בפרשת בראשית התורה מספרת על 'גן העדן', בדרך כלל אנו מתמקדים בסיפור אודות גן העדן, אך רבים אינם שמים לב לעובדה ש'גן העדן' הוא למעשה גן שאותו נטע ה' בתוך ארץ העדן. מה אנחנו יודעים על ארץ העדן? והיכן היא נמצאת?

כדי לברר את השאלה הנ"ל, נתבונן בפסוקים שבספר בראשית^[1]:

וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים: שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב: וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת.

מפסוקים אלו אנו לומדים כמה דברים: ראשית, המושג 'עדן' והמושג 'גן עדן' אינם אותו מושג. משמעות המושג 'עדן' בלשון המקרא הוא: משובח, דשן, מעונג. כלומר ה'עדן' הוא מקום דשן ומשובח שבתוכו בחר ה' לנטוע את עצי הגן, ובגן זה שֹם את האדם כדי לעבוד את אדמתו ולשומרו.

שנית, התורה מתארת כאן תיאור גאוגרפי מדויק של התפצלות נהר העדן לאחר השקיית הגן: ראש אחד – פישון – סובב את ארץ החוילה. ראש שני – גיחון – סובב את ארץ כוש. ראש שלישי הוא החידקל, והרביעי הוא הפרת, שני הנהרות הללו מפורסמים וידועים בשמותיהם עד היום.

מסקנה: ארץ העדן שבתוכה גן העדן היא לא רק משל רוחני שנועד ללמדנו תובנות עמוקות, אלא יש לסיפור זה אחיזה במציאות הריאלית שבה אנו חיים, אחרת התורה לא היתה משלבת בתיאור גן העדן מקומות מציאותיים שאנו מכירים אותם מהעולם שבו אנו חיים.

ארבעת הראשים היוצאים מנהר העדן

התבוננות בתיאור ארבעת הראשים הללו, מעלה קושיה עצומה: הלא נהרות הפישון והגיחון, מוצאם באפריקה^[2], במרחק של למעלה מאלף ק"מ ממוצאם של הפרת והחידקל. וגם הפרת והחידקל עצמם, אינם מתחילים מנהר אחד שמתפצל לשניים, אלא ממי הפשרת השלגים של הרי אררט שבטורקיה.

אין לנו אלא להבין שלמעשה תיאור 'משונה' זה נועד ללמדנו שמיקומה של ארץ העדן נמצא בדיוק בין שני זוגות הנהרות הללו, בין הגיחון והפישון לפרת והחידקל.

ולא נתון גאוגרפי גרידה מוסרת לנו התורה כאן, אלא עיקרון חשוב, שהגן שבארץ העדן אינו זקוק להשקיה אלא הוא מוּשקה מאיליו על ידי הנהר היוצא מהעדן, בשונה משאר הארצות הסובבות את ארץ העדן, שהן זקוקות להשקיה מלאכותית, ידנית, ממי הנהרות. שני זוגות הנהרות הללו, הנילוס הכחול והלבן, והפרת והחידקל, מסמלים את ההשקיה המאומצת ממי הנהר, בהיותם שני זוגות הנהרות הגדולים ביותר שהיו ידועים בעולם העתיק שכלל את הארצות ש'מהודו ועד כוש'.

כדי להשלים את 'כתב החידה' החושף מיהי אותה 'ארץ העדן' שבין הנהרות הללו, נתבונן בפרשיה אחרת בספר בראשית, בסיומה של ברית בין הבתרים^[3]:

בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת".

'נהר מצרים' מייצג את צמד הנהרות הפישון והגיחון שמוצאם באפריקה, והם מתמזגים יחד ל'נהר מצרים', והם שגובלים את ארץ העדן מדרום-מערב. ואילו 'נהר פרת' מייצג את צמד הנהרות הפרת והחידקל, הזורמים במקביל זה לזה מהרי אררט אל המפרץ הפרסי, והם שגובלים את ארץ העדן מצפון-מזרח.

למדנו מכאן שאותה 'ארץ העדן' היא למעשה הארץ המובטחת לזרעו של אברהם, והיא הארץ שכעבור שנים הובטחה לעם ישראל^[4]:

וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ

ועם ישראל אף נצטוו לרשת אותה וליישבה^[5]:

פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת.

ארץ ישראל היא המבורכת שבארצות – כארץ העדן

ואכן אנו מוצאים פעמים רבות במקרא, שארץ כנען, שהיא עיקר הארץ אותה הבטיח ה' לאברהם, היא הארץ המשובחת והמובחרת ביותר, כלומר, היא ארץ העדן.

אמנם הביטוי 'עדן' ביחס לארץ זו נעלם, משום שבעקבות התגשמות העולם עם ירידת הדורות, גם ארץ העדן התגשמה וירדה ממעלתה, אך עדיין עדיפותה על פני שאר הארצות, בדשנה המבורך ובהשגחת ה' עליה, נותרה כפי שהיתה, וכפי שראינו, העיסוק סביבה חורז את כל המקרא כולו ותופס בו את המקום המרכזי.

ראשית, חמש עשרה פעמים מכנה ה' את ארץ ישראל, בעצמו או על ידי עבדיו הנביאים, בכינוי 'ארץ זבת חלב ודבש', שמעיד על היות ארץ ישראל מקום דשן ומובחר, שבו תנאי הגידול כה מבורכים עד שהשפע זב ונובע מתנובת הארץ, הן מהתנובה החקלאית הישירה (דבש) והן מהתנובה החקלאית העקיפה (חלב).  כינוי ייחודי זה לא מופיע במקרא ביחס לשום ארץ אחרת^[6].

בנוסף לכך, שתים עשרה פעמים התורה מעידה על ארץ ישראל שהיא 'ארץ טובה', 'ארץ טובה ורחבה', 'טובה מאד מאד', ואף 'הארץ הטובה':

וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד.

וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ.

אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם.

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.

וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.

וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת.

וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ.

כִּי ה' אֱלֹוהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ.

וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם.

שנית, אנו רואים מפרשת המרגלים שפירותיה של ארץ ישראל ייחודיים בגודלם, הברכה שורה בהם.^[7]

שלישית, מצאנו בכמה מקומות במקרא שארץ ישראל הושוותה לארץ העדן או אף לגן העדן^[8] : "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה'", וכן^[9]: "וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ".^[10]

בספר יחזקאל^[11] מתוארת ארץ ישראל כארץ הטובה מכל הארצות: "בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת".

ארץ ישראל היא המושגחת על ידי ה' – כארץ העדן

בספר דברים מתוארת ארץ ישראל כארץ שה' משגיח עליה בהשגחה פרטית ומיוחדת:

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹוהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.

במה מתבטאת השגחתו של ה' על ארץ ישראל יותר משאר הארצות הסובבות אותה? על שאלה זו עונה התורה עצמה בפרשיה המופיעה מיד לאחר מכן:

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי…וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ…הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם…וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם.

כלומר, בשונה משאר הארצות החזקות הסובבות את ארץ ישראל, ארצות מסופוטמיה וארצות הנילוס, שמתבססות על השקיית שדותיהם ממימי הנהרות העצומים שזרימתם לא פוסקת לעולם, ארץ ישראל דוקא דלילה במאגרי מים, ועיקר חיותה ממי הגשמים. מציאות זו יוצרת תלות של עובדי אדמת הארץ לירידת הגשמים, שהקביעה אם הם ירדו על הארץ וירווּהָ או לא, נתונה אך ורק להחלטת ה', בהתאם למעשיהם של בניו היושבים בה: אם שמוע תשמעו – נתתי מטר ארצכם. אם לא תשמעו – ועצר את השמים.

הרי לנו שארץ ישראל היא אכן אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ כדי "לדעת" כמה, כיצד ומתי להרוות את צימאונה בטללי ברכה, בהתאם למעשיהם של היושבים בה.

תיאור זה של השגחה מיוחדת של ה' על ארץ ישראל, דומה ומזכיר את תיאור ארץ העדן שאליו אנו נחשפים בראשית ימי האדם בארץ.

בפרשת בראשית התורה מספרת על חטא האדם והאשה באכלם מעץ הדעת, ותוך כדי סיפור הדברים נאמר:

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹוהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹוהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.

כבר ממבט ראשון ניתן להבחין בכך שה' נוהג 'לסייר בגן העדן כדי לבחון את הנעשה בו. ולכן כאשר שמעו האדם ואשתו את ה' מתהלך בגן, הבינו שעוד מעט יגיע לכאן ויבחין בהם במערומיהם, ולכן מיהרו להתחבא.

אמנם מעבר לכך שזהו המובן הפשוט של הפסוקים, הדבר גם רמוז וטמון במילה 'מתהלך'.

בכל מקום במקרא בו ננקטת לשון 'הולך', הכוונה היא שהאדם עוזב מקום מסוים כדי להגיע ליעדו – למקום אליו הוא מעוניין להגיע, וההליכה היא האמצעי לממש שאיפה זו.

לא כן הוא כאשר המקרא משתמש בלשון 'מתהלך', שם הכוונה שעצם ההתהלכות היא היא המטרה. למשל:

קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ.

הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.

כִּי ה' אֱלֹוהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ

ולכן גם בסיפור חטא עץ הדעת, ההליכה של ה' היא לא על מנת להגיע ליעד מסוים, אלא זו התהלכות בגן שנועדה לסייר במרחביו ולהשגיח על הנעשה^[12].

גירוש קין מארץ העדן – הסתרת פנים מה'

לאחר חטא עץ הדעת גורש האדם מגן העדן, כך מספרת התורה. לאן גורש האדם? האם יש לכך התייחסות בתורה?

התורה ממעטת במילים בכל הקשור לגירוש האדם מגן העדן, אמנם מהמעט שהתורה כן מגלה לנו על הדבר, אנו יכולים ללמוד שהמקום אליו גורש האדם כאשר סולק מגן העדן, הוא ארץ העדן שבתוכה היה הגן נטוע:

וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹוהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם

ומהי אותה אדמה שממנה לוּקח האדם? את זאת אנו יכולים ללמוד מסיפור ענישת קין על רצח אחיו. לאחר שה' מנסה לשדל את קין להודות בחטאו, וקין, לא זו בלבד שאינו מודה בחטא, הוא גם מחציף פנים ומשקר שאינו יודע היכן אחיו.

כעונש על חטאיו של קין, ה' גוזר עליו 'גלות' ומגרש אותו מהאדמה הפורייה שעד עתה 'נתנה כוחה לו' בעין יפה, לנדוד במדבר שלמזרח ארץ העדן, הוא המדבר הגדול שלמזרח ארץ ישראל, כפי שנראה בהמשך:

כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ.

כאשר שומע קין את רוע הגזירה, שיסולק מארץ העדן המושגחת על ידי ה', הוא נזעק:

הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי.

חרדתו של קין היא מכך שמעתה ה' יסתיר פניו ממנו. כלומר, מאחר והוא יסולק מארצו של ה', ארץ העדן המושגחת בהשגחה פרטית, חושש קין: מעתה, כשאהיה נָע וָנָד בָּאָרֶץ ואהיה במצב של הסתרת פניך ממני כי אצא מהארץ המושגחת על ידך, אהיה חשוף לסכנות וכֹל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי. ונמצא עונשי מוות ולא גלות!

רק לאחר שה' הרגיעו שישֹים לו אות וסימן לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ, נרגע קין ומקבל הדין.

וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן

קין מגורש מלפני ה' – כלומר מלהיות לפני ה' בארץ המושגחת על ידו, אל המדבר השומם שממזרח לה, הוא מקומם של הנוודים הנודדים ממקום למקום מבלי יכולת לגדל גידולים חקלאיים קבועים שם.^[13]

[1] שם י-יד.

[2] מקובל לזהות את נהרות הגיחון והפישון עם הנילוס הכחול והלבן.

וכן מסתבר, שכן נהר הגיחון סובב את כוש, וידוע שכוש נמצאת במרכז אפריקה באזור קו המשוה ששם הקרינה החזקה ביותר, מה שגורם לכהות רבה של צבע העור.

ומעבר לכך שכוש היה אחיו של מצרים (בראשית י', ו'), ומסתבר שארצו סמוכה לארצו, כשם שארץ פוט הקרויה על שם אחיו השני של מצרים, סמוכה אף היא למצרים, כפי שמוכח ממקראות רבים; גם מפסוקים רבים מוכח שארץ כוש סמוכה למצרים, כמו: "לָכֵן הִנְנִי אֵלֶיךָ וְאֶל יְאֹרֶיךָ וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד גְּבוּל כּוּשׁ" (יחזקאל כ"ט, י'), "וּבָאָה חֶרֶב בְּמִצְרַיִם וְהָיְתָה חַלְחָלָה בְּכוּשׁ בִּנְפֹל חָלָל בְּמִצְרָיִם…" (שם ל', ד') ועוד.

וכן הפישון הסובב את ארץ החוילה אשר שם הזהב, מסתבר שאף הוא מוצאו במרכז אפריקה. שאם ארץ החוילה נקראת כן על שם בנו של כוש (בראשית י', ז') מסתבר שהיא שכנה בסמוך לה, כנ"ל ביחס למצרים וכוש. ואף אם נקראה כן על שם חוילה אחיו של אופיר (שם שם, כ"ט), דבר המסתבר מצד היות שני המקומות הללו משופעים בזהב, כפי שמעידה התורה אצלנו (וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם) ובמקומות רבים אחרים ביחס לאופיר (מלכים א' ט', כ"ח. שם י', י"א. שם כ"ב, מ"ט. ישעיה י"ג, י"ב. תהלים מ"ה, י'. איוב כ"ח, ט"ז), נראה מן המקראות כי מקום מושבם באפריקה. שהרי האוניות שהעמידו מלכי ישראל להביא את הזהב יצאו ממפרץ אילת דרך ים סוף. וזוהי הדרך להגיע לאפריקה. וכן משמע שגם בכוש היו אבנים טובות (לֹא יַעַרְכֶנָּה פִּטְדַת כּוּשׁ בְּכֶתֶם טָהוֹר לֹא תְסֻלֶּה  [איוב כ"ח, י"ט]), עובדה המחזקת את ההסתברות כי ארץ החוילה המשופעת בזהב ואבנים טובות שכנה בסמוך לכוש. כמו כן יש להניח שכשם שהפרת והחידקל סמוכים זה לזה, גם הפישון והגיחון סמוכים זה לזה.

[3] שם טו, יח.

[4] שמות כג, לא.

[5] דברים א, ז.

[6] מלבד בפיהם של דתן ואבירם המתריסים כלפי משה: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (במדבר טז, יג).

[7] וזאת אפילו שבאותה העת היתה נתונה תחת זרים. אמנם לאחר שניתנה הארץ לעם ישראל, שוב לא תבורך הארץ כאשר יגלו בניה ממנה מחמת עונש אלוהי. ובכל עת שזרים יישבו בה – היא תהיה שוממה, כאלמנה-חיה צרורה הממתינה לבעלה בסבלנות ובנאמנות. הוא שאמר הכתוב (ויקרא כו, לב): "וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ".

[8] ישעיהו נא, ג.

[9] יחזקאל לו, לה.

[10] והסיבה לכך שהיא רק מושווית לארץ העדן, למרות שהיא ארץ העדן עצמה, היא משום שלאחר קללת ה' את האדמה בעבור האדם, ירדה ארץ העדן ממעלתה, אך עדיין נותרה עדיפה על שאר הארצות בכך שהיא ארץ זבת חלב ודבש, ועתידה לשוב להיות ארץ העדן, לכן הושוותה בנבואות הנחמה לעדן.

[11] פרק כ, ו.

[12] כמובן שהדברים נאמרים בדרך מטאפורית, והרעיון שהכתוב מתכוון להביע הוא השגחת ה' על גן העדן, כאילו היה מסייר בו תדיר כדי לבדוק שהכל מתנהל בטוב.

[13] כפי שמצאנו במהלך ההיסטוריה המקראית, שבאזור זה גרו בני קטורה שנודעו כנוודים במדבר: "וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" (בראשית כה, ו). למשל המדיינים (שאביהם, מדין, היה אחד מששת בניה של קטורה) נהגו לפרוס אהליהם לאורך עבר הירדן המזרחי, ממזרחה של הלשון המזרחית של ים סוף, לשם נמלט משה מפני פרעה, ועד לאזור ארצות מואב וסיחון. כפי שמצאנו בתורה ששלחו זקני מואב וזקני מדין משלחת לבלעם, ובספר יהושע מוזכרים חמשת נסיכי מדין כנספחים לארצו של סיחון מלך האמורי (יהושע יג, כא).

גם בניו של ישמעאל היו פרוסים בחלקם על פני מדבר גדול זה. כמו שבט 'קדר', מבניו של ישמעאל, שנהגו לנדוד במדבר זה (עי' ישעיהו מב, יא ומפרשים שם; ירמיהו מט, כח, ועוד).

עוד מצאנו שהעמים ששכנו במדבר זה התגוררו באהלים, לכן נקראת הדרך המובילה ממדבר זה לארץ ישראל 'דרך השכוני באהלים': "וַיַּעַל גִּדְעוֹן דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים מִקֶּדֶם לְנֹבַח וְיָגְבֳּהָה" (שופטים ח, יא).

עוד מצאנו עם או קבוצת עמים שנקראו 'בני קדם', שנדדו במדבר זה (עי' שופטים פרקים ו-ח; ירמיהו מט, כח ופרשנים שם, ועוד).