פרשתנו ממשיכה את הסיפור שהחל בפרשה שעברה, בו עם ישראל חטא עם בנות מואב, וקם פנחס והרג את נשיא שבט שמעון שזנה עם כזבי בת המלך צור.
הסיפור הזה מצריך התבוננות בכל שלביו:
- תחילה – מדוע עם ישראל חטא עם בנות מואב? הרי במצרים עם ישראל שמר על עצמו. לשאלה זו ענינו בשבת שעברה…
- אמצע – חז"ל מבארים כי נתעלמה ממשה הלכה "הבועל ארמית קנאין פוגעים בו', ולכן פנחס עשה מעשה. הלכה זו קשה מאד. כיצד ניתן להפקיר את החוטא לידי קנאים? אם הוא אכן חייב מיתה יש להענישו בבית דין ע"פ סדרי דין ודיני ראיות? ואם לא מגיע לו למות- אז מדוע מתירים את דמו? יתרה מזו, יכול החוטא לעמוד על נפשו ולהרוג את הקנאי- ולא להתחייב בהריגה, כי הוא הציל עצמו מדין רודף!
- סוף – אם הפרשה ממשיכה את הסיפור משבת שעברה, אז מדוע התורה מחלקת אותו לשתי פרשיות?
ניתן להרחיב על כל שלב, וננסה לתמצת.
אכן, מדינה מתוקנת חייבת להתבסס על מערך חוקים איתן ויציב. אסור לנו להתיר את דמם של הנאשמים הפוטנציאליים בטרם עת. כפי שחז"ל שלימדו במשנה במכות: "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית רבי אליעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם רשב"ג אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל".
לכן, הגמרא בירושלמי (סנהדרין פ"ט ה"ז) אומרת: "פנחס שלא ברצון חכמים עשה", יש במעשה שלו עקירת הסדר הרצוי במלכות ישראל.
אולם, לעיתים בשעות חירום ישנה הדרכה "עת לעשות לה' הפרו תורתך- ועל כך נאמר במשנה (ברכות ט, ה) "רבי נתן אומר הפרו תורתך (משום) עת לעשות לה'".
המקרים בהם ניתן לחרוג מהסדר מופיעים במשנה בסנהדרין (ט,ו): "והַגּוֹנֵב אֶת הַקַּסְוָה וְהַמְקַלֵּל בַּקּוֹסֵם וְהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית, קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ {כג}. כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטֻמְאָה, אֵין אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין {כו}, אֶלָּא פִרְחֵי כְהֻנָּה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לָעֲזָרָה {כז} וּמַפְצִיעִין אֶת מוֹחוֹ בִּגְזִירִין".
ניתן להבין כי המכנה המשותף לכל המקרים הוא חילול הקודש וה'. גם במדינה שדוגלת בסדרי השלטון יש תקנת חירום המאפשרת לממשלה לבצע פעולות לא ע"פ הסדר הראוי, ותוך רמיסת זכויות הפרט. ההיתר להרוג את החוטא הוא לא ע"פ בית הדין הוא בגדר 'הלכה ואין מורין כן'! משהו ביניים, תחום אפור. אם הוא בא להיוועץ עם בית הדין האם מותר לו להרוג אז אסור להם להתיר לו. הוא מעצמו צריך להיות נאמן לקנאותו הגמורה – והתורה רק תחפה עליו, אך לא תורה לו לכתחילה. וגם חלון ההזדמנויות לפעול בבעילת ארמית הוא מצומצם: צריך להיות בפני עשרה ובשעת מעשה.
מתברר, כי התורה מעידה כי היא מודעת לאפשרות שבמקרים מסוימים לבו הטהור של היהודי יבער בו נוכח חילול ה'- והיא תגבה אותו לאחר מעשה, כי הוא באמת לא שלט בקנאות הטהרה שדחפה אותו לזה.
קנאות וכהונה
אם נשאל:
- האם היו אנשים במהלך ההיסטוריה שעשו כמעשה פנחס?
- האם מישהו יכול להעיד על עצמו שיש לו קנאות טהורה לשם שמיים?
נגלה שיש אחד שנפשו הייתה מכוח של פנחס – אליהו הנביא.
הקנאות היא תכונה הרואה את העולם במידה אחת – מידת הדין. בשני גוונים: שחור ולבן. בשני מושגים: כשר וטמא. כך היו רשב"י, כך היה פנחס, אליהו וגם יונה הנביא שמכוחם.
יש משהו חיובי בקנאות שזוהי התמסורת גמורה ומוחלטת, החיסרון הוא שהיא לא מתחשבת בנסיבות בעולם. לכן, היא מצויינת, אך אינה להלכה למעשה.
הפרדת הפרשיות באה להפריד בין המעשה שנבע מהתמסרות גמורה לבין תהליך הגאולה. לעתיד לבוא הקנאות,מידת הדין הופכת לשלמות, לשלום, להרמוניה בין המרכיבים השונים שבבריאה- לכהונה!!
כפי שמתבטא בחז"ל: " אמר רבי בן פזי ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה "והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונה עולם". התורה מעידה כי הקנאות לדבר ה' הופכת לכהונה. (ירושלמי)
ובמקום אחר משלים את הנקודה (בבלי זבחים קא): "אמר רבי חנינא לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי דכתיב (במדבר כה, יג) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם רב אשי אמר עד ששם שלום בין השבטים שנאמר (יהושע כב, ל) וישמע פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל וגו'". ומסביר רש"י: ששם שלום בין השבטים – בימי יהושע בשבט בני גד ובני ראובן שבנו את המזבח בעבר הירדן ובקשו שאר שבטים לעלות עליהם לצבא ושלחו את פנחס לדבר עמהם:
כלומר, מתי קיבל את הכהונה לפי רב אשי? שהצליח למנף את הקנאות ליצירת שלום.
ועל כך חותם הרב קוק (אורות הקודש ג):
"האהבה האלהית, כשהיא באה למדרגתה העליונה, מתהפכת היא לתכונה של קנאת ד', במדתה הטהורה. מדת הקנאה האלהית שרויה היא בכנסת ישראל בכלל, אל קנא שמו ואין עמו אל נכר. ומתוך כך החיים הנצחיים הם טבועים בכנסת ישראל. מדת האהבה העליונה המהותית הפועלת היא מדת החיים, וכל מאן דקני לקוב"ה לא יכיל סטרא דמותא לשלטאה ביה. באישיות הפרטית היא מדת אליהו. ולפי אותה גבורת האהבה ועומק שכלה, עוצם חילה וקדושתה, כך היא מדת גילוי אליהו האישי. ופנחס זה אליהו, צביוני הקנאה, ראש פסגת האהבה הפועלת. ובכללות כנסת ישראל שרויה היא נפשו של אליהו ואומץ חילו דפינחס קנאה, שהיא השלילה הגדולה, שהאומה שוללת כל עירוב זר, ואליהו הוא מלאך הברית"
שבת שלום
