ככה מתברר לנו, מתוך כל מצביו השונים של האדם וחזיונות חייו, התופעות השונות, ההיסטוריות והתרבותיות של חיי האדם כפרט וכחברה, המשפט, כי הנטיה היותר עזה, תקיפה ועדינה, מכל הנטיות, התשוקות והשאיפות הרוחניות, המתגלות בנפש האדם, היא זו של קרבת־אלוהים. העולם מלא בדברים חומריים שמחייבים את האדם לפעול; אך בתוך כל אלה קיימות גם שאיפות רוחניות, נטייה מוסרית, שאיפת השכלה וידע, נטייה לאומנות – והמרכזית שבכל אלה היא השאיפה לקרבת־אלוהים. זהו הדחף העיקרי להתפתחות, משום שמושג האלוהות הוא אינסופי, ועל כן אין גבול לשאיפת ההתקרבות אליו, שבאה לידי ביטוי בכל סוגי ההתפתחות וההשתלמות, החומריים והרוחניים, ומאחדת את כולן. משברי החילון בדתות השונות נובעים מכך שמצמצמים את השאיפה לקרבת־אלוהים רק לתוך הדוֹגמות הדתיות, הממסד, שכמו כל דבר חומרי מאבד את חינו ואת הרלוונטיות שלו בשלב מסוים, ועל כן נדמה ששאיפות אחרות, מוסריות, מדעיות ואומנותיות, לפעמים סותרות את השאיפה לקרבת־אלוהים – שצומצמה לאותן דוגמות רשמיות של הדתות. אך השאיפה עצמה אינה פוסקת, ותמיד נשארת המרכזית ביותר בנפש, גם כאשר ביטוייה מתחלפים.[316]

יתר על כן: כשאנו עולים הלאה בהרחבת השקפתנו נמצא, שהמידה הפסיכולוגית מכרת למרכז הכובד של יתר הכוחות והשאיפות בתכונת נפש האדם את אותו הכוח, אשר רישומו הוא יותר רשום ויותר ניכר בפעולות הנפש ומהלכיה הפנימיים ואשר יתר הכוחות נסמכים לו, מקבלים הימנו ומסייעים אותו. השאיפה לקרבת־אלוהים היא לא אחת מן השאיפות של האדם, והחזקה שבהן; אלא היא משפיעה על כל השאיפות, שכן כולן מתקשרות אליה. כל שאר השאיפות הן גם כלים לאותה שאיפה. ההתפתחות המדעית, ההתפתחות האומנותית או ההתפתחות המוסרית, הן כלים שנסמכים על השאיפה לקרבת־אלוהים, מצד אחד, וגם מסייעים לה, מצד שני, משום שהן מאפשרות לה ביטוי קונקרטי ומכוננות את מצבו של האדם – ככל שהוא יותר מוסרי, יותר נבון או יותר רגיש ליופי ולצורה – כך הוא יותר מתקרב לאלוהים. על כן אומרים חז"ל על מילות הפסוק "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו) – שהן "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה" (ברכות סג, א). כל ההתפתחות האנושית כולה, כל הנטיות והשאיפות, הן סניפים וענפים שנובעים מן השאיפה לקרבת־אלוהים, מתחזקים על ידה ומחזקים אותה.

ועל־פי מידה זו הננו מוכרחים להחליט, כי השאיפה לקרבת־אלוהים ברום עוזה, רק היא הִנָּהּ היסוד המרכזי לכל הנטיות, התשוקות והשאיפות של הנפש האנושית כולה; הן כולן נובעות ממנה ושבות אליה. כן הוא בכלל, בנפש האנושית הכללית, הקיבוצית, וכן בפרט בנפש הפרטית של כל יחיד ויחיד מאישי בני־אדם. וההבדלים בין בני־האדם, שבכולם קיימת אותה שאיפה לקרבת־אלוהים, הם רמת המודעות של האדם לעצמו ולמה שמתחולל בנפשו כפרט וכחלק מחברה, וממילא היכולת לעצב נכון את המושגים ואת השאיפות הנובעים מאותה שאיפה. זהו הבסיס הגדול לחזון אחרית־הימים: מכיוון ששאיפה זו שייכת לכל האנשים כפרטים, ולכל העמים, הלשונות והתרבויות – יהיה אפשר לכונן חברה אנושית גדולה שתהיה מודעת למשותף לכל חלקיה, מבלי לגרוע מן המיוחד שבכל אחד מהם.