הדרך שלך להקיף את התורה!
יש לך שאלה?

הסוברים כדעת האחיעזר והחולקים עליו

תוכן עניינים

הקדמה

אחד הפוסקים המרכזיים שפסיקותיהם בהלכות קבלת מצוות בגירות הפכו לאבן יסוד בסוגיה, הוא רבי חיים עוזר גרודזנסקי, שכתב שתי תשובות חשובות בעניין בספרו "אחיעזר" חלק ג. במאמר זה נסקור את תשובותיו וננתחן, ולאחר מכן נלקט את הפוסקים שקיבלו את דבריו להלכה, וננתח כיצד הבינו אותם, וכן את הפוסקים שחלקו עליו, ונבחן את משקל המקבלים את דבריו אל מול החולקים.

חידושו של האחיעזר

אחיעזר

ג, כו

בשו"ת אחיעזר ג, כו, נשאל אודות גויה שנישאה ליהודי בנישואים אזרחיים בארה"ב, וכעת מבקשת להתגייר. וישנו חשש שאם לא יקבלוה להתגייר, תעשה גיור רפורמי. הבעיות שהעלה השואל ביחס לגיור זה הם שהוא 'לשם אישות' וכן שההערכה היא ש'גם אחרי שתתגייר לא תשמור דיני ישראל'.

את הטענה שהיא לא מתכוונת לשמור את המצוות מפרק האחיעזר לשני נידונים:

  1. כיוון שברור שהיא תינשא לזה שחיה עימו כעת, הרי שהיא מתגיירת מתוך ידיעה שתעבור על איסור דרבנן של נישואים עם 'הנטען על הנוכרית', וזה בכלל מקבל עליו המצוות 'חוץ מדבר אחד', שאין מקבלים אותו. על טענה זו משיב האחיעזר שבמקרה דנן אין לחשוש לכך, הן מצד שאיסור זה הוא על הגבר הנושא, ולא על הגיורת. ואם נאמר שעליה יש איסור 'לפני עור' שמכשילה אותו באיסור זה, אפשר לומר שמכיוון שאיסור זה הוא איסור לכתחילה, שהרי אם נישאת לא תצא, אולי באיסור כזה אין 'לפני עוור' וממילא לא מכשילה אותו. בנוסף, המקבל על עצמו את המצוות 'חוץ מדבר אחד', הכוונה שכלל אינו מקבל עליו שדבר זה אסור, כלומר מתנה להתגייר על מנת שדבר זה מותר לו. אך אם מכיר בכך שזה אסור, אלא שלא מתכוון לקיימו מחמת קושי כזה או אחר, אין זה נחשב ל'חוץ מדבר אחד'.

אך מסייג האחיעזר ואומר שכל זה כשמדובר על איסור מסוים, אבל אם ניכר לדיינים שאין בדעת המתגיירת לשמור שבת ולאכול כשר כלל, וכל הצהרתה אינה אלא 'לפנים' – הרי זה 'אומדנא דמוכח' שלא מקבלת עליה המצוות, ולכן אין מקבלים אותה.

  1. אולי אף שאסור לכתחילה לגייר אותה, מכל מקום נעבור על איסור דרבנן זה כדי להציל את הישראל מאיסור דאורייתא של חיי אישות עם גויה. על כך אומר האחיעזר שזה בתנאי שתשמור על טהרת המשפחה, אך אם לא תשמור הרי שאין כאן הצלתו מאיסור כי במקום איסור דאורייתא ללא כרת יעבור מעתה על איסורי כרת של נידה. ולכן אין לגיירה.
  2. לגבי מציאות של גויה שנשואה ליהודי בנישואים אזרחיים, ויש חשש שאם לא תתגייר הבעל ישתמד, והיא מוכנה באופן כללי לקבל עליה דת ישראל אלא שהגיור לשם אישות, הביא את דברי מהרש"ק שהיקל בזה, ופסק גם הוא כן, אך זאת בתנאי שאין 'אומדנא דמוכח' שאינה מתכוונת לשמור מצוות:

"ב"ה, בחורף תרע"ב.

(א) על דבר אשר נשאלתי מעלת רום כבוד תורתו שיחיה לפני נסיעתי מוויסבאדען, בנכרית שניסת לישראל בדרך ציווילי /בנשואין אזרחיים/ באמריקא, וכעת באה לפני מעלת כבוד תורתו ורצונה להתגייר, וצידד רומעכ"ת שי' אולי באפשרי להקל, כי אם לא יקבלוה לגירות בית דין כשר בדין טבילה וקבלת מצות – תלך לבית דין של רעפארמער /רפורמים/, והגירות לא יהיה שם כדת. גם הציע לפני שדעת הרה"ג הדיין מהר"י פאזען שיחיה נוטה להחמיר בדבר, לפי שהיא לשם אישות. וגם אחרי שתתגייר לא תשמור דיני ישראל, ואין מהנכון להזדקק לזה.

הנה בפשוטו נראה שיש בזה גם דין נטען על השפחה…

(ד) והנה בנדון דידן שמתגיירת על מנת להנשא, היה מקום לפקפק אף אי נימא דמתגיירת בלב שלם, דהא מבואר בבכורות ל"א נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלים אותו… אולם נראה דהדין דנטען על האשה לא ישאנה, האיסור רק עליו ולא עליה. וכמ"ש הנוב"י הכלל דכל מקום דתני לא ישאנה האיסור עליו, ולא תנשא האיסור עליה, ואף על פי דאם האיסור עליו ממילא אסורה בלפני עור ל"ת =לא תתן= מכשול, ואף באיסור דרבנן יש איסור לפני עור, וכמו שצידד בשו"ת פנ"י ובמנח"ח דבאיסור דרבנן איכא לפ"ע =לפני עור= דאורייתא דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת, מכל מקום יש לומר כיון דאם ניסת לא תצא, א"כ אין בזה גוף איסור, רק אסור לכתחלה, משום הסר ממך עקשות פה, ואפשר דעל איסור דלכתחלה אין דין דלפני עור לא תתן מכשול. ולבד זה נראה דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצות חוץ מדקדוק אחד מדברי סופרים דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל, ושיהיה מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין, אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות.

ומהאי טעמא נראה מה שחשש הרה"ג מהר"י פאזען לגייר לפי שלא ישמור דיני ישראל כהלכה, אפשר לומר דאין לחוש לזה, כיון דמקבל עליו כל המצות אף שחושב לעבור על איזה מהמצות אח"כ לתיאבון, מ"מ אין זה מניעה לקבלת המצות. ודוקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב.

אולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה, חלול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא, א"כ זהו חסרון בקבלת המצות, דמעכב [ועיין בשו"ת חמדת שלמה חיו"ד סי' כ"ט וסי' ל' דהודעת המצות וקבלת המצות שני ענינים הם, דקבלת המצות הוא בסתם שקבל עליו לכנוס בדת יהודית, והודעת המצות להודיע לו ענין המצות ושכרן ועונשן וזה אינו מעכב, ולעולם קבלת המצות בסתם מעכב, דזהו עיקר הגירות. וכמש"כ הרמב"ם דבעי קבלת המצות בשלשה, יעוי"ש].

(ה) וראיתי כעת בספר בית יצחק חיו"ד ח"ב, שכתב כן, דכיון דאיכא אומדנא דמוכח, ולא שייך בזה 'דברים שבלב אינם דברים', לא הוי קבלת גירות…

אך מסברא נראה דכיון דקבלת מצות מעכב, בודאי בעינן שיקבל עליו כל המצות, אלא שיש להסתפק אם אינו מקבל דקדוק אחד מדברי סופרים דאפשר דמהתורה הוי גר, כיון דקבל עליו כל מצות שבתורה. ואולי כיון דמילי דרבנן אתנייהו ב'לא תסור', הוה כמתנה על דברי תורה. וצריך עיון.

(ו) ולענין הלכה, בפשוטו נראה שאין לבית דין כשר לקבלה לגירות, כיון שכונתה לשם אישות וגם אחר שנתגיירה אסורה לו, מצד נטען על הנכרית ונתגיירה דלא ישאנה. ומה שחשש מעכ"ת שמא תבוא לפני רעפארמער, אמת הדבר שזהו חשש גדול, שאצל רעפארמער לא תהיה הגירות כדת… מ"מ אין לנו לחוש לזה, ועל הבית דין כשר להזדקק רק באופנים המבוארים בפוסקים להלכה.

וגם אין לצדד להתיר איסורא זוטא כדי שלא לעבור ע"ה איסור חמור, וכמו שאמרו בעירובין ל"ב, וכמש"כ המהרשד"ם לצדד בכה"ג וכמש"כ ג"כ בשו"ת מוהר"ח צאנז, והכא נמי נאמר דנעבור לכתחלה איסור דרבנן כדי שלא יעבור על איסור דבא על הנכרית, דע"י נשואין הוי בפרהסיא ואסור מהתורה, דהא בנדון דידן דיש לחוש בזה, בודאי שלא תשמור פתחי נדה וטבילה ויהיה בועל נדה בכרת. [וילה"ע בזה למה שכתבו הראשונים בס"פ המגרש: בזמן הזה דליכא סמוכין הגירות מדרבנן, ויש כח ביד חכמים בדבר גדול לעקור דבר מהתורה בקום ועשה. ולפי זה יש לומר דמהתורה הוה נכרית, ואין בזה איסור נדה וכרת, דהא אין זו גיורת אלא מדרבנן. אולם הא הרשב"א ביבמות פ' החולץ מסיק דילפינן מקרא דלדורותיכם דבכל הדורות מקבלים אף בזה"ז דליכא מומחים כמו דילפינן בכריתות מזה דלא בעינן הרצאת דמים ולדבריהם הוי גר מה"ת ואיסור נדה בכרת], ובנכרית אין איסור נדה ועי' תוס' שבת דף ד' החילוקים בדין אם אומרים חטא כדי שיזכה חבירך ולפי החילוקים שם נמי יש לומר דלא שייך בנ"ד אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך וגם מוהר"ח צאנז בדין הנטען מן האשה מסיק שאין מורים להיתר.

(ז) והנה אחרי הרעוואלוציע (המהפכה) שהיתה בימי המלחמה הגדולה, שהותר הגירות וגם הוכר על פי חק ונימוסים נשואי אזרחים, נשאלתי בכיוצא בו איזה פעמים, בנכרית שניסת לישראל בציווילעיהע ורצונה להתגייר ולהנשא בחופה וקדושין, באמרם שרצונם לגדל את בניהם ע"פ דת ישראל, וגם אומרים שאם הב"ד לא יקבלו לגירות ישתמד הבעל, אם יש להתיר לכתחלה.

וראיתי בשו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ק מהגאון מוהר"ש קלוגער בסי' ר"ל שהעלה להקל ולהתיר לכתחלה בכי האי גוונא, ונסתייע מדברי המהרי"ק סי' קכ"ט ומדברי הרמ"א סי' קע"ג ס"ה, אף דלא דמי דהתם בפנויה, מ"מ הא לחד דיעה אסורה. ומ"מ כדי שלא תצא לתרבות רעה מתירים. מהאי טעמא יש להקל גם בזה. וכיון שאם היה רוצה היה משתמד. ונראה מזה דכונתם לש"ש יעוי"ש.

ומצאתי יסוד לזה מתשובת הרמב"ם פאר הדור סי' קל"ב…

עכ"פ מפורש בד' הרמב"ם דמפני תקנת השבים יש להתיר גם בשפחה, ומוטב שיאכל בשר תמותות. ודברי הרמב"ם יסוד גדול. ולכאורה זהו נגד ד' תשו' הרשב"א סי' א' ר"ה ואולי גם הרשב"א מודה היכי דאיכא תקנת השבים ורק התם שבעט באשתו שהרחיק את האהובה בנשואיה וכנס את השנואה יעוי"ש, עכ"פ הרי מפורש בדברי הרמב"ם הוראת הגאון מוהר"ש קלוגער, שמדמה דין שפחה לדין הרמ"א בסי' קע"ז ס"ה בפנויה, וכל דאיכא תקנת השבים וחשש שלא תצא לתרבות רעה יש להתיר. וכל זה לענין דין הנטען על השפחה מצד דין איסור דלזות שפתים, אבל מדין קבלת גירות לא שמענו מדברי הרמב"ם, וחילוק יש ביניהם דנטען על שפחה האיסור עליו ואמרינן מוטב שיאכל בשר תמותות, אבל בקבלת גרים לשם אישות הרי זה דין לגבי הבי"ד שאין לב"ד לקבל המתגיירים לשם אישות, והוי כמו חטא בשביל שיזכה חברך. מ"מ נראה לדין כיון דגם אם לא תתגייר הרי תשאר אצלו בגיותה, א"כ אין כאן לשם אישות, ובפרט למש"כ להסתפק כי באומרת שכונתה לשם גירות לשם שמים ואין אומדנא דמוכח להיפוך, מקבלים אותה. וע"כ נראה דלפי ראות עיני ב"ד יש מקום להקל ולסמוך על הוראת הגאון מוהר"ש קלוגער ז"ל".

ג, כח

בתשובה נוספת של האחיעזר (ג, כח), נשאל על גיור נוכרית שחיה עם כהן, ולאחר דיון נוטה לאסור לגיירה כיוון שכרגע אין היא עושה איסור ואחר שתתגייר היא תעבור על כמה איסורים.

אחר כך כותב באופן כללי על גיור נוכריות שחיות עם יהודים, שאמנם בתשובה אחרת צידד להקל בזה על בסיס תשובת הרמב"ם ומהרש"ק, אך כיוון ש"אין קבלת מצוות, אחרי שהוא אומדנא דמוכח שלבם בל עמם ויתנהגו בחלול שבת, באסור נדה נבלות וטרפות", לכן למעשה יש לנקוט כבית יצחק ש"העלה להלכה שאין לבית דין כשר להזדקק בזה". אמנם האחיעזר לא כתב שגירותן בטלה, אלא שאין לבית הדין להיזקק לזה.

ועם כל זה, בסוף תשובתו כותב "אך אין אני מוצא לנכון שירעישו על זה רבני הדור ולצאת במחאה גלויה נגד הגרות, כי בעיני עמי הארץ זהו כחלול השם שאינם מניחים הנשים להתגייר ובפרט הילדים שבאמת עפ"י דין אפשר לגיירם":

"עש"ק שו"פ תרצ"ד.

על דבר מה שנשאל, שיקרו מקרים לדאבוננו, שנושאים נשים נכריות ויש להם בנים ובנות, ובאים אח"כ להתגייר, ויש גם כהנים שנושאים נשים נכריות. ונוהגים היו עד כאן שאם הבעל כהן – לא גיירו את אשתו הנכרית. ואצלו הדבר מוזר: וכי איסור גיורת לכהן חמור יותר מאיסור נכרית? והביא מה שכתב בשו"ת מהר"ם שיק בנשואי נכרים, דאיכא איסור דאורייתא וחיוב כרת.

והנה גם לשיטת הטור דליכא לאו דלא תתחתן בשארי אומות, מכל מקום בבא על הנכרית קנאים פוגעים בו אם בפרהסיא, וע"י נשואין הוי בפרהסיא, כמבואר בסנהדרין ע"ד והא אסתר פרהסיא הוא. וכן איכא כרת מדברי קבלה כמבואר בסנהדרין… אלא על כרחך צריך לומר דגם לשיטת הטור איכא איסור דאורייתא כיון דקנאים פוגעים בו. ודוחק לומר דכונת הגמרא בז' אומות דוקא… אלא די"ל לשי' הרמב"ם דאין חילוק בין שבעה אומות לשארי אומות איכא לאו דלא תתחתן והבא על הנכרית לוקה משום לאו דלא תתחתן ובפרהסיא קנאים ופגעין בו.

והנה לשיטת הטור יש לומר דאיסור זונה חמור שיש בו מלקות מן התורה, מה שאין כן בזה רק קנאים פוגעים בו, אלא דלשיטת הרמב"ם שפסק דכהן הבא על הכותית לוקה משום זונה, אם כן אין חילוק בין לפני הגירות או לאחר הגירות רק לשיטת התוס' בכמה דוכתי, דאינו לוקה משום זונה רק בגיורת ולא בכותית. ועל כן בעודה בגיותה אינו לוקה משום זונה, אבל לפמש"כ הרמב"ם דלוקה משום זונה הא אין חלוק כנ"ל ולפ"ז הא חמור בגיותה דיש בזה איסור תורה דהא קנאים פוגעים בה וגם איסור לאו דזונה.

אולם אחרי ההתבוננות נראה להצדיק מנהגם, ושכן ראוי לכאורה לעשות כן למעשה. דהא לפני הגירות אין על הנכרית שום איסור, ועתה היא מוזהרת ג"כ משום איסור זונה, וגם יתוסף לאו ד'לא יחלל זרעו' אחרי כן לכשחזר ובא עליה, דאעפ"י דאין איסור חללה חל על איסור זונה, כמו שהקשה המהרי"ט בקדושין ע"ח, מ"מ איסורא איכא.

ועל דבר הגירות בכלל, שנהגו לגייר את הנשים הנכריות שנשאו לישראל, אשר באמת מצד הדין אין ראוי לגיירן, כיון שכוונתן לשם אישות, וגם אחרי הנשואין אסורה לו כמבואר בתשו' הרשב"א סי' אלף ר"ה. במקום אחר צדדתי להקל, ומצאתי יסוד לזה בתשובת הרמב"ם פאר הדור סי' קל"ב, וכן פסק בתשובת טוב טעם ודעת מהגאון ר' שלמה קלוגר הלכה למעשה. אולם דא עקא שאין קבלת מצוות אחרי שהוא אומדנא דמוכח שלבם בל עמם ויתנהגו בחלול שבת, באסור נדה נבלות וטרפות, כמו שכתבתי במכתבי הקודם. וכבר התעורר בזה הגאון מוה"ר יצחק שמעלקיש בספרו בית יצחק חיו"ד והעלה להלכה שאין לבית דין כשר להזדקק בזה.

… אבל הצדק עם רומעכ"ת שאין לבי"ד כשר להזדקק בעניני גרות כאלה, אך אין אני מוצא לנכון שירעישו על זה רבני הדור ולצאת במחאה גלויה נגד הגרות, כי בעיני עמי הארץ זהו כחלול השם שאינם מניחים הנשים להתגייר ובפרט הילדים שבאמת עפ"י דין אפשר לגיירם".

המקבלים את דברי האחיעזר להלכה

והשיב משה

סימן נ

בשו"ת והשיב משה (לרב משה הכהן דריהם, נולד בשנת התרס"ו [1906], ג'רבה) סימן נ, נשאל על אדם שעלה לישראל עם אביו היהודי ואימו הנוצריה, ואימו סיפרה לו שאביו הוא אב חורג אך אביו הביולוגי גם כן היה יהודי ומת במלחמת העולם השנייה, ולטענתה היא כן אימו הביולוגית. אמנם הבן חשד שגם היא אם מאמצת, ואולי אימו האמיתית גם כן יהודיה, והחזיק עצמו כיהודי.

כעת התאהב בנערה יהודיה, ורוצה להתחתן איתה. הוא הסכים לקבל על עצמו שמירת מצוות, אך הודה בפני בית הדין שימשיך לשחק בכדורגל בשבת כיוון שזו פרנסתו. והסתפקו בין הדין אם אפשר לגיירו.

ה'והשיב משה' ענה שכעקרון אי אפשר לגיירו, כי כיוון שברור שימשיך לשחק כדורגל בשבת, וזה כרוך בכמה וכמה איסורים, הרי הוא כמי שמקבל על עצמו עול מצוות חוץ ממצווה אחת. אך מכיוון שהנערה כבר מעוברת ממנו, ויש חשש שתתאבד אם ימנעו ממנו להתגייר, וגם יש חשש שקרוביה יהרגו אותה כי היא ממשפחת רבנים מיוחסת ותפגע בכבוד המשפחה, לכן נדחק הרב משה דריהם למצוא פתח להיתר.

תחילה כתב שהוכיח מהרמב"ם שקבלת המצוות אין פירושה התחייבות לקיים את כל המצוות, אלא התחייבות להיכנס למערכת שמירת המצוות הכוללת עונשים על העובר עליהן. כלומר הוא מקבל עליו את מערכת החוקים האוסרת חילול שבת וכו', והעובדה שמתכוון לחלל שבת מתוך אילוץ של פרנסה אינה פוגעת בקבלתו את מערכת מצוות התורה. וכפי שכתב האחיעזר (הנ"ל). וייתכן שבעתיד יעזוב את משחקי הכדורגל וישמור שבת כדין, כי אין לו התנגדות עקרונית עם שמירת השבת אלא אילוץ זמני.

בהמשך הזכיר את תשובת הרב הרצוג הנ"ל על הבחורה הנוצריה שגיורה תפס אפילו שהתברר שלא הקפידה על שמירת המצוות, ואין אומרים בזה 'הוכיח סופה על תחילתה' כיוון שעל כל פנים עזבה את דת הנצרות ורואה עצמה כישראלית. וק"ו שבנידון דידן, שהוא באמת ספק יהודי, שיש להשתדל לקבלו לעם ישראל. ובפרט שיש כאן גם חשש פיקוח נפש.

ואמנם יש לנו אומדן שהמתגייר לא יקפיד על שמירת המצוות, שהרי בת זוגו גם כן יהודיה 'חופשיה', אך גם במקרה של הרב הרצוג זו הייתה המציאות, שהבחור היהודי היה 'חופשי', ואף על פי כן הסכים הרב הרצוג שאפשר לגייר, ובלבד שקבלת המצוות היא לא מהשפה ולחוץ.

ולכן למעשה סובר הרב דריהם שיש לזמן את הבחור לבית הדין ולשאול אותו אם מתכוון בכנות להתגייר, ואם אומר שכן אין לנו לחוש 'למה שאומרים', כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. ולכן אם אומר שמתגייר בכנות – מקבלים אותו:

"שאלה: צעיר אחד שעלה לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם השניה עם אביו היהודי ואמו הנוצריה, וסיפרה לו אמו שאביו זה הוא לא אביו האמתי אלא הוא אב חורג, ואביו האמתי היה גם כן יהודי, מת במלחמה. אמנם היא אמו האמתית. ולפי דבריו הוא מסופק אולי אין זאת אמו האמתית, יען כי נודע לו שהיה בבית יתומים מעורב ברוסיא, והיה נהוג שם שמי שאין לו בנים היה בא ולוקח אחד ומאמץ אותו כבנו, ומאחר שזאת שאומרת שהיא אמו אין לה בנים, אם כן אפשר שלקחה אותו משם לאימוץ ומשקרת במה שאמרה לו שהיא אמו, ויתכן שגם אמו היתה יהודיה ומתה גם היא במלחמה, ולכן היה שונא אותה ועזב את ביתה וגר במקום אחר עם יהודים, ותמיד חשב עצמו כיהודי. וקרה שהתאהב עם נערה מבנות ישראל, והיא גם כן אוהבת אותו ורצו להתחתן זה עם זה, וכשנודע לו שהוא נחשב כנוצרי, בא להתגייר וקבל עליו למול ולטבול ולקבל כל המצות, וכבר התחיל ללמוד דיני היהדות הצריכים אצל רב אחד, וכתב ונתן בידו לראיה שהוא בקי ויודע כל הדינים הנחוצים כיהודי כשר, ובא לבית הדין וקיבל עליו כל מצות התורה, אבל הוא שחקן בכדור רגל בשבת ושאלו אותו אם גם אחר הגירות ימשיך לשחק, ואמר בודאי כי ימשיך לשחק, כי זאת עבודתו, ומזה הוא מתפרנס. ונסתפקנו אם אפשר לקבל אותו.

תשובה: הנה פשיטא שאין בזה חשש אסופי, דהוי ספק דהוי ספק ממזר…

ומצד משחק הכדור רגל בשבת, אף שמרן באו"ח… כתב אסור לשחוק בשבת ויו"ט בכדור, הנה מור"ם שם בהגה כתב שיש מקילין, ונהגו להקל, ע"ש. ואף שהרב משנה ברורה… כתב דאפילו להמתירין, דוקא כששוחק שלא על גב קרקע, אבל על גב קרקע אסור לכו"ע משום חשש אשויי גומות, הנה בזמן הזה הדבר ידוע שבמגרשי המשחק כל הקרקע זרועה דשא, ולא שייך בה חשש של אשויי גומות, וגם כן אין חשש של מזיז עפר ממקומו, והוה ליה כמשחק על גב שולחן או על גב מחצלת… ואין חשש גם כן מצד שנוגע בעשבים, ויש חשש שמא יתלוש, דכפי הנשמע אלו המשחקים בכדור רגל אין נוגעים ביד כלל, רק ברגל, שלכן נקרא כדור רגל, והרי מותר לילך על גבי עשבים בשבת. כבסימן של"ו ס"ג.

מיהו המשחק הזה כרוך בחילול שבת שנוסע מקומו[1] עד המגרש כדי לשחק עם המשחקים. ואף שאומר כי הוא גר בקרוב מקום, ויכול ללכת ברגל, הנה הם נוסעים למקום אחר להתמודד שם עם השחקנים בשבת, אף שלפי דעתי הם נוסעים מלפני השבת, ולא בשבת כי הם צריכים למנוחה לפני המשחק, הנה מכל מקום מוכרח לנסוע ממקום חנייתו, דהיינו מהמלון שנמצא בו, עד מגרש הכדור רגל, ומחלל שבת. ועוד יש חילול שבת מצד הבאים לחזות במשחק הכדור רגל, ומחללים שבת ויו"ט לבוא באוטובוסים ובמכוניות…

ואחרי שבררנו שיש בזה חילול שבת וגם איסור של לפני עור, אם כן דבר פשוט שאין לקבל אותו לגיור, דהלכה מפורשת היא… נכרי שבא לקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים. עד כאן. ופי' הרמב"ם בפי"ד מהלכות איסורי ביאה ה"ח… ואם כן, מאחר שהוא אומר שלא יעזוב המשחק הנזכר אחרי הגירות, ופשוט שיעבור על חילול שבת, הרי הוא כאלו אמר שמקבל עליו כל התורה חוץ מדבר אחד, שאין מקבלין אותו.

אמנם להיות שאומרים שהדבר נחוץ מאד, ושיש חשש פיקוח נפש בדבר כי הבחורה הישראלית שהתאהבה בו כבר מעוברת ממנו, ויש חשש שאם לא נתיר לה להנשא לו שתאבד את עצמה מדעת בן מינן, וגם יש חשש שקרוביה יהרגו אותה כי הם ממשפחת רבנים מיוחסת ויש פגם משפחה גדול, לכן יצאתי מגדרי לחפש אולי אמצא דרך להקל ולגייר אותו.

הנה בתשובה אחרת הוכחתי מדברי הרמב"ם ז"ל דקבלת המצוה אין הכוונה שהוא מוכרח לקבל עליו את כל המצות לקיימם, אלא לקבל עליו כל מצות תורה, ושאם יעבור הוא מקבל על עצמו ליענש העונש שמגיע לו. וכמו שאומרים לו: עד שלא באתה למדה זו אכלת חלב – אי אתה ענוש כרת, חללת שבת – אי אתה ענוש סקילה, ומשבאתה למדה זו אכלת חלב אתה ענוש כרת, חללת שבת אתה ענוש סקילה. והוא מקבל עליו כל זה המצות ועונשיהן. ואם כן, לא איכפת לנו אם בשעה שמקבל המצות הוא חושב וגומר בדעתו לעבור על מצוה פ' (?), ולקבל העונש, ולא חשיב זה חסרון בקבלת המצות. והבאתי שם מתשובת אחיעזר ח"ג סי' כ"ו, שכתב דדוקא במתנה שלא לקבל עליו מצוה זו, ושיהיה דבר זה מותר לו מן הדין, הוא דאין מקבלין אותו, דאין תנאי בגירות, ואין גירות לחצאין. אבל אם מקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור על איזה מצות לתיאבון – אין זה חסרון בקבלת המצות.

ולפי זה שפיר נוכל לקבלו לגיור אחרי שיבוא עוד הפעם לבית הדין ויקבל עליו כל המצות, גם מצות שבת קודש, ואף על פי שאנו יודעים שיעבור אחר כך על חילול שבת, לא אכפת לן, דאין זה מזיק לקבלת המצות. ואפשר שיבוא זמן ויעזוב את המשחק הנ"ל ולא יחלל שבת, ויתכן שיצאו מהם בנים הגונים דורות ישרים בישראל.

וראיתי להרב הגאון הגרי"א הרצוג ז"ל, בתשובה שנדפסה בקובץ "מזכרת", שהאריך בזה, ושם כתב באות ה' נרגש בדברי הרמב"ם מה שנתקשינו בו בעניותנו בתשובה הנ"ל, וכתב דעל כרחך מה שכתב בהטור ושו"ע שלא היו בית דין הגדול מקרבין אותם עד שתראה אחריתן, אין הכוונה שכל זמן שלא נתבררה צדקתן אין קידושיהן תופסין בתורת ודאי כישראל, אלא כדי לשמור על כרם ה' אין נותנים להם לכתחילה לבא בקהל ה' עד שתתברר צדקתם. והוא בתורת גדר וסייג. אבל אין זה מעצם הדין, שהרי בהמשך דבריו אומר הרמב"ם דבר ברור, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן, מפני שבדיעבד כולם גרים, והרי לנו שאף באופן כזה הגירות קיימת. וקל וחומר הדברים: ומה אלו שהמשיכו לעבוד עבודה זרה, כך, זו שאנו דנים עליה, שפירשה על כל פנים מדתה לגמרי וכנראה שלא דבקה בה מעולם בפולחן של נכרים, כיון שאביה היה ישראל, לא כל שכן שלא נדון אותה לגויה מטעם הוכיח סופה על תחילתה, אפילו אם נתברר שלא התחילה לשמור כלל המצות המיוחדות לישראל? ע"ש.

וכל שכן בבחור זה, שהוא באמת ספק ישראל, וצריכין אנו למשכוני נפשין לקרבו ולהכניסו בקהל ה'. ואף דשם מסיק הרב לעשות כמו שכתב הרמב"ם ולהמתין ולא לחתן אותם עד שתתברר צדקתה וכו'. מכל מקום אין זה מעיקר הדין אלא גדר וסייג, וכמו שכתבנו לעיל. ובמקרה כזה היוצא מן הכלל שיש בו חשש גדול של פיקוח נפשות, נראה דיש לחתן אותם תיכף ולא לחייבם להמתין, מאחר והבחורה כבר מעוברת ממנו, ובדיעבד כולם גרים, ושעת הדחק כזו חשיב כדיעבד, וכמו שכתבתי בעניותי בתשובה הנזכרת.

ואף שכפי הנשמע הבחורה הנ"ל היא חפשית, ואם כן גם הבחור לאחר שיתגייר מסתמא שלא יהיה מתנהג ביהדות יותר ממנה, מכל מקום הנה נדון של הגרי"א הרצוג ז"ל היה גם כן כזה, רק דשם הבחור היה יהודי חפשי והבחורה נוצרית שאביה יהודי, וכאן בהפך – שהבחורה יהודית חפשית והבחור נוצרי שאביו יהודי. ואדרבה, בנדון דידן יש להקל יותר, דאף שאם תמצי לומר שאחר הגירות לא יתנהג כיהודי, ושגירות אינה מועילה, מכל מקום אין החשש כל כך גדול, דהגוי הבא על בת ישראל הולד כשר. מה שאין כן כשהגירות היא באשה, שאם אין כאן גירות הילדים נשארים גוים, ומתערבין בישראל. צא וחשוב התקלות היוצאות מזה. ועי' להרב נהר מצרים הלכות גרים אות כ"ה, מה שכתב לענין טבילה.

ומצינו להרמב"ם בתשובה בפאר הדור סי' ק"ל, שהתיר לגייר לכתחילה אלו המתגיירים לשם אישות, מה שהיה מותר רק בדיעבד, וגם שמותר לישאנה מה שהיה אסור לכתחילה ורק בדיעבד אם כנס לא תצא… ומזה נשתרבב המנהג לגייר גם אלו המתגיירים לשם אישות אם הם כבר מעורבים עם ישראל, וכמו שכתב בנהר מצרים שם אות ה', אלא שכתב שהיו מתנים ומבארים לאשה המתגיירת שאפילו אם הבעל אשר עמה לא יחפוץ לישא אותה אחרי זאת ויעזבנה לנפשה – היא מקבלת הדת מרצונה, ואין סיבת גירותה תלוי בסיבת נישואיה עמו. והיא אומרת כן. ואע"פ שאנו יודעים דברים שבלב, אין אנו מדקדקים הרבה, ועת לעשות לה' הפרו תורתך כתיב. עד כאן. ומדבריו של רבינו הגדול הרמב"ם הנ"ל למדנו גם כן שאין לאסור עליו לישא אותה אחר שיתגייר, כין שנטען עליה בגיותו…

אלא מה שיש לחוש בנידון דידן, לפי שאומרים שכל מה שאומר שרצונו להתגייר ומקבל עליו מצות התורה הוא רק בפה, ולבו בל עמו, דבזה נראה דעת הגאון אחיעזר דלא הוי גר. לכן נראה לעניות דעתי שיש להזמין אותו פעם נוספת ולחקור ממנו, לדעת אם מה שאומר שרוצה להתגייר הוא בכנות, ופיו ולבו שוין, ואז יחליטו הבית דין לגיירו, ולא יחוש למה שאומרים, כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, כן נראה לי להלכה אם יסכימו עמי חברי הבית דין שליט"א, ואז גם אני אצטרף עמהם".

סימן נא

בסימן נא שם נשאל על יהודים שאחר מלחמת העולם השנייה נשאו נשים נוכריות וילדו ילדים, וכעת הם רוצים לגייר את הנשים והילדים, אך הם גרים במקומות "שאינם שומרים מסורת, ואוכלים נבלות וטרפות ומחללי שבתות וימים טובים, ודבר ברור הוא שאחרי שיתגיירו ינהגו כמו אותם היהודים הגרים אצלם", האם אפשר לגיירם.

הרב משה הכהן משיב שכיוון שאחר הגיור הם נוהגים קצת כדיני ישראל, גיורם גיור. שרק אם ממשיכים לחיות ממש כגוים גמורים, הגיור לא תקף, כי הוא אכן לא הצטרף לעם ישראל, אך אם נוהגים במקצת דברים כיהודים – גיורם גיור. אלא שלכתחילה לא מקבלים אותם, אך במקרה של שעת הדחק, שהיהודי כבר חי איתה ועובר על כרת מדרבנן, בזה אפשר אף לכתחילה לגיירם.

אלא שלמעשה הוא לא מורה כך עד שיצטרפו אליו עוד שני דיינים שיסכימו עימו:

"נתתי אל לבי לעיין במה שמצוי בזמננו זה בעוונותינו הרבים, שאחרי מלחמת העולם השניה הרבה מבני ישראל נשאו להם נשים נכריות והולידו בנים ובנות שכפי הדין הילדים הולכים אחר אמם הנכרית, וכשעלו לארץ מביא אותם הבעל לגיירם, לפעמים עם אמם ולפעמים הילדים לבד. ודא עקא שהם גרים במקומות שאינם שומרים מסורת, ואוכלים נבלות וטרפות ומחללי שבתות וימים טובים, ודבר ברור הוא שאחרי שיתגיירו ינהגו כמו אותם היהודים הגרים אצלם, שכמעט אין יכולים ליזהר, אף על פי שגם באותם המקומות יכולים לשמור כל המצוות אם ירצו, וכל שכן בילדים הקטנים שמתחנכים שם בבית ספר חפשי, כי אין נמצא שם בית ספר דתי, אשר כמעט בלי ספק ישארו אחר כך ככופרים שמלעיגים על קדשי בני ישראל וחושבים עצמם כיהודים שהם גרים אצלם, ואי אפשר לומר להם שיחליפו לגור במקום אחר מכמה סיבות, כידוע. האם אפשר לקבלם ולגייר אותם אחרי שיקבלו עליהם לקיים את כל דברי התורה, אף על פי שלפי השערתנו אינם מקיימים?

הנה מצד הסברא נראה שזה דבר פשוט דהגירות שמגיירים אותם אין בה מועיל, דלא נתגיירו לשם שמים אלא מצד הפצרת האבא שלהם, שרוצים לעשות רצונו או מפני שהם גרים בארץ ישראל ולכן רצונם להיות יהודים בעלי הארץ ולא להיות נחותי דרגא פה בארץ ישראל, או לפי שיודעים שכל עוד שהם גויים לא יוכלו להתחתן עם בני ישראל כפי החוק…

ואי לא מסתפינא, אמינא דענין קבלת עול מצות אין הכוונה שיקבל עליו לקיים את כל המצות, אלא שיקבל עליו מצות התורה, ושאם יעבור על איזה מהם ענוש יענש עונש המגיע לו, ואע"פ שאחר כך עבר על כמה ממצות התורה, אין זה מזיק לקבלתו עול מצות, דאף על פי שחטא – ישראל  הוא, ואפילו אם בעת קבלתו המצות הוא חושב לעבור על איזה מהם, מכל מקום הוא קיבל אדעתא דהכי שאם יעבור יענש, והוי שפיר גר מעליא.

ומה שאנו חוששין בגר שנתגייר לשם דבר, היינו שמא אין בדעתו להתגייר כלל, ורק בפיו אומר כך, ולבו בל עמו, והרי עיקר הגירות צריכא להיות בלב שלם שחפצו ורצונו ליכנס לקהל ישראל בלב ובנפש חפיצה, ולכן לא היו מקבלים אותם לכתחילה מחשש זה. ואם כבר גיירו, על זה כתב הרמב"ם שהיו בית דין הגדול חוששין להם, לא מרחקים אותם ולא מקרבים אותם, עד שתראה אחריתם. והיינו אם אחר כך רואים שמתנהגים כיהודים ומקיימים איזה מצות כיהודים, הרי נתבררה צדקתם שנתגיירו בלב שלם, אף על פי שהמניע אותם לגרות הוא משום דבר. ואף שאינו מקיים איזה מצות, ועובר כמה עבירות – הרי הוא כישראל מומר שגם כן עובר עבירות לתיאבון, ואע"פ שחטא – ישראל הוא, ואם קידש אשה קידושיו קידושין.

אמנם אם אחר כך הוא מתנהג כגוי וכמו שהיה לפני הגירות, הרי נתברר שלא נתגייר כלל באמת, רק בפיו אומר שרצונו להתגייר ולבבו לא כן ידמה, והרי הוא כגוי לכל דבריו שאנו רואים שאחר שהשיג מבוקשו גילה הפרצוף שלו האמתי, והרי הוא כאלו לא טבל, ומשום הכי קיימו שמשון ושלמה נשותיהם, דמסתמא היו גם הם נוהגים מנהג יהדות, ורק שאחר כך נגלה סודן שהיו עובדין עבודה זרה שלהן, ואף על פי כן הם נחשבים כגרים, כיון שנהגו מנהג יהדות אחרי גירותן, אלא שחשבן הכתוב כאלו עכו"ם ובאיסורן עומדין, וגם הבנות שבנו לעבודה זרה שלהן העלה על שלמה כאילו הוא בנאם, וכמו שכתב הרמב"ם שם בהלכה ט"ז…

ואם כנים אנחנו בזה, הנה הגיורות שבזמננו רובם ככלם מתנהגים בכמה דברים כיהודיות גם לפני הגרות, מעת שנישאו לישראל, פשיטא שימשיכו כך לאחר הגירות, ועוד יוסיפו להתנהג כיהודיות בדברים אחרים. ולפי האמור יש לקבל אותם ולהציל האיש מעון חמור דכרת מדברי קבלה, וקנאים פוגעים בו, וגם להציל הילדים שיולדו להם, וכן לגייר אלו שכבר נולדו להם להכניס את כל המשפחה תחת כנפי השכינה, ולא ידח ממנו נדח

ומכל מקום נראה מדברי הפוסקים דבדיעבד כולם גרים, ורק אם נתברר שאינו מתגייר בלב שלם, ולפנים הוא עושה עצמו שרוצה להתגייר, ולבו בל עמו, כתב הרב אחיעזר דלא הוי גר אפילו בדיעבד. וגם בזה, כפי הנראה אין ולאו ורפיא בידיה. ואם כן בנידון דידן שנראה דבאמת חפצה ורצונה להתגייר, רק שאנחנו יודעים על פי האומדנא שלא תוכל לקיים דיני התורה מאחר שהם גרים בסביבה חילונית, ובדיעבד הויא גיורת לכולי עלמא, נראה דלפי המצב יכולים לגיירה ולסמוך על תשובת הרמב"ם הנ"ל, שגם כן מתיר הנטען לישאנה לכתחילה, אע"פ דרק אם כבר נשאה לא תצא. ואף אנן נימא בנדון זה לגייר לכתחילה, אע"פ דרק בדיעבד מהני גירות זו משום תקנת השבים וכו', וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל.

ועוד, דכיון דכבר היא נשואה לו בנישואין אזרחיים, ויש לו בנים ממנה, ואי אפשר לו לגרשה בעל כרחה אף אם ירצה בכך על פי החוק, שעת הדחק כזו בודאי שחשובה כדיעבד, וכמו שכתבו הפוסקים, דמה שאסור לכתחילה ומותר בדיעבד מותר בשעת הדחק אפילו לכתחילה… ולכן לתקנת הגבר יש לקבלה, וכל שכן לעת כזאת שיש חשש גדול באם הבית דין לא יזדקקו לה, כידוע, ועת לעשות לה' וכו'. כל זה כתבתי להלכה, ולמעשה אם יסכימו שני חכמים, גם אני אהיה טפלה עמהם להתיר, וגם אין ללמוד מזה למקום אחר. ובכך מקרה צריכים לברר למעשה, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות. אמן".

הרב איסר יהודה אונטרמן

הרב איסר יהודה אונטרמן, בביטאון 'תורה שבעל פה' יג, מאמר ראשון, מביא את דברי האחיעזר להלכה, וכותב בדעת האחיעזר ובדעת עצמו, שאם הגר מתכוון לקבל עליו המצוות בלב שלם, גם אם בשעת הגיור הגר יודע שיצטרך לעבוד בשבת – אין זה מעכב את קבלת המצוות, כיוון שעושה זאת לתיאבון ולא כמי שלא קיבל עליו את מצוות השבת. אולם "אם שכיחים הזדמנויות כאלה בכל אורח חייו, וחושב שלא יוכל להתגבר עליהם בכלל, וזה יאלצהו לעבור עבירות – אין קבלת עול מצוות שלימה אצלו, וזה מעכב. ולכן אם הגר קובע מקומו בקבוץ לא דתי, אע"פ שאומר כי אינו אוכל בשר ולא יעבוד בשבת, נראה כי אין כאן קבלת עול מצוות, שהרי אם אין במקום מגוריו שם כשרות – הרי אסור להשתמש בכליהם, וגם כשאינו עובד בשבת בקביעות, מזדמנים לו תמיד מקרים שונים של חילול שבת קודש, וקשה לעמוד בניסיונות תמיד":

"נתעוררו עכשיו שאלות גדולות אצלנו בהלכות גירות, הנוגעות למעשה באופן דחוף. בין העולים החדשים שבאים ממחנות שונות ישנן זוגות של נשואי תערובת שהגיעו מן הגולה על מנת להשתקע בארץ. ישנן גם ילדים שנולדו מנשים נכריות וצריכים לקבלם לדת משה וישראל על ידי גירות כדין תורה. הדחיפות שבדבר היא מפני החשש שכל אלה עלולים להתערב בין הציבור במשך זמן קצר, ולא יוודע מוצאם כלל. השאלה נחלקת לשני סעיפים: א. אם אפשר לקבלם בתור גרים אחרי שכוונתם לשם אישות, כי רק מפני שנישאו ליהודי או ליהודיה לכן באו להתגייר. ב. אם נוכל להאמין להם כשאומרים שמקבלים עליהם עול מצוות, אחרי אשר הנהגתו של הצד היהודי מהזוג היא לעת עתה שלא על פי התורה, שהרי הם חיים יחד. וכל שכן במקרה שהצד היהודי אינו שומר מצוות בכלל, הרי קשה לחשוב שהצד הנכרי ישמור המצוות לכשיתגייר…

ומכל שכן באלו שכבר נישאו לבעליהן בנישואין אזרחיים, ויודעות שבעליהן לא ירחיקו אותן אפילו לא יתגיירו, ואם כן הרי כשהתאמצו כל כך להתגייר – רצונן הוא להדבק ברצינות בדת קדשנו ובאומה הישראלית ובעתידה, ולכן בדיעבד ודאי נחשבות כגרי אמת. ובמצב המיוחד שאלה העולים עם משפחותיהם נמצאים עתה, שעל ידי שנרחק אותם הגרים מרחפת סכנה רוחנית על המשפחה כולה, שלא תסטה חס וחלילה מדרך היהדות – הרי זה הדין של בדיעבד גמור

כללו של דבר כי בשעת הדחק כזו שאי אפשר בשום אופן למנוע שיתערבו עולים זרים בין בני ישראל, יש לגיירן כדין תורה, כדי להסיר מכשולים ממשפחות ישראל שיתערבו בהן, וכשראו שלא חזרו לסורם במשך חודש ימים וכדומה, אין להסס יותר. שוב מצאתי בספר אחיעזר ח"ג סי' כו, שפוסק כן להלכה בכמה דברים שהזכרנו כאן, ונהניתי מאד שכוונתי לדעתו הגדולה, ונדון בדבריו בפרטות בפרק הבא למצות את מסקנותיה…

מכל זה מתברר לנו הקו הנכון היאך לגשת אל עניין הגירות בנוגע לקבלת המצוות, שכשנראה לנו כי מקבל הוא עליו לשמור המצוות בתום לב, זוהי קבלה נכונה, ואין מקום ליגע אותו בשאלות (כמו ששמענו פעם) לאמר: "ומה תעשה כשיבוא הממונה וידרוש ממך שתסע אליו ביום השבת, ואם לא תבוא יפטרוך?", כי לדברי האחיעזר אפילו אם יאמר בעניין גדול שפרנסתו תלויה בו שבמקרה כזה יהיה מוכרח לחלל שבת – אין זו נחשבת מניעה בקבלת המצוות, אלא שחושב שלא יוכל לעמוד בנסיון לאבד פרנסתו, אע"פ שהדין מחייב אותו בזה. ולדעת בעל אחיעזר אף שבדעתו לעבור לתיאבון, אין זה פוגע בקבלת המצוות, וכדאי לעיין בנקודה זו, שמביאה כמה פעמים לחלוקי דעות של הדיינים, וגורמת צער רב שלא לצורך. וכדאי גם להזכיר דברי הרמב"ם, כי אם עבר הגר עבירות אחר כך – אין זה פוגע בגירות שלו, וראיתי בערוך השולחן שלדעתו אחר הטבילה מיד הריהו כישראל, ואם חזר לסורו הריהו כעבריין יהודי. ואם קידש אשה – קידושיו קידושין, כי אחרי הטבילה הריהו יהודי לכל דבר.

ובמיוחד אלה שבאים מרוסיה במשפחות מעורבות, לדעתי אין להחמיר עליהם בשאלות קשות, מפני שנראה להם כאילו אנחנו מתגרים בהם. עובדה היא שהם רוצים באמת להתגייר, וזה ברור לנו משתי פנים: מצד אחד, הרי לא קלטו כלל את יסודות הדת הנוצרית מפני שלא לומדים שם דת בדרך כלל, וכ"ש לצעירים, שאין זכר לכך בבתי ספר שם, כמו כן נקעה נפשם מהלהג שבדברי הכפירה הגסים שהם מלעיטים את הצעירים עד כדי הקאה, וכשמפרשים להם את עקרוני דת קדשנו – זהו אצלם כדיו כתוב על נייר חדש שאינו נמחק מהר. ומצד שני, הבאים משם לכאן מלאים מרירות נגד הרדיפות על היהודים והשמצות שלהם על הדת שלנו, וגם לכם מר מאוד נגד ידידיהם וחבריהם הגויים, שלא עמדו להגן עליהם ובגדו בידידותם. ומשום כך כשאנו מקבלים אותם באהדה מתקשרים הם בלב שלם עם העם היהודי, וגם עם עצם היסודות של דת קדשנו, כמו שמירת שבת קודש, מאכלי כשר, וכדומה. ואם הם אומרים בפה מלא לאחר שמפרשים להם מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, כי מקבלים עליהם לשמור – זוהי קבלה נכונה, ואחרי הטבילה הם יהודים.

אין איפוא מקום לחששנות יתירה, שתגרום ח"ו לרחק אותם ועל ידי כך לרחק את המשפחה כולה. ואף כשהדחיפה לגירות באה בשל תועלת שמצאו בה, אין זה מבטל חלילה את עצם הקבלה, כפי שנתפרש לעיל, ומצוה לגיירם מיד ולא להשהותם, כפי שנזכר בפוסקים "אחר כך מטבילין אותם מיד", ובתלמוד "שהויי מצוה לא משהינן".

כל האמור כאן בעניין קבלת עול מצוות הוא בנוגע למקרים לא שכיחים, שיכולים להביאו לידי נסיון ובדעתו שלא לעמוד בנסיון קשה כזה, שאין זה מעכב את הקבלה. אבל אם שכיחים הזדמנויות כאלה בכל אורח חייו, וחושב שלא יוכל להתגבר עליהם בכלל, וזה יאלצהו לעבור עבירות – אין קבלת עול מצוות שלימה אצלו, וזה מעכב. ולכן אם הגר קובע מקומו בקבוץ לא דתי, אע"פ שאומר כי אינו אוכל בשר ולא יעבוד בשבת, נראה כי אין כאן קבלת עול מצוות, שהרי אם אין במקום מגוריו שם כשרות – הרי אסור להשתמש בכליהם, וגם כשאינו עובד בשבת בקביעות, מזדמנים לו תמיד מקרים שונים של חילול שבת קודש, וקשה לעמוד בניסיונות תמיד. נקודה זו היא החמורה ביותר בקבלת גרים, וקשה להגדיר אותה כראוי, ולכן נראה לי שבכל מקרה כזה צריך בזמננו בית הדין לדון בכובד ראש מיוחד, וגם להוועץ עם בעלי הוראה מומחים לקבוע כראוי אם יש שם קבלת עול מצוות שלימה, שהיא מעכבת בקבלת הגר. ובדיעבד אם כבר נתגייר, אי אפשר לדחותו, וידועה הגמ' בשבת סח, ב, בגר שנתגייר בין העכו"ם, עיי"ש.

יש בזה עוד פרט חשוב, שדורש עיון מיוחד בכל מקרה, וזה בנוגע למקרה מיוחד בזוג מעורב, אשר הצד הנוכרי הבא להתגייר רוצה באמת לשמור המצוות, כפי שנראה הדבר לבית הדין, אולם הצד היהודי נמצא במצב שאינו שומר מצוה, ולפעמים גם בפרהסיא, כגון שאינו שומר שבת כראוי לפרטיה. נצייר לנו מצב שכזה בחיי משפחה, שבא לפני בית הדין של הרבנות ויש בו מקום עיון רציני. יהודי אחד, שבדרך כלל נחשב ליהודי חרד ושומר מצוה, ושייך לבית כנסת אורתודוקסי, נתאלמן ורוצה לישא אשה נכרית חשובה, המצהירה וגם מוכיחה כי זה מכבר גמל ובושל אצלה הרעיון להתגייר ולהתנהג ביהדות בשלימות. לכאורה נראה פשוט שאפשר לגיירה, אחרי חקירה ודרישה, כנהוג. אולם החקירה העלתה שיהודי זה מחלל שבת על ידי שהוא מבקר בשבת קודש שלוש שעות במשרד השייך לפירמה לא יהודית, שהוא אחד המנהלים שלו. כשנשאל אם הוא מחלל שבת שם, ענה שהוא בדרך כלל נזהר מכל מלאכה (אגב: ידוע שאינו מעשן בשבת אע"פ שבימות החול רגיל לעשן, וגם אינו נוסע למשרד ההוא בשבת אלא הולך ברגל, אע"פ שיש בזה מאמץ מיוחד). אולם לפעמים הוא צריך לחתום על מסמכים, וגם נאלץ להתקשר טלפונית כמה פעמים, ואי אפשר לו להתקשר על ידי נכרי. כשדנו בנדון זה אם לגייר את האשה שבדעתו לישא, היו כאלו שהחליטו בשלילה, מסברה פשוטה: האיך תיזהר האשה מלאכות ביום שבת, כשהבעל אינו נזהר? אמנם ק"ו זה לא נזכר בשום מקום, אבל משתמשים בו כדבר פשוט.

אכן, כיון שנתברר שבביתו אין שום חלול שבת, לא במטבח ולא במקום אחר, וכל שכן שאין שם בשול או כביסה וכדומה – חיוו כמה ת"ח דעתם לקבלה.

והנה מדברי אחיעזר שהבאתי אנו למדים שהוא מקיל גם באופן שכזה, שהרי אלו דבריו שם…  מכאן שבמקרה הנזכר דעת הגאון המחבר ברורה, שאין קבלת המצוות נפגעת על ידי כך שהבעל מחלל שבת, ולכן כשיש צורך דחוף בשביל המשפחה היהודית כולה, יש לסמוך על זה, והמיקל לא הפסיד…".

הרב שאר ישוב כהן

בספר 'האיש על העדה', על הרב שאר ישוב כהן, מובא שדעתו בגיור היתה שבמצב דחק של נישואי תערובת, גם אם בשעת הגיור בית הדין חושש שהגר לא ישמור מצוות לאחר הגיור, אין להימנע מלגייר את הגר, ומסתמך בין השאר על דעת האחיעזר שסובר שאם הגר מקבל עליו את המצוות בכנות, "גם אם יש חשש שאחר כך יחלל שבת בגלל צורכי פרנסה, אין להימנע מלקבלו":

"לאחר ששימש במשך עשרים וחמש שנה כראש אב בית דין לגיור, שאלה זו עלתה בפניו פעמים רבות, במאמרים שכתב ובשיעורים שלימד, מבדיל הרב שאר ישוב כהן בין גיור של גוי גמור בחוץ לארץ, או גיור של גוי גמור תושב הארץ, לבין גיור של גוי או גויה שהגיעו לארץ מכוח זכות השבות, עקב נישואי תערובת ליהודי או ליהודייה. לדעתו, על גוי שבא ממשפחה נכרייה ורוצה להתגייר, או גוי, שנישא בנישואי תערובת בחו"ל – יש להחמיר ולוודא שגם לאחר הגיור יקפיד על שמירת תרי"ג מצוות, ואם אין אנו בטוחים בכך, אין לגיירו. אך בגיור של גוי הנשוי ליהודייה בנישואי תערובת, או גויה הנשואה ליהודי וילדיהם גויים לפי ההלכה, והם מתגוררים בארץ ישראל, יש לחשוש למצב של נישואי תערובת בארץ, ולכן יש לגיירם עם קבלת עול תורה ומצוות כנדרש בהלכה, אף כשיש חשש שלא ישמרו תורה ומצוות לאחר מכן.

הרב שאר ישוב כהן מדגיש, כי גם לאחר הגיור יש להשתדל לקרב את הגרים עד כמה שאפשר, ולהדריכם לשמירת מצוות.

בפסק זה מסתמך הרב שאר ישוב כהן על תשובתו של הגאון ר' חיים עוזר גרודז'נסקי זצ"ל, בשו"ת "אחיעזר": אף על פי שהוא פוסק, שאם לא הייתה קבלת מצוות בשעת הגיור, הגיור פסול, בכל זאת אם מקבל עליו בזמן הגיור עול מצוות, גם אם יש חשש שאחר כך יחלל שבת בגלל צורכי פרנסה, אין להימנע מלקבלו….".

הרב יהודה הרצל הנקין

בביטאון התורני 'הדרום' נט, עמ' 18, נשאל הרב הנקין לגבי גיור לחומרא של ילד שאימו התגיירה וגרה בקיבוץ חילוני, כך שעוברת על מצוות רבות, וכתב שאין פגם בגיורה, ומוכיח דבריו מהאחיעזר, שאם לאחיעזר אין פגם בקבלת המצוות כאשר "בשעת קבלת המצוות חשב לעבור על איזה מהמצוות אחר כך לתיאבון", קל וחומר במקרה זה שהגיור תופס, שכן "אם היא סברה שסידורי החיים שבקבוץ לא יאפשרו לה, דהוי כעין אונס שעומד לבוא עליה לפי דעתה, ואינו חסרון בקבלת המצוות, אף על פי שלדינא אינו אונס, שהרי לא נאנסה להשאר בקבוץ". ומוסיף שמקרה זה אינו דומה למקרה שעליו אומר האחיעזר שהגיור לא תופס, שכן שם מדובר ש"ברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה, חילול שבת ואכילת טרפות, ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים, ולבו בל עמו וכו' – זהו חסרון בקבלת המצוות ומעכב":

"קרוב לשנה כבודו מפציר בי להביע את דעתי בנושא גיור קטנים בבית שאינו שומר מצוות, וסרבתי, כי לא הגיע מעשה לידי, ולמה לי להתעבר ממרחקים על ריב לא לי, להכניס ראשי בין ההרים?…

וכעת רב אחד אמר לה לעבור גיור לחומרא עם ילדיה, שמא הגיור הראשון בטל, ואמר לה שכן הסכימו כמה גדולים, והיא שאלה את דעתי כיון שלימדתי גם אותה כשהייתי רב בעמק בית שאן.

ולענ"ד אסור לה להטביל את בניה, כי אינה נאמנת להשוות אותם גרים אחרי שנתגיירה קודם לידתם, ונתחזקו. ועיין ביורה דעה סימן רס"ח סעיף ג' וי"א, ובש"ך שם, כל שכן כאן, שאינה אומרת בברי שלא קבלה מצוות בלב שלם, אלא סתמא קבלה ואחר כך לא קיימה. ועיין בשו"ת אחיעזר חלק ג' סימן כ"ו אות ד', שאפילו אם בשעת קבלת המצוות חשב לעבור על איזה מהמצוות אחר כך לתיאבון, מכל מקום אין זה מניעה לקבלת המצוות, עכ"ל. וכאן עדיף אם היא סברה שסידורי החיים שבקבוץ לא יאפשרו לה, דהוי כעין אונס שעומד לבוא עליה לפי דעתה, ואינו חסרון בקבלת המצוות, אף על פי שלדינא אינו אונס, שהרי לא נאנסה להשאר בקבוץ. ואינו מה שהמשיך בשו"ת אחיעזר שם, שאם ברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה, חילול שבת ואכילת טרפות, ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים, ולבו בל עמו וכו' – זהו חסרון בקבלת המצוות ומעכב. עכ"ל. ולפי מה דהוי כעין אונס, סרה גם תלונת שו"ת דבר אברהם חלק ג' סימן כ"ח אות ג', שקבלת המצוות ביחד עם מחשבה לעבור עליהם לתאבון, הוי תרתי דסתרי".

הרב חיים דוד הלוי

בשו"ת עשה לך רב ג, כט, דן בהרחבה בסוגיית הגרים. בעמ' קלג ואילך דן בגיור במציאות ימינו, ובדעת עצמו כותב שאם הגר אמר לנו בכנות שישמור את כל המצוות, גם אם אחר כך מתוך ההרגל יתקשה לקיים אותן – הגיור תופס. לראיה הוא מוסיף: "גדולה מזו כתב בשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' כ"ו אות ד') שאפילו המקבל עליו כל המצוות, אלא שבדעתו לעבור לתיאבון, אין זה חסרון בדין קבלת המצוות, עיי"ש. וכל שכן כאשר אינו מכוון לכך כלל", ומשמע שמקבל את דבריו, הגם שלא מפורש:

"ג) מכאן לסוג השלישי, החדיש, של הגיור בימינו.

הצד החילוני של מדינת ישראל, כל אותו זוהר חלוצי של הקרבה ומסירות נפש הנראה במדינת ישראל, שאף כי אותם שחיים ממש בתוך אותו מעטה זוהר אינם יכולים לראותו, הרי מרחוק מדינת ישראל היא באמת כוכב אור לכל מי שעינים לו. אין כאן חיי שעמום ובטלה, צבירת הון לשם הגדלת השעמום וחוזר חלילה, אלא חיי תוכן של יצירה ובנין, מלאי טעם. נוסף על הילת התהילה והתפארת של הנצחונות הצבאיים…

הנה יש מרבני האחרונים, שדעתם להחמיר בקבלת גרים כאלה, מן הטעם "שמי שקבל לעיו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד – אין מקבלים אותו". ואלה ודאי שלא ישמרו כל התורה ומצוותיה, ולכן אין לקבלם. וטעות היא בידם, כי זה איירי בגר שבא מתחילה ואומר 'אקבל כל התורה חוץ מדקדוק זה, שאין דעתי סובלתו, מפני שחקרתי ובררתי ובאתי למסקנא שאינו נכון', זה – אין מקבלים אותו. אבל מי שלא למד ולא חקר ולא הבין, ודוחה דקדוק מסוים, או אפילו כל התורה שבעל פה, עדיין אינו כופר, וכמו שביארנו לעיל ממעשה דהלל, שאפשר לקבלו אם יש לקוות שאחרי שילמד יקבל, וכמו שנתבאר. וכל שכן מי שכלל לא הודיעוהו המצוות כולן, שאינו יכול שלא לקבל. והלא מבואר שמודיעים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות, ובודאי שלא כל המצוות. מעתה, איך אפשר בכלל לקבל גרים? הלא לא קבל כל המצוות כולם! אלא שאם קבל באופן כולל כל התורה ומצוותיה מבלי שידען, ולמחרת כאשר ישמע וילמד, לא יקיים את כולם מתוך הרגלו בהיותו גוי, או מתוך תיאבון, כרבים מישראל שאינם מקיימים כל מצוות התורה – זה גר גמור, וכישראל חוטא לכל דבר, ובלבד שבשעה שעמד להתגייר קבל בתום לב לקיים תורה ומצוות, והדברים ארוכים מאד, ואין להאריך יותר בנקודה זאת, המסורה לעיני הדיין והשתכנעותו בשעת קבלת המצוות.

וידועה כל המחלוקת הענפה בנקודה זאת בין גדולי האחרונים, וכמו שכתבנו נראה נכון לכל מעיין ישר הולך. גדולה מזו כתב בשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' כ"ו אות ד') שאפילו המקבל עליו כל המצוות, אלא שבדעתו לעבור לתיאבון, אין זה חסרון בדין קבלת המצוות, עיי"ש. וכל שכן כאשר אינו מכוון לכך כלל".

הרב עובדיה יוסף

בקובץ התורני 'תורה שבעל פה' יג, עמ' לב, כותב הרב עובדיה יוסף שיש לקבל להלכה את דברי האחיעזר "שהעלה בכחא דהיתרא, שאם הוא חושב לעבור על איזו מצוות, כיון שאינו מתנה בפירוש שלא לקבל, אין זה חסרון בקבלת המצוות". וגם את הסתייגותו של האחיעזר פוסק הרב עובדיה: "אם הבאים להתגייר אמנם אומרים בפיהם שברצונם לקבל עליהם עול תורה ומצוות, אך בית הדין סבור על ידי אומדנא דמוכח שכל דבריהם מן השפה ולחוץ ולבם בל עמם, ומיד לאחר מעשה הגיור יפנו עורף לתורה ולמצוות, וישליכום אחרי גוום – ודאי שאין לקבלם", ואם לא היה אומדא דמוכח כזה בשעת הגיור, גם אם לאחר הגיור הגר לא שומר מצוות כלל – בדיעבד גיורו גיור:

"גם מה שכתב בדבר אברהם שם אות ג, על דברי האחיעזר שהעלה בכחא דהיתרא שאם הוא חושב לעבור על איזו מצוות, כיון שאינו מתנה בפירוש שלא לקבל, אין זה חסרון בקבלת המצוות. וכתב על זה "ואני חוכך בזה"… נראה דלא שבקינן פשיטותיה של האחיעזר משום ספקו של הדבר אברהם, והעיקר כדברי האחיעזר (וכן דעת בעל מלמד להועיל, כנ"ל). והרב הגאון ר' משה הכהן אב"ד טבריא זצ"ל, בשו"ת והשיב משה (חיו"ד סי' נא) הביא דברי הדבר אברהם ודחהו לפי מה שחידש, שקבלת עול המצוות אין הכוונה שיתחייב דוקא לשמור ולקיים בפועל כל המצוות לעולם, אלא שקיבל עליו עול המצוות, ושאם יעבור על איזה מהם יקבל עונש המגיע לו… ולכן אם קיבל עליו המצוות, אפילו אם בשעת קבלתו בדעתו לעבור על איזה מהם, כיון דאדעתא דהכי קיבל, שאם יעבור ענוש יענש, הוי גר מעליא, ולכן אין זה חסרון בקבלת המצוות, כדברי האחיעזר… ויש להתיישב בזה עוד…".

בהמשך שם כותב הרב עובדיה:

"ונראה שאם הבאים להתגייר אמנם אומרים בפיהם שברצונם לקבל עליהם עול תורה ומצוות, אך בית הדין סבור על ידי אומדנא דמוכח שכל דבריהם מן השפה ולחוץ ולבם בל עמם, ומיד לאחר מעשה הגיור יפנו עורף לתורה ולמצוות, וישליכום אחרי גוום – ודאי שאין לקבלם, ולא שייך לומר בזה 'דברים שבלב אינם דברים', כל דאיכא אומדנא דמוכח ואנן סהדי שדעתו כך – הוה ליה כאילו פירש בהדיא, ולא חשיב דברים שבלב… וממילא כשהגר או הגיורת ברצונם לגור בקיבוץ חפשי לאחר גיורם, ויש אומדנא דמוכח שימשיכו לאכול מאכלות אסורות או לחלל שבת וכדומה – אין לקבלם. והכל לפי ראות עיני הדיין… מיהו לעניין דיעבד, שכבר קבלו גרים כאלה, יש מקום לדון לפי חוזק האומדנא, שאם באמת היה הדבר גלוי וידוע מראש שאינם מקבלים עליהם עול תורה ומצוות, רק על דרך האומר: 'בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני', ואנן סהדי שלא נתכוונו מעולם לקיים מצוות בפועל, אז גם בדיעבד יש לומר שאינם גרים. אבל אם לא היה אומדנא דמוכח בשעת הגיור, אף על גב דלבסוף אתגלי בהדייהו – דינם כישראל מומר, שאף על פי שחטא, ישראל הוא…".

הרב חיים דב אלטוסקי (חידושי בתרא)

בספרו 'חידושי בתרא' על יבמות מהדורה קמא רסד, כותב שהאחיעזר לא התכוון לפסול גיורים של גרים שיש אומדנא דמוכח שלא ישמרו שבת, כשרות וטהרת המשפחה, אלא כוונתו רק שלא לגיירם לכתחילה. ולשיטתו כן היא דעת ה'בית יצחק':

"…וגם האחיעזר, שממנו שאב מחבר הנ"ל מסקנתו "דלא מועיל גירות כלל באופן זה", הלא בפירוש כתב בחלק ג' סעיף כ"ז וז"ל: וכל זאת רק לכתחלה שאין מקבלים גרים המתגיירים לשם דבר אחר, אבל בדיעבד אינו מעכב אפילו נודע ברור שהתגייר לשם דבר אחר, דהלכה דכולם גרים הם, וכדמסיק ביבמות, וכדקיי"ל להלכה ברמב"ם ושו"ע עכ"ל. ומה שהביא מהאחיעזר שם סכ"ט וז"ל ודא עקא שאין בזה קבלת מצות אחרי שאומדנא דמוכח שלבם בל עמם ויתנהגו בחילול שבת, נדה, נבילות וטריפות, ע"כ, הא האחיעזר שם גמר דבר וז"ל: כבר התעורר בזה הגאון מוה"ר יצחק שמעלקיס בספרו בית יצחק חיו"ד והעלה להלכה שאין לבי"ד כשר להזדקק לזה ע"כ. והיינו שכיון שקבלתם לאו קבלה – אסור לקבל גרים, שבאים משום דבר אחר, ואסור לב"ד להזדקק להם. אבל מעולם לא כתב דלא יחול גירותם בדיעבד. ובפירוש אמר להפך בסימן כ"ח, כמו שהבאנו, וז"ל הרמב"ם פרק י"ד איסורי ביאה ק"ח, דאם לא רוצה לקבל כל המצות "אין מקבלין אותו" ולא דיבר מדינו בדיעבד".

ציץ אליעזר

טז, סו

הציץ אליעזר בחלק טז, סו, מביא את דברי האחיעזר בסתמא, ומשמע שסובר כמותו להלכה:

"… ועוד יעוין בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' כ"ו אות ד', שמבאר דהדין שאמרו בבכורות ד' ל"א דנכרי שבא לקבל ד"ת חוץ מד"א אין מקבלין אותו וכו' ונפסק כן ברמב"ם בפי"ד מה' איסו"ב ה"ח [אגב, לפלא שבשו"ע לא נזכר מזה. וברמב"ם שם זה נזכר רק דרך אגב מדי דברו מגר תושב]. היינו במתנה שלא לקבל ושיהי' מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו, דאין שיור ותנאי בגירות, ואין גירות לחצאין. אבל במי שקיבל עליו כל המצות רק שבדעתו לעבור בתיאבון – אין זה חסרון בקבלת המצות".

יט, לד, ב

בחלק יט, לד, ב, כותב הצי"א לגבי גיור ילד שיחונך בחינוך חילוני וימשיך לאכול נבלות וטרפות לאחר הגיור, שמהאחיעזר עולה שאם "שמקבל עליו כל המצות, אף שחושב לעבור על איזה מהמצוות אח"כ לתיאבון מ"מ אין זה מניעה לקבלת המצות". אך "היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה כחילול שבת ואכילת טריפות ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא א"כ זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב":

"ב) ודא עקא, שהסיבה העיקרית שמעכבת בכאן היא, באם לא תהא קבלת עול כל המצוות, והילד ימשיך לאכול נבלות וטרפות כי הרי גר אצל אמו, וגר שאומר שמקבל עליו כל המצות חוץ ממצוה אחת, ואפילו חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו (רמב"ם פי"ד מה' איסו"ר ה"ח).

אבל אם הילד וגם אביו יבטיחו שיכשירו את המטבח ולא יאכילוהו (ולא יאכל) נו"ט, ועם זאת יקבל הילד עליו עם הגירות עול המצות ושמירתן אזי אפשר לקבלו. אציין לזה לדברי שו"ת אחיעזר ח"ג סימן כ"ו שכותב דאין לחוש לזה שלא ישמור דיני ישראל כהלכה כיון שמקבל עליו כל המצות, אף שחושב לעבור על איזה מהמצוות אח"כ לתיאבון מ"מ אין זה מניעה לקבלת המצות, ודוקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב, ע"ש.

ברם האחיעזר שם מוסיף וכותב, שאולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה כחילול שבת ואכילת טריפות ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא א"כ זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב, עיין שם.

וא"כ תלוי הדבר בראות עיני ביה"ד המטפל בדבר. וכאמור, עכ"פ לא גריע ילד זה מגדול הבא להתגייר במסיבות אלה שצד אחד הוא יהודי וכו'. וזכורני שזה מזמן שראיתי בספר נהר מצרים המביא ממנהגי מצרים להקל הרבה בקבלת – גירות כשהמדובר בנשואי תערובות, וכדומה.

ג) מובן שמן החובה להסביר היטב לאבי הילד העבירה החמורה שעובר בתדריות בזה שחי עם נכרית.

כמו"כ יש להסביר לילד וגם לאביו, שאם במחשבה להמשיך להאכילו ולאכול, נבלות וטרפות, ולחלל שבת וכו' גם אחרי הגירות, דבכה"ג אין שום מצוה בגירות, ואדרבה חוב הוא לו הדבר, דעד עתה איננו נענש על זה, ולאחר מכן יענש על קלה כבחמורה וד"ל.

ואסיים בברכה ובהוקרה אליעזר יהודא וולדינברג".

מהלכות מדינה

בספרו 'מהלכות מדינה' ח"ג ג, ג, עמ' רה, מביא הרב ולדינברג את דברי האחיעזר להלכה במקרה של יהודי שחי עם גויה ובניהם מחזיקים עצמם כיהודים, ורוצים להתגייר, אך כאן בית הדין נמצא בדילמה, שכן מצד אחד "בית הדין יודע כמעט בבטחה שלא ישמרו על מצות התורה" ומאידך "יש אבל חשש מבוסס שאם לא יגיירום יתערבו גם ככה בין היהודים".

למעשה כותב הצי"א שמדברי האחיעזר עולה שכל שמקבל עליו המצוות, ורק עובר על חלקן לתיאבון – גיורו גיור. ורק אם "לבו בל עמו הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא", ולכן למעשה "הדברים תלויים לפי ראות עיני בית הדין" כל מקרה לגופו:

"ג) בנים שנולדו מאב יהודי ואם נכריה, ומחוסר ידיעה החזיקו את עצמם כל הזמן כיהודים, ונתערו בין היהודים, ושוב כשנודע להם כעבור זמן שצריכים גירות באים לפני בית הדין להתגייר, ובית הדין יודע כמעט בבטחה שלא ישמרו על מצות התורה הן מצד עצמם לפי המהות שהתחנכו והן מצד היותם מצויים בסביבה יהודית שכזאת שלדאבונינו גם כן אינם שומרים על מצות התורה, ומצד שני יש אבל חשש מבוסס שאם לא יגיירום יתערבו גם ככה בין היהודים ויתחתנו אתם מבלי שיודע כלל שנתערבו מעמי הנכר בקרב בית ישראל.

והנה נוסף על מה שהבאנו כבר מדברי הפוסקים בשאלות הקודמות, ששייכים גם בנוגע לשאלה זאת, יש להוסיף מה שבשו"ת אחיעזר ח"ג" (סי' כ"ו) מוסיף בסברא לומר דאין לחוש לזה שלא ישמור דיני ישראל כהלכה, כין דמקבל עליו כל המצות, אף שחושב לעבור על איזה מהמצות אחר כך לתיאבון, מכל מקום אין זה מניעה לקבלת המצות, ודווקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו, זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב. ברם מוסיף שם וכותב שאולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה כחילול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים, ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא, אם כן זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב, עיי"ש. ולכן הדברים תלויים לפי ראות עיני בית הדין".

הרב אברהם אבידן

בכתב העת 'תורה שבעל פה' לב, עמוד עז, הרב אברהם אבידן כותב שהן לדעת הבית יצחק והן לדעת האחיעזר נראה ש"מי שאין בדעתו לקיים את כל המצוות, שאינו מופקע מהכלל של קבלת עול מצות", כי "עיקר 'קבלת עול מצות' הוא כניסה לדת, על ידי שמקבל עליו 'עול מצות' נכנס לקהל המאמינים בקב"ה":

"…המקבל עליו חוץ מדבר אחד…

ואמנם הבית יצחק והאחיעזר חלוקים באשר לדין של חוץ מדבר אחד לבית יצחק הוא רק לכתחלה ולאחיעזר זה גם בדיעבד, לפי זה מיושבת הערתנו הנזכרת על הבית יצחק. רבינו גרשום בבכורות שם כתב וז"ל: חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, דאמרינן: הואיל ואינו יכול לעמוד באותו דבר – ודאי לא יעמוד גם באחרים, עכ"ל. משמע מדבריו שאינו מפרש דלא מקבלין אם מקבל עליו חוץ מדבר אחד מפני שהוא כופר, אלא שבאופן מעשי חוששין שלא יקיים גם את שאר המצות. ולפי הבנת הבית יצחק ברש"י דברי הרבנו גרשום ורש"י עולים בקנה אחד, שכן גם לרש"י עיקר הטעם אינו בשל שהוא כופר אלא מפני שלא יקיים.

עכ"פ ודאי שאין להביא הוכחה באשר לגדר של קבלת עול המצות מזה שאמרו שאין מקבלין לגיור מי שקיבל עליו כל התורה חוץ מדבר אחד, ואפילו מדברי סופרים, אם מפני שעיקר דין זה הוא רק לכתחלה כבית יצחק, אם משום שדין זה נאמר רק במתנה שלא יחול עליו כאחיעזר, אם בגלל שדין זה הוא רק בכופר. אדרבה מהאחרונים המוזכרים נראה להיפך, שהרי עולה מדבריהם כי מי שאין בדעתו לקיים את כל המצות, שאינו מופקע מהכלל של קבלת עול מצות, אלא הרי הוא בכלל מקבל עליו עול מצות, שהרי כאמור קבלת עול המצות מעכבת בגיור…

עוד יש להביא ראיות שענין "קבלת עול מצות" הוא קבלת המחייב את המצות, ולא הבטחה לשמור את המצות, מהא דעבד כנעני לאחר השחרור אינו צריך לחזור ולקבל עליו "עול מצות" מושלמת… אבל אם נאמר שעצם גדר קבלת עול המצות היא הבטחה לקיים את כל המצות, הרי הוא מעולם לא הבטיח זאת… אלא צריך לומר דעיקר 'קבלת עול מצות' הוא כניסה לדת. ע"י שמקבל עליו 'עול מצות' נכנס לקהל המאמינים בקב"ה, וממילא עולה לו קבלה זו גם לענין בן חורין".

משמר הלוי

בספר משמר הלוי (לרב משה מרדכי הלוי שולזינגר, נולד בשנת התש"א [1941], חי בארץ, נפטר בשנת התש"ע [2010]) על מסכת חגיגה דף ג, א, סימן ח מכתב שני, מגן על דעת האחיעזר מפני הרב השואל, וכותב שהרב השואל "משועבד כל כך להרעיון ש"קבלת מצוות" על ידי הגוי שבא להתגייר פירושה "הבטחה החלטית לקיים למעשה את כל המצוות", אבל "זה ברור כשמש שרבנו ה"אחיעזר" לא פירש כן", אלא שקבלת המצוות זו קבלה עקרונית שהוא "מקבל להיות יהודי החייב בתורה ומצוות, ומשתדל לקיימם בכל יכולתו, אבל יוכל להיות שאיזה מצוה יהיה קשה לו לקיים, או יתרשל מלקיימה" ואין זה מעכב את הגיור.

וביסס דבריו על פירוש הרמב"ן לפסוק "ארור אשר לא יקים את דברי התורה" שפירש שגם אם יאכל חזיר או שקץ, אין הוא בכלל ארור זה, כי בעקרון קיבל עליו המצוות, אלא שנפל בתאוותו לאוכלם, ורק אם יכפור באחת המצוות או יסבור שהיא כבר בטלה לעולם – יהיה בכלל ה'ארור', וכך הוא גם לגבי קבלת המצוות בגיור:

"… הנה בא לידי ספרם החדש, וראיתי שם בסימן ס"ב מכתב בהעלם שם מקבלו [ציום כ"ז חשון תשמ"ה], ולפי תוכן המכתב נראה שהוא תשובה אלי על מכתבי אל כבוד הדר"ג שליט"א בענין קבלת מצוות בגירות, או אולי נכתב למישהו אחר, כי על כל נים אני לא קבלתי מכתב זה בזמנו עד היום הזה, ואינני יודע למה לא נשלח אלי בזמנו, ורק כעת ראיתי נדפס, כנ"ל.

והנה כבוד הדר"ג שליט"א מראה מקום במכתב הנ"ל לתשובתם הרמתה הנדפסת שם בספר בסימנים ס"ג ס"ד, על דבר הענין הנ"ל ושם יקבלו הרובים תשובתם.

ועיינתי הרבה בתשובה זו של כבוד הדר"ג שליט"א, ובעניי כי רב הוא, לא זכיתי לראות שם אפילו התחלה של תשובה להצדיק את טענות כבוד הדר"ג שליט"א על נשיא ישראל רבנו ה"אחיעזר" זצוק"ל זי"ע ועכי"א.

דהנה הנני רואה שם כי כבוד הדר"ג שליט"א משועבד כל כך להרעיון ש"קבלת מצוות" על ידי הגוי שבא להתגייר פירושה "הבטחה החלטית לקיים למעשה את כל המצוות".

אבל הלא זה ברור כשמש, שרבנו ה"אחיעזר" זיע"א לא פירש כן, אלא זו "קבלה" שמאמין ומסכים ומקבל שיהדות זו תורה שבכתב ושבעל פה ותרי"ג מצוותיה וכל המצוות דרבנן, והוא מקבל להיות יהודי החייב בתורה ומצוות, ומשתדל לקיימם בכל יכולתו, אבל יוכל להיות שאיזה מצוה יהיה קשה לו לקיים, או יתרשל מלקיימה, או ייכשל ח"ו בעבירה רח"ל, לא מפאת שאינו מקבל אותה, אלא מפני השאור שבעיסה המעכב ומפריע, ממש כמו אצל כל יהודי שנולד יהודי.

וכמו שכתב הרמב"ן בפרשת כי תבוא בפסוק "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת", וזה לשון קדשו: "אשר לא יקים את דברי התורה הזאת – כאן כלל את כל התורה כולה, וקבלוה עליהם באלה ובשבועה, לשון רש"י. ולפי דעתי כי הקבלה הזאת, שיודה במצוות בלבו, ויהיו בעיניו אמת, ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה, והעובר עליהן יענש, ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם – הנה הוא ארור, אבל אם עבר על אחת מהן, כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו, או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה – איננו בחרם הזה, כי לא אמר הכתוב 'אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת', אלא אמר 'אשר לא יקים את דברי התורה האת לעשות', כטעם 'קיימו וקבלו היהודים' ".

ובדיוק "קבלה" זו צריך הגוי הבא להתגייר "לקבל", שיודה במצוות בלבו, ויהיו בעיניו כולן אמת, ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה, והעובר עליהן יענש, והאי "יודה במצוות בלבו" היינו שמודה ומסכים ומקבל שיהודי חייב בקיום ושמירת כל המצוות, וגם הוא מקבל כן. אבל אין זה שולל כמובן שיכול לומר את האמת שבלבבו, שאמנם מאמין הוא ומקבל הכל כנ"ל, אבל מרגיש הוא כעת שעדיין יש לו תאוה לאכילת חזיר ושקץ, או שמרגיש עצלה לעשיית סוכה ולולב, ואיננו יכול להבטיח שיתגבר על תאותו ועצלתו בזה, וכמו שכתב הרמב"ן הנ"ל שיהודי שנכשל בהנ"ל – איננו בכלל "ארור אשר לא יקים", כי אין חסר כלום בקבלתו על עצמו את התורה, אלא הוא בגדר "אשר לא יעשה", אשר על זה לא נאמר ארור, כי אין בזה שום חסרון בקבלה, וקבלתו היא בשלימות מוחלטת, ונקרא שהוא "מקים התורה" ו"מקים" היינו "מקבל", כמו שהביא על זה הרמב"ן את הפסוק "קיימו וקבלו היהודים", ש"קיימו" היינו "קבלו"…

והלא זה הוא מה שיסד לנו הרמב"ן הנ"ל, שעל ידי כשלון בעבירות מפני תאותו, או חסרון בקיום מצוות עשה מפני עצלתו, אין חסר בזה כלום בקבלת היהדות שלו, ואם כן פשיטא ליה לרבנו ה"אחיעזר" זיע"א שאין זה חסר כלום בקבלת היהדות והתורה והמצוות של הגוי הבא להתגייר, כשאומר שמרגיש בעצמו לעת עתה תאוה לאיזה עבירה, ואינו יכול להתגבר עליה, בדיוק כמו שמרגיש העבריין כשיצרו תוקפו, ואינו מתגבר לעיו אז, ובעידנא דיצר הרע לית דמדכר ליצר הטוב…".

מזרח שמש

בספר מזרח שמש (לרב נתנאל מעודד, רבה הראשי של הקהילה הספרדית בהונג קונג) בקונטרס בענייני גירות יט, ד, מביא את דעת האחיעזר, ואת הסתייגות הדבר אברהם (להלן), ואת דברי המשמר הלוי, ולבסוף מביא שהרב עובדיה יוסף נטה לפסוק כאחיעזר:

"והנה כל האמור לעיל הוא בגוונא כשאומר בפירוש שדין חד מדאורייתא או מדרבנן אין הוא מקבל על עצמו, אבל בגוונא שקיבל עליו כל המצוות, אלא שאנו יודעים שבחלק מהאיסורים יכשל מפני שיצרו תוקפו, ואפילו הוא עצמו יודע שישכל אחר כך בעבירות לתאבון, כתבו האחרונים לדון בכמה אנפי, ובראשית הדברים יש להביא מה שכתב האחיעזר שם וז"ל… עכ"ל האחיעזר. ומבואר מדבריו דדוקא כשבשעת קבלת המצוות התנה המתגייר שאינו רוצה לקבל על עצמו מצוה אחת, אז יש לדון דאין זה קבלה ולא הוי גירות, אבל באופן שקבל על עצמו את כל המצוות, אף על פי שיודע כבר בשעת קבלתו שלא יעמוד בחלק מהאיסורים ויכשל בהם, הרי זה נחשב לקבלה וחלה הגירות.

אמנם דבריו צריכים ביאור לכאורה, שבתחילה כתב בפשיטות שגם אם בשעת קבלתו יודע שיעבור לתיאבון הרי זה נחשב קבלת מצוות, ואילו בהמשך כתב שאם אנו יודעים שיאכל טריפות וכדומה, הוי אומדנא דמוכח דקבלתו לאו כלום הוא. ואולי כוונתו לחלק בין לתיאבון לבין כשידוע שיאכל אחר כך במזיד, או לחלק בין איסורים דרבנן לבין אכילת טריפות או שמירת שבת וכדומה. או כוונתו שיש הבדל בין אם חושב לעבור איסורים, לבין גר המתגייר לפנינו וברור לנו שיעבור, וצריך ביאור…

ובאמת בשו"ת דבר אברהם (ח"ג סי' כח) כתב להגאון בעל אחיעזר וז"ל… עכ"ל הדבר אברהם. מבואר מדבריו שהוא מסתפק בזה לענין בדיעבד. אבל לכתחילה סבר שאין לקבל כהאי גוונא גרים.

ובספר משמר הלוי (בכורות סי' כז) האריך בבאור דברי האחיעזר, ותורף דבריו דכוונת האחיעזר היא דווקא באופן שהמתגייר באמת מקבל על עצמו את כל המצוות, אלא שיודע ומכיר בעצמו שבתקופה מסויימת לא יוכל לעמוד בניסיון ויכשל לתיאבון בדברים מסויימים, וכהאי גוונא מיקרי קבלה. וכתב שזה דומה למה שהבאנו להלן בסמוך מהאגרות משה שדן בכהאי גוונא בגר שיודע שלא יוכל לעמוד בניסיון של ממון או אם יאנסוהו לעבור עבירה יכשל בה, וכתב שם מכמה צדדים להקל הגירות חלה כהאי גוונא, ועיין שם היטב בדבריו…

העולה מדבריהם דדווקא באמירה מפורשת של הגר שאינו מקבל על עצמו דבר אחד מהתורה – לא חלה הגירות, אבל באומדנא שכך יהיה, ושהגר לא יוכל לעמוד בניסיון – לית לן בה, ומקבלים אותו להתגייר, ועיין עוד להלן…

יב. הנה העולה מכל האמור עד כאן, דגר שקבל על עצמו עול מצוות ופירש שמקבל על עצמו הכל חוץ ממצווה אחת, לדעת האחיעזר והבית יצחק יש להסתפק אי חלה גירות בדיעבד או לא, ולדעת האגרות משה וכך גם נראה מהדבר אברהם שם, לא חלה הגירו אפילו בדיעבד.

ואם לא התנה במפורש שאינו מקבל, אבל ברור מתוך העניין שלא ישמור מצוה אחת במזיד, וכגון כהן שרוצה לגייר את אשתו הנשואה לו בערכאות. דעת שו"ת מלמד להועיל להקל בזה כדי להציל מאיסורים, וכך גם בשו"ת היכל יצחק, ודעת האגרות משה להחמיר דלא הוי גירות כהאי גוונא.

ובגוונא שהגר קיבל על עצמו מצוות, אבל חושב בליבו לעבור על איזה איסורים לתיאבון, צידד האחיעזר להקל, דאכתי חשיב קבלת מצוות, והדבר אברהם מסתפק בזה, ומדברי האגרות משה נראה דכהאי גוונא לא חשיב קבלת מצוות ולא הוי גירות. ומרן הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א כתב דלא שבקינן פשטותיה דהאחיעזר מספקו של הדבר אברהם, ונראה שנוטה להקל בזה. אבל באופן שדעתו לעבור במזיד ובשאט נפש, משמע שגם לדעת האחיעזר אין להקל לגייר כהאי גוונא

אבל באופן שברור לנו באומדנא דמוכח ומעל לכל ספק דהגר אינו מתכוון כלל לשמור תורה ומצוות, וכך נראה מתוך ההתנהגות שלו לפני ואחרי הגירות, נראה דלדעת כל הפוסקים אין לקבל גר כזה כלל וכלל, כיון שכהאי גוונא אין זה נחשב שקבל על עצמו מצוות, וכמו שבארנו לעיל בארוכה, וקבלת מצוות מעכבת בגירות לרוב הפוסקים, וגם לדעת ר"ש קלוגר לכל הפחות מדרבנן היא לעיכובא.

ובגדר קבלת מצוות חידש האגרות משה דסגי בקבלה להתנהג כפי שיהודים שומרי תורה ומצוות מתנהגים. עוד חידש דאם הגר התנהג בשמירת תורה ומצוות בפנינו – זה עצמו נחשב כקבלת מצוות.

והנה מכל המבואר בפרק זה יש ללמוד על הקושי הגדול בקבלת גרים בזמנינו, ולכן טוב עשו בקהילות ארם צובא שתקנו שלא לקבל גרים כלל, וכמו שכתבנו במבוא לקונטרס זה, עיי"ש.

אמנם מצד שני, נראה מכל הנ"ל דכל שאין אומדנא ברורה שהגר בודאי לא ישמור מצוות, חלה הגירות לפחות בדיעבד. ולכן נראה דקשה מאוד לבטל גירות ללא אומדנא ברורה מאוד שאכן לא היתה כוונת הגר לכל לשמור מצוות, וכמו שהבאנו לעיל מדברי האגרות משה. גם מדברי הגאון אחיעזר נראה שסבר כך, וגם היקל הלכה למעשה בגיורים שהיו בזמנו שלגבי חלק מהם היה ברור שהגר לא ישמור את כל המצוות, והיה חשש ברור שיעבור עליהם לתיאבון, ובכל זאת היקל לקבל את הגירות הנ"ל. ועיין עוד בזה בפרק הבא לגבי גירות קטנים, ובמה שהבאנו מדברי האחיעזר שאין להרעיש על זה כל כך.

גם האגרות משה, אף שהחמיר בכל הנ"ל, כתב בתשובה (אגרות משה יו"ד ח"א סי' קנ"ט ד"ה 'אך בכלל'): "וברוב הגרות שבמדינה זו שבשביל אישות, אין מקבלין המצות אף כשאומרין בפיהן שמקבלין, דהוא כנודע שמרמין, דהא לא תהיה עדיפא מבעלה שהוא מופקר ועובר על כל דיני התורה. אך מכל מקום אולי גיורת זו תקבל המצות, ולכן איני אומר בזה כלום לכבוד תור"ה, כי יש הרבה רבנים בנוא יארק מקבלין גרים כאלו, וממילא אין לי לומר בזה איסורין, אבל אני אין דעתי נוחה, וגם דעת אבא מארי הגאון זצ"ל לא היה נוחה מזה, אבל לא אמינא איסורים בזה, וכבוד תור"ה יעשה כפי הבנתו ודעתו וכפי הדוחק. וספר אחיעזר שהביא כבוד תור"ה לא ראיתיו עדיין". מבואר מדבריו דאף דהוא סבירא ליה דכהאי גוונא אין זה נחשב "קבלת מצוות", כל זמן שמסתבר לנו שהגר יעבור על איזה מהמצוות לתיאבון, מכל מקום לא אסר דבר זה באיסור גמור".

פסק הדין של הרב דיכובסקי והרב שרמן

הרב שרמן

הרב אברהם שרמן, בפסק הדין הידוע על אותה גיורת מאשדוד, כותב שההסתמכות של הרב דיכובסקי על דברי האחיעזר שגויה, כי האחיעזר לא דיבר על מקרה שבו הגיורת התכוונה לחלל שבת בהדלקת אור לאחר הגיור. מקרה כזה הוא מסוג המקרים שעליהם אמר האחיעזר ש"ליבו בל עימו" ולכן הגיור לא חל אפילו בדיעבד, כי לא באמת קיבלה עליה עול מצוות:

"הגר"ש דיכובסקי קובע ע"פ הצהרתה של המערערת בפנינו שבהליך הגיור בשעת קבלת המצות, כוונתה היתה בברור לשמור ולקיים את כל המצות, אלא שידעה שהדבר כרוך בקשיים, על כן אמרה, שמבחינה מעשית תשמור את הדברים העיקריים של כשרות, שבת וטהרת המשפחה, ולאחר מכן תשתדל לשמור יותר, וקבלת מצוות כזו נחשבת לקבלה שלימה, וחוזק קביעה זו בדברי האחיעזר שו"ת אחיעזר ח"ג ס' כ"ו שהסיק ג"כ סך כוונתו ודאי לדברי האחיעזר שם שכתב וז"ל:

"מהאי טעמא נראה מה שחשש הרה"ג מהר"י פאזען לגייר לפי שלא ישמרו דיני ישראל כהלכה, אפשר לומר דאין לחוש לזה כיון דמקבל עליו כל המצות אף שחושב לעבור על איזה מהמצוות אח"כ לתיאבון, מ"מ אין זה מניעה לקבלת המצות, דווקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב".

ונ"ל ברור שאין לדמות דברי האחיעזר הנ"ל לנדון שבפנינו, שכן האחיעזר עצמו סייג את דבריו אלו, וקבע שם במפורש בזה"ל:

"אולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על אסורי תורה, חלול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא א"כ זהו חסרון בקבלת מצות דמעכב".

כלומר גם האחיעזר סבור שכאשר גר מקבל עליו כל המצות מתוך ידיעה בשעת קבלת המצות שיעבור על איזה מהמצות אח"כ לתיאבון, אין הדברים אמורים ביחס לאסורי דאורייתא כשמירת שבת ואכילת טריפות, ובנדון דידן הרי אמרה המערערת וכן אמר בן זוגה שהם המשיכו להדליק אור בשבת, וכן אמרה המערערת במפורש לאבה"ד ברחובות שנשאלה מדוע היא הדליקה אור בשבת, "הרי ידעת בגיור שצריך לשמור", היא השיבה שידעה אבל טענה שזה קשה בבת אחת", ועל כגון זה כותב האחיעזר במפורש שאם המתגייר ידע בברור שיעבור אח"כ על איסור תורה חמור של חלול שבת, שאני יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר ומקבל המצות. ואף אם הכריז בפיו כלפי חוץ שמקבל כל המצות, לבו בל עמו ואמדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא וזהו חסרון בקבלת מצות דמעכב.

(אחד מביה"ד המיוחד שגייר את המערערת, כבוד הרב צבי ליפשיץ שליט"א כותב בקובץ "תחומין" כרך י"ט במומר, "ביטול גיור כשקבלת המצות היתה פגומה (עמודים 138 – 125), שדן בשני מקרים של גיור שנתברר לאחר הגיור שלא שמרו מצות חמורות שבתורה, מקרה אחד שלא שמר שבת ומקרה שני שעובר על אסור משכב זכור, והביא את דברי האחיעזר הנ"ל, ובכל זאת כתב שמאחר שבנדון שבפניו שמדובר אסורים חמורים, אין להשען על דברי האחיעזר שבעצמו סייג דבריו, שכאשר מדובר באסורים חמורים יש אומדנא לחסרון בקבלת המצות שאינה שלמה.

לא נראים לי דבריו של הרב ישראל רוזן שליט"א, בקובץ תחומין הנ"ל, במאמרו "גר שקיבל תורה חוץ ממצוה אחת" שהתיחס למאמרו של הרב ליפשיץ ולמקרים שדן בהם, והסתייג ממסקנתו שביחס למקרה השני היה מקום לבטל את הגיור, וכתב שלדעתו אין לבטל את הגירות בדיעבד, משום שאין כאן התניית חוץ מדבר אחד בפני בי"ד, אלא שזוהי הערכה בלבד שהחשוד נוהג בעצת יצרו לתיאבון בלבד. הרב רוזן הגיע למסקנתו על בסיס הבנתו את חדושו של האחיעזר שמחלק בין מתנה "חוץ מדבר אחד" לתאבון, ובין מתנה כהאי גוונא מצד אי קבלתו העקרונית ואי אמונתו בתורה.

וצ"ע איך יתישב הסבר זה עם הסייג שכתב האחיעזר, "דהיכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על אסורי תורה. חלול שבת ואכילת טרפות… הוי אומדנא דמוכח שמה שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא, אם כן זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב". הרי שאם בפועל התנהגותו של המתגייר לאחר הגיור היתה שעבר עבירות חמורות, כחלול שבת ואכילת טריפות, אין לפרש שעבירות אלו שנבעו מתאבון או יצר אין הם סותרים את דבריו בשעת הגיור שקבל ע"ע באופן עקרוני לשמור על כל המצות, ולפי"ז במקרה ב' שדן בו הרב רוזן, ודאי בזה שהמתגייר המשיך לחטא בחטא חמור ונורא כ"כ כמשכב זכור, יש אומדנא דמוכח שמה שקבל ע"ע כל המצות לא כלום הוא ויש בזה חסרון של קבלת המצות חלקית דמעכבת את חלות הגיור).

לאור דבריו אלו של האחיעזר, ברור שכאשר המתגייר עבר מיד אחרי הגיור על אסורי תורה כחלול שבת, זה גלוי ואומדנא דמוכח שקבלת המצות היתה חלקית, וזה חסרון בקבלת מצות דמעכב, היינו שגם בדיעבד הגיור לא חל, ולא רק לכתחילה כפי שכתב הגר"ש דיכובסקי בבאור דברי האחיעזר. אמנם בספר דבר אברהם ח"ג סי' כ"ח בהערות שכתב לאחיעזר על חדושיו שכתב בענין הגיור וחדש את חדושו רק שבדיעבד אינו מעכב, דזה לא נאמר כשאר המתגייר מיד לאחר גיורו על אסורי דאוריתא ששבת וטריפות, כפי שכתב מפורש האחיעזר עצמו כנ"ל. הדבר אברהם שם הסתייג מעצם חדושו של האחיעזר עצמו כנ"ל. הדבר אברהם שם הסתייג מעצם חדושו של האחיעזר וכתב בזה"ל:

"כיון שבשעת הקבלה הוא חושב לעבור, עפי' לתיאבון אין זה קבלה והם תרתי דסתרי… ולכן אני נבוך למעשה בענין זה אבל יודע אני שלפעמים הנחיצות גדולה מאוד מטעמים שונים וכחא דהתירא עדיף, אלא ואפשר ששכרך על מקרים פרטים אולי יוצא בהפסד הכלל כאמרם "ז"ל קשים וכו'…

לאור כל האמור, דבריו וחדושו של האחיעזר אינם יכולים להיות בסיס הלכתי לקבוע שבנדון דנן המערערת, בקבלת המצות שבהליך גיורה קבלה עליה שמירת המצות באופן מלא ללא כל שיור, וצדק ביה"ד האזורי כפי שנברר הדבר בפניו, שהמערערת לא קבלה על עצמה מצוה חמורה ובסיסית כל כך בשמירת שבת במלואה, וכפי שאמר בן זוגה שהשנוי היחידי שהיה באורח חייהם המשות, היה בתחום שמירת טהרת המשפחה בלבד.

הערה נוספת יש לי על קביעתו של הגר"ש דיכובסקי "שהמערערת מקפידה היום על שמירת מצות, ושמדובר בגיורת צדק לכל דבר. ושאת כל מעשיה עושה באמת ובתמים. קביעה זו נסתרת מהתנהגותה של המערערת ובן זוגה".

המערערת הצהירה בפנינו שהיא מבקשת להתחתן לפי ההלכה כלומר שהיא מבינה שע"פ ההלכה חייה המשותפים עם בן זוגה מותרים רק כשתנשא לו כדת משה וישראל בחופה וקדושין, גם בית הדין המגייר בהחלטתו בכ"ב בסיון תשנ"ט מצוה על המערערת ובן זוגה שעליהם להתחתן מיד, ובפועל ומאז ועד היום היא ממשיכה לחיות עם בן זוגה בלא חופה וקדושין, וזאת למרות העובדה, שמבחינה פרוצדורלית היא יכולה להנשא לבן זוגה, לאחר שקבלה הסכמה מרב רושם נשואין שמוכר ע"י הרבנות הראשית לרשום אותה לנישואין, ואף יהיה מוכן לערוך להם החופה והקדושין, מתוך שהוא סומך על ביה"ד שגייר אותה. לזאת ניתן לומר שמדובר בגיורת צדק לכל דבר.

לאור כל האמור, לכאורה, יש לדחות הערעור, אולם אקבע את עמדתי הסופית בערעור, לאחר שאקבל את תשובותיו של הגר"ש דיכובסקי שליט"א לכל השגותי על פסק דינו.

אברהם שרמן".

הרב דיכובסקי

הרב דיכובסקי שסבר שאין לבטל את גיורה של אותה גיורת, טען שלא ניתן להוכיח בוודאות שברגע קבלת הגירות בבית הדין היה בכוונתה לחלל את השבת לאחר הגיור, וכל מה שהאחיעזר סייג וכתב שמעכב בגיור זה רק כשברור לנו שכך היה בדעת המתגייר בעת קבלת המצוות:

"חזרתי ועיינתי בנושא זה, לאחר שקבלתי את השגותיו של כבוד עמיתי הגר"א שרמן שליט"א. לאחר העיון, אינני חוזר בי.

אפרט את דברי בקיצור:

א. נושא קבלת גרים, ענינו קודם כל בצד העובדתי. רק לאחר שמסכת העובדות ברורה, ניתן לפנות לתחום ההלכתי. אנו עוסקים כאן במה שהתרחש לפני שנים, בפרק זמן של דקות בודדות, וליתר דיוק: בפרק זמן של פחות מדקה. באותו פרק זמן קצרצר, צריך לקבוע מה היה בראשה ובלבה של המתגיירת. כיצד ניתן לקבוע בודאות, מה חשבה המתגיירת באותו רגע קריטי? לכל היותר, ניתן להעלות ספק. אבל, אין בספק שלנו, להוציא מידי ודאי, של ביה"ד לגיור.

ב. אנו עוסקים כאן, לא בלכתחילה – אם לקבל את המערערת לגיור – אלא בדיעבד – האם הגיור שנעשה תקף.

כאשר מדובר בדיעבד, ישנן אמות מידה הלכתיות שונות, וכפי שהרמב"ם עצמו מפרט (בפי"ג מהלכות אסורי ביאה י"ד – י"ח), כי לא היו מקבלים גרים בימי דוד ושלמה, "ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בי"ד הגדול חוששין להם, לא דוחים אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתן".

בהמשך (הלכה י"ז), קובע הרמב"ם כי גר כזה בדיעבד נחשב לגר. גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הר"ז גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגויים, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד ע"ז הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין. ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן, ואף על פי שנגלה סודן".

נשותיהן של שלמה ושמשון עבדו עבודה זרה – כך מפורש בתנ"ך. גירותן היתה מפוקפקת מלכתחילה, כלשון הרמב"ם: 'והדבר ידוע שלא חזרו אלו, אלא בשביל דבר'. בנוסף: 'הוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות עבודה זרה שלהן'. ועוד יותר: 'לא על פי בית דין גיירום'. יש כאן שלושה חסרונות גדולים. אין לי ספק, כי אם היתה באה גירות כזאת לפני בית הדין ברחובות, היו פוסלים אותה, ללא כל בעיה. יתכן, וגם אני הייתי מצטרף לכך. אף על פי כן, רואה אותן הרמב"ם, כישראליות לכל דבר. ומוסיף בהלכה י"ד: 'אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה' נשאו נשים נכירות בגיותן'. כלומר, אסור להעלות על הדעת, אפשרות כזו. ובעצם, למה לא? אין מנוס ממסקנה כי בדיעבד, אינו כלכתחילה. ולא ניתן לפסול גיור בדיעבד, לאחר שנעשתה.

ג. ה"אחיעזר" שעליו נסמכתי מסייג את דבריו, רק כאשר "ברור הדבר שבודאי יעבור אתה כן על איסורי תורה… ואנו יודעים בבירור שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו. הרי אומדנא דמוכח, שמה שאומר שמקבל עליו המצוות לאו כלום הוא".

מדובר רק בידיעה ברורה, אומדנא דמוכח. האם ניתן לומר שבנידוננו יש ידיעה ברורה ומוכחת? ואם כן, האם נתיר לה להנשא לגוי?

"הידיעה הברורה" שמדבר האחיעזר, עולה בברירותה על נשותיהם של שמשון ושלמה – ושם הרי קובע הרמב"ם שבדיעבד, יש לראותן כישראליות.

ד. יש לי גם בעיה עקרונית. גר שהתגייר בביה"ד רבני מוסמך – לא בבית דין מיוחד לגיור – ולאחר מכן יפנה לבית דין רבני אחר לצו ירושה, ושוב יפנה בתביעה לגירושין ועוד ועוד. האם כל בית דין יהיה חפשי לפשפש ביחוסו, ולקבוע שאינו יהודי? ואם ילדיו ונכדיו יזדקקו לבתי דין הרבניים – האם חייבים כל בתי הדין לבדוק את הייחוס שלהם עד לאלף דור? האם מותר לנו לענות את הגר, בכל עת שיפנה הוא או צאצאיו לבית דין רבני, לכל צורך שהוא? אינני זקוק כאן לכלל ש'בית דין בתר בית דין לא דייקי'. אני חושב שלחזור ולחטט אין ספור פעמים בענין כה רגיש, ולחזור ולפשפש גם בדורות הבאים (בעצם למה לא?) זה קצת יותר מ"לא דייקי", ויש בזה גם חשש לעינוי ולהתעללות.

סוף דבר: דעתי לא השתנתה. אינני חושב שניתן למנוע מן המערערת מלהנשא כדת משה וישראל.

שלמה דיכובסקי".

הרב חיים אירם

הרב חיים אירם, רבו של היישוב אלעזר ולשעבר דיין בבית דין מיוחד לגיור, פרסם מאמר על דעת האחיעזר בעניין קבלת מצוות בגיור, שבא לשלול את ביטול הגיור של הרב שרמן, שהתבסס במידה רבה על הבנתו בדעת האחיעזר.

מסקנתו של הרב אירם היא שכל זמן שהגר מתכוון בכנות להצטרף לעם ישראל, אף שיודע שייאלץ לעבור עבירות לתאבון, אין פגם בגיורו. וכל מה ששלל האחיעזר הוא מקרה שבו ניכר שליבו של הבא להתגייר כלל אינו כנה בקבלת היהדות, ואינו מתכוון לקיים אף מצווה משום שהוא אינו מעוניין באמת לקבל עליו עול תורה ומצוות. לכן לא הייתה עילה מוצדקת לפסול את גיורה של המתגיירת על סמך דעת האחיעזר:

"בחורף תרע"ב [1911/12] כותב מי שהיה רשכבה"ג בקהילות מזרח אירופה, ובעולם היהודי בכלל, נשיא מועצת גדולי התורה, הרב חיים עוזר גרודזנסקי, [תרכ"ג- ת"ש] תשובה הנחלקת לשני חלקים מבחינת זמן הכתיבה, הקובעת מסמרות בתחום קבלת הגר בכל הקשור לחקירת מניעיו ותקפות קבלת המצוות להן הוא נדרש. 

התשובה המופיעה בתשובות 'אחיעזר' חלק ג, סימן כו,  מובאת לאחר מכן כמעט על ידי כל מי שעסק בנושא מאחרוני זמננו, כשרובם ככולם משותפים בהבנתה, למרות קשיים שמתעוררים למקרא התשובה. לאור מרכזיות סמכות הפסיקה של ה'אחיעזר' מן הראוי לתת לתשובה זו מקום עיון בהיותה אבן פינה להבנת יסודות חשובים בגיור.

תשובה זו עמדה במרכז פסק הדין של אחד מדייני בית הדין הגדול בשנת תשס"ח, בבואו לפקפק על מעשי הגיור הנעשים בבתי הדין המיוחדים לגיור של הרבנות הראשית לישראל.

התשובה בנויה באופן סדור ביותר, מניתוח המקרה, דרך העיון בסוגיא ביבמות ובראשונים, עד להלכה למעשה בהכרעה שונה בשני זמנים עקב השתנות מציאות החיים ברוסיה וגרורותיה בכלל ובחיי היהודים בפרט. 

נשתדל לעיין כפי יכולתנו בחלקיה השונים של התשובה, ולהעלות מתוכה את העיקרון המרכזי שהובא בדברי הפוסקים  שנסמכו עליה ועל יסודותיה.

יא. 'וכל רצונו הוא להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה'

אלא שאגב דיונו של הגרי"ש אלישיב בדברי הרמב"ם, באותה התשובה, הוא מנהיר עיניים כיצד יש להבין את דברי האחיעזר, ומתורצות תמיהותינו המסורות לעיל.

הגרי"ש תמה על מיקום הלכה ברמב"ם. בפרק יג בהלכות איסורי ביאה, פירט הרמב"ם את תנאי ופרטי הגרות. ואם כך הלכה שכתבה הרמב"ם בפרק יב שם: 'כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה והעבדים כשישתחררו הרי הן כישראל לכל דבר' , אם עניינה של הלכה זו להורות דין נחרץ בגיור של 'ויקבלו עליהן כל המצות…' ולא חלקן, לא כאן מקומה של הלכה זו , אלא בהלכות סדרי הגיור למעשה, בפרק שלאחר מכן?!

[אגב נעיר כי לדעת הגרי"ש זצ"ל מה שכתוב ברמב"ם בפרק יג הלכה ד על קבלת עול תורה אינה מסדר הגיור המחייב, ויש מה להאריך בזה ואכמ"ל] 

וזו לשונו שם: 

'הנה בנידון להלכות גרות כל תנאי ופרטי הגרות שנה לנו הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג ושם מקומו, ואם היה כוונת הרמב"ם בזה שכ' כאן בפי"ב "ויקבלו עליהן כל מצות שבתורה" להורות דין בהלכות גרים היה שונה לנו פרקו בפי"ג'. 

ומה שמסביר הגרי"ש ברמב"ם, ינהיר עינינו גם בהבהרת דברי האחיעזר. וזו לשונו: 

'וע"כ צ"ל דכוונתו דהנה לפי המבואר בפי"ג יש שני סוגי גרים, 

גר הבא להתגייר ללא כל עילה וכל רצונו הוא להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה, הא חדא, 

ויש גר הבא להתגייר בשביל דבר מהבלי העולם, ודינו אם כי לא דוחין אותו אבל גם אין מקרבין אותו עד שיתראה אחריתו וחוששים לו עד שיתברר צדקתו כמ"ש בפי"ג… 

וזה מ"ש הרמב"ם עכו"ם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצוות [היינו באופן שאין לנו ספק בכנות רצונו להסתופף בקהל ד'] …  הרי הן כישראל לכל דבר שנא' הקהל חוקה אחת יהי' לכם כו'. וז"פ.

ומה שהרב אלישיב מחלק בדברי הרמב"ם, הם הם דברי האחיעזר!   הפיסקא המבארת בדברי האחיעזר את דינו של מי שחסרה קבלת המצוות שלו, עוסק בגר העומד בפנינו ויש בו 'תרתי לרעותא:

א. 'שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה חלול שבת ואכילת טריפות

ב. ואנו יודעים בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו'

אבל אם 'לבו עמו' ואין לנו ידיעה ברורה על כוונת סתר להרויח מהגיור רווח כזה או אחר, והוא רוצה להצטרף לעם ישראל בברית ובכניסה תחת כנפי השכינה, אין צורך כלל לחשוש לחסרון בקבלת המצוות אף אם בדעתו לעבור לתיאבון! 

ודברים אלו מבוססים מפורשים בדברי האחיעזר לעיל בפסקא ד , ומאששים את הסברנו שם.

ממילא, 'אחרי הרעוואלוציע' ששינתה את חוקי המעמד האישי, ואיפשרה יצירת משפחה שלא בדרך הדתית אלא די ב'דרך ציווילי'  כבר משתנה דינה של הבאה להתגייר: שוב אינה צריכה להתגייר לשם הכרה בנישואיה, ודבר לא תרויח מגיורה לעניין מעמדה האישי. ספק כנות הלב הוסר, וממילא אין צריך לחשוש 'עד שתתברר צדקתו' 

ואם קבלת המצוות נעשית בפני בית הדין בלא שיור והתניה, ממילא אף שבדעתה לעבור לתיאבון בנשיאת ה'נטען' עליה, מי שכבר נשוי לה, לא מהווה דבר זה כחסרון בקבלת המצוות, ונחשבת אליבא דהאחיעזר בכלל אלו שכתב עליהם הרמב"ם 'ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה' ואין לחשוש שלא לקרבו עד שתיראה אחריתו וכו'

ושרירים וקיימים דברי האחיעזר, כי כשבא לפנינו מתגייר שלפי ראות עיני בית הדין אינו מתגייר לשם טובת הנאה או רווח כזה או אחר, האפשרות  שיעבור עבירות לתיאבון לא תפגום בשלמות קבלת המצוות שמקבל בפני בית הדין בעת גיורו.

כל החשש וההמתנה 'עד שתיראה אחריתו' ותתברר צדקתו, כדי לברר לנו את כנות גיורו, איננה אלא במי שיש לנו – מלבד החשש  שיעבור עבירות לתיאבון לאחר הגיור- ידיעה ברורה שלא לשם שמים נתגייר.  אך אם נחסרת מאתנו ידיעה זו, ובעיני בית הדין לשם שמים בא העומד לפנינו, הרי קבלת המצוות בפנינו אינה נחסרת אף בידיעה שייכשל במעבר עבירות לתיאבון [וכלשון האחיעזר 'אף שבדעתו לעבור']. 

במקרה הנדון בבית הדין הגדול לא היה כלל דיון במניעי הגיור של המתגיירת, כביכול כל הדיון נסוב רק על שלמות קבלת מצוותיה, ועל כן לא היה כל מקום להבין כפי שהרב שרמן הבין בדברי האחיעזר. במקרה שאין אומדנא ברורה על מניעים זרים בלב המתגייר, ונראה כי התהליך מתבצע בכנות הלב, דברי האחיעזר ברורים ומאירים, שאין כל חסרון ופסול באופן קבלת המצוות כפי שמתואר במקרה שהובא בפני בית הדין הרבני הגדול באותו דיון. 

הביטוי המצוי בדברי ה'בית יוסף' והשגור בפי העוסקים בגיור 'ומכאן [ממעשה דהלל והגר שנתגייר לשם דבר] יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני בית דין' נאמר בדברי הבית יוסף בהלכות גרות פעם אחת בלבד,  ועל דבר אחד בלבד: על מה שבית הדין בודקים אותו, כלומר כנות הלב במניעי הגיור. אין הבית יוסף מתייחס  ל'ראות עיני בית הדין' לגבי אומדנת שמירת המצוות לאחר הגיור. 

עיני בית הדין צריכות להיות פקוחות לעניין אחד: כנות הרצון ומניעי המתגייר. אם רואה בית הדין כי אין לפניו 'מי שמתגייר רק לפנים' , ולבו של המתגייר עמו, ומקבל מצוות בפני בית הדין ללא תנאי ושיור, אף אם ידוע לנו כי בדעתו לעבור לתיאבון , אין צורך לפקפק בכנות גיורו 'כי באומרת שכונתה לשם גירות לש"ש ואין אומדנא דמוכח להיפוך מקבלים אותה…'

יב, 'שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו

בעת אשר אנו נדרשים לקרב את  העולה לישראל, וכל שכן כשהוא צאצא לאב או סב יהודי,  בין אם מגיע לכאן מתוך תשוקת הלב, ובין אם מצטרף ליושבי הארץ  כעב נידף ברוח נסיבות הזמן, והוא כאן כאזרח שווה זכויות, לא יוסיף לו הגיור דבר, והוא מצטרף אלינו בחובות המוטלות על כל אזרח,  יהיו לנו דברי האחיעזר כהדרכה לעורר כנות הרצון וכמיהה להצטרף לעם ה' שהם היסוד בקבלת הגרים, ולהביאו שיקבל עליו בעת הגיור עול תורה בשלמות, אף כי הזמן והסביבה והחברה עלולים להטותו מדרך התורה שהתחייב לה, לא לדחותו, אף לקרבו, גם כדי שלא נטה אותו אל גיור אשר לא כדת, גם כדי שנוכל להרבות נישואין כדמו"י בארץ וגם 'כשאנו שמקבלים אותם באהדה מתקשרים הם בלב שלם עם העם היהודי וגם עם עצם היסודות של דת קדשנו' [כדברי הרב אונטרמן שם]

מאירה לנו הדרכת  הגרא"י אונטרמן זצ"ל , על פי דברי האחיעזר, כפי שהובאה לעיל, כי : 'מתברר לנו הקו הנכון היאך לגשת אל עניין הגירות בנוגע לקבלת המצוות, שכשנראה לנו כי מקבל הוא עליו לשמור המצוות בתום לב [כנות הכוונה] זוהי קבלה נכונה, ואין מקום לייגע אותו…' 

'שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו' והכל לפי ראות עיני בית הדין את לב המתגייר".

הרב הרצוג

הרב יצחק אייזיק הרצוג, בפסקים וכתבים ו, כה, ה, נוטה לחלק כחילוקו של האחיעזר בין מי שמתנה 'חוץ מדבר אחד' למי שמתכוון לעבור על אחת המצוות לתיאבון, אך לא מזכיר בדבריו את האחיעזר, וגם לא אומר זאת בהחלטיות אלא כנטייה לדבר:

"ה. כבוד תורתו מעיר בצדק, שהואיל וידוע לנו שלא יפרשו זה מזה, ואם כן הרי זה כאילו היא אינה מקבלת על עצמה איסור זה של גיורת לכהן, והרי אומדנא דמוכח הוא כתנאי מפורש, והדבר תלוי בשיקול הדעת בטיב האומדנא…

ואף על פי כן, יש מקום להסתפק בזה, שמא הדין הזה הוא דווקא בתנאי מפורש, שאמנם יש כאן אומדנא חזקה שלא תשמור דבר זה, אבל זהו משום שיצרה כופה אותה, היינו המסיבות שאינה יכולה להתגבר עליהן, ותעבור על זה לתיאבון, אבל אין זה שיור בעצם הגירות, שזהו רק כשהיא מתנה שלא תחול הגירות לענין זה ושלדבר זה תהא כנכרית, ויהא מותר לה מן הדין, ואם כן היא באה לעשות – שיור תנאי בגירות, ואין גירות לחצאין. אבל זו איננה משיירת בגירות, אלא שאנו יודעים שאף על פי שיודיעו לה שמהיום והלאה תהא גיורת ויחול עליה האיסור להזקק לכהן, והיא אינה מוחה, לא תוכל להתגבר ויודעת שתחטא – זה לא נקרא שיור בגירות. כך אפשר לומר. ואף על פי כן אין הדבר ברור וצ"ע".

החולקים על האחיעזר

דבר אברהם

בשו"ת דבר אברהם (לרב אברהם דב כהנא שפירא, נולד בשנת התרל"א [1870]) ג, כח, מביא את ההשגה ששלח לאחיעזר כשזה האחרון שלח לו את ספרו 'אחיעזר' חלק ג'. בהשגתו הוא תמה על חידושו של האחיעזר שגם כשהגר צפוי שלא לקיים את כל המצוות, הגם שמחמת 'תיאבון', ניתן לגיירו.

למעשה הדבר אברהם מסתפק אם לקבל את חידושו של האחיעזר, ומסיים "לכן אני נבוך למעשה בענין זה, אבל יודע אני שלפעמים הנחיצות גדולה מאד מטעמים שונים, וכחא דהתירא עדיף, אלא שאפשר ששכרן של מקרים פרטים אולי יוצא בהפסד הכלל":

"מה שכתבתי להגאון הגדול מוהה"ר חיים עוזר גראדזענסקי מווילנא זצ"ל, בקבלי את ספרו היקר "אחיעזר" ח"ג.

אחר דרישת שלום הדרת גאונו כו' בספרו היקר "אחיעזר" ח"ג שכבדני בו, הביא הדרת גאונו פנים להיתרא בגירות בזמננו, שרובם ככולם הם לשם אישות, דאין מקבלין אותן לכתחילה, ואם קבלוהו הדיוטות חוששין לו עד שתתבאר צדקתו לדעת הרמב"ם ושו"ע (פי"ג מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ז, יו"ד רסח סי"ב), ובזמננו ברובן דרובן אנו יודעין למפרע שלעולם לא תתבאר צדקותם, ואפילו אם נתפוס דבדיעבד כולם גרים הם בהחלט חוששני שאין זה שייך בזמננו לטעמים אלו.

א) דיסוד הדבר דבדיעבד כולם גרים הם, אף על פי שאינם מתכוונים לגירות אמיתית, ובלבם לשם אשה וכו' הוא משום דכיון שנתגיירו וקבלו עליהם, חזקה הוא דאגב אנסייהו גמרי וקבלו, כמו שכתב הריטב"א בחידושיו ליבמות (כ"ד.) ובנימוקי יוסף שם…

והנה בתליוהו וזבין דזביניה זביני, שהוא המקור ליסוד זה דאגב אונסיה גמר ומקני, הסבר הדבר ברור דכיון דאינו יכול להסיר מעליו את האונס אלא בהקנאת הדבר הנדרש ממנו, אם על ידי שיחתום על שטר או קנין אחר בפני עדים, אם שימסור ליד המאנס ויודע שאחר מעשה הקנין או המסירה לידו לא יוכל עוד להוציא מידו, אם מצד שהוא אלם… לכן גמר ומקני… אבל אם יודע האנוס שכעבור האונס יכול הוא להוציא מיד המאנס, בודאי לא גמיר ומקנה מתחילה, ואם כן מאי שייך לומר גבי גירות 'אגב אונסיה גמר וקיבל', הרי בידו הוא שלא לקבל בלבו ושלא להחזיק אחר כך בדיני היהדות! ומי יכריחנו על זה? ומאי סברא היא לומר חזקה דגמר וקבל?

וצריך לומר דקיימי בגרים שבימי שלמה וכו', שהיתה יד ישראל תקיפה, מכל מקום כיון שנפשו חשקה באשה זו, ועליו לדור עמה (ובסביבה יהודית), וידוע לו שאם לא יתנהג ביהדות ולא ידקדק בדיניה לא תאבה האשה לדור עמו (והסביבה היהודית לא תקלטהו) ולא יוכל להשיג את מאויו אלא על ידי קבלת עול היהדות והתנהגות בכשרות, אגב אונס זה גמר ומקבל. וזה היה שייך רק בזמניהם, בימים מקדם דאכשורי דרי, מה שאין כן עכשיו, שגם אשה זו וגם חלק גדול מהסביבה אינם נוהגים ביהדות, וגם אחר הגירות לא יהא אנוס כלל משום צד לקיים מצות התורה, לא שייך לומר 'אגב אונסיה גמר ומקבל', כיון דבלאו הכי נמי ישיג מאויו.

ב) ועל דבר מה שיש שכתבו דאין לבו ענין עם מה שחושב בלבו, דדברים שבלב לא הוי דברים, זה היה שייך רק בימים מקדם, אבל עכשיו איך נשלה את נפשינו כשאנו יודעים ברוב המקרים באומדנא דמוכח שלא יקיימו אחר כך את המצוות, ואין לבם כלל לזה, ובדאיכא אומדנא דמוכח אף דברים שבלב הוו דברים, כמו שהזכיר גם הדרת גאונו בשם בית יצחק.

ג) דתנינן בבכורות (ל:) עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו. ריב"י אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים, וכן פסק הרמב"ם… וכיון שברוב המקרים הם נטענים זה על זה, או בא עליה, דאסורים לישא אחר הגירות מדרבנן… אין שום נדנוד ספק בדבר שאפילו אם יקבלו עליהם כל המצוות, בכל זאת איסור דרבנן זה בודאי לא יקבלו, שכל עצמם לא באו להתגייר אלא כדי לישא זה את זה, והיא לא רק אומדנא דמוכח, אלא ודאות גמורה דכולנו סהדי לה.

אחר זה ראיתי שגם הדרת גאונו עמד על זה, אלא שיצא לדון בכחא דהיתרא דדין זה דאם אינו מקבל אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים – אין מקבלין אותו, הוא רק במתנה שלא לקבל, ושיהיה מותר לו דבר זה, דאין שיור ותנאי בגירות. אבל כשמקבל עליו כל המצות אלא שבדעתו לעבור לתיאבון – אין זה חסרון בקבלה, אוני חוכך בזה. כיון שבשעת הקבלה הוא חושב לעבור אפילו לתיאבון, אין זו קבלה, והם תרתי דסתרי, אלא שיש לומר דרק לכתחילה אין מקבלין אותו בשביל זה, אבל בדיעבד אינו מעכב. לכן אני נבוך למעשה בענין זה, אבל יודע אני שלפעמים הנחיצות גדולה מאד מטעמים שונים, וכחא דהתירא עדיף, אלא שאפשר ששכרן של מקרים פרטים אולי יוצא בהפסד הכלל, כאמרם ז"ל 'קשים כו".".

להורות נתן

גם בשו"ת להורות נתן (לרב נתן גשטטנר, נולד בשנת התרצ"ב [1932]) ג, פד, מקשה על חידושו של האחיעזר, ובשונה מה'דבר אברהם', כותב שאין לסמוך על חידושו כלל:

"וראיתי בשו"ת אחיעזר שם, שכתב לחדש דהא דאמרו שאם מקבל עליו כל המצוות חוץ מדקדוק אחד, דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל, ושדבר זה יהא מותר לו מן הדין, דבכהאי גוונא אין מקבלים אותו, דאין שיור ותנאי בגירות, ואין גירות לחצאין. אבל אם קיבל עליו כל המצוות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון – אין זה חסרון בדין קבלת המצוות, עיי"ש.

ולעניות דעתי מלבד דעל פי סברא היא זרות גדולה לומר שאם חושב לעבור על המצוות יהא נחשב כקבלת המצוות, והלא המצוות כולן לא ניתנו אלא לעשותן, ודוקא בישראל אמרינן דאע"ג שעבר עבירה לא פקע ממנו דין ישראל, ואע"פ שחטא – ישראל הוא, שהרי כבר נעשה ישראל משעה שנולד או משעה שנתגייר, ואין ישראל יכול להפקיע מעצמו דין ישראל, מה שאין כן בגר, אם מקבל על עצמו המצוות על מנת שלא לקיימן, מה קבלת מצוות יש בזו? ואיך נעשה ישראל בלא רצון לקיים כל המצוות? ומלבד הסברא, הנה כן משמע גם מהא דבכורות (ל:) תנו רבנן… חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו, עיי"ש. והנה בדברי חבירות נראה פשוט דלא מקרי קבלת דברי חבירות אלא אם מקבל עליו לקיים ולעשות את כל הזהירות שהחברים זהירין בה, ובודאי דלא סגי אם קיבל עליו את כולן על מנת שלא לעשות את מקצתן, דאם לא כן איך איכא חזקת טהרה בבגדי חבר, וכמבואר באורך ברמב"ם… ודילמא הוא חבר שלא קיבל על עצמו לעשות את הזהירויות שהחברים רגילין בהן, וחשב לעבור לתיאבון על מקצת מן הדברים. וברמב"ם שם מבואר שכשמקבלין אותו חוששין לו כל ל' יום עד שילמד ויהא רגיל בטהרות, ואחר ל' יום משקבל עליו דברי חבירות הרי בגדיו טהורין, וכל אוכלין ומשקין טהורין…

וזה פשוט לענ"ד, עד שאני תמה על הגאון אחיעזר ז"ל שרצה לחדש דבר זר בלי שום ראיה. ואף שאינני כדאי, נלע"ד שאין לסמוך על סברא זו כלל. ועיין רמב"ן (תבוא כ"ז כ"ו) דארור אשר לא יקים וגו' נאמר רק כשכופר בעיקר המצוה, אבל לא כשעובר לתיאבון, עיי"ש. אבל לענין קבלת עול מצוות בגר – כל שאינו מקבל עליו לעשותם בפועל – לא הוי קבלה".

משנת הגר

בספר משנת הגר (לרב משה קליין, בנו של בעל ה'משנה הלכות') ב, יד, כותב הרב קליין ש'הסכמת האחרונים' נגד חידושו של האחיעזר, ובהערה כז שם מוכיח זאת מסתימת דבריהם של כמה אחרונים שלא חילקו כדבריו. אמנם כפי שיבואר להלן, מרובם אין כלל ראיה שחלקו על האחיעזר, וכפי שנכתב לעיל, רק הדבר אברהם (המסתפק בדבר) ו'להורות נתן' חלקו עליו בהדיא:

"יש שכתב שהלכה זו שאם קיבל עליו עול מצוות חוץ מדבר אחד אינו גר, היא רק כאשר מתנה בעת קבלת הגרות שחובת קיום מצוה זו כלל לא תחול עליו, ומעיקר הדין יהיה פטור מלקיימה, אבל אם דעתו להתחייב בכל המצוות אלא שאין רצונו לקיימן בשלימות – אין פסול בגרותו, אלא אם כן נראה מדבריו שאין רצונו כלל להמנות על כלל עובדי ה'. אכן, הסכמת האחרונים שאין הדבר כן, וכל שאין בדעתו להקפיד בשמירת המצוות כולן, אין תוקף לגרותו".

בהערה כז כתב:

"רהיטת כל הפוסקים הנ"ל – שו"ת בית יצחק (שם). דבר אברהם (הנ"ל). שו"ת אגרות משה (שם וביו"ד סי' קנז). שו"ת צור יעקב (סי' כז), שו"ת חלקת יעקב (ח"א סי' יג, יד), שו"ת דברי יציב (ח"ד סי' קסח), ושו"ת להורות נתן (ח"ג סי' פג), שלא פירשו בזה כסברת האחיעזר, ולדבריהם הלכה זו מתפרשת כשפוטה, דכל שמקבל עליו עול מצוות ומגלה דעתו בפני בית הדין שכוונתו להבטל מאחת מהן, ואין רצונו לקיימה, אף שהיה זה מחמת יצרו הרע המתגבר עליו – אין כל תוקף לגרותו".

אמנם כאמור, נציין שמלבד ה'דבר אברהם' ו'להורות נתן', שאר הנמנים כאן לא מזכירים במפורש את דברי האחיעזר, ולא זו בלבד אלא שמדברי האגרות משה[2], חלקת יעקב[3] צור יעקב[4] ודברי יציב[5] אין רמז לכך שחולקים על חידושו. כמבואר בהערות כאן.

גירות כהלכתה

בספר גירות כהלכתה (לרב שמואל אליעזר שטרן, מבית דינו של הרב וואזנר) ב, יא, כותב שרוב הפוסקים חולקים על האחיעזר וסוברים שכאשר ידוע שהגר צפוי לעבור עבירות לתיאבון – אף בדיעבד הגירות לא חלה. ובהערה הפנה ל'דבר אברהם' ול'להורות נתן', ולפלא שהתעלם מכל הנ"ל שנקטו כאחיעזר:

"אם הוא אומר שבאופן עקרוני הוא מוכן לקבל על עצמו עול המצוות, אך בפועל הוא ידע שלא יקיים חלק מהמצוות מאיזו סיבה שהיא, דעת רוב האחרונים היא שאין כאן גירות אפילו בדיעבד, ויש מי שמצדד להקל בדבר, אמנם יש חולקים על דבריו. ואם אחר כן ימלך בדעתו ויסכים לשמור תורה ומצוות – יצטרך לעבור שוב את תהליך הגיור".

ובהערה כב שם כתב:

"עיין היטב בשו"ת דבר אברהם ח"ג סי' כ"ח, מה שכתב לפקפק טובא בדברי האחיעזר הנ"ל, וכן בשו"ת להורות נתן ח"ג סי' פ"ד וח"ה סי' ס"ג, שהרחיב את הדיבור בנידון זה".

משפט גרים

בספר משפט גרים (לרב שמואל בלמס) ה, ו, הביא למעלה את דברי האחיעזר שמחמיר בגיור של גר ש'לבו בל עמו', ובהערה הביא את חידושו של האחיעזר לקולא, ושה'גירות כהלכתה' כתב שהדבר אברהם ולהורות נתן חלקו עליו:

"כתב בשו"ת אחיעזר, היכא שמתנה שלא יקבל עליו המצוות, וכן כשברור הדבר שבוודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה, חילול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כוונתו, שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא מוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצוות לאו כלום הוא, וזהו חסרון בקבלת המצוות דמעכב".

ובהערה ו שם כתב:

"כתב בשו"ת אחיעזר… אף שחושב לעבור על איזה מהמצוות אחרי כך לתיאבון, מכל מקום אין זה מניעה לקבלת המצוות… ודבריו המה חידוש גדול בנידון זה. כן כתב בגירות כהלכתה (פרק ב' סעיף י"א), ועוד כתב שם "אם הוא אומר שבאופן עקרוני הוא מוכן לקבל על עצמו עול המצוות, אך בפועל הוא יודע שלא יקיים חלק מהמצוות, מאיזו סיבה שהיא, דעת רוב האחרונים שאין כאן גרות אפילו בדיעבד, ויש מי שמצדד להקל בדבר, ואמנם יש החולקים על דבריו. ואם אחר כך יימלך בדעתו ויסכים לשמור תורה ומצוות, יצטרך שוב את תהליך הגיור. ע"כ. עי' בשו"ת דבר אברהם… מה שכתב לפקפק בדברי האחיעזר הנ"ל, ועיין בשו"ת להורות נתן… שהרחיב את הדיבור בנידון זה".

מאידך, בסעיף י' שם מביא את דברי האחיעזר בסתמא ללא חולק:

"כתב בשו"ת אחיעזר, דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצוות חוץ מדקדוק אחד מדברי סופרים, דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל, ושיהיה מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו, דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין. אבל במי שמקבל עליו כל המצוות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון – אין זה חסרון קבלת המצוות".

המביאים את המחלוקת ללא הכרעה

הרב בצלאל זולטי

בכתב העת תורה שבעל פה (שנת תשל"א) במאמר "בדיני קבלת גרים" עמ' ל"ה, מביא הרב בצלאל זולטי את דעת האחיעזר, ואת דחיית ה'דבר אברהם' את חידושו, ולמעשה כותב שמדברי שניהם עולה שכאשר ליבו של המתגייר בל עמו בקבלת המצוות, הגיור לא חל כלל, ולכן מסיק ש"בקבלת גרים אין ללמוד ממקרה אחד למשנהו… כי הבעיא העיקרית היא כאמור עובדתית גרידא, לקבוע בבירור כוונתו של המבקש להתגייר":

"… אמנם בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' כו מביא בתוך דבריו חידוש גדול, וז"ל: " ומהאי טעמא נראה…". הרי שאם מקבל עליו כל המצות, אלא שבשעת הקבלה הוא חושב לעבור על איזה מצוה לתיאבון – אין זו מניעה בקבלת המצות, ודוקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו, זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב.

אולם כבר השיב על דבריו בשו"ת דבר אברהם ח"ג סי' כח, וז"ל…". גם הגאון בעל אחיעזר, לאחר שמביא את חידושו הנ"ל הוא מסיק: "אולם היכא שברור הדבר…". וכן כותב הגאון בעל דבר אברהם, ח"ג סי' כח הנ"ל….

הרי ברור מדברי הגאונים הנ"ל, דהיכא שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה, כגון חלול שבת ואכילת טריפות וכדומה, ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות – לאו כלום הוא, וזהו חסרון בקבלת המצות דמעכב, ואין כאן גירות כלל.

ולפי זה, בקבלת גרים אין ללמוד ממקרה אחד למשנהו, ואין מקום לקולות ולחומרות בקבלת גרים, כי הבעיא העיקרית היא כאמור עובדתית גרידא, לקבוע בבירור כוונתו של המבקש להתגייר, שאם אינו מתגייר רק לפנים, ולבו בל עמו, הרי גם לאחר המילה והטבילה הוא נשאר נכרי כמו שהיה, ואין כאן גירות כלל".

ברית אברהם

בספר ברית אברהם רסח, ג, ו, מביא את דברי האחיעזר, את דברי ה'דבר אברהם' ו'להורות נתן', את פרשנות ה'משמר הלוי' על האחיעזר, את דברי הרב עוזיאל והרב פיינשטיין שתומכים בעמדת האחיעזר, את דברי ה'משנת הגר' שסובר שהצור יעקב, ערוגות הבושם וכו' חולקים על האחיעזר, ובסופו של דבר מסיק שהכל לפי ראות בית הדין, שאם הוא מתרשם שכוונת הגר לשם שמיים ונראה שרוצה לקיים המצוות אך מביע חשש שלא יצליח לקיים את כולן – יש לקבלו:

"הגר"ח עוזר כתב בשו"ת אחיעזר לחדש דין מחודש בזה"ל… ובשו"ת דבר אברהם להגר"א שפירא, אב"ד קובנא, במכתבו להאחיעזר, כתב וז"ל… וכעין זה הקשה בשו"ת להורות נתן, ע"ש. ועיין בספר משמר הלוי חגיגה, ובספר אמרות משה להגר"מ זכריא ברזם, מה שכתבו ליישב דעת האחיעזר בזה. עוד עיין בשו"ת משפטי עוזיאל ובשו"ת אגרות משה ח"ג, שפסק בזה כעין מה שכתב בשו"ת אחיעזר. אולם בספר משנת הגר כתב שהסכמת כל הפוסקים אינה כן, וכל שאין בדעתו להקפיד בשמירת המצוות כולן, אין תוקף לגרותו בלא לחלק בין אם כוונתו שלא לקבל מצד שאינו מסכים לקבל לבין אינו מקבל מפני החשש שלא יוכל להתגבר על יצרו. ובהערה שם מציין שכן העלו בשו"ת צור יעקב, ובשו"ת ערוגות הבושם, ובשו"ת מנחת יצחק ובשו"ת חלקת יעקב, ובשו"ת דברי יציב ובשו"ת להורות נתן, שלא הסכימו לסברת האחיעזר, ולדבריהם הלכה זו מתפרשת כפשוטה, דכל שמקבל עליו עול מצוות ומגלה דעתו בפני בית דין שכוונתן להבטל מאחת מהן, ואין רצונו לקיימה, אף שהיה זה מחמת יצרו הרע המתגבר עליו – אין כל תוקף לגרותו.

והנראה לעניות דעתי שהכל לפי ראות עיני בית דין, כמו שכתבו בב"י ובש"ך כאן, ואם בית הדין רואים שרוצה הגר להתגייר לשם שמים, והחשש שמבטא הגר בפניהם אינו מורה על אי רצון לקיים המצוות, ראוי לקבלו. כדרך שמצינו שפסקו כעין זה בשו"ת דברי מלכיאל ובשו"ת מלמד להועיל ובשו"ת הר צבי ובשו"ת משפטי עוזיאל".

סיכום

לסיכום, דעת האחיעזר שכאשר הגר מקבל על עצמו את המצוות, אלא שבשעת הגירות הוא יודע שיתקשה לשמור על כל המצוות, וכפי הנראה יעבור על חלקן לתיאבון – אין זה פוגע בקבלת המצוות שקיבל על עצמו, וניתן לגיירו. אך אם בשעת הגירות ישנו 'אומדנא דמוכח' שהוא כלל לא מתכוון לשמור שבת, לאכול כשר וכדומה, ולמעשה "ליבו בל עימו" בקבלת המצוות אלא "לפנים" (מן השפה ולחוץ) – הרי שאין גיורו גיור.

ראינו כמה אופני פרשנות בדבריו, כאשר לדעה המקילה, שכמותה נקטו שו"ת 'והשיב משה', הרב אונטרמן, הרב שאר ישוב כהן, הרב יהודה הרצל הנקין, 'משמר הלוי' ועוד, והיא הדעה המרכזית, גם כשמדובר על עבירה חמורה שהוא צפוי לעבור לתיאבון, כמו חילול שבת, אם אמנם הוא עושה זאת לתיאבון, כגון בשל דוחק הפרסנה שלדידו מאלץ אותו לעבוד בשבת, עדיין אין כאן פגיעה בקבלת המצוות, ורק אם כלל אינו מתכוון לשנות את אורחות חייו שבהם נהג בהיותו גוי, ולא קיבל המצוות אלא לפנים – אין גיורו גיור. וישנה פרשנות מחמירה לדבריו, לפיה רק כאשר הגר מעריך שהוא צפוי לעבור על מצוות שאינן מהבסיסיות ביותר, ולתיאבון – גיורו גיור, אך אם מתכוון לעבור על עבירות חמורות כחילול שבת או אכילת נבלות, גם אם עושה זאת לתיאבון – אין גיורו גיור.

מנגד, ה'דבר אברהם' הסתפק אם לקבל את חידושו של האחיעזר, ואילו ה'להורות נתן' שלל את חידושו של האחיעזר מכל וכל, והביאום להלכה כמה פוסקים כמו 'משנת הגר' (לרב מנשה קליין) ו'גירות כהלכתה' (לרב שמואל אליעזר שטרן), אך כאמור, דעת רובם הגדול של הפוסקים אינה כן.


[1] אולי צריך לומר 'ממקומו'.

[2] הרב מנשה קליין מזכיר את דברי האגרות משה בשתי תשובות, באחת, יו"ד א, קנז, האגרות משה כלל לא דן בשאלת אדם שקיבל עליו המצוות אך חוטא בחלקן לתיאבון, אלא במי שכלל לא קיבל עליו מצוות, ולגביו הוא כותב שגיורו אינו גיור:

"בגר שאנן סהדי שלא קבל מצות אף שאמר בפיו שמקבל ז' דעשי"ת תרפ"ט ליובאן. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מהר"ר שמעון טרעבניק שליט"א הגאב"ד האדיאץ.

במה שנסתפק כתר"ה אם גר שלא קבל עליו מצות אם נחשב גר, פשוט וברור שאינו גר כלל אף בדיעבד. וכן הורה אבא מארי הגאון זצלה"ה הלכה למעשה בסטראבין בעובדא כזו שאינו גר כלל בין לקולא בין לחומרא, שקבלת מצות בגר מעכב, כדאיתא ביו"ד סי' רס"ח סעי' ג'. ואף אם אמר בפיו שמקבל מצות, אם אנן סהדי שאינו מקבל עליו באמת אינו כלום. וגר שמהני לשם אישות בדיעבד, איירי שבשביל האישות קבל עליו מצות באמת והוא ברור ופשוט. וכל זה אמר אבא מארי הגאון בפירוש אז כשהורה. ובכלל איני יודע טעם הרבנים הטועים בזה דאף לדידהו עכ"פ איזה תועלת הם מביאין בזה לכלל ישראל שמקבלין גרים כאלו, דודאי לא ניחא ליה להקב"ה ולעם ישראל שיתערבו גרים כאלו בישראל. ולדינא פשוט שאין זה גר כלל. ידידו, משה פיינשטיין".

בתשובה נוספת שהוא מזכיר, הנמצאת בחלק יו"ד א, קס, כותב הרב פיינשטיין שכשאשה מתגיירת כדי להתחתן עם חילוני ש"מחלל שבת ומופקר להרבה מצוות", אין זו קבלת מצוות ולדידו אין לקבלה, ומלמד זכות על המקבלים אותה, שאולי כיוון שיש מיעוט קטן שמקבלות באמת, וגם היא אמרה בפני בית הדין שמקבלת – הרי ש'דברים שבלב אינם דברים' וגיורה תופס. אחר כך כותב שאם רואה שיהודים רבים מחללים שבת, ולכן היא סבורה שכשבית הדין אומר לה שצריך לשמור שבת זה הידור בעלמא – גיורה תקף, כיוון שבסופו של דבר מבחינתה קיבלה עליה את כל המצוות ולא אמרה 'חוץ מדבר אחד. הרי שקשה מאד עד בלתי אפשרי לטעון מכאן שהאגרות משה חולק על האחיעזר וסובר שהמקבל עליו המצוות אך מעריך שיעבור על מקצתן לתיאבון, גיורו אינו תקף:

"בדבר הגרות שהיה אצל ראביי קאנסעוואטיווער שלא היה בקבלת מצות כראוי והטבילה לא היתה לפני הב"ד אלא לפני נשיהם. הנה פשוט שהגרות אינה כלום, דהא קבלת מצות מעכב הגרות, ואפילו קבל כל דיני התורה חוץ מדבר אחד מעכב… ולכן בעצם יש לפקפק על הגרות שיש רבנים שמקבלין, הא אנן סהדי ברובן שאין מקבלות המצות, כדהוכיח סופן, וגם שלא תהא עדיפא מבעלה היהודי שנתגיירה בשבילו, שהיא רואה שגם הוא מחלל שבת ומופקר להרבה איסורין. אך עכ"ז יש מקום לומר שהוא גרות בדיעבד מאחר שאמרה לפני הבית דין שמקבלת מצות התורה, ואירע גם כזו שמקבלת באמת, לכן אולי דנין אף באלו שאין שומרת אח"כ דיני התורה שברור לנו שאף בעת הגרות לא קבלה בלבה, רק כדברים שבלב. אף שלדידי לא מסתבר שבשביל איזו יחידות לסלק האנן סהדי ולהחשיב לדברים שבלב אבל אולי זהו טעמייהו ויש עכ"פ מקום לזה.

ועוד יש מקום לומר טעם גדול דמה שבעלה שנתגיירה בשבילו הוא מחלל שבת ומופקר בכמה איסורין עושה, שהיא סבורה שאין חיוב כ"כ לשמור המצות, וא"כ הוא כגר שנתגייר בין העכו"ם, שמפורש בשבת דף ס"ח שהוי גר אף שעדין עובד ע"ז עיין שם. והטעם משום שקבל עליו להיות ככל היהודים שנחשבה קבלה, אף שלא ידע כלום מהמצות, דידיעת המצות אינה מעכבת הגרות. ורק בידע ולא רצה לקבל הוא עכוב בגרות, דהא א"צ ללמד כל התורה כולה קודם שנתגייר דרק מקצת מודיעין. ולכן אף שהב"ד אמרו לה שצריך לשמור שבת חושבת שהוא רק הדור בעלמא אבל גם מי שאינו שומר השבת וכדומה טועה לומר שהוא יהודי כשר, נמצא שלטעותה קבלה כל המצות שיהודי מחוייב שהוא גרות אף שמחמת זה לא תקיים עכ"פ המצות, וזהו טעם שיש בה ממש להחשיבה לגיורת, והוא למוד זכות קצת על הרבנים המקבלים שלא יחשבו עוד גריעי מהדיוטות".

[3] בשו"ת חלקת יעקב יו"ד קנ, מגיב לדברי ה'מנחם משיב' שדן אודות גוי הבא להתגייר מחמת אישות. מדברי ה'חלקת יעקב' מוכח שהגרים שעליהם כתב שגיורם אינו תופס, הם לא כדוגמת הגר שעליו מדבר האחיעזר, שמקבל עליו עול המצוות ורק חוטא לתיאבון, אלא הם כלל לא מקבלים עליהם עול מצוות. הנה ציטוט מדבריו:

"ואני אשתומם מאד על המראה – כי הרבנים היושבים בערי הפריצות במערב אירופא אין יכולים לרמאות את עצמן באשר יודעים בטוב, אשר רובא דרובא גרים כאלו, הם אשר נדבקו נפשם בישראל להתחתן ורוב הישראלים הללו הם פושעים ואין רוצים כלל לידע מיהדות כשרות שבת נדה, כל המצות הם עליהם למעמסה, והם רק יהודי לאומי, ויודעים בטח אשר גם הנכרית אשר למראית עין מתגיירת, לא תתנהג כלל בשום יהדות, כיון שגם בעלה היהודי הלאומי אינו יודע כלל מזה. וא"כ באופן כזה הדבר פשוט אצלי, אשר אף בדיעבד לא הוי כלל גירות כיון דקבלת עול מצות היא מהדברים דמעכבים אף בדיעבדואיזה קבלת מצות יש, אם אנו יודעים אשר הם מצחקים ומזלזלים בשבת בנדה ובכשרות?… ובני"ד אנו יודעים בטח אף בשעת גירות שאין כוונתם להתגייר לגמרי, כיון שגם החלק השני, זה היהודי, מתלוצץ מכל ואינו רק יהודי לאומי, ומכל שכן שכלתו הנכרית הבאת להתגייר. ואף אם נאמין לה שכוונתה אמת להיות יהודית, לכל היותר כוונתה להיות לאומית, בלי שבת, נדה ושאר מצות, כמו בעלה. וגירות כזו אף בדיעבד לא מהני, כמבואר בתוספות הנ"ל כיון שלא נתגיירו לגמרי. ובטוטו"ד סי' ר"ל ועוד אחרונים שכרכרו בזה, אם מותר לגיירם לשם אישות דוקא באופן שיש לחשוב אשר כוונתם להיות גרים גמורים רק הסבה היתה לשם אישות, בזה יש לפלפל, אבל כשאינם רוצים להתגייר לגמרי, רק ליהודים לאומים בלא קבלת מצות, אף אם כוונתם אמת לא מהני הגירות אף בדיעבד".

[4] בשו"ת צור יעקב (לרב אברהם יעקב הורוביץ) א, כז, נשאל על יהודי שחי עם גויה וילדה לו, ובלחץ הוריו ביקש לגיירה, האם ניתן לגיירה. תשובת הצור יעקב שאם ניכר שכוונת המתגיירת לשם שמיים – אפשר לגיירה על אף שזה גיור לשם אישות וכו', מחשש להתבוללות אם לא יתגיירו, אך אם ניכר שאין כוונתה לשם שמיים אלא " רק לפנים להפיס דעת אבותיהם – הוי טובל ושרץ בידו" ואין לגיירה. אמנם אין מכאן ראיה שה'צור יעקב' מסכים עם האחיעזר, אך רחוק הדבר מלומר שיש כאן ראיה שחולק עליו, בעוד שנשמע מדבריו שאם הגר באמת מתכוון להיות יהודי ולשמור מצוות, אלא שיודע שיתקשה לשמור את כולן וכנראה יעבור על חלקן – גיור זה ודאי תקף בדיעבד, ואולי אפילו יש לגייר כן לכתחילה כשיש חשש התבוללות. אך ודאי שאין ראיה שחולק על האחיעזר בזה.

"לידידי הה"ג מו"ה אלטיר שפירא נ"י אבד"ק ויקנא בטשרנאוויץ.

בדבר שאלתו באחד הדר עם הנכרית זה כמה שנים, וילדה לו בנים ועתה רוצה לגיירה עם הבנים ולישא אותה בחופה וקידושין כדת משה וישראל כדי לעשות רצון אביו ואמו. והביא משו"ת אבן יקרה ח"ג סי' צ"ח שהביא משו"ת פאר הדור לרמב"ם ז"ל… ע"כ אם יש בזה חשש שיצאו ח"ו לתרבות רעה אם לא נתיר, יש מקום לצדד להיתר אם יש אומדנא שכונתם לשם שמים. אך בעיקר הדבר לענ"ד על כל פנים זה דוקא אם באמת רצונם להחזיק דת קדשינו, אבל כפי הנראה שהוא מפריצי זמננו ואפילו כשתתגייר לא תקבל עליה עול כל המצות להתנהג בדרכי בנות ישראל הכשרות א"כ אין זה גירות כלל. כמבואר בש"ס בכורות (ל' ע"ב) נכרי שבא לקבל ד"ת חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו אף שהשמיטוהו הפוסקים עיין בגליון רש"א ביו"ד סי' רס"ח. י"ל דנלמד ממה שכתבו דבשעת טבילה מודיעין אותו מקצת מצות חמורות ומקצת קלות מבואר שצריך לקבל עול המצוה ובלא זה לא הוי גר. וא"כ הדבר פשוט שאם לא יקבלו עליהם לנהוג בדת ישראל הכשרים אין לגיירה, כיון שידענו שמגיירת רק לפנים להפיס דעת אבותיהם הוי טובל ושרץ בידו. ואם נראה דעתם באומדנות מוכיחות שלשם שמים מתכונו – אז אולי יש לצדד להתיר אם יסכימו לזה גדולי הדור ולא אסמוך על דעתי לבד".

[5] גם בשו"ת דברי יציב לא מזכיר כלל את האחיעזר וחידושו. הוא דן שם על דבר "השאלה בכהן הדר עם הנכרית ובאה להתגייר, האם מקבלין אותה, אי הוי קבלת עול מצוות שלה קבלה כיון שממשכת לדור עם הכהן". תחילה דן בתוקף איסור גיורת לכהן, לקראת סוף תשובתו כותב שבמקרה זה של גיורת לכהן, כיוון שבשעת הגיור כוונת הגיורת לחיות עם כהן, ואינה מקבלת על עצמה את האיסור של כהן לגיורת, הרי שאין כאן קבלת מצוות כלל כיוון שיש כאן תרתי דסתרי, והרי זו כאומרת 'חוץ מדבר אחד'. אך במקרה שעליו דיבר האחיעזר, אין כל ראיה שיסבור שהגיור לא חל אם אנו אומדים שסיכוי רב שיחלל שבת וכדומה:

וזו לשונו שם: "ומ"מ בכי האי גוונא דחזינן שמחזיק בעבירה בשעה שבא להתגייר, וכטובל ושרץ בידו הוא, ודאי דלא מחשיב מה שמקבל סתמא עול המצוות. דמעשיו סותרים את דיבורו וכגירי אריות הוי, ד'את אלוהיהם היו עובדים'. ובודאי שצריכים לומר לו שעליו לפרוש מהעבירה, וכשלא יקבל עליו אינו גירות כלל. משא"כ כשאין העבירה בידו בשעת קבלת הגירות ואינו עובר עליה, והוא מקבל עליו עול מצוות בפני ב"ד. וכשאנו חוששים שיעבור על התורה, בודאי מכשול הוי לגבי הגר גופא, שכיון שקיבל עליו מצוות עפ"י התורה נתחייב בכל המצוות, ולזה אין לב"ד ליזקק לו, וז"ב. ומזה הטעם שם ביבמות כ"ד ע"ב אחד גירי אריות וכו' עיין שם, שבדיעבד הוי גירות, אבל לכתחלה אין מקבלין שאנו חוששין שיהיה מכשול להם ודו"ק.

ומיושב בזה המדרש… כשהיו ישראל עומדים על הר סיני בקשו לגנוב דעת עליון וכו' ויפתוהו בפיהם וכו', שתמה בבית יצחק שם דהרי לא הוי קבלה בלב עיין שם. ולפי דברינו אתי שפיר, דהתם לא היתה העבירה בידם. ואדרבא מהמדרש יש סייעתא שמקרי גירות בכה"ג, שקבלה תליא בפה היכא דאין המעשה סותר בשעת קבלה, ודו"ק.

וא"כ לנידון דידן דלהרבה שיטות היא תעבור לאחר גיורה על איסור זונה דאורייתא, ולפי מה שצידדנו י"ל שבני"ד לכו"ע הוי דאורייתא שעשאה זונה בבעילתו בנכריותה. ועכ"פ איסור דרבנן הוי. וכל גירותה הוא כדי להמשיך ולדור עם הכהן, והעבירה בידה בשעת גירות, א"כ ליכא כאן קבלת המצוות, ופשיטא שאין לגיירה והגירות לא חל כלל".

אולי יעניין אותך

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן