מתוך עיסוקו של הרב קוק במניעים הנפשיים והתבוניים של בני הדור החדש, נוספת כאן הערה בעניין פילוסופי עמוק – היכולת להגדיר את היחס בין האדם לאלוהים. מוסכם כי את עצמוּת האלוהים אין אפשרות להכיר, אלא רק את רצונו והופעותיו, המכונים בלשון חז"ל 'מידות' (ראש־השנה יז, ב; סוטה יד, א), ובלשון הרב קוק: האידאלים. הרב קוק מציג עניין פילוסופי ותאולוגי זה בהקשר של היחס אל הדור החדש, מכיוון שהוא רואה את ההתפתחות החדשה שאותה מייצג הדור החדש, על כל מה שיש בה, גם המרידה והחוצפה – כביטוי לגעגוע אל מה שהוא מעל ומעבר למה שמוגדר ומוכר, אל אלוהים.

את המושג אידאלים, הרב קוק שואל מן הפילוסופיה של אפלטון, וקושר אותו גם למשמעות העממית של 'אידאליזם' – שאיפה לטוב והתמסרות לערך נעלה, תכונות שהוא מייחס לדור החדש.[50] האידאלים היותר נישאים, שאליהם שואפים בני הדור החדש, אלה ערכים ורעיונות של תיקון העולם, שבני הדור החדש מסרו את חייהם כדי לממשם – ואותם ערכים הם גם הופעותיו של אלוהים במציאות. מבחינה פילוסופית, ההבדל בין אידאה לבין אידאל הוא שאידאה היא העצמוּת שאי־אפשר להכיר; ואידאל הוא הדרך להתקרב אל האידאה – דרך של הטבה ותיקון: "ואמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב אַחֲרֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא!? – אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה: מה הוא מלביש ערומים […] אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים […] אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים […] אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים […] אף אתה קבור מתים" (סוטה יד, א). אלא שבני הדור החדש אינם מזהים ערכים אלה עם מושגי האמונה.

אותם האידאלים, מכיוון שהם אלוהיים, הם גם: והמתרוממים עד אין קץ, שכן הם מובילים אל האידאה, העצמות האלוהית הנשגבה שאין לה הגדרה והגבלה; הם מגיעים עד אותו המקום שעין האדם מתעששת, מיטשטשת[51] – שבו התפיסה האנושית מתערפלת ואינה יכולה עוד לראות את הדברים בבהירות, ואין הדבור וההיגיון שולט שם לקרוא בשם פרטי, השפה האנושית והחשיבה הלוגית אינן מסוגלות לתפוס ולכנות מציאות זו בשם ספציפי, מוגדר ומובן. השמות או התארים לאלוהים הם על־פי־רוב בעלי משמעות מובנת, כמו "אלוהים", שמשמעותו: "בעל הכוחות כולם" (רמב"ן בראשית א), או "שד־י": מקור השפע, או "שאמרתי לעולם די" (חגיגה יב, א), או שם "אדנ־י": מלשון אדנות – שההיגיון יכול לתפוס. אך כל אלה אינם תיאור של העצמות האלוהית, שהיא לעולם למעלה מכל הבנה אנושית. האידאלים, שהם כן מובנים, מסמנים את הדרך אליה.

שמה אי־אפשר לעמוד כי־אם באור האמת המוחלטה. האמיתות שאנו תופסים ומגדירים בשמות פרטיים ובתארים, הן אמיתות יחסיות – מובנות רק ביחס למשהו אחר. בעולם ההיגיון והתפיסה החושית שלנו, האמת היא תמיד חלקית ויחסית.[52] זהו יסוד מרכזי בתפיסת התארים השליליים שבדברי הראשונים (עי' כוזרי ב, ב; מו"נ ח"א נח-נט). כשאנו אומרים שאלוהים הוא כל־יכול, למשל, זה רק ביחס למי שאינו יכול, אך אין בכך הגדרה חיובית של העצמוּת האלוהית. לאמת המוחלטת, לעומת זאת, אין שם מוגדר, כי היא למעלה מכל האמיתות היחסיות וכוללת את כולן. באין שום דרך איך להשפיל ולסמן בשום ערך מוגבל. אי־אפשר להנמיך ולהוריד מציאות זו לרמה של הגדרה מוגבלת, ואף לא לסמן אותה – כלומר, לתת לה סימן או שם המגדיר אותה באופן סופי ומוגבל, כפי שהשפה עושה בדרך כלל עם המציאות.[53] יש לה ערך שאינו מוגבל. על־כן יקרֵא באמת, מקום נעלה זה של מקור האידאלים, בשם 'התרוממות גמורה', מדובר בעלייה והתרוממות שהיא מוחלטת ושלמה בפני עצמה, ולא רק ביחס לרמה קודמת או בהשוואה לאחרים. זוהי דרגה העומדת בפני עצמה, המתנשאת עדי עד, יש לה ערך נצחי, מעל למגבלות הזמן והמקום, בניגוד לדברים יחסיים שערכם משתנה עם שינוי הנסיבות. ומקום זה יקרא גם בשם רצון ד', כאשר המבט הוא ממעלה למטה, הרצון האלוהי הקיים תמיד ומתגלה באופנים שונים בתקופות שונות[54]; ועבודת ד'. במבט ממטה למעלה, השאיפה וההתמסרות של האדם כלפי מעלה, שגם היא קיימת תמיד אך משנה את צורותיה וביטוייה מדור לדור.

דרך המוסר הישר נועדה להוביל את האדם אל מציאות זו של התעלות מתמדת במימוש האידאלים הנשגבים. לאחר שהוא סיגל לעצמו את דרך היושר במובנה הבסיסי, מגיעה תכונת ההתעלות כהשלמה וכשלב גבוה יותר. תכונה זו היא היכולת והשאיפה המתמדת להתגבר, להתפתח ולהתעלות. אדם בעל תכונת ההתעלות התמידית מכוון תמיד אל מה שמעבר לרמה הנוכחית שלו. גם כשיש לו תחנה מסומנת, מטרה מוגדרת או רמה מוסרית שהשיג – הוא מוכן ושואף להתעלות גם מעליה, עוד ועוד. תנועה מתמדת זו של התעלות היא מקור לשמחה גדולה, שכן אין שמחה כהתרת ספקות; הספק המתעורר הוא התהייה האם המצב הנוכחי, הנוח והמוגבל, הוא אכן הדבר הנכון והסופי, והשמחה נובעת מהידיעה שאפשר להתעלות תמיד אל מעבר לגבולות אלו, עד אינסוף.

אמנם רק אחרי ההתנשאות, ההתעלות; לא התנשאות במשמעותה השלילית הרווחת, של גאוותנות; אלא בדומה למה שאמרו בני חת לאברהם אבינו: "נְשִׂיא אֱלוֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" (בראשית כג, ה) – מרומם את המושג האלוהי. המחשבית והאידאלית הפרטית, המסוימת, עד מקום שידה מגעת, לאחר שהאדם מתרומם במחשבתו ובשאיפותיו האידאליוֹת כמה שניתן. אידאליוֹת במשמעות כפולה: הן כמטרות נעלות שאדם מתמסר אליהן (אידאליזם מעשי), והן כתפיסת עולם הרואה ביסוד הרוחני את המניע העיקרי במציאות (אידאליזם פילוסופי), ואחרי הציורים העשירים הפרטיים, ברעיון ובפועל, לאחר שאדם מפתח את האידאלים שלו מבחינה תיאורטית ומעשית, ואחרי ההבחנה הגמורה שכל רם ומתנשא בציור יש לו תכלית וקצבה, לאחר שמגיעים להבנה ברורה שכל רעיון או אידאל נעלה המנוסח ומוגדר, הוא בהכרח סופי ומוגבל, אולם – ובעומק הנפש האנושית יש עריגה למה שהוא למעלה מכל תכלית, ועליון מכל קצבה; לאדם יש שאיפה עמוקה אל מה שמעבר לכל סופיוּת. שום מערכת מחשבתית, אידאולוגית, פילוסופית או דתית, אינה יכולה למצות באופן מלא את הכמיהה האינסופית לשלמות מוחלטת. המתח בין המוגבל לשאיפה לאינסופי, הוא המקור והיסוד לאמונה, לשאיפה לקשר עם האלוהות, ובכך להתפתחות המחשבה הדתית. השאיפה לקרבת־אלוהים היא יסוד מכונן בתרבות האנושית. גם תפיסות עולם הנחשבות לאתאיסטיות, לרוב אינן מבטלות שאיפה זו אלא מחליפות את מושג האלוהות במושגים אחרים הנושאים מאפיינים של אינסופיוּת ונשגבוּת, כמו הטבע אצל שפינוזה, ההיסטוריה אצל מרקס, המדע, ההומניזם או האמנות והיופי.[55] אף הסקרנות האנושית הבסיסית כלפי מה שלא ידוע, שנמצא מעבר לגבולות המוכרים, מבטאת נטייה מובנית זו. "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה א, לד).[56] אחרי ההכרה הגמורה, כי כל פּוֹעַל טוב נזרע הוא בחיי הכלל, שכל פעולה המכוונת לטוב, אינה נשארת מבודדת, אלא משולה לזרע שנטמן בקרקע החיים הקולקטיביים, ויש בה פוטנציאל להצמיח השפעות נרחבות בתחומים שונים, ולכל דור ודור יש חלק אחד מני רבבות אין קץ, להעלות ולהתרומם, כל דור בכל תקופה תורם את חלקו, גם אם הוא מזערי ביותר לעומת תרומתם של כל הדורות ביחד – לתהליך התעלות העולם, אבל העלייה, ההתרוממות הגמורה, האידאלית בגונה ההחלטי – בניגוד להתעלות היחסית והחלקית שיש בכל דור, ההתעלות השלמה והמוחלטת, האידאל בצורתו הסופית, הרי הוא רק באוצר חיים, במקור החיים האינסופי והראשוני[57] – אלוהים, השיא הנשגב והבלתי נתפס שאליו חותרת האנושות תמיד, כמו אופק המתקרב אך אינו מושג לעולם. ששם גם הטוב העליון הבלתי מוגבל ומשוער, גם כל טוב קל וקטן מתאחדים ומתארגנים, מלשון אורגניוּת, בלתי נפרדים במהותם, עם החפץ האלוהי, השלם בתכלית. בתוך אותו מקור אינסופי מתקיימת אחדות בין שני קטבים: מצד אחד – הטוב המוחלט, הנשגב, האינסופי והבלתי ניתן למדידה או הערכה; ומצד שני – כל ביטוי של טוב, ולוּ הקטן ביותר. כל עניין טוב מקבל את ערכו מעצם היותו גילוי של אידאת הטוב המוחלט. מבחינה זו גם מעשים הנראים קטנים בעינינו, שווים בערכם למעשים הנראים גדולים בעינינו. בשניהם מתקיימת פריצה של הגבולות האנוכיים והתעלות למען הטוב. גם נתינת פרוסת לחם קטנה לרעֵב, וגם הצלת אומה שלמה מרעָב, הן ביטוי של חסד והתעלות. המגמה האלוהית העליונה באה לידי ביטוי גם בשאיפה האינסופית של הנפש וגם בכל מעשה טוב קונקרטי, קטן כגדול, שנגזר מן החיבור המתמיד בין המקור האלוהי האינסופי ('אור מקיף') לבין התגלויותיו בעולם המוגבל ('אור פנימי').

מתוך התעלות זו, אז גם החיים המעשיים החברותיים מוכרחים הם להתרומם למעלת אצילות, נוצרת מחויבות לכך שגם חיי המעשה והחברה יתעלו לרמה נעלה של אצילות: של המחשבה היותר זכה, טהורה, היותר מתונה, מאוזנת, הנמנעת מקיצוניות ושואפת להרמוניה בין המרכיבים השונים מתוך הכרה בערכם, ויותר מבוררת. בהירה, מדויקת ומבוססת על הבנה עמוקה, ולא טשטוש הכרתי, שלעיתים הוא המביא את המחשבה להיות מתונה. המתנשאת מעל כל הקטנוּת והקינטוריוּת, הקטנוניות והנטייה למריבות, תלונות והטחת אשמות הדדית, הנמצאות בתחתית החיים, ברבדים הנמוכים של הקיום האנושי, שנשפל בהם – עד לחמלה – ההמון, האספסוף שיורד למדרגה נמוכה של גסות אגואיזם והשלכת אחריות, באופן מעורר רחמים. וכה שפל הוא צמצום הדעת והאופי האנושי לקטנות החברתית, עד שהוריד אליו גם את סופריו וגדוליו, עד שפעל גם עליהם שיחשבו גם המה את כל אמת יותר נישא, וכל הגיון יותר רם, המתעלה מאותו העומק שטובעו בו בתגרת יד המהומה והבערות, שהינם דברים שאין להם יחש[58] ישר עם החיים הקיימים במציאות. האווירה הציבורית הנמוכה משפיעה גם על אנשי הרוח והאינטלקטואלים, כך שגם הם מתחילים לתפוס כל רעיון מרומם ואידאל נשגב כדברים מנותקים מהמציאות, לא מעשיים וחסרי קשר ממשי לחיים. זוהי ביקורת על הפער החברתי ועל התנוונות רוחנית, שבה אפילו האליטה מאבדת את היכולת להעריך ולהוביל לאור אידאלים גבוהים.[59]