הידיעה האידאלית, הקשר לאלוהים שמתממש בעיסוק במגמות, בחזונות הגדולים שמשפיעים על כל תחומי החיים של כל יחיד ויחיד, האופנים שבהם אדם משכלל את עצמו ואת עולמו. לא ידיעת האידאות – העיסוק במטפיזיקה שאין לו השפעה ישירה על חיי האדם, אלא האידאלים – העיסוק במה שמוקרן מן האידאות להכרת האדם, מה שנוגע לו ולאורחות חייו. ידיעה זו היא המיוחדת לישראל, משום שבישראל, פסגת הקשר לאלוהים דרך האידאלים האלוהיים – הנבואה, עוסקת בעיקר באדם, בחייו, בעתידו ובמוסרו. יש בנבואה הישראלית צירוף בלתי רגיל בין אמונה ודת, שעניינן, בפשטנות – הגילוי האלוהי; לבין פילוסופיה ומדע, שנובעות מן המאמץ האנושי. הנבואה, אף שכמובן היא עניין אמוני ודתי, היא דבר אלוהים, אך תוכנהּ, מלבד בנבואות יחידות כמו 'מעשה מרכבה', הוא האדם. היא מכוונת אליו ועוסקת בטיפוח מוסרו ותבונתו, בהכוונת מאמציו והדרכתו כדי שיתפתח וישתכלל. ואילו בדתות האליליות האמונה והדת עוסקות באלילים ובצרכיהם, כאשר האדם נועד רק למלא את צרכיו של האליל ולהגדיל את מקומו בעולם. לפילוסופיה ולפיתוח האנושי יש מקום משלהם, מחוץ לדת. שילוב היחס לאלוהים עם פיתוח האדם ושכלול העולם, ייחודי לישראל. על כן בישראל לכל אדם ואדם יש מצווה לעסוק בכתבי הקודש, לקבוע עיתים לתורה. לא רק לרבנים, לדיינים או לכהנים.[270] אין לכך מקבילה בדתות השונות, בהן רק אנשי הדת היחידים עוסקים בכתבי הקודש, ואילו העם שבשדות עוסק אך ורק במלאכתו וצרכיו החומריים, במנותק מהקודש.

כשנחסרה הידיעה האידאלית המיוחדת לישראל, מפני שקיעת אור האומה, בעקבות היציאה לגלות, הן גלות בבל והן הגלות האחרונה. הגלות היא גם ביטול המלכות, גם ביטול הכהונה והמקדש, וכמה שנים לאחר מכן, גם הפסקת הנבואה. זוהי שקיעת אור האומה – ביטול העיסוק באידאלים האלוהיים המיוחדים לישראל, גילוי התורה והקשר לאלוהים בכל תחומי החיים: "כיוון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה, ב). הגלות השאירה את הרגש של העריגה אל העצמות האלוהית שומם ונעזב. לפני היציאה לגלות היה לרגש העריגה לעצמות האלוהית במה להיאחז – המקדש עמד על תילו והייתה בו השראת שכינה, הנבואה גילתה את דבר־אלוהים בעולם, כך שהייתה תחושה חזקה של קרבת־אלוהים במציאות. משנחסרו הנבואה והמקדש ופסקה השראת השכינה, נעזב רגש העריגה. לא ידעו כיצד לבטא אותו ומה מקומו במציאות. ואז כבר לא היה במה להחיות את הידיעה האידאלית, את העיסוק באידאלים האלוהיים. הרגש נעשה שומם, חסר פשר ומימוש. כך נוצרה תשתית לעבודה־זרה מסוג חדש יותר, לפנייה פסולה לעצמות האלוהים באופן שלא היה עד אז, דווקא מתוך עם ישראל – הנצרות: ובתוך אותה האפלה האיומה של הגלות, כפי שמכנה את עצמו התלמוד הבבלי: "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם, אמר ר' ירמיה – זה תלמודה של בבל" (סנהדרין כד, א), הייתה יכולה לצאת, בסוף ימי בית־שני, מערכה של אחדות, בנצרות קיימת בשורשה התפיסה המונותאיסטית, אך היא רפודה אלילות, מצופה בהגשמה הגסה שיש בנצרות – ההכרזה על אדם מסוים שהוא בן אלוהים; ובהתפתחותה של הגשמה זו לרעיון השילוש. זוהי סתירה חמורה כפי שהיא נשמעת, והיא נידונה ארוכות בתאולוגיה הנוצרית – כיצד זה שאלוהים אחד אך הוא גם האב, גם הבן וגם רוח־הקודש; וזוהי האלילות שמרפדת את גרעין המונותאיזם שהיה בנצרות.

חז"ל אומרים שישו נשפט על כך שכישף, הסית והדיח (סנהדרין מג, א, הושמט בצנזורה). הוא עצמו לא הכריז על עצמו כאלוהות, כפי שאף יהודי לא היה מעלה על דעתו להכריז כך על עצמו, אך תלמידיו וממשיכיו הכתירו אותו ככזה. "וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם – מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו" (חגיגה ג, א). חסרון הנבואה, הבור הריק, יצר חיפוש נואש אחר אותה עוצמה רוחנית אדירה שכבר איננה. לא היה מה שיאחד את רגש העריגה לעצמות האלוהים עם הידיעה האידאלית; חסְרה היכולת להפוך אנרגיה עצומה זו של כיסופים למקור האלוהי, למעשים, מידות טובות, סדרי חיים וחברה. התורה שבעל־פה שהתגבשה אז בבתי־המדרש הרבים, עם כל חשיבותה לדורות, לא הספיקה על־מנת לתת מענה לרגש העריגה לאלוהים. כך הגיעו הנחשים והעקרבים – ישו, וגם לא מעט אחרים שפחות הצליחו ועל כן היו פחות ידועים, ומִלֵּא בור זה, כאשר התיימר לעסוק בעצמות האלוהים. באופן אישי הוא אמנם הוצא להורג, אך תלמידיו המשיכו את דרכו והפכו את הנצרות לדת עולמית ולמערכת של מושגים ותאולוגיה עמוקה.

הרב קוק מוסיף לגבי הנצרות שארס משטמה לישראל טמיר, טמון, בה. אך לצערנו במשך הדורות הוא לא נשאר רק טמיר אלא גם יצא לפועל באכזריות נוראה. הנצרות לקחה את רגש העריגה אל העצמות האלוהית, עד כדי כך שהיא הגדירה את ישו, אדם בשר ודם, כאלוהים. מבחינה פסיכולוגית אפשר לומר שזה היה כמעט בלית־ברירה, מתוך העריגה הכבירה שלא היה לה מימוש, למרות הכשל הלוגי וכל החולשות שבדבר. ואז היה צריך כמובן לספר שאחרי שנצלב הוא קם לתחייה, כראוי לאלוהים… אולם ישראל, בעקשנות אופיינית, עדיין החזיקו בתפיסה הקודמת, שהעצמות האלוהית בלתי ניתנת להכרה, ושבגלל חסרון הנבואה אין מענה מספק לרגש העריגה לאלוהים. עם־ישראל המשיך להדגיש שהוא בגלות, שהמשיח עוד לא בא. ומבחינת הנצרות זהו סירוב לקבל את המשיח. ואם כן, לשיטתם, גם אם לא באופן מעשי, באופן רוחני עם־ישראל הוא זה שרצח את ישו. על כן מבחינת הנצרות, עם־ישראל מכשיל את הרעיון הגדול של גאולת העולם.

ובגרמתה, לא במישרין כמובן, הייתה מוכשרת, התאפשרה, הכפירה השפינוזית, בימים היותר מאוחרים, במחצית המאה השבע־עשרה, לצאת בצורתה החשכה. ברוך שפינוזה (ראו לעיל עמ' 212) היה מצאצאי האנוסים – משפחתו נאלצה בעל־כורחה להמיר את דתה לנצרות, וכאשר חזרה לאורח החיים ולקהילה היהודית, היא כבר הייתה ספוגה במידה רבה ביסודות נוצריים. הטקסים הנוצריים שעשו לאורך שנים ולפעמים דורות, לא יכלו שלא להותיר את חותמם על האנוסים. רושם בולט היה הגשמת האלוהות, היחס לעצמות האלוהית. אלא שבעוד הנצרות התייחסה לעצמות האלוהים מתוך הסתמכות על הנבואה, בצורה מעוותת, הרי ששפינוזה התייחס לעצמות האלוהים בהסתמך על התבונה, על הלוגיקה. שפינוזה התיימר להגדיר את עצמות האלוהים באופן לוגי לגמרי, כמו הוכחת משפט בגיאומטריה, ומתוך הגדרה זו לגזור את כל תמונת העולם ועקרונות המוסר. כך הנצרות בהגשמתה סללה דרך להגות המגשימה של שפינוזה, והגותו יצאה להיות סיבה ראשית לכמה שיטות תיאוריות, תיאורטיות, צוררות לישראל, לפי אותה הצורה השפלה שרוב העולם היה עלול להבינה ולהיות מושפע ממנה. שפינוזה כתב בזלזול וארסיות על הדת בכללה ועל היהדות בפרט.[271] אף שהוא לא התנצר, מבין השתיים הוא העדיף את הנצרות על פני היהדות. לאחר מותו הפך שפינוזה להיות גיבור תרבות. אנשים נאורים החשיבו אותו מאוד, וכמה מן הפילוסופים הנוכרים הגדולים, כמו קאנט, פיכְטֶה והֶגֶל, שאבו את ידיעותיהם על היהדות במידה רבה מתוך הגותו של שפינוזה, שנכתבה בלטינית, שפת התרבות והמדע במאה השמונה־עשרה. על כן שנאת ישראל בעולם גדלה בעקבות הגותו של שפינוזה.[272]

הנוכרים שלמדו על היהדות מתוך כתביו של שפינוזה, היו במידה מסוימת אנוסים להכיר אותה כפי שהציג אותה שפינוזה, המוערך בעיניהם, מאין יכולת להביט על רוממות החיים המפכים ממקור ישראל, בגלל חוסר ידיעת השפה והריחוק מן הכתבים היהודיים. התנ"ך אמנם היה מתורגם כ'ברית הישנה', אך התלמוד למשל, היה הספר המושמץ ביותר כבר מאז ימי־הביניים, והוא, מבחינתם של שונאי ישראל, נחשב כביטוי של הטבע היהודי השפל. אולם בניגוד ליהדות כפי שהציג אותה שפינוזה בזלזול, היהדות מנביעה מתוכה רוממות של חיים ההולכים ומאירים את כל אפסי ארץ. זו אינה מליצה. ההלכה, המוסר והערכים שיש במסורת ישראל לא מותירים שום דבר במציאות ללא הארה, ללא אפיק של שכלול והטבה. מתוך ההכרה שלכל דבר יש ערך ומקום, נובעת ההכרה שכל דבר יכול וצריך להשתפר יותר ויותר. שהנם, החיים המפכים ממקור ישראל, נמשכים רק מההתרחבות של האידאלים האלוהיים, כאשר האידאלים האלוהיים לא מצטמצמים רק להגדרות טכניות של ציוויים, אלא "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו) – שבכל צעד של האדם בכל תחומי חייו הוא יעשה את הטוב ביותר, מתוך הכרה בגילוי האלוהי שבו (עי' מוסר־אביך עמ' כה). ההולכים ומתרחבים במשטר האנושי וסדרי המציאות בכללו. ולא רק בתאולוגיה ופילוסופיה תיאורטית ערטילאית. בחיים עצמם. ענייננו כבני־אדם הוא "לתקן עולם במלכות שד־י", תיקון שמתחיל בעצמנו. שיהיה האדם שליט על עצמו ומנהל את כוחותיו וכישרונותיו כך שיופנו רק לטובה, וכך יתרחב ויפנה את כלל המציאות בעולם, מן הסתמיות והתוהו שבה, אל סדר ותבונה, תיקון והטבה. זוהי המגמה האלוהית במציאות.

רק טמטום הלב והתבטלות האישיית על־ידי כהוּת החיים של ימי־הביניים, בתקופת ימי־הביניים האדם כפרט לא נחשב כלל; הוא היה נתין של המלך או של הכומר, ולעיתים של שניהם גם יחד, ולאישיותו לא הייתה כל חשיבות. מרוב הצרות והקשיים שאפיינו את התקופה,[273] נוצר טמטום הלב, קהות חושים, שאפשרה את התבטלותו המוחלטת של האדם כלפי המוסדות השליטים, הכנסייה והמלוכה, שרק הם החיו את החברה. שרישומם ניכר גם בזמן החדש, למי שמכשיר עצמו להינגע במחלת החושך ההיא, מי שממשיך לדבוק בערכים האפלים של ימי־הביניים גם בתקופת הנאורות, שאמורה להיות מוארת יותר, רק הוא, אותו טמטום־לב, גרם שרגש החופש נדם כל־כך, ביחוד על־ידי ההשפעה האפיפיורית. השפעה זו ניכרה במיוחד בכנסייה הקתולית, שהעמידה את האפיפיור במעמד כמעט אלוהי מעל פני האדמה, ובכך דיכאה את חופש הפרט. זאת בניגוד לכנסייה הפרוטסטנטית, שכבר העניקה מעמד וחופש גדולים מעט יותר ליחיד. עד שהפילוסופיה, דווקא הרציונלית, שצריכה להקר, לנבוע, מן החיים עצמם, איבדה את עֹז חייה ורעם גבורתה. הפילוסופים הרציונליסטים, דוגמת שפינוזה, שהכריזו כי הכול פועל על־פי התבונה, הושפעו דווקא מתפיסה כנסייתית זו של הכרח ושליטה ריכוזית. אף ששפינוזה בז לדתות השונות והכריז על עצמו כחופשי מכל דוֹגמה של הכנסייה, הוא כָּלָא את עצמו בדוגמות משלו והדגיש את ההכרח והדטרמיניזם המוחלט, המשַקְפִים תפיסה שהעולם הוא כמו כנסייה גדולה שבה יש מי שקובע הכול – הכומר אצל הקתולים, האלוהים אצל הפרוטסטנטים וחוקי הברזל של הלוגיקה אצל שפינוזה עצמו.

ולא יכלה הפילוסופיה לשא בעז ידיה, לדרוש את דרישת הרוח הבריאה, דרישת החופש, שכל זרם החיים האנושיים אומרו פה אחד, לאמר: איככה יוכל זה האדם לכחש במציאות החופש הכללי האלוהי, כשם שאלוהים עצמו הוא חופשי, כך גם ברואיו חופשיים, בשעה שהחופש הפנימי והחיצוני הוא המובחר שבאידאליו ומשאת נפשו של כל אדם. כל אדם שואף שלא להיות משועבד, לא מבחינה פיזית, לאדם אחר, ולא מבחינה נפשית, להרגליו ונטיותיו שלו. הפילוסופים הרציונליסטים, כמו לייבניץ, הכניסו אפילו את האלוהים עצמו לתוך מסגרת ההכרח, בטענם כי הטבע פועל בחוקי הכרח לוגיים תבוניים, ועל כן זהו עולמנו כפי שהוא כיום, עם כל מוגבלותו, "הוא השלם ביותר שבאפשר".[274] וכדברי חז"ל על מרכזיות החופש ביחס לעיסוק בתורה: "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אל תקרי חָרוּת אלא חֵרוּת"? (אבות ו, ב), אין לך בן־חורין אלא מי שעוסק בתורה, שכן בלימוד התורה אין גבול לאפשרויות הפרשנות, להעמקה ולהבנת המציאות, ההוויה והנפש. רק מצד השפעה של עם נבל,[275] אנושיות שקועה בבערות והזיה שלקחה את האחדות האלוהית ועבודתו במובן שטחי מכתבי הקודש, ותעשהו למפלצת של אלילות. גם התפיסה הנוצרית וגם התפיסה הפילוסופית־רציונלית, מבינה את כתבי הקודש באופן שמציג את האדם כיצור אפסי ונשלט, שערכו בטל. על־פי הבנה זו, כל שאיפה לגדולה אינה אלא גאוותנות ארורה. האדם נתפס ככבול בשלשלאות של חטאיו ויצריו, והישועה היחידה האפשרית היא באמצעות מחילת הכומר. רק היא יכולה לגרום להוליד, ולקבל אחר־כך לימוד בן־שאול כזה,[276] תפיסת עולם של הכרח, שעיקר החיים וזיו הודו ותקוותו חסר ממנו, וקור וחושך יאפפוהו.