רק הרוממות של האידאלים, והפיתוח של הכוח הנסתר של האצילות שבנשמת האומה, היא תרומם את הרגש הפנימי המאיר אל מול העריגה להעצמות האלוהית, שתהיה הולכת הלוך ואור. מצד אחד, ישנה התבונה, שמכירה ויודעת את האידאלים האלוהיים, שאין אפשרות להכיר את העצמוּת האלוהית אלא את התופעות, המידות וההנהגות בלבד, אותן צריך להבין ובהן צריך לדבוק; ומצד שני, ישנו הרגש הגואה בעריגתו לעצמות, שלא מסתפק בדבר שאינו אלוהים (עי' 'צמאון לא־ל חי' אורות עמ' קיט). כך נוצרת סתירה פנימית מסוימת. הרב קוק מסביר שניתן למנוע אותה בשתי דרכים: האחת, הרוממות של האידאלים. המשך הלימוד וההעמקה בכל מה שנוגע למקורות האידאליים של המוסר. אל לו לאדם להסתפק בידיעה החשובה של מגבלות תבונתו וגדריה, אלא עליו להמשיך ולהוסיף הבנה ברורה יותר ויותר של המושגים התבוניים, העשרתם וזיכוכם. עבודה הכרתית זו צריכה להמשיך ולהיעשות תמיד, הן בצד התאורטי והן בצד המעשי וההתנהגותי. אין גבול לעידון האופי ולרוממות תכונות האישיות. זו עבודת חיים. כל מה שאדם לומד, או אירועים שהוא חווה ומשכיל להפיק מהם לקח ולימוד, תורם לאותה רוממות של האידאלים, להתעלות ולפיתוח המוסרי והאישיותי. הדרך השנייה למניעת הסתירה שבין רגש העריגה לבין התבונה, היא הפיתוח של הכוח הנסתר של האצילות שבנשמת האומה. ההתייחסות אל הנסתר, אל תורת הנסתר ואל ההתרשמות מן הנבואה – מקורה העיקרי של תורת הנסתר. הנבואה היא מפגש בין השראת השכינה לבין התבונה והרגש. מצד אחד, זהו מפגש בלתי נתפס, ומצד שני, גם אין שיעור לעוצמתו. הנביא אומר את נבואתו בלשון בני־אדם, על־פי כישרון ההתבטאות האנושי שלו, אולם רק מתוך מה שנמסר לו בנבואה: "כֹּה אָמַר ה'" (שמות ד, כב ובדברי שאר נביאים). זהו כוח נסתר, נאצל, ועל כן הוא למעלה מהגדרות ומושגים. הנבואה היא חוויה נשגבה שאינה מושא למחקרים והסברים, אלא עובדת חיים. ועל־אף שהיא לא אפשרית ללימוד תבוני, יש לנצור אותה ולשאוב ממנה עוד ועוד כוחות חיים ומוטיבציה. לצד המשך הפיתוח והזיכוך התבוני והמוסרי, ישנו גם צד של פיתוח הנסתר, העמקת השאיפה לאותו מפגש נשגב עם הגילוי האלוהי, הנבואה, והתכוננות אליה בלימוד והזדהות נפשית.[268]

כך רוממות האידאלים עם פיתוח כוח הנסתר תרומם את הרגש הפנימי המאיר אל מול העריגה להעצמות האלוהית. על כן אין להתנכר לרגש העריגה לעצמות האלוהית, מתוך מחשבה שהוא לא הגיוני ולא אפשרי. יש בו אמת והיגיון, אך בתור שאיפה פנימית והתרשמות עמוקה מן המחשבה על הקשר לאלוהים, ולא כאשר מתרגמים אותו למושגים תבוניים ומוסריים מוגדרים. שתהיה הולכת הלוך ואור. העריגה לאלוהים עלולה להיות מחשיכה ומצמצמת את החיים אם היא מנוכרת לאידאלים האלוהיים, להפוך לעבודה־זרה או מַגְיָה וכישופים שונים ומשונים; אך מתוך רוממות האידאלים היא יכולה להתפתח ולהאיר את דרכו של האדם, על־ידי שפעת זרם של חיים שהיא נותנת תמיד בתוך האידאלים האלוהיים, המפכים והולכים ברוממות ומעלה, בקדושה ובטהרה, בגבורה ועֹז. העריגה לאלוהים מוסיפה באידאלים האלוהיים חיוניות וגבורה. העבודה התבונית המוסרית של האידאלים, היא כמו כלים – ככל שהכלים חזקים יותר, מגוונים, זכים, מכוונים ומדויקים יותר, כך יש יותר אפשרות לאור – לרגש העריגה, להופיע ולהשפיע לטובה על המציאות. אך אם ישנם רק כלים, בלי אור, הם יכולים להיות מאוד יפים – אך אין בהם כל תועלת. וכך גם האור לבדו הוא חסר תועלת. הוא אינו יכול להשפיע בלי כלים. ללא הכלים הוא מסנוור, וכך מחשיך ומסמא. אי־אפשר לשאת אותו. אם כן, הסתירה שבין הרגש והתבונה נפתרת על־ידי כך שהם משלימים זה את זה, כאשר הרגש נותן את תחושת המלאוּת של החיים בתוך דרכי התבונה הנסללות והולכות תדיר.

הרגש המלא והחפץ המעוטר בהכרה עליונה ועדינה, הרב קוק חוזר על שילוב הרגש עם התבונה, ההכרה, אך מציין גורם נוסף: החפץ. חפץ זהו רצון שקרוב לממשות – גם גופים דוממים נקראים חפצים, שכן הם תוצאה של רצונו של אדם מסוים. מישהו חפַץ בהם, ולכן הם קיימים לפנינו. התבונה כאן מכונה הכרה עליונה ועדינה, ובה החפץ מעוטר; עטרה היא גם כתר, מה שנמצא בשיא קומתו של האדם, וּשְׁמה של הספירה העליונה בספירות; אך גם מלכות – שמה של הספירה התחתונה, המסמלת את העולם המוכר. מצד אחד התבונה היא העניין הנעלה שבאדם, ככתר העליון, ומצד שני היא עושה את הדברים למוכרים וברורים, כמו ספירת מלכות התחתונה. ההכרה העליונה היא המתאמת עם טבע הנשמה הלאומית של ישראל. את התאמה זו של ההכרה העליונה, התבונה שמבררת את האידאלים, עם נשמת ישראל – אפשר לראות בחפץ שתמיד היה קיים בישראל, מאז אבות האומה, לא רק לשמוע את דבר אלוהים והדרכתו, לזכות בקרבתו, אלא גם לעשות את המאמץ התבוני והמוסרי להמשיג את הדברים ולבררם לפי עולמו של האדם, לפי הכרתו – כפי שמורים האידאלים האלוהיים. המה יחדיו, הרגש וההכרה, מולידים חום של קנאה טהורה. קנאה מבוססת על הכרה בגבול. פנחס קינא לאלוהים כאשר ראה שנחצו גבולות, הגבול הלאומי, הייחודיות הישראלית, וגבול הצניעות והקדושה (במדבר כה, ו-ח). צירוף הרגש המלא עם ברירוּת הגבולות יוצר קנאה, רצון לדיוק בדברים, מתוך הכרה שעולמנו מלא בגבולות ואי־אפשר לטשטש אותם. כך גם מבחינה חומרית וגם מבחינה רוחנית.[269] של גבורה חמה וצוהלת, כאשר רואים שהדברים עומדים על מקומם וכשמצליחים לעשותם כך. ניתן לראות זאת גם בלימוד – כאשר אדם עמל על עניין מסוים כדי להבין אותו, הוא נדרש להיאזר בגבורה. מתוך תחושת הזדהות עם מה שכן הבין, יש לו תחושת חמימות וקרבה לדבר והוא רוצה להבינו יותר, וכאשר הוא מצליח בכך, הוא צוהל בשמחה. וקנאה זו אינה מייאשת ומרפה את ידי האדם, אלא המדרכת עוז ומאזרת חיל. מאזרת את האדם בגבורה ועוצמה.