת לכלה את הטבעת למרות שייגע בה, כי כעת היא עוד לא אשתו:

"מיהו היכא שכבר הכינו צרכי הסעודה ופירסה נדה. הרי זה כונסה לכתחלה ומקדשה ומקבלת הטבעת מידו, דכיון דעדיין לא נתקדשה ואינ' מותרת לבוא עלי' לית לן בה אם יגע בידה. וכמדומה אני שכך הורה מורי רבינו שמחה ועבד עובדא בנפשיה".

וכך עולה מהט"ז או"ח תרטו, א:

"ותו נראה לדקדק כאן בש"ע דכתב וכן אסור לישן כו' דהוא מיותר לגמרי, דהא אשת חבירו שאסור לישן במטה אחת ומותר בנגיעה, וא"כ כיון שכתב תחלה איסור נגיעה, פשיטא שאסור במטה א'".

וכך מבואר בדברי הבתי כהונה הנ"ל.

וכך מבואר מדברי החוות יאיר הנ"ל.

בשו"ת אגרות משה יו"ד ב, קלז, סובר שמגע שלא ניכר שאינו של חיבה – אסור מדרבנן. ואם ניכר שאינו של חיבה, כגון נגע לצורך רפואי – מותר:

"ואין כוונת התוס' דבאחותו לא יבא עולא לידי הרהור, שגם כו"ע לא יבואו להרהר מאחותו, אבל כיון דעולא וחבריו לא באו להרהור גם מנשים אחרות וכדמייתו התוס' מהא דר' אחא מרכיב אכתפיה, שלכן לא שייך לגזור בהם, אף שבשאר עריות אסירי גם הם משום דהאיסור הוא משום לא תקרבו ולא משום הרהור, ואף שהם לא יעשו משום חיבת ביאה שלכן לא היה להו איסור מדאורייתא, מ"מ מדרבנן משמע דאסרו אף בלא חיבת ביאה, אם לא ניכר שאינו לחיבת ביאה, דכן משמע מהש"ך יו"ד סימן קצ"ה דכתב דאף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה, משמע דמדרבנן אסור, ומסיק לכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממשמשים דופק של נשים אפילו הן א"א ונכריות ואפילו שאר משמושים, והוא מטעם דלא אסרו אלא כשלא ניכר שאינו לחיבת ביאה ומשמוש הרופאים ניכר שאינו לחיבת ביאה אלא לרפואה".

וכ"כ האג"מ בתשובתו הנ"ל לגבי נסיעה באוטובוס צפוף שתיאלץ אותו לנגוע בנשים.

וכ"כ התפילה למשה ה, לט, ב, לגבי נגיעה שאינה של חיבה כתשלום מטבעות לידי המוכרת או טיפול אצל רופאת שיניים (אמנם הדגיש שיש לחזר אחר רופא בן מינו):

"ומעתה יש לומר שלענין נגיעה בעלמא בנשים האסורות משום ערוה, לא מיבעיא שאין בזה איסור תורה וכנ"ל, שקריבה שאינה בדרך חיבה ותאוה אינה אסורה מן התורה, אלא אפשר שאין בזה אפילו איסור מדברי סופרים, וגם מגונה לא הוי, דדוקא חיבוק ונישוק שבדרך כלל דרכו להביא לגלוי ערוה, לכן אע"פ שעושה כן שלא בדרך תאוה וחיבה – הרי זה מגונה ואסור, וכמו שכתבתי עליל דלאו כל אפיא שווין בזה, אבל נגיעה בעלמא שבדרך כלל אין דרכה להביא לגילוי עריות הואיל ואינה בדרך תאוה וחיבה, יש לומר שאין צריך להזהר בה כלל, ודומה לחיבוק ונישוק באב לבתו ובאם לבנה, שמותר גמור ואין צריך להזהר בזה הואיל ובדרך כלל לאל שייך שדבר זה יביא לגילוי ערוה, וכמ"ש לעיל בס"ד".

ובסיכום תשובתו כתב:

"המורם מכל האמור: מצד הדין מותר ליגע באשה האסורה עליו משום ערוה, אם נוגע בה בלא כוונת תאוה וחיבה, אלא דרך עסק, כגון שמושיט לה כלי ונגע בה על ידי זה. ולכן מותר לאשה לקבל כסף מנהג ומבעל מכולת וכיו"ב, אע"פ שקרוב שנוגע בידה, וכן מותר לאשה לטפל אצל רופא שניים אם אין רופאת שיניים בקיאה כמותו, וכן המנהג".

הסוברים שיש איסור גם בנגיעה שאינה של חיבה

כפי שהתבאר לעיל, פשטות דברי הבית יוסף ביו"ד קצה, שגם נגיעה שאינה של חיבה אסורה, והסתפק אם היא בגדר 'ייהרג ואל יעבור'. בעקבות זאת הבית שמואל נקט להלכה שגם נגיעה שאינה של חיבה אסורה מהתורה.

העזר מקודש אה"ע כ, א, כותב שייתכן שיש איסור דרבנן לגעת נגיעה שאינה של חיבה באשת איש. ומהמשך דבריו (הנ"ל) נראה שלכך הוא נוטה. אם כי אפשר שיודה שבמציאות של נסיעה באוטובוס הדבר מותר, ורק נגיעה מכוונת אסרו חכמים:

"כתבתי במקום אחר, שיכול להיות שאיסור קריבה לאשת איש ולעריות גם שלא בדרך חיבת תאוה על כל פנים מדרבנן".

המסתפקים בדבר

הפני יהושע הנ"ל מסתפק האם יש איסור דרבנן בנגיעה שאינה של חיבה בעריות. ואפשר שגם הוא יודה שבנגיעה שאינה מכוונת, אם אם מוכרחת (פסיק רישא), פשוט שלא אסרו:

"ואפשר דאפילו מדרבנן אינה כי אם בנדה, לא בשאר עריות, וכמ"ש כמו שאסור אכילת קערה אחת מקילין בשאר עריות, וכמו שכתב הרב מהרא"י באבן העזר סי' כ"א, ומעשים בכל יום יוכיחו. והטעם, דבנדה יש לחוש יותר להרגל עבירה משאר עריות, כיון שהיא אשתו… ואפילו אם נאמר דגם בשאר עריות אסור הנגיעה, מכל מקום לא גרע מנדה דאינה כי אם מדרבנן, וכמו שהוכחתי".

סיכום 

הסוברים שנגיעה בדרך תאוה אסורה מהתורה

לדעת הרמב"ם, חינוך, סמ"ג, רבנו יונה, מאירי, ריטב"א, ר"ן, טור, אורחות חיים – נגיעה בערוה 'דרך תאוה' אסורה מהתורה (ולוקים על כך).

הסוברים שהאיסור מהתורה גם בנגיעה שאינה דרך תאוה

לחכמת אדם בדעת הרמב"ם, האיסור מהתורה גם כשהנגיעה אינה בדרך תאווה.

הסוברים שהאיסור מהתורה הוא גם בנגיעה שאינה של חיבה

לשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן באפשרות הראשונה שמעלה (שמיוחסת בד"כ לרמב"ם, ויש שייחסו אותה לרבנו יונה), בית יוסף[8] ובית שמואל בדעת הרמב"ם, וכן ניתן להבין מהאוהל מועד – גם נגיעה שאינה של חיבה כלל אסורה מהתורה.

הסוברים שהאיסור מהתורה הוא רק בנגיעה דרך תאוה

לתרומת הדשן (וכ"מ מהמגיד משנה), ריב"ש, רדב"ז, מגילת אסתר, פני יהושע, כנסת הגדולה, ארעא דרבנן ועפרא דארעא, ש"ך, חוות יאיר, נחפה בכסף, בתי כהונה, נודע ביהודה, חיד"א, רבי שלמה כהן, אגרות משה, תפילה למשה – רק בנגיעה שהיא ב'דרך תאוה' אסר הרמב"ם מהתורה.

הסוברים שגם נגיעה דרך תאוה אסורה מדברי חכמים בלבד

לרמב"ן, רשב"א, רבנו ירוחם ותשב"ץ, וכך ניתן להבין מהראב"ע והחזקוני על התורה, איסור 'לא תקרבו' הוא רק על הביאה עצמה, והדרשה בספרא היא אסמכתא בעלמא. לפיכך מקובל לומר שלשיטתם האיסור הוא מדרבנן, אמנם לאמיתו של דבר הרמב"ן והתשב"ץ העלו אפשרות שהאיסור הוא מהתורה אך מטעם 'חצי שיעור' ולא מדרשת הפסוק.

הגדרת 'דרך תאוה'

המצמצמים את ההגדרה

לעזר מקודש ובני בנים[9], הגדרת 'דרך תאוה' היא מגע שבני זוג עושים כהכנה לתשמיש, אך נגיעה רגילה של חיבה אינה בכלל זה.

המרחיבים את ההגדרה

לחיים ושלום, שדי חמד, אגרות משה, קריינא דאיגרתא והסוברים שלחיצת יד לאשה אסורה מן התורה, הגדרת 'דרך תאוה' היא למעשה כל נגיעה שנועדה כדי ליהנות מהמגע.

הושטת יד

המחמירים בהושטת יד

לחיים ושלום, שדי חמד, אגרות משה, קריינא דאיגרתא, בית יחזקאל ומקור הלכה – אסור מן התורה ללחוץ ידה של אשה, אם משום שזו נגיעה של חיבה, ואם כי חוששים להבנת הבית יוסף ברמב"ם.

המקילים בהושטת יד

לרבי שלמה קרליבך, בני בנים, הרב אברהם וסרמן והרב שרלו, במצב שבו עלולה להיות בושה ומבוכה לאשה שהושיטה ידה לגבר, מותר לו ללחוץ את ידה. חלקם הדגישו שמדובר במציאויות חריגות ולא בדבר שבשגרה (שאז על הגבר להבהיר שאין מנהגו ללחוץ ידי נשים).

ריקודים מעורבים

האוסרים ריקודים מעורבים מטעם מגע 'דרך תאוה'

לאגרות משה, ריקודים מעורבים אסורים מן התורה מטעם מגע של חיבה.

הסוברים שאין בריקודים מעורבים איסור מצד נגיעה

לבני בנים (שדייק כן מראשונים ואחרונים) ריקודים מעורבים אינם אסורים מטעם מגע של חיבה, אלא מטעמים אחרים.

נשיקה של כבוד לרב

החיים ושלום כתב שמותר לרב לאפשר לנשים לנשק את ידיו כיוון שזו נשיקת כבוד ולא תאווה, אך מוטב שיעטה כפפה על ידו. והעוד יוסף חי התיר מבלי להצריך כפפה (בכל אופן לא ציין זאת).

נשיקת נימוסין של קרובי משפחה

המקילים בנשיקת נימוסין בין קרובי משפחה

העוד יוסף חי לומד מנשיקת יעקב לרחל שנשיקת קרובי משפחה שאינה למטרת הנאה או תאוה, מותרת, כי ניכר שעושה מחמת קירבת המשפחה. הבני בנים התיר כאשר המפגש הוא לעיתים רחוקות, ויש חשש בושה או עלבון אם לא ינשק את קרובות משפחתו נשיקת נימוסין.

המחמירים בנשיקת נימוסין בין קרובי משפחה

השולחן ערוך המקוצר אוסר גם נשיקת נימוסין עם קרובות משפחתו, כולל אחותו.

נגיעה במסגרת טיפול נפשי

הרבנים דוד ואברהם סתיו דנו בחיבוק של תמיכה נפשית של בת שירות לאומי לנער עם מצוקה נפשית, והסיקו שמגע זה אסור. ניתן להתיר רק מגע של סיוע טכני.

חיבוק של תמיכה נפשית בין בני זוג בשעה שאסורים

הרב חיים גרבר התיר חיבוק של תמיכה נפשית בין בני זוג בעת שאסורים בתנאי ש: 1. בן הזוג מוגדר על ידי רופא כ'חולה שאין בו סכנה'. 2. אין אפשרות שמישהו אחר יתן את החיבוק. 3. החיבוק ייעשה בפני אנשים אחרים ולא לבדם בבית. 4. מדובר על זוג יראי שמיים, כך שהדבר לא עלול לגרום לפריצת גדר.

נתינת יד לאשתו היולדת

הרב שלמה דייכובסקי התיר לבעל לתת יד לאשתו היולדת לשם הרגעתה, ובתנאי שרופא העריך שהיא בחרדה גדולה הגובלת בחשש לשלומה, ושאין מישהי אחרת שיכולה להחזיק בידה במקומו, ושיעטה על ידו כפפה.

נגיעה ב'אינו מתכוון' (נסיעה באוטובוס)

האגרות משה התיר עליה לאוטובוס שהעולה עליו יודע שייאלץ לנגוע בבנות מחמת הצפיפות. המשנה הלכות התיר לעלות רק אם אין וודאות שייגע באשה במהלך הנסיעה. ובכל אופן אם יש דרך אחרת שאינה ארוכה משמעותית – לכל הדעות צריך ללכת בדרך השניה.

עזרה לקום

המשנה הלכות התיר להושיט יד לאשה שנפלה ולעזור לה לקום.

נגיעה דרך בגדים

מהירושלמי עולה שנגיעה באשת איש על ידי חציצת מפה קלה מנגיעה בבשרה.

הבית שערים כתב שלש"ך וסיעתו נגיעה דרך בגד היא בכל אופן רק איסור דרבנן, ולבית שמואל אם זו נגיעה דרך תאווה, גם דרך בגד האיסור מהתורה, ואם לא – האיסור מדרבנן.

המהרש"ם כותב כדבר פשוט שנגיעה דרך בגדים אסורה מדרבנן, והחלקת יעקב כותב שכשאדם נוגע באשתו לצורך רפואי בעזרת כפפות, הדבר מותר, שכיוון שמחזר יצור הרחקה, לא יבוא לידי קירוב.

נגיעה שאינה של חיבה באשת איש או נדה שאינה אשתו

הסוברים שמותר לגעת בעריות נגיעה שאינה של חיבה

לאור זרוע, ט"ז, חוות יאיר, בתי כהונה, אגרות משה ותפילת משה, נגיעה שאינה של חיבה מותרת בעריות שאינן אשתו.

הנוטים לומר שיש איסור גם בנגיעה שאינה של חיבה

לדעת רבים בשיטת הבית יוסף, וכך היא דעת הבית שמואל, גם נגיעה שאינה של חיבה אסורה מהתורה, בין באשתו נדה, בין בנדה אחרת ובין באשת איש.

העזר מקודש נטה לומר שיש איסור דרבנן בנגיעה שאינה של חיבה בעריות, אך אפשר שיודה בנגיעה שאין מתכוון אליה (כמו בנסיעה באוטובוס) שמותרת.

המסתפקים בדבר

הפני יהושע הסתפק אם נגיעה שאינה של חיבה אסורה בשאר עריות או מותרת. ואפשר שיודה שבנגיעה שאינה מכוונת פשיטא שמותר.

[1] לכאורה קשה מאד להלום את דבריו בתוך דברי הרמב"ם והרמב"ן, שמהם עולה להדיא שהמחלוקת היא על נגיעה דרך תאווה ולא על נגיעה שאינה בדרך תאווה.

[2] כמו ה'בני בנים' המובא בהמשך.

[3] ונראה שכוונתו שבאשתו נדה החמירו כי בקלות עלול לבוא לידי נגיעה של הנאה כיוון שליבו גס בה, כדוגמת ביאורו של תורת השלמים, שאם לא כן, מניין לחלק מהתורה בין אשתו נדה לבין נדה אחרת בנגיעה שאינה של חיבה? מהתורה מצאנו חילוק בין אשתו נדה לבין נדה אחרת רק לקולא, שבאשתו נדה אין איסור ייחוד, מחמת הסברה של 'פת בסלו', ובנדה אחרת יש איסור ייחוד מהתורה.

[4] יש להעיר שבפועל, כמבואר לעיל, הם לא כל כך רבים לעומת החולקים עליהם.

[5] ומבאר שם השינוי: עדיף לנשק על השרוולים, ואם לא אז על היד ממש, ואם לא אז על הלחי.

[6] בדעת תורת השלמים, שכתב שהב"י אסר נגיעה שאינה של חיבה מהתורה כיוון ש'קרוב הדבר שיבוא לידי איסור תורה', באר האג"מ שלעולם הנגיעה עצמה למשש הדופק מותרת, כי אינה 'דרך תאווה'. אולם כיוון שזו אשתו, שהוא רגיל וגס בה, ישנו חשש גדול שבהמשך יכוון בנגיעה זו גם להנאה, ואזי יעבור באיסור תורה. לעומת זאת באשת איש אין חשש כזה כיוון שלבו לא גס בה, ולכן באשת איש אין כלל איסור לגעת נגיעה שאינה של חיבה.

[7] גרסת ה'בית שערים' בספר המצוות שונה מהגרסה שלפנינו, וההבדל הקטן בגרסה יותר משמעות שונה בתכלית במהות המצווה. לגרסה שלפנינו "היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה. כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות", רק חיבוק, נישוק וקריבות דומות אסורות מהתורה. ואילו לגרסת ה'בית שערים' 'אפילו בלא חיבוק ונשיקה והדומה להם' יש איסור תורה. וממילא מובן יותר המקום המרכזי שנותן ה'בית שערים' לדעת ה'בית שמואל'.

[8] ולרב משה לוי, רבי יוסף קארו חזר בו מכך בשולחן ערוך.

[9] ה'בני בנים' האריך להביא ראיות לכך שראשונים ואחרונים לא אסרו ריקודים מעורבים מצד איסור נגיעה אלא מטעמים אחרים. באם נראה זאת ראיה לכך שסברו שמצד זה הדבר מותר, הרי שכל אלו צמצמו אף הם את הגדרת נגיעה דרך תאווה דווקא למגע אינטימי הנעשה כהכנה לתשמיש.

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן