ואחרי המשך של בחינות שונות בחזיונות החיים לכל מצביהם ואופניהם ניווכח עוד, שכל רובי המפריעים והמתנגדים לה, לשאיפה לקרבת־אלוהים, שנולדו על־ידי הסתבכות החיים החומריים והרוחניים, יוכלו רק למעט לאיזה משך זמן את התגלותה ואת שלטונה על תהלוכות המעשה והמחשבה של האדם. הרב קוק כותב דברים אלה כאשר על במת התרבות האירופאית, התרבות המובילה בזמנו, צועדים לגיונות של חילוניוּת בגאון ובדגלים מונפים, כמנצחים. החוגים הדתיים בכלל וגם היהודים, היו בחשש גדול שמא לעיניהם הולך ונגמר עידן האמונה, הקודש, ואת מקומו על במת התרבות וההיסטוריה כובש החול ברבבותיו. רבים חללים הפילה הכפירה, ומבוכה קשה הייתה באשר לשאלה כיצד להתמודד עם מציאות זו. הרב קוק חווה מציאות זו גם בהיותו אדם צעיר, כרבן של זוימל ובויסק, ולאחר מכן כרבן של ירושלים ויפו. אכן, אצל אנשים רבים קיימת התכחשות ליסוד האמונה בנפש. אם יגידו לאדם צעיר ששאיפתו המרכזית היא קרבת־אלוהים, הוא יגיב בבוז ובלעג. אולם אם אנו מביטים על כללות האנושות, על התפתחותה הרוחנית והתרבותית, על דרכה ההיסטורית – אנו רואים עד כמה מרכזית שאיפת קרבת־אלוהים. היא אינה יכולה להתאיין. אפשר למעט אותה לזמן־מה, אבל בשום אופן לא לבטלה, לכבשה ולעצרה לגמרי. ואף־על־פי שפעמים תיעלם מעינינו אותה ההתרשמות המרכזית ברבים מהאישים הפרטיים שבבני־אדם, הנה משום זה לא יתעורר לנו שום ספק במהות המרכזיות של הנפש: אם נמצא אותו המשפט, האומר שקיימת באדם נפש, וממילא שיש גם שאיפה לקרבת־אלוהים, שקיימת בנפש מטבעהּ, השולט בזרם החיים של כללות האדם והעמים בקיבוציהם הלאומיים ההיסטוריים, גם במהות החיים היחידיים, האישיים הפרטיים. המבחן שלנו אינו הפרט הבודד, אלא כללות האנושות. כאשר מביטים על זרם החיים הכללי, על ההתפתחות הרוחנית והתרבותית של האנושות לאורך ההיסטוריה, רואים בבירור ששאיפה זו היא מרכזית ויסודית.

כי הלא כללות האנושיות מעידה על אופייה של הנפש הפרטית בתור חלק מהכלל. אמנם, המסגרות שביטאו אותה בגאון במשך אלפי שנים נשברות לנגד עינינו; הדוֹגמות וההגדרות התאולוגיות, הטקסים והפולחנים המעוצבים, מתבררים כשווא וכזב. אבל כאשר מבינים את מהלך האנושות בכללותה, את העולם הפנימי שהביא להתפתחות התרבות האנושית, ברור שהשאיפה לקרבת־אלוהים לא נעלמה. זה דבר שאי־אפשר לאיין אותו, אף שהופעותיו החיצוניות, המסגרות והממסדים, משתנים במהירות וברעש גדול.

באחד הסיפורים הידועים של רבי נחמן מברסלב, מתואר בן־מלך החושב שהוא תרנגול הודו, נכנס מתחת לשולחן, פושט את בגדיו ואוכל רק מן הפירורים הנופלים על הרצפה. מי שמצליח בסופו של דבר לרפא אותו, עושה זאת באופן הדרגתי: בתחילה גם הוא נכנס מעורטל מתחת לשולחן, ואוכל רק פירורים, כבן־המלך. אולם עם הזמן הוא חוזר ללבוש את בגדיו, עובר לאכול מזון רגיל ואז גם יוצא מתחת לשולחן, כאשר בכל שלב הוא לוקח איתו את בן־המלך – עד שבן־המלך, שכבר יושב בבגדיו על כיסא, לצד ידידו החדש, מבין שאינו תרנגול ('מעשיות' עמ' כו, בתוך 'כוכבי אור' י־ם תשכ"א). תהליך הריפוי אפשרי מכיוון שגם אם אדם מכריז שהוא תרנגול ומתנהג כתרנגול, זה לא הופך אותו לתרנגול. הוא נשאר אדם במהותו. הכלל קובע את הפרט. הרצון הפרטי של אותו בן־מלך להיות תרנגול, עם כל חשיבותו ועוצמתו, אינו יכול לשנות את המהות, את הכלל. כך הדבר גם בענייננו: כללות האנושיות על גילויֶיהָ הרוחניים היא זו שקובעת מהי אותה הנפש הפרטית, בתור חלק מהכלל. באופן פרטי אדם יכול להכחיש שיש בו שאיפה לקרבת־אלוהים, אך זה לא יגרום לו לשנות את מהותו, לבטל שאיפה זו. כמה שיאמרו המטריאליסטים שהאדם אינו אלא גוש של בשר, עור ועצמות, הם לא יוכלו להכחיש את המהות, את הכלל, שיש באדם נפש ובה שאיפה לקרבת־אלוהים. יכול להיות שההגדרות והביטויים הקיימים של הנפש או של השאיפה לקרבת־אלוהים לא מספיק טובים, וצריך להעמיק ולשנות אותם, לשכללם, אבל אי־אפשר להתכחש לעצם העניין.

כיום, לאחר שחלפו יותר ממאה שנה מאז פורסמו הדברים, אנו רואים כמה צודקים דברי הרב קוק. אנשי התרבות המערבית האירופאית הגדולה, כולל צפון אמריקה, כבר עשרות שנים פונים אל המקורות הרוחניים השונים ונוסעים למקומות פחות מפותחים, שמביעים דברים אלה באופן גלוי, ללא עכבות. אנשים מאוד מפותחים מבחינה תרבותית, שהתחנכו על מורשת הנאורות והתבונה, משתוקקים לדברים הפרימיטיביים ביותר ומוכנים להשתטות ולהשתתף בטקסים מוזרים וטיפשיים, חסרי כל ביסוס רציונלי, כדי למצוא רוחניות. סמים ופטריות הזיה נמצאים בשימוש לרוב, כדי ליהנות מחוויות רוחניות. השאיפה לזכות במה שהוא מעל ומעבר, מביאה אנשים לדברים לא נכונים, או אף לא ראויים ובוסריים מאוד. זו תופעה מרתקת שהתחדשה לאחר הנטייה של המטוטלת התרבותית לכיוון הרציונליזם, המטריאליזם והניסיון לבטל כל מה שאינו כך. אלא שאמונה זו התבררה כחסרה, מכיוון שהיא משמיטה את כל הבסיס הרוחני מן האדם. וזהו עלבון קשה לאדם, לומר שהוא איננו אלא גוש בשר שזור עצבים ותהליכים פיזיים. האדם היוצר, החושב, השואף, המרגיש והחולם – נעשה כמו האבן שבה הוא בועט בקצה נעלו. והנפש לא משלימה עם זה. ככל שחולף הזמן, מתברר כי גם מי שחי ופועל בתוך המערכת הרציונלית והתחרותית ביותר, אינו פוסק מלחפש הזנה וביטוי לנשמתו. החיפוש הזה, גם כשהוא תועה בנתיבים בוסריים או משובשים, מאשש את טענתו היסודית של הרב קוק: השאיפה לקרבת־אלוהים אינה עניין דתי חיצוני, אלא דחף החיים המרכזי שאי־אפשר לדכאו לאורך זמן.

בביטוי ההתרשמות המרכזית אולי רומז הרב קוק למקור השאיפה לקרבת־אלוהים, המקור הבלתי נדלה: ה'רשימו'. בתיאור בריאת העולם שמקובל בבית מדרשו של האר"י, בתוך החלל הפנוי שנוצר אחרי הצמצום, נשאר ה'רשימו' – רושם של מה שמילא את החלל לפני שהפך להיות פנוי.[317] כשם שנאמר על האדם שהוא צלם אלוהים, שיקוף, רושם של האלוהות – כך גם ה'רשימו' הכללי בעולם. רושם זה הוא מה שיוצר את הקֶּשֶׁר והשאיפה הנפשית התמידית להתאחד עם המקור האלוהי.

השאיפה לקרבת־אלוהים היא מה שמחייה את הנפש: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז). הרושם האלוהי שבנפש רוצה להתאחד עם מקורו, ובכך מניע אותה לפעולה, להטבה ותיקון. זהו גם מקור התהייה של האדם על עצמו ועל עולמו, ועל מה שמניע את העולם. בתיאור של חז"ל על הגילוי שאליו הגיע אברהם, הוא קודם כל תוהה, שואל ומחפש מיהו "בעל הבירה",[318] המקור של העולם. רק לאחר מכן אברהם זוכה להתגלות אלוהית. נפשו של אברהם הייתה מודעת לעצמה וזיהתה את השאיפה המוטבעת בה, רק שהוא לא ידע כיצד לממש שאיפה זו, ועל כן עסק בחיפושים. לעומת בני דורו, שמילאו שאיפה זו על־ידי פולחן אלילי, אברהם שובר את הפסלים. הוא מורד ונותץ את הדוֹגמות והמסגרות באופן בוטה, בדמיון מסוים לשבירת המסגרות הדתיות והמסורתיות שיש בתופעת החילון בעת החדשה. אברהם הוא המהפכן הגדול, וגם המאמין הגדול. רק לאחר שלא היה מוכן בשום אופן להסתפק בזיוף אלילי של מילוי השאיפה לקרבת־אלוהים, הוא זוכה להתגלות. אמונתו עברה שלבים של התפתחות, ומתוך השאיפה לקרבת־אלוהים שהייתה בו, התביעה הנפשית העזה, הוא זכה למצוא את "בעל הבירה".

התרשמות זו לא תתבטל, גם אם היא תיעלם מעינינו ויהיה נדמה שהיא לא קיימת – כי היא תבוא לידי שביעה לכאורה על־ידי דברים אחרים – אצל האנשים הגדולים, בעלי הנפש, היא תתפרץ ותקדם את האנושות לאמונה זכה יותר.