ואמנם רק הדרך הפונה אל רום המחשבה והאידאליות, ולא נשארת בקטנוניות שבתחתית החיים, הוא רק הוא, הדרך, שהרב קוק נוקט כלפיה בלשון זכר (עי' קידושין ב, ב), מאיר את החיים וממלאם צחצחות, בהירות, וזיו, הארה שהולכת ומתרחבת, כמו אלומת אור הבוקעת מתוך זווית, להושיבם על בסיסם הנועד להם לפי טבעם העצמי, דרך זו היא הכוח המחזיר את האדם אל יסודו האמיתי, הגנוז בעומק כל לב ונפש. בניגוד לתפיסות אליטיסטיות שונות, הרב קוק מדגיש שכל אדם נושא בחובו פוטנציאל להתעלות, ללא קשר לנסיבות חיצוניות, ועליו לשאוף לממש פוטנציאל זה.
במידה כזאת, כאשר מתעלים לרום המחשבה והאידאליות, המאסרים השכליים והמוסריים מתפתחים, נפתחים. אדם נוטה לכפות על עצמו מאסרים, הגבלות פנימיות, הן בתחום המחשבה והן בתחום ההתנהגות והערכים:
ישנם מאסרים הנובעים מתפיסה עצמית מוגבלת: אדם עלול לאסור את עצמו כאשר הוא מזהה את עצמו באופן בלעדי עם נסיבות חייו החיצוניות – מעמד כלכלי, מוצא חברתי, סביבת גידול וכדומה, וכך לתרץ לעצמו את התנהגותו והישגיו הפחותים בגלל נסיבות חייו. הוא משבץ את עצמו במסגרת מגבילה המונעת ממנו לממש את הפוטנציאל הטוב שבו. המציאות מוכיחה שהסביבה אכן משפיעה, אך היא אינה גורם מכריע. אדם בעל שאיפה לטוב יכול להתעלות מעל נסיבות קשות ולהפוך לאיש מופת, כדברי חז"ל: "הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה" (נדרים פא, א). דוגמה מובהקת לכך היא הלל הזקן, שעלה מבבל בעוני מרוד, אך ענוותנותו ומסירות נפשו ללימוד תורה, עד כדי סיכון חייו בקור העז על גג בית־המדרש כשלא היה לו כסף לשלם עבור הכניסה – הביאה אותו לגדלות עצומה בתורה (יומא לה, ב). מנגד, אדם שנולד לתנאים מיטיבים מבחינה כלכלית והשכלתית עלול להיות מקולקל ביותר אם אינו שואף לטוב. דוגמאות לכך קיימות למכביר, הן בקרב אנשים פרטיים והן בקרב מנהיגים. לאדם יש כוח פנימי אדיר והוא מסוגל להמון, ואל לו לשים את עצמו במשבצת מגבילה בגלל נסיבות חיצוניות.
ישנם מאסרים הנובעים מפחד, חשדנות וחוסר אמון: לעיתים אנו בונים לעצמנו בית־סוהר פנימי המבוסס על חשדנות ופחד מהמציאות או מהזולת. גישה זו גורמת לנו לבנות חומות ולהימנע מלתת אמון, והיא מובילה לחיים קשים. לפעמים תפיסה זו נובעת מתודעה גלותית, שבה הסיכונים נתפסים תמיד כחזקים וחמורים יותר מהסיכויים, גם כשאין לכך הצדקה רציונלית. יש להיות מודעים לפער הקיים תמיד בין האידאלים לבין המציאות המורכבת, ולבחור באופן מודע להתגבר על הפערים, להעדיף את הטוב על הרע ואת הסיכוי על הסיכון, כמובן, תוך הזהירות המתבקשת מסיכונים אמיתיים.
ישנם מאסרים הנובעים מקנאוּת מחשבתית ונוקשות מוסרית: לעיתים אדם דבק בקנאות רק בדעה אחת, גם אם היא טובה ונכונה כשלעצמה, ומסרב להכיר בלגיטימיות של דעות אחרות או באפשרות שהוא עצמו אינו מחזיק באמת המוחלטת.[60] אולם במציאות האנושית אין דעה אחת שהיא אמיתית באופן מוחלט ובלעדי. דוגמה לכך היא ההכרעה ההלכתית כבית־הלל: חז"ל מסבירים שהוכרעה ההלכה כבית־הלל, "מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית־שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית־שמאי לדבריהן" (עירובין יג, ב). בית־הלל בענוותנותם לא התעלמו מדברי בית־שמאי, ואדרבה, הקפידו לציין קודם את דברי בית־שמאי, מתוך כבוד והכרה בלגיטימיות של הדעה האחרת.
כאשר מאסרים אלו – הנובעים מתפיסה עצמית מוגבלת, מפחד וחשדנות, ומקנאות ונוקשות – נפתחים ומתפרקים, אז: החיים זורחים במילואם. השתחררות מהמאסרים הפנימיים מאפשרת לחיים להתגלות במלוא עוצמתם, יופיים ואורם. במקום חשיכה, פחד וצמצום, מופיעות שמחה ועין טובה. האדם הפתוח והמשוחרר מסוגל לראות את הטוב והיופי גם במקומות חסרים. כך למשל, ישנם רשעים במובן ההלכתי, שאינם מקיימים את מסורת ישראל המקובלת כראוי, אך תרומתם חיונית לבניין העולם החומרי – לכלכלה, לרווחה, ליופי, לבריאות ולשפע; הצדיקים העליונים מסוגלים להכיר בחשיבותם של אנשים אלו. הם מבינים שאף אותם אנשים מקיימים בדרכם, את המגמה האלוהית שהעולם יהיה מיושב ומפותח: "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיהו מה, יח), מיושב ולא חרב. לעומתם, "צדיקים בינוניים", שעדיין נאבקים עם יצריהם, עלולים לכעוס יותר על מי שאינו עומד בסטנדרטים שלהם, מתוך הקושי שלהם עצמם.[61] היכולת לראות את הטוב בכל חלקי המציאות היא חלק מזריחת החיים במילואם.
"קוֹל רִנָּה וצהלה[62] בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים" (תהילים קיח, טו) – במקום בתי המאסר השכליים והמוסריים, הצדיקים שוכנים באוהלים – אוהל מסמל פתיחות, קלות גישה ויכולת התרחבות, בניגוד לנוקשות והסגירות של בית הסוהר. הצדיקים מסוגלים לתת אמון במציאות המורכבת, לראות את הסיכוי לצד הסיכון, ואף לשנות את המציאות בכוח אמונתם ופועלם. "יְמִין ד' עֹשָׂה חָיִל יְמִין ד' רוֹמֵמָה יְמִין ד' עֹשָׂה חָיִל" (שם טו-טז). יד ימין מייצגת את מידת החסד, הנתינה והקירוב, בעוד יד שמאל מייצגת את מידת הדין, הצמצום והריחוק (הקדמת תיקוני־זהר). כמובן ששתי המידות נחוצות בעולם – אי־אפשר להתעלם מהדין, מהסיכון ומהצורך בגבולות, לא חותכים את יד שמאל; אך ישנה עדיפות ובכורה לימין החסד. כך גם ביחס לדור הצעיר: אף שיש לו ערכים והתנהגויות שאינם תואמים את המסורת, מכעיסים ומבזים, ועל כן יש צדק בביקורת ובצורך בתיקון ובאיזון – הגישה הבסיסית צריכה להיות של קירוב ולא של דחייה מוחלטת: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סנהדרין קז, ב). גם אלוהים אינו נוהג עמנו במידת הדין הגמורה, שאם לא כן לא היינו יכולים להתקיים. כולנו טועים וחוטאים, וכולנו עוברים תהליכים של תשובה, מחשבה נוספת ורצון לתקן.
חָיִל הוא כוח, גבורה, עוצמה. יְמִין ד' אינה חולשה, אלא כוח פעיל ובונה. צדקוּת אמיתית אינה רפיון או הסתגרות, אלא התמודדות עם המציאות ותיקונה, תוך ראיית הטוב גם במקומות מורכבים. הצִדקוּת במישור החברתי מתבטאת בעדינות נפש ובטוב טבעי. ועם זאת, בין בכיבוש היצר ובין בפיתוח טבע טוב, נדרש חָיִל, כוח פנימי שיפעל לטובה, ליישובו של עולם. אנו נקראים לחיות חיים חזקים ומאירים, ולא להסתגר במאסרים של חשדנות וחששנות.
במצב האידאלי, המתאים לדרך הישר – כל הנטיות הטבעיות, הרצונות, הרגשות והשאיפות הפנימיות של האדם, אינן נתפסות כדבר שלילי שיש לדכאו, אלא עומדות הָכֵן בהרחבתן למלא את התפקיד האלוהי הטוב והנאור, הן רצויות ומוכוונות אל הטוב, אל מימוש המגמה האלוהית בעולם, וכל המחשבות השכליות הנן המאורות הגדולים להזריח אורם על כל ארצות החיים. כשם שיש אמון בנטיות הטבעיות של האדם, יש אמון גם במחשבותיו, הן כמאורות המאירים את דרכו בכל תחומי החיים, מכוונים אותו במסלול של צמיחה והתעלות מתמדת, של "אֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ ההוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם" (משלי ד, יח). כך שישנה הרמוניה בין הנטיות הטבעיות לבין המחשבות השכליות, כאשר שתיהן פועלות יחד לקידום הטוב והאור האלוהי בעולם.
על־כן אין שום כוח נידח, אין שום מחשבה נדכאת, כי־אם הכל מאיר, הכל חי והכל מוכן ומזומן לשרת עם מלאכי השרת ולשורר עם כל אראלי שחק,[63] להשביע "לְכָל חַי רָצוֹן" (תהלים קמה, אז) ולהרבות האושר הכללי והפרטי של שמחת ד' במעשיו, כשהם מתעלים ומתברכים, כשהם שמחים ומתמלאים זיו. כל נטייה וכישרון הם כמלאכים – שליחים אלוהיים, שכן כמו המלאכים, גם הם נבראו וניתנו באדם על־ידי אלוהים, לשם מגמה אלוהית של הטבה ושכלול. כל מחשבה טובה היא כוח עליון הדוחף למימוש עצמי וליצירה. כך כל הכוחות והמחשבות יחד בונים את המציאות, מפתחים ומטפחים אותה, מקדמים את היצורים כולם ומרבים אושר – ולא נתפסים כ'עצת היצר' או כמכשולים וסכנות שצריך לדחות ולרסן. אין עצב ותוגה, אין שטן ואין פגע רע, רק סוכת שלום פרושה וחופת כבוד חופפת על כל רגש חיים, על כל נטייה ומחשבה, על כל מעשה ומפעל. על כל היבטי החיים וביטויי הנפש. כל זאת בניגוד לצמצום הצר של המוסר 'הכובש', העוסק בריסון ודיכוי היצרים – ובהתאם לכוליות, להרחבה ולמימוש כל הנטיות, הכישרונות והאידאלים הגדולים שיש במוסר 'הישר'. כך גם ההבדל בין הקיום בגלות, שעיקרו הוא הישרדות תחת שלטון זר, כמיעוט בין העמים, תוך צמצום וסגירות – לבין הקיום בארץ־ישראל תחת שלטון ישראל, שבו הרצון האלוהי הנטוע בישראל צריך להתממש בכל תחומי החיים. בדברי חז"ל: "אין בין העולם־הזה לימות־המשיח אלא שיעבוד־מלכויות בלבד" (ברכות לד, ב), אין מדובר רק על השעבוד הפוליטי, אלא גם השעבוד הרוחני והנפשי, בו עם־ישראל אינו מביא את כל סגולותיו לידי ביטוי באופן מלא, וגם כאשר יהודים מוכשרים מממשים את כישרונם הם נאלצים לשרת אינטרסים זרים.
וכולם הם מתקשרים יחד, להיעשות על ידם האומה והדור, הכללי והפרטי, כפי שדרשו חז"ל על כינויו ושם עירו של בניהו בן יהוידע, מגיבורי צבאו של דוד המלך: "אִישׁ חַיִל רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל" (שמואל ב' כג, כ) – "שריבה וקיבץ פעלים לתורה" (ברכות יח, ב), שאין שום מלחמה כבדה לו, שכל כוח אדיר המתחבר עם המניעות היותר נמרצות הוא מנצח, ושכל מה שיש להשתמש בו לטובה הינם שבים תחת ידו להגביר אונו, הודו ונצחו. האדם הפרטי והציבור בכללו צריכים לקבץ את כל הכוחות הפועלים במציאות, גם אלו הנראים כחיצוניים לתורה, כהישגי המחקר המדעי, הפילוסופיה, הספרות, נטיות מוסריות וחברתיות – ולהשתמש בהם כדי ללמוד את התורה[64] וכדי ליישמה במציאות. לאדם או לדור שעושה כך, אין שום מלחמה כבדה לו, שכן מלחמותיו אינן נגד משהו, אלא הוא נאבק למען הבנה טובה יותר. וכפי שהייתה גבורתו המיוחדת של בניהו בן יהוידע, ש"הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב, שני גיבורים ידועים מצבא מואב, או שני ארמונות שהיו שם, וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג, וְהוּא הִכָּה אֶת אִישׁ מִצְרִי אִישׁ מַרְאֶה, שהייתה לו הופעה מאיימת, וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט, וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ" (שמואל ב' כג, כ-כא). בניהו מנצח את האויב על־ידי כלי הנשק של האויב עצמו. הרב קוק משתמש בתיאור זה כמשל לדרכו של המוסר 'הישר', של ההתנהלות בארץ־ישראל ביחס למדע, למוסר ולתרבות שלא באו ממקור ישראל – יש להשתמש בהם עבור מגמות התורה ושכלול העולם, ודווקא על־ידם לנצח את פגעי הכפירה ויתר התופעות הלא־טובות שבמציאות. אין בעולם כוח, כישרון או נטייה שהם מזיקים מצד עצמם, כי כולם נבראו על־ידי בורא עולם מרצונו הטוב. בני־אדם לעיתים משתמשים בהם לשֵׁם מגמות שאינן טובות, אך כאשר מגיעים לרמה גבוהה של הבנה ועדינות מוסרית, אפשר להשתמש בכל הכוחות לטובה. תהליך התחייה הלאומית הוא דוגמה לשימוש כזה לטובה בכל הכוחות, כולל אלו שנראו כמסוכנים, כמו תביעת הלאומיות, ההשכלה, או התנועות החברתיות.
