אומה זו, שאוצר חיים נצחי כזה גנוז בתוכה, היא יודעת יפה שכשם שהמאור הקולטורי מחק כבר חלק גדול מהאמונות האליליות, בנאורות, שהייתה שלב חדש בהתפתחות התרבות הנוצרית, הייתה ביקורת חריפה על יסודות אליליים ועוולות שהיו בנצרות. ביקורת זו שהביאה עמה הנאורות, הייתה גם אצל אנשים שהפנו עורף לנצרות, וגם אצל כאלה שעדיין היו נוצרים, אך ראו את הצורך הגדול בתיקון דתם ואמונתם. וכל זאת היה על־ידי שנסתייעו מהשפעתה של היהדות, של כנסת־ישראל; ערכי הברית־הישנה, כפי שקרוי התנ"ך בפי הנוצרים, היו במידה רבה הבסיס המוסרי של הנאורות. ערך השוויון, למשל, נבע מן הקביעה שהם ראו בתנ"ך שכל בני־האדם נבראו שווים, כפי שמצוין במגילת העצמאות האמריקאית. שאמנם היה סיוע זה שלא בסבר פנים יפות מצדה, מפני שלא מצאה עדיין את עצמה ראויה להשפיע, ולא את המקבלים ראויים להשפעה הרוממה הזאת, שכן למרות הביקורת של הנאורות נותרו עוד יסודות אליליים מגושמים בנצרות ובאסלאם, מכל־מקום, בכל מקום שחדר האור, של השפעת היהדות, כשלה האליליות ונפלה, אחרי שהניחה אחריה את הקווים והניצוצות שיש לצרפם עוד אל התרבות של העתיד, מפני שלעולם תרבות פחותה מפנה היא את מקומה למעולה וחשובה ממנה. אולם יחד עם זאת שהתרבות הפחותה מפנה את מקומה, עדיין נותר הבסיס שלה על מקומו, איזשהו רושם ממנה מתלווה אל התרבות החדשה והחשובה ממנה – הקווים והניצוצות שיש לצרפם עוד אל התרבות של העתיד, צירוף במשמעות של שיתוף והוספה, וצירוף במשמעות של זיכוך וטיהור. למשל, כוח הדמיון שהוא מרכזי ביותר בתרבות האלילית. הנבואה דורשת דמיון רב, רק שבנבואה הדמיון הוא טהור, ובאלילות הוא גס ומגושם. כאשר מצרפים אותו ומבקרים מה שצריך לבקר, מוצאים את היסודות הראויים לשימוש; מה שנותר אחרי הביקורת של הדמיון האלילי, הוא הרגש. לאחר הביקורת העצומה של המונותאיזם כלפי האלילות, שהציגה את הנלעגות של עבודת עץ ואבן, נותרה עדיין תחושה פנימית של התרשמות מן העוצמה והחיוניות שיש בטבע, אחדות השמיים והארץ – תחושה שאי־אפשר להתעלם ממנה. כאשר היא לא באה לידי ביטוי באלילות, בזכות הביקורת, היא מצטרפת אל התרבות של העתיד, אותה תרבות אידאלית שבה יהיה יסוד נבואי. היסוד הנבואי בא מאותו כושר הדמיון שיש בתחושה החזקה של חיבור בין העולמות ובין התופעות, של רגשי ההתפעלות העזים מיופיו ופלאיו של הטבע.
— וכן כשיעבור הזמן, הרושם של ההתפעלות מכל מרום ונישא מצד העצם, עם הזמן, ההתרשמות שיש לאדם בתחילה, בדתות השונות, מן העצמות האלוהית, כשאין עמו התנשאות עצמית וחיה בחוג הרחב של החיים המלאים טובה ואורה, כשאין בהתרשמות זו גם פיתוח ושכלול של האדם, משום שיש בה בעיקר רגשי כניעה ויראה, השלמה ועמידה מרחוק – רגשות שנובעים מתוך ההגדרה שאדם מגדיר לעצמו את המושג האלוהי כעצם נשגב ואימתני, ומונעים מן האדם להתפתח, לא יוכל כבר, הרושם, רק הוא לבדו בלא התגלות המאורות האידאליים שממקורו הנישא, בלי היחס לאידאלים האלוהיים, למגמות המוסריות והמעשיות – במקום לעצמות הבלתי מושגת, להיות כוח רודה בחיי האדם, אפילו בהיותו עומד בכוח המדמה של האדם ברום עוזו היותר עליון, כאשר אדם מפעיל את כוח דמיונו ומחליף במידה מסוימת את הרושם של ההתגלות הישירה. ההרגל הוא האויב הגדול ביותר של כל רגש. כך ברגשות שבין בני־אדם, בחברה, כך בכל סוגי ההתרגשויות האומנותיות וכך גם ביחס לאלוהים. הדת בתחילה היא מאוד מרשימה, הגילוי שיש מעל האדם כוח כביר ששולט על חייו של האדם, מפעים ומרגש. זה רודה בחייו של האדם, הוא מרגיש כאין ואפס לעומת הכבירוּת האלוהית. אולם עם הזמן ההתרגשות חולפת, והאדם חש ביכולותיו וכישרונותיו, בנטייתו הטבעית ליצור, ללמוד ולשכלל; מנגד, אנשי הדת ממשיכים לגעור בו ולהזכיר כמה הוא אפסי לעומת האלוהים, והוא נעשה נבוך ומבולבל. לאחר מעמד הר־סיני, כאשר בושש משה לרדת מן ההר, הרושם האדיר של ההתגלות האלוהית כבר נחלש בקרב בני־ישראל, והם חיפשו דרכים להביא לידי ביטוי את כישרונותיהם ויכולותיהם. לשם כך נעשו עגל הזהב והמחולות סביבו, וכתיקון לכך, לאחר מכן גם נבנו עבור אותה תכלית המשכן וכליו על־ידי "כָּל חֲכַם לֵב" (שמות לב, י). התורה בכללה, בלימודה ובמצוותיה מעניקה לאדם מערכת מובנית שבה הוא מממש את נטיית היצירה שלו, את טבעו הבריא והטוב לפתח, לשכלל ולבנות. עם־ישראל נדרש לכונן ממלכה וחברת מופת, וכך מתרחש מעבר מן הרושם האדיר של ההתגלות האלוהית, שיש בה ממד של רדייה וכפייה, שלעומתה האדם מתאפס – אל הצבת אתגרים לכלל ולפרט, לתקן, ליצור ולפעול בהדרכה אלוהית.
מפני שכל ציור עליון כשבא ברוח האדם כבר הוא נשפל מגדולתו, שהרי האדם מורידו לעמקיו הוא. אדם מודד הכל במידותיו הוא. הוא יכול להתרשם מאוד מדבר שהוא גדול ממנו, אך לא להחזיק את הדבר בתודעתו כפי שהיה במקורו. וכמו פסלונים קטנים שאנשים מחזיקים לעצמם, של הרים גבוהים ומפלים אדירים, של דמויות חשובות ושל בניינים גורדי שחקים. אלו דברים שיכולים להיות יפים ונחמדים, אך ודאי אינם משקפים את הדבר שאותו הם מייצגים. הרגש, שהיה מאוד חזק בתחילתו, נשחק ונעלם, ולעומת זה התרבות הטבעי הולך ומשתבח. כך שמה שהיה בשיא גובהו הולך ושוקע מטה, ומה שהיה במקום הנמוך – חיי האדם השגרתיים, התרבות היומיומית – הולך וגדל, משתבח. בתרבות האנושית הטבעית הדברים אינם עומדים על מקומם. התרבות תמיד הולכת ומתפתחת. המחקר מגלה דברים חדשים ותמיד יש יצירה ובניין. משום כך, הרגש, שהתקהה במחוז הדת, עובר לתרבות המתחדשת ומתפתחת, ועל כן מרגשת ומרשימה. כך נוצר המשבר הדתי.
אם־כן הלא יבוא הזמן שימצא האדם שהציור העצמי של עבודת אלוהים שלו – שהיא איננה מצד עצמה העובדה[246] האידאלית הגמורה, שכן הציור שלו מבוסס על ההתרשמות מן העצמות שהוא דמיין לעצמו, במקום על ההתגלות המתורגמת לאידאלים – לא יוכל להאיר לפניו את דרכו בחיים. משום שהתרבות ויכולת ההבנה שלו את ההוויה, יותר טובה מאשר הקשר שלו אל אותו הרגש שכבר הצטמצם ונמוג במידה רבה, ואין בו הרבה יותר מאשר הרגל ואיזו נוסטלגיה לילדוּת, כאשר הוא היה בור מצד אחד, וגם מלא רושם מצד שני. אי־אפשר להחיות את כל ענייני הדת ועבודת האלוהים רק מנוסטלגיה של שנות הילדות. גם אם יש בה דברים יפים ונכבדים.
ואם ירצה לשוב רק אל המוסר הטבעי היבש שלו, המוסר שמקורו בנטייה הטבעית של האדם, במצפון, ללא חיבור אל המקור האלוהי העליון. למוסר טבעי זה יש מקום חשוב, אך ללא המקור האלוהי הוא נעשה יבש וחלוש. אם ישוב אל מוסר טבעי זה בלבד, אז הוא נידח ואומלל, כי מה זה לא יוכל שרירות לב האדם החלש לחשב לדרך ישרה. מוסר כזה לא יוכל להיות ישר ונכון עבור האדם. אם מקור המוסר הוא אינו המקור האלוהי, אזי מקורו הוא רק שרירות לב האדם החלש. כך למשל, אחד העקרונות המוסריים המקובלים מאוד בעולם החופשי: 'עשה מה שתרצה, ובלבד שלא תזיק לזולת'. אין ערכים מצד עצמם ואין שום פסול בכל גחמה, ובלבד שהיא לא תזיק לאחרים, שלא יבוא מישהו להתלונן. אף־על־פי שאחריתה דרכי מות[247] ורשע, שכן אם המוסר אינו מבוסס על הקשר למקור האלוהי העליון, הוא אינו יכול להחזיק מעמד.[248] ואף־על־פי שלא יתראו בדקיה, הסדקים שבה, חולשתה וחסרונותיה, במעמד ההווה, הלא תגלה ותראה באורך התולדה והמון שינוייה, שכל זמן שאין המוסר העליון של החברה יונק מהשכל העליון בצידו היותר רם ונשא, מוכרחים הם המאורות השכליים והמוסריים להיות נלקים, ומתמעטים. גם אם אדם נזהר בתחילה, מתוך מצפונו ומוסרו הטבעי, שלא להזיק לזולת – עם הזמן גם זהירות זו נחלשת; אין לה תוקף אלוהי עליון, אלא שרירות לב האדם בלבד. ואז מתחיל לכרסם הספק, מהו בדיוק נזק שאין לעשותו לזולת, ואולי לא לגבי כל אחד חל חוק מוסרי זה. דוגמה קיצונית לכך היא האידאולוגיה הנאצית, שהחליטה שאין כל פסול בגרימת נזק, רצח ושעבוד, לאומות ואוכלוסיות מסוימות. כשהמוסר תלוי בשרירות לב האדם אפשר להגיע לצידוקים מוסריים כמו שהמציאו לעצמם הנאצים, על היותם גזע עליון שראוי לו לשלוט, ועל היות היהודים גזע טפיל ומזיק שצריך להרוג. גם כשמדובר באנשים דגולים שתרמו רבות למדע ולחברה, דינם מוות, כטפילים, רק בגלל מוצאם.
המאורות השכליים והמוסריים – השכל שמאיר את חייו של האדם מצד אחד, והמוסר שמאיר את חייו מצד שני – קשורים זה בזה, אולם כל אחד מהם גם קיים בפני עצמו. עמנואל קאנט מחלק תחומים אלה לשני ספרים שונים שכתב: 'ביקורת התבונה הטהורה' שעוסק בשכל, ו'ביקורת התבונה המעשית' שעוסק במוסר.[249] השאלה הגדולה היא מי מהם הוא המאור הגדול יותר – האם התבונה קובעת את תפיסתו של האדם, המחקר והמדע, או שמא הנטייה המוסרית והמצפון הם היסוד המכונן. כיום, במוסדות מחקר אקדמיים שונים קיימות ועדות אתיקה: לא כל דבר מותר למדען לחקור, ולא כל אופן של חקירה מותר – המאור המוסרי מפקח על המאור השכלי.
ואותה התורה העליונה, המוכרחת לעשות את כל העולם כולו הדום לרגליה, שהמוסר אפילו החברותי, השאלות המוסריות שנוגעות לחברה מכל סוג שהוא, שאלות של זכויות וחובות, של יחסים בין המעמדות השונים, הלאומי, שאלות מוסריות שנוגעות ללאום ולמרכיביו, כמו השפה והפולקלור, חשיבותם והיחס אליהם, והאנושי, שאלות מוסריות הנוגעות לחיי האדם באשר הוא, לא רק כפרט של החברה והלאום – מוסר זה יהיה רק אז שלם ונצחי, דווקא כשיהיה יונק, נובע ומתעצם, מהמדע היותר עליון. עלול להיות מצב של ניגוד בין השיקול הרציונלי התבוני לבין השיקול המוסרי. הנטייה המוסרית היא מאוד חזקה, אולם יחד עם זאת היא מטושטשת, לא ברורה לגמרי מבחינה מושגית. את הבהירות והגבולות הברורים יכולה לתת רק התבונה הטהורה, המדע היותר עליון. ישנו מדע מעשי, שפותר בעיות שצצות בחיים ומעלה את רמת החיים של האנושות; ואילו מדע עליון עוסק בהבנת מהותם של דברים, הבנת התבונה עצמה והבנת הקשר וההשפעה של התבונה על המוסר ולהפך. זהו עניין מופשט יותר, שאמנם גם לו יש השלכות על המעשים, אך הוא אינו מתחיל מן המעשים. מוסר שלם ונצחי, שאינו מושפע מגחמות ונטיות זמניות, צריך להתבסס על אותו המדע היותר עליון, ומבוכר מההתעלות הכללית. מדע שהוא בשל ומפותח, מתוך התעלותה של האנושות עד לתפיסה הבוגרת על כך שהאדם הוא ישות אוטונומית, שבידו הבחירה אם לנקוט באופן מוסרי או לא, והוא אינו פיון חסר בחירה המטולטל ביד כוחות הטבע או אלילים שונים.
וזקוקה לו למדע העליון, דעת האלוהים הברורה, בצורתה האידאלית, ישנה דעת־אלוהים שאינה בצורתה האידאלית, זו השייכת לעידן הדתי הקודם – כאשר דעת־אלוהים הייתה רק התבוננות בספרי הדת וניסיון לציית לפקודות ולקיים כראוי את הפולחנים השונים. דעת־אלוהים כזו אינה מספיקה, שכן היא משאירה שניוּת מסוימת בין האדם לאלוהים – הוא שם והאדם כאן, מנסה לרצות את האלוהים הגדול, והקשר ביניהם הוא חיצוני ולא עצמי. לעומת זאת, בדעת האלוהים בצורתה האידאלית המיקוד הוא במה שמתרחש בתוך האדם המאמין באלוהים; כיצד הוא פועל מתוך האמונה וכיצד היא משפיעה על אופיו, כהתגלות אלוהית בעולם הזה. זוהי הצורה האידאלית של דעת־אלוהים, שיש בה ציורים ושאיפות כיצד לפעול בעולם ולהיטיב עמו בהתאם לתבונתו של האדם ולכישוריו.
וממילא דעת־אלוהים האידאלית, היא גם הלועגת[250] לכל הקטנוניות השרויה בליבו של אדם בהווה, לתפיסה הפשטנית והילדותית של אלוהים כיֵשות אימתנית שלא כדאי לעבור על רצונה, או לחילופין שכדאי להחניף לה בגלל השכר הרב שהיא מעניקה לעבדיה. קטנוניות זו בתפיסת האלוהים היא כפולה – היא מקטינה גם את אלוהים בהגדרה המגשימה והמעוותת שהאדם נתן לו, וגם את האדם העובד אותו כעבד שפל. לצערנו, קטנוניות זו שורה בלב כל אדם בהווה, במשמעות של הווה מתמשך – שהיה בתקופתו של הרב קוק, וקיים גם היום אצל מי שאינו עוסק בזיכוך דעת האלוהים שלו. הלעג לתפיסה הקטנונית של האמונה הוא עד שהשאיפה לייבש את המבוע של המוסר והאורה, שהוא האמונה באלוהים, מקור תוקפו של המוסר – שאיפת הכפירה, תוכל גם־כן למצוא בקרבו בקרב המדע העליון, מקום, "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ד' יִלְעַג לָמוֹ" (תהלים ב, ד), אלוהים כביכול לועג גם הוא לאותם האנשים שמתוך קטנוניות האמונה שלהם מגדירים אותו באופן ילדותי, מגַשם ומעוות. וכיון שאין לו למבוע המוסר והאורה מעין של אין־סוף מיד הוא מתדלדל ומתייבש, והכפירה מתרחבת יותר ויותר, דווקא אצל האנשים החכמים והמוסריים, שציורי האמונה שהנחילו להם מוריהם נלעגים בעיניהם. ומתוך הלעג שמוביל לכפירה, אז מוכרח יהיה הדבר שישעה האדם אל עושהו. נדרשת התחדשות דתית מן היסוד, אמונה נעלה מן האמונה הקטנונית הישנה.
ודרך עבודת אלוהים הבנויה על היסוד של פיתוח האידאלים האלוהיים הנצחיים והאמונה העמוקה, שבכוח הנקודה הפנימית כל העתיד המתנהל והולך צפון גנוז הוא במילואו. מבחינה פוטנציאלית הכול כבר קיים. בפועל העולם מלא חסרונות וקשיים, אך האדם יכול ונדרש לממש במציאות את האידאלים האלוהיים, לפעול ולשכלל כך שיתוקנו כל הפגמים שבעולם והוא יגלה את הפוטנציאל הנשגב שגנוז בו מראשית הבריאה. עליו לחקור את העולם וללמוד כיצד להשביח אותו מכל הבחינות. זוהי עבודת אלוהים. כינוים של הצדיקים בלשון הזוהר הוא "מחצדי חקלא" (ח"א רטז, א), כלומר – עובדי השדה. העולם הוא כמו שדה שזרועים בו כל מאווייו של האדם, כל צרכיו ותקוותיו, והאדם צריך לעבוד בשדה זה, להשקות, לגדל ולקצור, עד שימצא את כל השפע האלוהי המוכן עבורו, ובכך יהפוך את העולם לגן־עדן. עליו ללכת אל מה שנטוע גם בנפשו כנברא בצלם־אלוהים, לגלות את נשמתו הגנוזה בו ואת כל כישרונותיה וסגולותיה הגנוזים בה. זוהי יראת־אלוהים הראויה, יראת הכבוד והרוממות, והאהבה הנפלאה אליהם, לא יראת עונש שיש בדעת־אלוהים פחותה, אלא יראת־רוממות לאלוהים שבה יש אהבה נעלה לאידאלים האלוהיים, שהיא גם אהבה לעולם ולאדם עצמו שנברא בצלם־אלוהים, עם הבטחון הנמרץ בהצלחת חפצם, מוטיבציה להעצים ולבסס יותר ויותר את האידאלים האלוהיים, להצליח לממש אותם בחיים. בניגוד ליראת־אלוהים פחותה שבה האדם כבוי ומפוחד, רק הוא, הביטחון הנמרץ, יהיה מרכז החפץ מכל אשר נשמה באפו. נשמה שאף שהיא "חֵלֶק אֱלוֹ־הַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב), היא גם באפו של האדם ולא מנותקת ומרוחקת ממנו, נמצאת בקרבו פנימה – "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז), וכפי שאומרים המקובלים על פסוק זה: "מאן דנפח – מתוכיה נפח" ('תניא' פ"ב ע"פ הזהר).
ובאשר דברים כאלה, האמונה העמוקה, יראת הכבוד והביטחון, הלא רק בישראל אפשרים המה להימצא בבסיס לאומי מקורי והסתורי, התורה ניתנה לישראל כעם, כיֵשות היסטורית אורגנית בעלת אותן תכונות לאומיות טבעיות. לא כחברה של מהגרים שהתאספו יחד. גרים שמצטרפים לישראל במסירות של קבלת עול מצוות מחליפים את זהותם הלאומית הקודמת בזהות הישראלית: "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלוֹהַיִךְ אֱלוֹהָי" (רות א, טז) – ואילו יהודים מלידה, גם אם הם רשעים מנוולים, די להם לשוב בתשובה ואז הם יכולים להתעלות לדרגות נשגבות של קדושה, בהתאם לתכונות הישראליות ולעזות שיש בהם (עי' ביצה כה, ב), ניתנה להם התורה, ועל־כן, כיוון שרק הם יכולים לבצע את אותה התחדשות באמונה ועבודת אלוהים של פיתוח האידאלים האלוהיים, ילכו עמים רבים ואמרו "לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָם" (ישעיהו ב, ג). ולא בכדי הוא שדווקא בתקופה כזו של שיבת ציון והתחדשות הלאומיות היהודית כה נפוצה תופעת הכפירה והניכור לדתיות הישנה. עם ישראל צריך לשוב ולחדש את האמונה, לשוב ולהביא לעולם את דבר אלוהים, מתוך לב העולם – ארץ־ישראל וירושלים.
