כעת הרב קוק עובר לתאר את דרך המוסר 'הכובש': כהפרט כן הכלל, כשהדרך הנכונה היא לו, מבחינה מוסרית, לאומית ורוחנית, להתהלך במדרגה התחתונה של המוסר הכללי, אז אם אמנם הדרך היא נמוכה, חשוכה, ומלאה מהומות מלחמה פנימית, נגד הנטיות הפראיות שבנפש, אבל עם כל הכבדות שלה מכשיריה נכונים לפניה, הכוחות הרעים מתכבשים, היא יכולה להצליח ולהביא לתוצאות חיוביות: היד הגוברת תהיה אז של היושר, של הצדק, של הטוב והתושיה כפי המובן הרגיל והמוסכם, שגם אלה ברובם הנם עומדים במצב הכבישה, גם הדרכים הפרטיים שלהם הינם מלאים מלחמה וניצחון יחדיו, גם הם משתמשים בסמים המרים, למען יקומו ויעמדו על רגליהם, אבל מכל־מקום העוז והצדק בימינם. האדם או החברה כובשים את הנטיות השליליות, וידם של היושר, הצדק והטוב המוסכמים היא על העליונה. זהו מאבק מתמיד, המשתמש לעיתים בסמים המרים, אמצעים קשים, כמו תרופות מרות, כדי להשיג יציבות, אך בסופו של דבר הערכים הטובים מושגים גם על־ידי דרך של כיבוש וריסון דחפים לא טובים. המוסר הכובש נדרש כאשר יש יצרים או נטיות לא טובות, ויש לכבוש אותן, להדחיקן ולא לתת להן ביטוי.

כזאת היא היהדות שבחוץ־לארץ, שאיננה יכולה להיות במילואה וטהרתה, כי סוף כל סוף הלא "כל הדר בחוץ־לארץ דומה הוא כמי שאין לו אלו־ה" (כתובות קי, ב). זהו ביטוי חריף מאוד, והרב קוק מבאר מדוע: שם בגיא צלמות[65] אי־אפשר ללכת במרחב, אי־אפשר לשאוף לחיים מלאים, כי החיים החברותיים והלאומיים מורעלים ברעל אוויר ארץ־העמים[66] שהוא נותן חיים לאותם העמים שהם מוצאים שם את כל מה שהם מבקשים, שהם יכולים לבנות שמה את כל מגמותיהם היותר עליונות, אבל אף לא נקודה אחת אידאלית מיוחדת וחשובה ימצא שם ישראל. הזהות הלאומית היהודית, מבחינה ציבורית וגם זו של היחיד, אינה יכולה להתממש שם במלואה. הנטייה הטבעית של יהודי לחיות ברווחה, ליהנות מכבוד ולהשתתף במפעלים הסובבים אותו, צריכה להצטמצם ולהיכבש בחוץ־לארץ, מחשש להתנגשות עם הסביבה העוינת, בין אם בפועל, ברדיפה אנטישמית וגזירות, ובין אם בפוטנציה, בריחוק והסתייגות. בגלות, היהודי מצמצם את משאלות ליבו ונטיותיו הטבעיות לכבוד, הערכה, רווחה ויצירתיות, ומסתפק בקיום בסיסי, כי הסביבה עוינת ואינה שייכת לו וטבעית לו. ישראל בגלות הם במצב של מיעוט התלוי ברוב, הקובע את סדר היום התרבותי והרוחני. היציאה מגבולות הקהילה מסכנת בהתבוללות, וחיים ציבוריים כתרבות, חברה ומדע, מתנהלים בסביבה נכרית, גם אם כל יהודי כפרט מקפיד לשמור מצוות. על כן בפועל, "כל הדר בחוץ־לארץ דומה הוא כמי שאין לו אלו־ה", לא משום שהוא רשע או חוטא בעבודה־זרה, אלא שאלוהים אינו עניין פרטי, והתורה היא עניין לאומי, ציבורי וחברתי, הכולל תרבות, מדע, חינוך ומוסר – וכל אלה אינם יכולים להתקיים במלואם בגלות. גם במדינות דמוקרטיות שיש בהן שוויון זכויות מלא ליהודים.

בנוסף לכל זאת, ישנו גם פן עמוק, שלעתים קשה לדבר עליו, אך אי־אפשר להתעלם ממנו – הפן המיסטי: התורה מתארת את ארץ־ישראל כ"אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב). זו הארץ שהובטחה לאברהם אבינו ולזרעו, הארץ הנבחרת (בראשית יב, ז, ובמקומות נוספים רבים). חז"ל אומרים שאווירהּ של ארץ־ישראל מחכים (בבא בתרא קנח, ב); לא רק שהכישרון הטבעי בא לידי ביטוי באופן חד יותר, אלא שהשהות בארץ מעוררת תודעה לאומית עמוקה – ההבנה שאנו עם אחד,[67] עם מיוחד, ושכל אדם פועל כחלק מייעוד כולל למען עמו. היבט זה זכה לעיון נרחב אצל המקובלים, שראו בארץ־ישראל לא רק מציאות גיאוגרפית אלא גם ישות רוחנית בעלת השפעה מהותית על הנפש ועל ההשגה הרוחנית (עי' 'אורות־התורה' פרק יג).

רעל אוויר ארץ־העמים בא לידי ביטוי בהתפתחותן של אידאולוגיות שנראות רחוקות מכל היגיון ומוסר, כגון זו של חסידות סאטמר, הרואה בהקמת מדינת־ישראל 'מעשה שטן', ואילו בשואה – עונש לישראל על כך.[68] זוהי תוצאה נוראה של הזיהום הרוחני, כאשר הבחירה בין אושוויץ פוטנציאלי למדינה יהודית הופכת למעוותת.

על כן הוא מוכרח להיות צולע על ירכו, כפי שנאמר על יעקב אבינו בבריחתו מלבן הארמי, לאחר שנאבק באיש שהתגלה כמלאך, ונפצע בירכו: "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ" (בראשית לב, לב). יעקב אבינו מסמל את הקיום של ישראל בגלות, שהוא קיום חסר, של התנהלות בעקיבה ובצליעה (ועי' רמב"ן בראשית לב, כו): שם עליו לרכס, לחבר ולצמצם, את כל משאלותיו רק במילוי צרכיו הפרטיים המוכרחים לחיי העיכול וההזנה לבדם. ומזה בא, שהאוויר הזה עצמו הוא מזהם את הלב והמוח הישראלי, מחלישו ומטמטמו. כפי שחז"ל אומרים על מאכלים אסורים ועברות, שהם מטמטמים את האוכלם[69] – כך גם הרעל שנוצר מאוויר ארץ־העמים, שמנוגד לייעודו של ישראל, להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו) ו"לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו מט, ו). על כן רק דרך הכבישה הכללית היא הדרך היותר אפשרית ומובילה אל החפץ, שמה. בגלות. ריסון וצמצום עצמי מתמיד זו הדרך היחידה האפשרית לשרוד ולשמור את המסורת.