מול תאווה לבדה ניתן להתמודד, אולם אידאולוגיה המסתירה את התאווה זה כבר סיפור אחר…
יציאת ישראל ממצרים שברה את כבלי העבדות, ושחררה את העם משלטון תרבות חומרית. המצרים ראו בדרישות הגוף חזות הכול, ושללו את קיום הצד הרוחני שבאדם. התאווה המינית חסרת הגבולות הייתה סימן היכר לתרבות מצרים שתוארה על ידי יחזקאל הנביא: "אֲשֶׁר בְּשַׂר-חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם, וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם" (יחזקאל כד, יט).
חרף תרבות הזימה, ישראל שמרו על צניעותן ובכך נגאלו. על כך דרשו חכמים: "בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים… שלא נפרצו בעריות, שנאמר 'גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום' (שה"ש ד יב), 'גן נעול' – אלו הזכרים, 'גל נעול מעין חתום' – אלו הנקבות" (תנחומא, בלק כה).
בפרשתנו אנו נפגשים עם בלעם שהכיר כי אחד מיסודות האומה הישראלית הוא ערך הצניעות, באומרו: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". בלעם הצליח להיות הראשון שהחטיא ישראל בזנות, ולהפיל את מספר החללים הרב ביותר ביחס לעונשים קודמים – 24,000!
לאור זאת, עולה השאלה:
כיצד ישראל ששמרו על צניעותם בגלות מצרים במשך 210 שנים, חטאו בזנות עם בנות מואב?
ירידה לשורש ההבדל בין עמים אלו תוביל אותנו לתשובה.
כאמור, המצרים היו בעלי תאווה חומרית, ולא הסתירו זאת. בשל כך, ישראל יכלו להתמודד עם תפיסה גלויה המנוגדת אליהם. לעומתם, המואבים היו בעלי אידאולוגיה שלצורך מימושה כל האמצעים כשרים, לרבות הזנות שהיא מנת חלקם. הם לא העלו על נס את התאווה המינית כפי שהמצרים עשו, אלא פעלו אך ורק בשם 'ערכי המוסר' שבחרו לעצמם. אם יכולנו לשאול אותם במה הם מתייחדים, הם לבטח היו עונים: "אנו עושים מה שחשוב ומה שצריך, אין לנו דבר מוגדר". פשוט אידאליסטים…
בחומש בראשית למדנו על שורשיה של האומה המואבית. בנות לוט ביקשו להעמיד זרע לאחר שסברו כי הן הניצולות היחידות. לצורך מימוש בקשתן הערכית להוליד ילדים (מואב ועמון) הן בחרו לשכב עם אביהן (!), למרות שהדבר מנוגד למוסר האנושי הבסיסי הרואה בכך גילוי עריות! הרי זה מה שצריך, לא?
בפרשתנו אנו למדים כי בנות מואב ירשו את דרך התנהגות אם אומתן. החלטת המואביות לזנות עם ישראל, לא נבעה רק מצורך לספק את תאוותן החומרית, אלא בראש ובראשונה להחטיא את ישראל! הזנות בשבילן היא אמצעי בשביל מטרה 'ערכית' ומימוש אידאולוגי – מאבק רוחני. מה יוצא להן מזה? כסף? זהב? חלילה- הן פועלות "לשם שמים", או יותר נכון ל"בעל פעור".
בניגוד להתנהלות מול המצרים, ישראל לא שמרו מרחק ממואב כיוון שלא הכירו כי כוונתם להרע. הטקטיקה שפעלו בנות מואב הייתה לפעול במסווה ובעורמה, להוריד את המחיצות בינן לבין זכרי ישראל, ואז לסלול את הדרך לפיתוי ולחטא. הזנות שמופיעה פעמיים בתולדות מואב מלמדת כי אכן קיימת תאווה חומרית בטבע המואבי. אולם, מימושה יתבצע רק בשילוב טענה אידאולוגית 'המכשירה' את המעשה. התאווה לא גלויה אלא נסתרת ונעה מכוח אידאולוגי.
מול תפיסת עולם חומרית קל יותר להתמודד, כיוון שגבולות הגזרה ברורים וההבדלים ניכרים לכל. אך, תאווה במסווה אידאולוגי של 'אידאליסטיות' מסוכנת נורא בשל ערמומיותה לטשטש את הגבולות ולהסתיר את המניע! כל זמן שהאויב גלוי וידוע ניתן להתגונן מפניו. אולם, הבעיה מתחילה לצוץ כשסוס טרויאני מתגנב לתוך כרם ישראל ומחלל מבפנים.
זוהי אחת הסיבות שזכרי מואב ועמון אסורים לעולם לבוא בקהל ישראל. המום שנמצא בטבעם מונע מהם להבחין בין טוב ורע, בין אסור למותר והם מכשירים את השרץ באופן טבעי. אולם בניגוד לזכרים, נשות אומות אלו תוכלנה להתגייר כיוון שטבען הקשה הוא בר תיקון, "מואבי ולא מואבית, עמוני ולא עמונית" (יבמות עז).