אין אפשרות לחברה לחיות באופן מלא חיים של מימוש האידאלים האלוהיים מלבד בחברה אחת: אמנם איזה אומה תוכל לשאת עליה ברמה את הדגל של עבודת האלוהים האידאלית? רק אומה כזאת שדרכה סלולה לפניה על־פי האידאלים האלוהיים. הנקודה הראשונה שצריכה לאפיין אומה זו, היא שהאומה איננה רק תוצאה של נסיבות היסטוריות מסוימות או צרכים קיומיים טבעיים שיש לכל ציבור אנושי, אלא שדרכה סלולה לפניה על־פי האידאלים האלוהיים; מה שמגבש אותה כאומה אינו מה שהתרחש בעבר, אלא בעיקר החזון המוסרי של העתיד.
אברהם אבי האומה מתאפיין בבקשת קרבת האלוהים שלו[251] ובדבקותו באלוהים בעשרת הניסיונות שעבר. אולם מה שמייחד אותו הוא לא אותן המעלות שהיו לו בתור אדם פרטי, אלא דווקא היותו אבי האומה שקיבל את הצו וההבטחה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). זהו הדבר העיקרי והחשוב ביותר אצל אברהם, למרות כל גדולת אישיותו. ולאחר שכבר גדלה משפחת עם־ישראל והיא הולכת ומתרחבת בארץ מצרים, היא עדיין בבחינת עובר שעוד לא יצא מרחם אימו, והיא מתגבשת כאומה בעלת תודעה וקיום עצמאי רק ביציאת מצרים, ולאחר מכן במתן תורה שהשלים אותה והוציא לפועל את סגולותיה. כך שדווקא האידאלים האלוהיים הם הגורמים המעצבים את דרכה של האומה.
והאידאלים האלוהיים הם מתוכן המוסר הגדול של העתיד, ההולך ואור, הולך ומתפתח, הולך ומתרומם מדור לדור ומתקופה לתקופה. דווקא העתיד, ולא העבר. אומות גדולות התפרקו ונטמעו באומות אחרות, משום שהיסוד הראשון שגיבש את האומה לכדי אומה כבר בטל, לא נצרך ולא התאים למציאות שבהווה. ואילו "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר" (שמואל א' טו, כט), משום שבישראל היסוד המגבש הוא דווקא החזון העתידי הגדול. ועל כן כבר בהווה עם־ישראל מצֻוֶּה לגבש סוג של מבנה חברתי, אידאולוגיה ופרקטיקה ציבורית שיתאימו לחזון הגדול, לעולם כפי שהוא ראוי להיות ויהיה בעתיד. כך השבת, למשל, מזכירה בהווה את העתיד לבוא, שיהיה כולו קודש, מנוחה וחירות משעבוד לצרכים קיומיים.[252]
הרב קוק מדגיש את עניין ההתפתחות: הולך ואור, הולך ומתפתח, הולך ומתרומם. העולם הולך ומתעלה. כמובן, התעלות זו אינה פשטנית, לא מדובר בקו ליניארי רציף ואי־אפשר להגיד באופן נחרץ על כל דור שהוא טוב יותר מן הדור הקודם לו בכל המובנים; זהו תהליך דיאלקטי שיש בו ירידות ועליות, קפיצות ונסיגות, אך באופן כללי זו המגמה שקיימת בעולם (עי' אוה"ק ח"ב עמ' תקלט-תקמא).
דווקא אומה כזאת שהתשובה האלוהית על שאלתה את שם ד' לא הייתה תשובה עראית, לא תשובה שתוכל לעבור ולהתיישן בשטף הזמנים, כי־אם תשובה כזאת שדווקא שטף הזמנים מגלים את אורהּ ועֹז תפארתה: ״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה״ (שמות ג, יד), דווקא העתיד הנמשך ההולך ומתעלה. כאשר שאל משה את אלוהים במעמד הסנה: "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?" (שם יג), הוא נענה: ״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה״; לא "אני הוא הבוראכם בעבר", או "המשגיח עליכם בהווה". ההדגשה היא על העתיד, ״אֶהְיֶה". בתרגומים של התורה לשפות אחרות, בדרך כלל מחליפים את זמן העתיד בביטוי זה להווה: I AM THAT I AM"".[253] אך האידאלים האלוהיים הולכים ומתגלים לנו יותר ויותר עם התעלות העולם במשך הזמן; ככל שיתפתח האדם, ככל שנחכים ונרחיב את יכולת ההכרה שלנו, מבחינה מדעית, אומנותית, מוסרית או אף אסתטית, כך הנוכחות האלוהית בעולם תהיה גלויה ומשמעותית יותר עבורנו. זוהי התשובה האלוהית לשאלה הקיומית: "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?".
בכך יש נחמה עמוקה לייסורי הגלות. בזמנים של הסתר פנים, שנדמה כאילו עזב אלוהים את הארץ וקולנו איננו נשמע, מבטיח לנו אלוהים: "אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור להם לישראל, אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות" (ברכות ט, ב). אף שאתם חוטאים ומביאים על עצמכם את הייסורים והגלות, לעולם ״אֶהְיֶה" עמכם בכל צרותיכם. והנה מתברר שדווקא מתוך הקושי והצער הנורא אנו מגלים אוצרות שלא היינו רואים בלעדיהם. כל הרגישויות הנפשיות, התובנות והכישרונות השונים, שכמובן היה רצוי שנגלה בדרך טובה – התגלו בייסורי הגלות מתוך ההשגחה האלוהית שהייתה קיימת גם אז. אם היו שואלים אותנו כאשר הגענו ארצה בימי יהושע, האם נוכל להתקיים מחוץ לארץ־ישראל, בלי מקדש ומלכות כאשר אנו מפוזרים ומפורדים, נתונים ללחץ ולמשיסה בכל קצווי תבל, היינו משיבים בהיגיון שלא. אין לכך כל דוגמה בתולדות העמים. ניסיון הגלות הוא ניסיון ייחודי, שאמנם לא צריך להשתוקק אליו, אך הוא בהחלט הפיק מאיתנו מעלות חשובות; לצד הייסורים והקושי הנורא שליוו את דרכנו היו גם שיאים של חכמה וטוב, פלאים מוסריים וקידוש ה' שלא נראו מעולם בעמים אחרים. זהו דבר מיוחד במינו, שגם בתוך הסתר הפנים הנורא ביותר ישנה נוכחות והשגחה אלוהית. מתוך הייאוש של הסתר הפנים, היהודי מחפש ומוצא בתוכו כוחות אדירים.[254] ״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה״. תמיד תוכלו למצוא אותי, וככל שתתפתחו תגלו אותי יותר. זוהי התשובה האלוהית, שדווקא שטף הזמנים מגלים את אורהּ ועֹז תפארתה. חז"ל מתארים כיצד גם בקרב האומות האחרות היו גילויים אלוהיים מסוימים (עי' במדבר־רבה פי"ד), אולם רק בקרב ישראל הגילוי האלוהי לא נעלם עם שטף הזמנים, והאומה אינה נעלמת מעל במת ההיסטוריה, אלא אדרבה, הולכת ומתעצמת.
רק אומה כזאת, שיש לה תורה שקפלה את מהלכה, התורה אוצרת בתוכה את האופן בו היא מתהלכת עמנו, האופן בו אנו, האומה הלומדת ומקיימת אותה, מגלים אותה במציאות, על־פי התגלות דעת־אלוהים כזאת, של אספקלריא המאירה, של ״פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב, ח), כפי שנאמר על משה רבינו. אלוהים בחר לתת את התורה לישראל דווקא על־ידי שליח, משה. משה אמנם הוא איש מעלה, המובחר שבאדם, שעל דרגת נבואתו העליונה, ״פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ", חז"ל אומרים: "כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה" (יבמות מט, ב). "אספקלריא מאירה" זו מראה מלוטשת, שמחזירה את כל האור. הרצון האלוהי השתקף בדברי משה כמו השתקפות במראה מלוטשת. לשונו של משה רבנו שיקפה בדיוק מרבי את הדיבור האלוהי, ולכן אנו למדים מכל אות ותג בתורה שבכתב, שהיא מדוקדקת בעינינו בהתאמה לרצון האלוהי העליון. ואילו לגבי שאר הנביאים אומרים חז"ל שדבריהם הם רק כ"אספקלריא שאינה מאירה", מטושטשת ביחס לנבואת משה, ולכן אין דבריהם כדברי תורה לדקדק בהם וללמוד מהם דינים המחייבים בפרטים (עי' רמב"ם יסוה"ת ט, ג). אולם עם כל זאת, משה אינו מלאך אלא אדם בשר ודם: "משה מן התורה מנַיִן? – בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר" (חולין קלט, ב). ובגיל מאה ועשרים גם הוא נפטר מן העולם. על כן התורה נכתבה "כלשון בני־אדם" (ברכות לא, ב), על־פי אותה דעת־אלוהים נשגבה של משה רבינו, אך בלשונם של בני־האדם. ועל כן בכל דור ודור ניתן להבין את התורה ולממשה בחיינו האנושיים, וככל שהדורות יותר מתקדמים ומתפתחים גם ההבנה של התורה נעשית מפותחת יותר, כך שהתורה מאירה את המציאות יותר ויותר. תורה זו היא שהציבה את העתיד שלה, יצרה תשתית של קיום החיים הרוחניים של האומה הישראלית, בכל בהירותו, בכל דיוקיו היותר פרטיים, גם בעניינים רוחניים, גם בענייני מוסר וגם בענייני הלכה, מראשית הויתה של האומה עד כל נפילותיה ושיבתה לתחיה באחרית הימים. בכל שלב משלבי ההיסטוריה הלאומית. לכל מציאות יש מענה והתייחסות מן התורה, והכל – ברום מעלה ואורה נפלאה.
אומה כזאת, שהיא עם זה מוכנת מצד גזעה ותולדתה, שבכח יהיו בה חקוקים האידאלים האלוהיים שבאוצרה הפנימי הגנוז בלב, לא רק מצד תורתה האומה הישראלית מוכשרת ומוכנה למימוש האידאלים האלוהיים, לתיקון העולם; אלא גם מצד גזעה ותולדתה. האידאלים חקוקים באופייהּ העצמי, זהו טבעהּ. לא רק שיש אידאולוגיה חשובה ביותר, אלא שזה הטבע העצמי של האומה, ולכן: היה חפצה היותר אדיר לראות ולפעול בשלטון הצדק המוחלט, ואור הדעה המוחלטת. אלו שני אידאלים חשובים שהתבלטו בעידן החדש: רדיפת הצדק המוחלט, ללא כל התפשרות עם עוול, ובנוסף: הדעה המוחלטת, פיתוח המדע, הצד האינטלקטואלי של האדם, החתירה אל האמת. בשני תחומים אלה בלטה נוכחותם של היהודים. לא משום שהם כתובים בתורה, אלא מצד נטייתם הטבעית. ההשתתפות של יהודים בכל המהפכות[255] המדעיות והחברתיות נובעת מן הטבע הישראלי שבהם. אלו אידאלים אלוהיים שחקוקים בו.
אומה כזאת, שאם תמלא את כל מחסוריה החומריים, וכל משאליה הנפשיים היותר אסתתיים, לא תמצא עדיין את עצמה שהיא שבעה ומלאה מנוחה, כי־אם כשתחוש ותדע שמתמלאים המה החפצים שלה האידאליים, שאיפת הצדק המלא והאורה של הדעה היותר רוממה, מבוררת ומזוקקת, ושתהיה האורה הזאת דווקא מחוברת אל צדק העולמים. הרב קוק מדגיש את הצד האוניברסלי שבישראל. תהילה לא־ל, מצבנו החומרי כיום, כאומה, הולך ומשתפר. הגענו לרווחה במדינתנו הצעירה, מילאנו במידה רבה את מחסורינו החומריים, ואף את הצרכים הנפשיים היותר אסתתיים; לא רק שיש שפע כלכלי, הארץ מלאה בגנים מטופחים ובבניינים יפים והאומנות פורחת. לצד פיתוח הכלכלה, היא גם הולכת ומתייפה. אולם גם כשנשיג לגמרי את כל זאת, באופן מלא ומספק לגמרי, לעולם לא נהיה שבעי רצון ומלאי מנוחה. יהודים תמיד יקטרו שיש פגמים וחסרונות במצבם, וזו תכונה ישראלית אופיינת חשובה: לעולם איננו מסתפקים במנוחתנו ורווחתנו האישית, משום שתמיד קיימת בנו שאיפה לצדק עולמי מלא, לרווחה ותיקון של כל הבריות בכל ההוויה.[256]
זאת היא התכונה הישראלית האדירה והפנימית, שהיא גנוזה בכללות האומה, ושממנה לא יוכל לזוז אפילו הפושע שבישראל, כי אין ביד אדם להחליף את טבע נפשו המקורית. גם אם הוא משתדל ונגרר לקצה שנוטה מן היושר, לעולם בן ישראל לא יוכל להתנתק לגמרי מטבע נפשו המקורי. גם אם הוא פושע ביחס לדברים חשובים מאוד, הוא עדיין ישראל. הפושע שבישראל זהו כינויו של ישו הנוצרי (עי' גיטין נז, א); הוא אינו "הפושע" סתם, אלא דווקא הפושע שבישראל, משום שאחרי הכל, הוא לא ניתק מישראליותו. ישו, הוא בעצמו או מפרשיו וממשיכיו, הבליט נקודות מסוימות בתורה וביטל את השאר, גם את הקיום היהודי הלאומי; עקרון האהבה והרחמים בעיניו הוא עקרון כלל אנושי שצריך להרבות בו בלא שום הבחנות ומחיצות. גם תפיסה מוטעית זו נובעת מטבעו הישראלי – מן הדאגה בעד העולם והצדק האוניברסלי, האהבה, תיקון העולם וקרבת־אלוהים, אמנם, בדרך מעוותת וכושלת. ובסופו של דבר עם כל החורבן והאיוולת שבשיטתו, היא השפיעה השפעה כבירה ומהפכנית על האנושות, קידמה אותה וסייעה להוצאתה מחשכת הפגאניוּת באופן מסוים, כדברי הרמב"ם: "וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו – אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד" (הל' מלכים יא, ד).
ובמידה זו, של שאיפת הצדק הפנימי בכל עז וחשק, יאמר באמת "דאף־על־גב דאינון מַשְׁחִיתִים איקרו בני, שנאמר בָּנִים מַשְׁחִיתִים, ואף־על־גב דלית בהו הימנותא איקרו בני, שנאמר בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" (קידושין לו, א). החלטתָם ברגע מסוים, בגלל קוצר דעתם, להיות מַשְׁחִיתִים – אינה מפקיעה אותם מגדר בָּנִים. ממילא גם ההשגחה האלוהית לא עוזבת אותם. במספר מקומות בהגותו עוסק הרב קוק במתח זה שבין התורה כאידאולוגיה הטרונומית, שניתנה לאדם מן החוץ, משמיים, לבין הטבע האוטונומי, האופי הלאומי. הסופר 'אחד העם', למשל, רואה את התורה, הנבואה והתורה שבעל־פה, כביטוי אנושי לאופי הלאומי. לשיטתו אלו יצירות אנושיות של אנשים גדולים ונכבדים, שמגלים בכתיבתם, בכישרונם הגדול, את רוחו של עם ישראל. 'אחד העם' לא היה מקורי בתפיסה זו, הוא רק יישם את העיקרון המוסר האוטונומי של קאנט[257] ואת תפיסת הלאומיות כפי שהתפתחה בגרמניה על־ידי פיכטֶה[258] – בעם היהודי. לעומת זאת, אידאולוגים אורתודוקסיים שונים עומדים בקוטב הנגדי: אין לנו אלא תורה. אין "אופי לאומי" מצד עצמו לישראל, ובלי התורה איננו אלא עם נוסף בין העמים, ללא כל ייחודיות עצמית. אם לא התורה, שלומדים אותה, מזדהים ומקיימים אותה כמתנה אלוהית מחייבת, אין לנו כלום.[259]
הרב קוק עומד בין שתי עמדות סותרות אלה ונותן מקום לשתיהן – את האחת, האורתודוקסית, אפשר להקביל לתורה שבכתב, ואת השנייה, הקנטיאנית, אפשר להקביל לתורה שבעל־פה, שהיא הביטוי לאופן ההתקבלות של התורה שבכתב. עובדת מעמד הר־סיני מבססת את העמדה האורתודוכסית, ודאי שיש ממד הטרונומי בתורה. מנגד, אנו רואים שאף שהתורה שבכתב התקבלה באופן מסוים כספר מקודש גם על־ידי עמים אחרים, ואנשי הדת מכל האנושות עוסקים בה ומבינים אותה – היא מיושמת אצלם באופן אחר לגמרי. חייהם הדתיים שונים מאוד מן החיים הדתיים בישראל. אנו רואים שהתורה שבעל־פה – אופן לימוד התורה וקליטתה, הריאליזציה של התורה בחיים – מתגלה באופן שונה לגמרי אצל מי שאינם בָּנִים, שאינם יהודים. גם כשהיחס כלפי התורה הוא יחס של כבוד, חיבה וקדושה. חשוב מאוד לרב קוק להדגיש את אחדות הניגודים הזו: הממד ההטרונומי של התורה, נתינתה ממקור עליון, אינו מבטל את האוטונומיה, ואדרבה, מעצים אותה; ומנגד, האוטונומיה של ההחלטה כיצד להבין ולממש את התורה במציאות לא מבטלת את הממד ההטרונומי, כי היא צריכה את היסוד הרוחני העליון, החיצוני, כדי לבטא את הכישרון הרוחני הפנימי, העצמי.
אין העצם מתחלף להיות אחר. הנפש הישראלית בעצמותה אינה יכולה להתחלף. החלוקה בין 'עצם' ל'מקרה' מקורה בפילוסופיה האריסטוטלית: העצם הוא מהותו של הדבר, והוא יציב ואינו משתנה. המקרים הן תכונות חיצוניות ומשתנות של העצם, כמו צבע, גודל, מצב, שאינן משנות את מהותו. הרב קוק משתמש במושגים אלו כדי לתאר את הנפש הישראלית כמהות קבועה, ואת המעשים הרעים כתופעות חיצוניות וחולפות: רק מקרים זרים, נסיבות חיצוניות הגורמות לסילוף הבנת התורה, מציגים את אורח המוסר במושגים כאלה, שרק נפש נדיבה מפותחת תוכל לחדור לאורם ולהתמלא על־ידם תיקון מוסרי ואמונה מאירה; אדם בעל תפיסה מפותחת שעסק באופן יסודי בתורה, מסוגל להבין את עומקם של דברים מורכבים בה. ולכן למשל, כשהוא רואה את ריבוי עונשי המוות שבתורה, הוא מבין כי מטרתם העיקרית היא להזהיר ולהמחיש את חומרת האיסורים, ושבפועל, סנהדרין שהרגה אדם פעם בשבע שנים (או שבעים לדעה אחרת) – נקראת "חובלנית", קטלנית (משנה מכות י, א), וזאת בשל התנאים המחמירים הנדרשים להוצאה לפועל של עונש מוות. מי שאינו בקיא וניגש לפסוקים כפשוטם, עלול להזדעזע ולראות בתורה מערכת אכזרית המצווה שוב ושוב על הוצאה להורג. אבל אם הטבע הפנימי של נטיית הטוב עוד לא פותח ועובד, אז תצא מזה פעולה הפכית, שיָדוּן על התיקון[260] והאמונה מאותו המבט של הקליפה החיצונה שלהם, ועֹז האור הפנימי לא יוכל לחדור, ויהפכו בעלי האוצר הטוב, אבל רק בכוח ולא בפועל, לבָנִים מַשְׁחִיתִים (ישעיהו א, ד) וללֹא אֵמֻן בָּם (דברים לב, כ). כאשר הטבע הפנימי, הנטייה המולדת לטוב, אינו מפותח דיו כדי לחדור מבעד למעטה החיצוני, מתרחשת פעולה הפכית: האדם דן את התורה והאמונה והתיקון שבהן בראיית הקליפה החיצונה שלהם, באותה הבנה שטחית ומוטעית של הדברים. ואז ריחוק מהאמונה הוא תוצאה בלתי נמנעת, שכן היא נתפסת כאכזרית, ויהודים טובים ביסודם נעשים לבָנִים מַשְׁחִיתִים, באחת משתי אפשרויות שליליות: או שהאדם הופך לאכזרי, משחית ומנוול בעצמו, מתוך הזדהות עם מה שהוא תופס כצו אלוהי, או שהוא נרתע לחלוטין ונוטש את דרך התורה כולה, ובכך משחית את עצמו מבחינה רוחנית. וללֹא אֵמֻן בָּם, שכן איזה אמון יכול להיווצר כשהאלוהים נתפס כעריץ אכזר?!
חשוב להדגיש כי גם במקרה השני, עצם הנפש לא התחלף לרעה, אדרבה; זוהי נפש נכונה ובריאה שנרתעת מאכזריות. תגובתה דומה לתגובתם של גדולי האומה: אברהם אבינו, בשומעו על גזירת השמדת סדום, מזדעק מיד: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית יח, כה), ומשה רבנו, מול האיום בהשמדת עם־ישראל, מתפלל ומוסר את נפשו בבקשת רחמים: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב). האדם המפותח יודע לחדור אל האור הפנימי ולהבין שמגמת התורה אינה אכזריות או נקמנות חלילה, אלא זיעזוע הנפש והזהרה מפני חומרת החטא. תופעה זו ניכרת גם בימינו, בחרדה הרווחת בציבור החילוני מפני "מדינת הלכה" – מתוך תפיסה שטחית, דלה וממילא שגויה של התורה.
אבל מיד שקרני האור יגדלו כל־כך, כאשר העיסוק בתורה יהיה מעמיק כראוי, דרך לימוד רזי תורה ומחשבה פילוסופית נכונה, עד שיחדרו מבעד לקליפת המושג החיצונה, שהייתה מוזרה כל־כך, כך שננטשה דרך התורה, או מומשה במציאות בקנאות מעוותת ורחוקה מן התורה, והאור הפנימי הגנוז יגלה ויראה, אז יגלה גם כן הטבע הפנימי הישראלי הגנוז, ויתברר כי הוא תואם באופן מושלם לאמתה הפנימית של התורה, ואפילו באותם שנעשו בָּנִים מַשְׁחִיתִים ובָנִים לֹא אֵמֻן בָּם, בחזרה בתשובה עמוקה, מתוך בירור והבנה ההולכת ומתעמקת, ויצא כנחל שוטף "וְיָעָה, יטאטא ויסלק, בָרָד מַחְסֵה כָזָב וְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ" (ישעיהו כח, יז). המים, מי התורה בהבנתה המעמיקה, בעוצמה כשל ברד הניתך ארצה, ישטפו ויסלקו מַחְסֵה כָזָב, את אותן קליפות חיצוניות, תפיסות מעוותות שהסתירו את האמת. ולאחר שהכזב יסולק, הפנים הטהור של הנשמה ייחשף, ובכך יתגלה אותו עצם ראשוני וטהור, שמעולם לא התחלף. זהו תהליך כולל של תשובה, שאולי ייגלה דווקא מאותם הבנים שהיו משחיתים ושבו לאמיתה של תורה, תורה גדולה של גאולה ונבואה.[261]
