יש בה בשתיית היין סכנה של קלות דעת ואף, במקרים מסויימים, איבוד הדעת, ועל כן אסור היה לכהנים לשתות בזמנים בהם שירתו בבית המקדש. אך חכמים לא ראו רע בעצם שתיית היין בחבורה. אדרבה, על מנת לחוש בני חורין, נצטווינו לשתות ארבע כוסות של יין בליל הסדר, מה שבהכרח יביא את האדם לשמחה יתרה. את השבת וסעודותיה מלוות כוסות היין, בכניסתה וביציאתה. אנו מקדשים דווקא על היין המשמח, אך גם המסוכן, ולא, למשל, על חלות השבת.
מתי נאותה שתיית היין ומתי פסולה? באופן פשוט, נראה לחלק בין כמויות השתיה. ידעו היטב חכמים ש"יין ישמח לבב אנוש", ורצו לשמח בו את ישראל, וסמכו על ישראל קדושים שלא ישתו כמות רבה מדי ויגיעו לשכרות. אך לחוזה מלובלין תשובה אחרת:
רבי עזריאל הורוויץ ("ראש הברזל"), רבה של לובלין, שהיה מתנגד מאד לדרך החסידות, שאל פעם את החוזה מלובלין:
תמה אני, בנוהג שבעולם, שותי היין לשכרה אנשים הדיוטים ובזויים הם, ואילו הנה פגשתי כמה מחסידיך ואף על פי שאינם פוסקים מלשתות יהודים נאים הם ובעלי מדרגה?
אף אני אומר לך – השיב לו החוזה מלובלין:
על הפסוק "איש כי יפליא לנדור נדר" אומר רש"י: "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".
כנגד זה על הפסוק הבא "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" אומר רש"י "שציער עצמו מן היין" – הווה אומר שחכמים דווקא ראו בעין יפה את שותי היין? הרי כאן תרתי דסתרי?
אולם, אליבא דאמת, דבר טוב הוא היין ומברכין עליו "הטוב והמטיב", כי "יין ישמח חיים", והוא "המשמח אלוקים ואנשים" – ואין הדבר תלוי אלא בשותה. יש שותה נשכר ויש שותה נפסד. הא כיצד? "הרואה סוטה בקלקולה" – הוא זה שרואה חסרונות, מומים ופגמים באחרים, בוודאי שזה "יזיר עצמו מן היין", כי לדידיה היין מביא אסון, כי בטוב ליבו ביין יתגבר בו הכעס והמרירות וחיפוש החטאים ועוד ירבה לראות חסרונות בבריות. מה שאין כן מי שאין בו מידה מגונה זו "לראות סוטה בקלקולה" – ככל אוות נפשו היפה ישתה יין ו"לחיים".
החוזה מחלק יפה בין סוגי האנשים. מי שעוסק בהתבוננות על הזולת ובשפיטת האחר – עליו להתרחק מן היין, שכן שתייתו תביא אותו למרה שחורה, לדכאון ולכעס רב יותר על הבריות כולן. אבל מי ששמח בעולמו של הקב"ה, שעינו לא צרה בבריות, ואין הוא מחפש בהם את הרע והמכוער – לו – טובה עד מאד שתיית היין בחבורה. השמחה שבשיחת הרעים ביחד עם כוס היין לא רק שלא תגרום רעה אלא אף תביא להתעלות רוחנית.
ועוד סיפור מספרים חסידים בהקשר זה:
פעם אחת, בסעודת ברית מילה, נתוועד היהודי הקדוש עם הרב עזריאל הורוויץ, רבה של לובלין. אמר הרב ליהודי הקדוש: אשאל ממעלתכם שאלה אחת – מדוע אצליכם, חסידים, המנהג הוא כשנפגשים יחד ורוצים להתחבר זה עם זה באהבה אומרים זה לזה 'נקחה נא יי"ש ונשתה יחד' ועל ידי זה באים להתחברות. מה שאין כן, בינינו, המתנגדים, לא כן הוא. כשנפגשים יחד באהבה מחברים עצמנו על ידי דברי תורה. מוטב היה לו סיגלתם התחברות ביניכם על ידי גבורה של פלפולי תורה ולא בשתיה של יי"ש!?
תיכף ומיד ענהו היהודי הקדוש: אביא לך ראיה מן הש"ס כי לא כן הוא כדבריכם. כי סגולת ההתחברות יחד חזקה ושלימה יותר על ידי שתיית יין מאשר על ידי פלפולים, כי הנה מצינו שחז"ל אסרו יין של גויים משום חשש קרבה, ואילו בדברי תורה מצינו שר' מאיר למד תורה מאחר, כי ר' מאיר רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק – הרי מפורש שההתחברות על ידי שתיה יותר מקרבת הדעת זה לזה מאשר התחברות בדברי תורה.
אין זה רק מקרה שחסידים הנהיגו התוועדות יחד עם דברי מתיקה ומשקה. זהו חלק מהותי מהמפגש. אכן התורה עצמה משמחת וממלאת את היהודי בתכנים חשובים וקדושים, אך על מנת ליצור צירוף וחיבור בין היושבים חשוב היה לחסידים להנהיג שותפות רגשית, חיבה ורעות בין איש לרעהו, או אז לתורה יש טעם נפלא ומיוחד הרבה יותר.