המושג של עבודת האלוהים, כשהוא בנוי על־פי אותו הכוח ההרגשי הנובע רק מרוּם המעלה של הפגישה העצמית, כשהיא יורדת עד עומק התהום של הלב החשוך והחלש אשר לאדם, כל־זמן שלא תופיע עליו הנהרה של האומץ האידאלי, הוא מוכשר להחליש את האדם בגופו ונפשו. הרב קוק חוזר לדון בנושא עבודת אלוהים המבוססת על השאיפה לפגישה העצמית, לעצמיות האלוהית שאינה מושגת. את השאיפה הזו מכנה הרב קוק: הכוח ההרגשי, שכן היא נובעת מן ההרגשה שיש לאדם, שמעל ומעבר לו קיימת מציאות נשגבה, והוא רוצה לתרגם הרגשה זו לקיום של מעשים ומערכת יחסים עם מציאות זו. ההרגשה אמנם נכונה, אך ללא בירור תבוני שיצטרף אליה, היא יורדת עד עומק התהום של הלב החשוך והחלש. הלב מתואר כמשכן הרצון, השאיפה לקרבת־אלוהים, לאמת ולטוב; אך בפני עצמו, ללא התבונה, הלב הוא חשוך וחלש. לא מאיר את החיים ומעצים אותם. בלתי־אפשרי עבור הלב המוגבל להכיל את הבלתי מוגבל, להכיר ולתפוס את אלוהים. על כן נדרשת עבורו הנהרה של האומץ האידאלי, ההארה התבונית של האידאות, של מה שמעוררת השאיפה לאלוהים בנפש האדם, הדימויים והתפיסות שיש לממש בחיים, הדברים הנעלים שאדם מוצא בנפשו ואותם הוא רוצה להעצים. ונדרש אומץ רב להכיר במגבלות התבונה, בחוסר היכולת לתפוס את העצמיות האלוהית. בלי אותה הנהרה של האומץ האידאלי, מושג עבודת האלוהים עלול להחליש את האדם בגופו ונפשו, למעט את רוממות עוזו, את שיא תועפות שאיפותיו, והוא נעשה נדכא, שח ושפל. העצמיות האלוהית המרוממת, שהאדם חשב שהוא תופס אותה, נעשית דורסנית ומדכאת מבחינתו. היא לא מותירה לו מקום. הדתות השונות מדגישות את עוצמתו הכבירה של אלוהים, כך שיש אנשים שהרגישו שעליהם לבחור – או שהם עצמם אפסיים ואין להם מקום, ורק דמיונם הוא שגורם להם להרגיש את קיומם על כל מכלול התחושות, הכישרונות והשאיפות שלהם; או שאדרבה, מכיוון שבסופו של דבר הם לא יכולים להכחיש את הרגשת הקיום העצמי שלהם, הרי שכל עניין האלוהות הוא הדמיוני והכוזב. כך נוצר משבר החילון. כשמערכת החשיבה הדתית מרוממת את מושג האלוהים באופן פשטני ומגושם, כך שלא נותר מקום לאדם ולעושר חייו, אל נתפלא שפעמים רבות האדם יעדיף לכפור באלוהים. אם אינו יכול לבטל את תחושת הקיום העצמי שלו, שהיא טבעית ובריאה, הוא כמעט מוכרח לבחור באפשרות זו על פני האפשרות הדתית והאמונית.
מכאן אפשר לראות היבט נוסף למשמעות אותה הנהרה של האומץ האידאלי. אנשי הנאורות שעזבו את בתי המדרש ואת עבודת אלוהים נתפסו בתודעתם של רבים כאנשים אמיצים מאוד. לעומת האנשים הדתיים, הפחדנים, שחששו להרגיז את האלוהים – אותם כופרים העזו "למרוד" באלוהים ולא פחדו מפני עונשים נוראים על מעשיהם. אולם כל זאת נכון רק כאשר תופסים את מושג האלוהות בפשטנות, כדבר שבא על חשבון האדם, שדורס את קיומו ובחירתו האוטונומיים. אך במחשבה הדתית העמוקה יותר, באמונת ישראל – ניתן מקום רב לקיום האנושי העצמי, לחייו ולפעולותיו של האדם. האדם נתבע לפעול על־פי מצפונו ושיקול דעתו, עליו לעצב את העולם שבו הוא חי ולתקנו. מעשה בראשית מסתיים במילים: "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלוֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג) – אלוהים לא ברא את העולם על־מנת שהאדם יחיה בו בפסיביות ורק יתפלל לישועה אלוהית ניסית; האדם הוא חלק אקטיבי מן הבריאה האלוהית ומוטל עליו להמשיך את המגמה האלוהית של הטבה ותיקון, על־ידי שכלו וכל כישוריו. ללמוד את התורה, להבין את משמעות מצוותיה, לדון ולחדש בה: "אי־אפשר לבית המדרש בלא חידוש" (חגיגה ג, א). יש ערך אמיתי ונצחי לחייו, לעשייה שלו, למחשבותיו ולשאיפותיו כנברא בצלם־אלוהים וכבעל נשמה שהיא "חֵלֶק אֱלוֹ־הַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב). אומץ זה של פעולה בעולם מתוך נאמנות למקור האלוהי והצטרפות אליו, הוא אינו פחוּת מן האומץ שנדרש לכופרים. עבודת־אלוהים במובן זה, היא איננה לעבוד את האלוהים כיֵשות נפרדת וחיצונית המוגדרת ומצומצמת במקום אחר, שזו למעשה עבודה־זרה שיש בה תפיסה מעוותת של אלוהים; אלא לעבוד עם אלוהים, במימוש האידאלים האלוהיים שקיימים בנפש האנושית. וכלשון חז"ל: "עתידה בת־קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם א־ל יבוא ויטול שכרו" (ירושלמי שבת ו, ט). עבודת־אלוהים איננה פולחן שנועד להאדרת שמו של אלוהים, אלא תיקון העולם.
אף שמכל החרדה הזאת תצמח גם־כן טובה של ביצור, גידור וכליאה, של כוח המשחית שבחיית האדם, הרב קוק מתייחס לטענה שיכולה לעלות מפי אנשי המוסר במחשבה הדתית: בלי להיכנס לשאלות תאולוגיות ופילוסופיות, יש תועלת גדולה בתפיסה המצמצמת את כוחו של האדם וערכו, בעיקר מול עזי הפנים והפושעים, שצריך לרסן אותם. כאשר גורמים להם לחולשה על־ידי מחשבה דתית המאפסת את האדם מול העוצמה האלוהית, מועילים בכך לחברה, שאז אינה ניזוקה מהם. אבל היא טובה שאינה שלמה, יש בזה תועלת, אך התועלת אינה לטווח ארוך, ויש לה גם השלכות שליליות. ודוגמתה היא כעין הטובה הבאה לעולם מבתי־האסורים של הפושעים, שמגינים על העולם שלא ישחת, אבל מכל־מקום לא זאת היא המרגעה, המנוחה והפיתרון, ובצדק תובעים הם חלוצי העתיד, האנשים הנאורים ביותר, שהאנושיות חייבת לשאוף שבתי־ספר ולימוד טובים ימלאו את מקומם של בתי־האסורים, במה שילמדו ויחנכו באופן כל־כך בריא וטוב את האדם, עד שלא יחטא ולא יפשע, ולא יהיה צריך להאסר, כי־אם כל מה שיתעודד יותר, כל מה שיהיה יותר אמיץ ומלא זרוֹע עוז, יותר יהיה מרבה להיטיב ולהיות צדיק, חסיד, ישר ונאמן בטבע תולדתו, מתולדתו הוא ישר וטוב: "עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" (קהלת ז, כט), ורק תנאים חיצוניים ופיתויים שונים גורמים לו להתרחק מטבעו המקורי הישר. ״לֹא יִיגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה, כִּי זֶרַע בְּרוּכֵי ד' הֵמָּה וְצֶאֱצָאֵיהֶם אִתָּם״ (ישעיהו סה, כג). מכיוון שאותו אדם יהיה ישר וטוב, גם צאצאיו יבחרו בדרך הישרה והטובה. בתי סוהר לעומת זאת, אף שכיום יש בהם צורך גדול למען השמירה על הביטחון והסדר החברתי, הם ודאי לא מתקנים חינוכיים. כך גם בתפיסה הדתית המאפסת את האדם לעומת הגדולה האלוהית – שאדם חושב שהוא יכול לתפוס ולהבין אותה, אך למעשה הוא רק משלה את עצמו, ובתפיסתו המוטעית הוא מחליש ומדכא את עצמו. יש תועלת בתחושת אפסיות זו במקרים מסוימים, אך חסרונותיה רבים.
על־כן תשאף נפש האדם להארה, ולא רק רגש, גם אם הוא מאוד חזק; אלא תשאף לעניין תבוני, לתפיסת מציאות שונה הנמשלת כאן לאור המאפשר לאדם להכיר את סביבתו באופן ברור יותר, של עבודת־אלוהים הבנויה על יסוד הודעת האידאלים האלוהיים, ידיעתם ויצירת ידיעתם אצל אחרים, ללמוד אותם וללמד אותם, והכרתם במילואם, שלהגשימם בחיי האנושיות, לא יוכלו יחידים, אחרי שלומדים ומבינים אותם, רואים ששום אדם יחיד, ואף לא חברה של יחידים בעלי דעה דומה, לא יכולים לממש בחיים את האידאלים האלוהיים, אפילו אם יהיו צדיקים ואנשי מעלה, בעלי תורה, בעלי חכמה ועז, כי לעולם יהיה החסד, האמת והמשפט נרמס ברגליים בחיי לאומים, אשר לא ידעו את ד' ולא יקראו בשמו באמת. וכפי שאנו רואים בחברות שונות בעולם, האוחזות באידאל גדול ומצליחות במידה מסוימת ליישם אותו – אך תמיד גם רומסות אידאלים אחרים. הקיבוצים למשל, כחברה שחיה חיי שיתוף מלאים, אולי הצליחו לשמור לזמן מה על אידאולוגיה זו בינם לבין עצמם, אך לא עם אנשים שחיו מחוץ לקיבוץ. וכמו שדרשו חכמים על החסידה, שהיא נקראת כך משום "שעושה חסידוּת עם חברותיה" (חולין סג, א); עם חברותיה בלבד, ולא עם אחרים. או למשל, חבורת נזירים בודהיסטיים, שלא עוסקים כלל בפרנסה ומשא־ומתן, אך את מעט האורז שהם מקבלים בנדבות מאחרים, כדי לקיים את עצמם – אינם בודקים אם הגיע בדרך שהיא "כשרה" לשיטתם, ללא כל עושק וגזל.
