ומזה אנחנו באים להכרת טבעיותו של החינוך על־פי יסוד שאיפת קרבת אלוהים. בזמן שהרב קוק כתב דברים אלו, יהודים בארץ־ישראל שהיו שומרי תורה ומצוות, שלחו את ילדיהם לחינוך שאינו דתי, חינוך שיעניק לילדיהם תשתית מדעית וספרותית טובה. יכול להיות שהם גם הצטערו שילדיהם לא ילמדו תורה בבית־הספר, אבל הם הרגישו שאין ברירה. החינוך המסורתי, שמרכזו היה לימודי קודש, תורה ומצוות, נחשב למיושן ולא טוב, משתי סיבות: ראשית, הזמן הרב שהוקדש ללימודי קודש על־פי המתוכנת המקובלת של שינון וזכירה, לא הותיר זמן ללימודי מדעים ושפות, הנחוצים כדי לרכוש מקצוע ולהתמודד עם אתגרי החיים. שנית, הפדגוגיה הייתה בצורה מיושנת. החזיקו את התלמידים בכיתות צפופות ולא נקיות, וה'מלמדים', שהיו חסרי השכלה פדגוגית, היו מכים את הילדים שלא למדו היטב. כבר משה מנדלסון,[319] כמאה חמישים שנה קודם לכן, רצה לרענן את מסגרות החינוך היהודי ולהכניס בהן לימוד של השפה הגרמנית, אך ניסיונו לא צלח וספריו הוחרמו. עם תופעה זו מתמודד הרב קוק כאן, ומשיב לטענותיה: עיקר החינוך הוא חשיפת השאיפה העמוקה והמרכזית בנפש האדם, השאיפה לקרבת־אלוהים. רצוי לשפר את החינוך אם הוא נעשה באופן לא יעיל וטוב, אך העיקר הוא לענות על השאיפה העמוקה המהותית שיש בכל נפש, של ילד כמו של מבוגר.

אשר רק חינוך זה הוא נחלת העתיד של האנושיות. תוכן העתיד נקבע על־פי השאיפות, החזון, האופן בו אנו רוצים שייראה העתיד. שאיפת קרבת־אלוהים, שלעולם תהיה רק שאיפה, כי אין גבול ליכולת ההתקרבות לאלוהים – היא בגדר 'עתיד', שלעולם איננו מתמצה לגמרי בהווה. זו התקדמות בלתי פוסקת. לכן נחלת העתיד של האנושיות זו שאיפה בלתי פוסקת של קרבת־אלוהים. כמובן, לעתיד זה יהיו תכנים שונים, שיכולים להיות כלכליים, רוחניים או תרבותיים, סוציאליים או משטריים – תלוי בצרכים של אותו זמן. אבל הוא תחת אותה הגדרה של קרבת־אלוהים. כל סוג של פיתוח, שכלול והטבה הוא התקרבות לאותו עניין נשגב אינסופי, אלוהים.

למרות כל המכשולים שהוא פוגע על דרכו בימי התסיסה וזעזוע הנפשות. בתקופתו של הרב קוק מסגרות רבות נשברו והשתנו, החל מן המשטר הכללי, המלוכני, שהזדעזע והתחלף, וגם מסגרות ומוסדות של חינוך, של דת, של כלכלה ושל חקלאות כחלק מן המהפכה התעשייתית והמדעית – מסגרות שהיו די יציבות במשך עידנים רבים – הכול הלך והשתנה באופן חסר תקדים. מהפכות וזעזועים התרחשו בכל חוג. בתוך כל אלה גם מעמדה של הדת הותקף באופן חריף, היא נדחקה לשוליים על־ידי זרמים רעיוניים רבי עוצמה, ונתפסה בעיני רבים כשריד מעולם ישן שזמנו עבר. כנגד זאת קובע הרב קוק: גם החינוך הדתי, שמתבסס על השאיפה לקרבת־אלוהים, הוא נחלת העתיד. משום שגם דת היא מוסד, שככל המוסדות הוא משתנה ומתחלף. לפעמים השינויים הם לטובה ולפעמים לא; לפעמים אופן ההשתנות אינו טוב למרות שההשתנות עצמה היא טובה – אבל כל זאת לא פוגע במהות, שהיא היוצרת את התנועה הפנימית של ההשתנות. וזוהי השאיפה לקרבת־אלוהים. לכן למרות כל התסיסה והזעזועים, שבירת המסגרות ומהפכות, זוהי נחלת העתיד, וצריך לחפש את הדרך כיצד לבסס אותה באופן הטוב ביותר.

כי הלא איננו מכירים את החינוך בתור בורא דברים חדשים בנשמת המתחנך. בניגוד לזרמים ושיטות חינוכיות, שהתיימרו לברוא אדם חדש, לראות את התלמידים כחומר גלם שאפשר להטביע בנשמתם רעיונות ואידאולוגיות, וכך לעצב אותם כרצון המחנך, הרב קוק אומר שהחינוך הוא כעבודת האדמה: כי־אם בתור מפקח ומוציא מן ההעלם אל הגלוי ומן הכוח אל הפועל מה שהוא גנוז בו בכוח, החינוך הוא סיוע לתלמידים להוציא את מה שיש בהם מן הכוח אל הפועל, להצמיח את הפוטנציאל הנטוע בהם בטבעם. רעיון זה מהדהד את התפיסה שמוזכרת בדברי חז"ל[320] וגם אצל אפלטון,[321] שכל לימוד אינו אלא היזכרות בידע שכבר קיים באדם באופן אידאי.

ועל אותו הפוטנציאל שגנוז כבר בתלמידים מוסיף הרב קוק: והוא גלוי בתור אופי כללי ומרכזי בכללות האנושיות וקיבוציה ההיסטוריים והלאומיים. ומכאן המטרה הנוספת של החינוך: וההתאמה של היחיד עם התרבות הכללית בעומק טבעה. זוהי הדרגתו הטבעית המצלחת של החינוך. להתאים ולקרב את התלמיד אל אופיו של הציבור שאליו הוא משתייך, העם או הקיבוץ האנושי. אם הצלחנו לגרום לתלמיד להוציא לפועל את תכונותיו כראוי ולהיות בן נאמן לעמו, שאוהב אותו ומקדם אותו, הרי שהצלחנו בחינוך. אלו שני דברים שונים שצריך לשים לב שהאחד אינו בא על חשבון השני: מצד אחד, שאישיותו הייחודית של החניך תתגלה באופן המלא והטוב ביותר, ומצד שני, שיתאים ויהיה נאמן לעמו – מבלי לבטל את נאמנותו לעצמו ולייחודו. בשתי מטרות אלה שאיפת קרבת־אלוהים עומדת במרכז, מכיוון שמשמעותה של שאיפה זו היא גם ניסיונו של אדם לְמַצּוֹת כמה שיותר את יכולותיו וכישרונותיו, ומבחינה כללית, שאיפה זו גם עומדת במרכז התרבויות כולן, בכל תרבות לפי טבעה ואופייה, בצדדים הדתיים שלה, המוסריים, ההשקפתיים והפילוסופיים.

ואף אם על־ידי סיבות צדדיות יפעלו מיני חינוך משונים ובלתי־טבעיים את פעולתם להשאיר אפילו חלקי דורות רבים באפלה של מצב מנוגד לשאיפת קרבת־אלוהים, החובקת בכוחה את כל האנושיות כולה, וכישרון פנימי זה יהיה רק כמו בלוע בעומק מקורו; אם יטענו כנגד הרב קוק: הנה, במקום מסוים מצליח חינוך אתאיסטי או אחר, המנוגד לשאיפה הטבעית לקרבת־אלוהים, ישיב: אבל הלא לא יוכלו לאבד את היש, להפך את העצמיות המרכזית של הנפש למה שאינה, ולכן לא תיפסק בשום אופן שאיפת קרבת־אלוהים מפִּכּוּיָהּ, נביעתהּ, החזק התמידי, המפכה בליבותיהם של בני־אדם. זו הצלחה חלקית בלבד, עבור חלק מאותו דור או חלקי דורות רבים. אלו אינם סוגי חינוך טבעיים, אלא אינדוקטרינציה, שטיפת־מוח ללא חשיבה ביקורתית, או אילוף. פעולתם מתבססת על שתי דרכים המשולבות יחד: האחת היא הפחדה, כאשר מענישים את מי שאינו מתיישר עם הקו הרצוי, והשנייה היא תגמול חיובי, כאשר מעניקים למי שמצטיין בציות – שליטה, תפקידים והנאות חומריות. אבל אנו יודעים מן ההיסטוריה האנושית באלפי שנותיה, שאף כי חינוך יכול להשיג הישגים גם באופן בלתי טבעי – לאורך זמן זה לא מחזיק מעמד. וכמו שיכול להיות שיצליחו במקום מסוים לחנך אנשים להיות עבדים, למשל, אך זה ייפסק בשלב מסוים, משום שהאדם בטבעו אינו עבד. הוא, בניו או נכדיו יתקוממו נגד חינוך כזה.