באופן טבעי, מכיוון שהאדם הוא יצור תבוני, הוא חושב על כל דבר שהוא פוגש ויכול להכיר: על חייו, על זולתו ועל סביבתו. כאשר מתווספת לחייו ההכרה באלוהים, כאשר הוא מכיר בכך שמציאותו קשורה באלוהות, שכולה נובעת ומוקרנת ממנה, מחשבתו משתכללת: המחשבה האלוהית מעטרת את כל החיים, אנו מייחסים לאלוהים סגולה שבפשטות לא קיימת בהויה – אין־סופיות. לכן, המחשבה האלוהית היא כעטרה להויה, כפי שאדם מניח כתר על ראשו ובכך מייפה את עצמו, כך המחשבה האלוהית היא 'כתר של אין־סופיות' להויה המוגבלת. כאשר אנו מכירים בכך שההויה קשורה באלוהים, אנו מבינים שיש להויה אפשרות לצאת ממוגבלותה. לא להיות רק עבד נשלט בידי חוקיות הטבע השרירותי – אלא להיות מלך ושליט.
מכיוון שהאלוהות אין־סופית, המחשבה האלוהית אינה מבחנת בין נשא לשפל. ההבדלים בין נשא, גדול ומכובד, לשפל, קטן ועלוב, תקפים רק כאשר מביטים על המציאות בעיניים אנושיות רגילות. אך מצד המקור האלוהי אין הבדל: "שווה ומשווה קטן וגדול" (פיוט 'וכל מאמינים' לר"ה). כל מה שיש הוא באותה מידה בריאה אלוהית, לכן אין הבחנה עצמית בין נשא לשפל. אפילו בין טוב לרע – ביחס למקור האלוהי, שהוא המקור לכל, אין הבדל.
היא מרוממת את הדמיון ומעשירתו. בכדי להבין את המציאות, לפעול בה ולהשיג את מטרותיו, האדם נוטה לדמות לעצמו דימויים שונים. מכֹח הדמיון האדם עושה האנשה לבעלי חיים, לחפצים ולתופעות טבע, ומתייחס לכל דבר כעין בבואה שלו. המחשבה האלוהית מרוממת את הדמיון, מכיוון שכאשר האדם מתחיל לחשוב במושגים אחרים ובתפיסה שונה, גם הדימויים שלו נעשים מרוממים יותר, לא כבולים למגבלות המציאות. יכולתנו לחשוב על גן־העדן ועל אחרית הימים, על תחיית המתים ועל חיים ללא אימת המוות, על מציאות של "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" (ישעיהו יא, ו), כפשוטו וכמשל, עם הנמשל שלו – מצבים שאינם מוכרים לנו כלל – באה מתוך המחשבה האלוהית, אותה כל־יכולוּת ששום גבול אינו תקף לגביה. ממילא, הדמיון המרומם מתעשר בסוגי דימויים שאדם לא היה מעלה על דעתו, משום שלא חווה אותם מעולם אלמלא המחשבה האלוהית.
כשם שהיא מחבקת את השכל ומטהרתו; אחרי רוממות הדמיון והעשרתו, המחשבה האלוהית מכריחה את האדם לבקר את גבולות ההכרה שלו על ידי השכל וכך לטהרו, לנקותו מכל דמיון. מכיוון שמחשבתו של האדם מתפתחת והוא אינו יכול להישאר ברמת הדימויים. חיבוק השכל הוא המשקל המאזן לעושר הדימויים. ילדים קטנים אוהבים סיפורים, וכל כיסא נמוך מבחינתם יכול להיות מטוס קרב, אך כשהם מתבגרים הם מואסים בדמיונות הילדות. הסיפורים והתיאורים השונים בתורה מבוססים על שורה של דימויים, שצריכים הנחיה מיוחדת כדי להבין שאינם אלא דימויים המסמלים משמעות סמויה עמוקה יותר, אותה יש לחפש בתוכן הדימויים ולא בתיאור החיצוני עצמו. כפי שתיאורים כמו: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ, יט); "דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר" (תהלים קב, ז), באים רק לייצג סוג של השתרשות בארץ, הצמחת פירות, או סוג של בדידות עזה – ולא שהאדם מצמיח על ראשו צמח או שלמחבר תהלים היה מקור של ציפור. יחד עם עושר הדמיון והמיתוס החוצה את גבולות המציאות, המחשבה האלוהית נותנת לשכל את מקומו החשוב, שיבקר את עצמו ויבדיל בין משל לנמשל, בין דימוי שירי למציאות ממשית. זהו שלב התיאולוגיה, הדוֹגמה המנוסחת של עיקרי האמונה, הפילוסופיה הדתית שנוצרת בעקבות חקר המציאות וחקר גבולות ההכרה. בשלב הדימויים, השכל היה רק משרת, הבסיס לְפַתֵּחַ עליו את הדימוי החופשי, ובתהליך התפתחות המחשבה וטהרתה השכל משתחרר ונעשה אדון לדימויים ומשתמש בהם למטרותיו שלו.
לאחר המיתוס והתבונה, מגיע השלב המוסרי: היא מזככת את הרצון, הרצון הוא יסוד המוסר. המחשבה האלוהית מביאה את האדם להכיר ברצון האלוהי, ואז לבחון את רצונו שלו אל מול הרצון האלוהי – יכולה להיות סתירה, כמובן, בין הרצון האלוהי לרצון האנושי, אלו שני רצונות חופשיים שהתורה מדריכה את האדם להתאים ביניהם על ידי תיקון הרצון האנושי. האדם חושב מה הוא רוצה וצריך לבחון האם זה תואם את הרצון האלוהי והאם רצונו נכון מבחינה מוסרית – אולם זהו תהליך מורכב. פעמים רבות תופסים תיקון זה כהכנעת רצון האדם וביטולו הגמור לרצון האלוהי – זה לא מדויק, משני פנים: ראשית, לא פשוט להבין את הרצון האלוהי. התורה מורכבת, דיניה וערכיה מותנים ומסויגים ולעִתים נראים כסותרים זה את זה, ויש צורך בחכמה רבה כדי לדעת כיצד לקיימם באופן הראוי, בלא להתעלם מאחד הצדדים. שנית, יש צורך בחכמה רבה גם כדי להבין את הרצון העצמי של האדם, אין רצון שכולו פסול מכל וכל, בכל תנאי. "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד, ג), גם לגרוע שבגרועים. לכן, זיכוך הרצון הוא גם מאמץ להבין את הרצון האלוהי וגם מחשבה מעמיקה על הרצון העצמי ויחסו לרצון האלוהי, כיצד נכון לממשו באופן שלא יסתור את הרצון האלוהי. אדם שנאסר עליו לאכול מאכלים מתוקים בגלל בעיה רפואית עומד בפני קונפליקט: הוא רוצה את מתיקות המאכל וגם רוצה להימנע מהנזק הבריאותי שהמאכל יגרום לו. כדי לצאת מהתסבוכת, אותו אדם יוכל למצוא תחליפים מתוקים שאינם עתירי סוכר.[148] זיכוך הרצון הוא הבהרתו, ניקיונו מסיגים כוזבים, כדי למצוא את אפשרות הביטוי הראוי שלו. זהו המעשה המוסרי באמת, כאשר המוסר אינו רק הַגְבָּלוֹת, אלא חיים מאושרים ומרוצים, לפרט ולזולת. לכן הרב מוסיף ומבאר שאמנם המחשבה האלוהית מזככת את הרצון, אך היא עושה זאת כשם שהיא מאמצת את היכולת. כפי שהמחשבה האלוהית מרוממת את הדמיון וכנגד זה מחבקת את השכל, כדי לשמור על האיזון ביניהם, כך גם ביחס לרצון וליכולת: אף שבשלב הראשוני יש בזיכוך הרצון מימד של ריסון, כי המחשבה האלוהית מונעת מהאדם שיענה מיד לרצון הראשוני כפי שהוא, המחשבה האלוהית גם מחזקת את יכולתו של האדם בכך שהיא מבהירה את רצונו. מוסר הוא פעולה רצונית מושכלת מתוך מחשבה רחבה; ממילא, פעולה זו יותר מדויקת, מכוונת וחזקה יותר מפעולה שנעשית ללא מחשבה. זהו ההבדל בין ילד שצועק שהוא רוצה דבר־מה לבין אדם מבוגר שלא פחות רוצה, אך מבין שצריכים להיות תנאים נאותים כדי לממש את רצונו. ילד יקח גם מה שלא שייך לו, ולכן פעולתו תהיה חלושה ותגרום צרות, ואילו אדם בוגר, לרוב, לא יקח מיד, למרות רצונו העז, אלא יברר כיצד להשיג את הדבר בדרכים נאותות וכשרות. הרצון והיכולת משלימים זה את זה. כאשר האדם מגיע לאיזון כזה, הוא מגלה שגם ההויה הכוללת גם אותו, היא רבת־אנפין, אך לא מסוכסכת בתוך עצמה.
כעת הרב נזקק לעניין נוסף, שאף שעוסק גם במחשבה האלוהית, שונה הוא מעט מזה המוזכר במשפט הראשון: הצרך לחשוב על דבר אלוהים היא ירידה גדולה ודרושה לאדם רק בתור רפואה. קודם חטא אדם הראשון, לא היה צורך במחשבה על דבר אלוהים. הקשר עם הא-ל היה טבעי, חלק מהווית החיים הרגילה של האדם. אך כיוון שחטא, מחשבה זו כבר אינה טבעית לו. התורה מתארת את תהליך הירידה הרוחנית של האדם: מיד עם בריאתו הונח בגן־העדן, כאשר הא-ל מדבר אתו, מצוה, מברך ומזהיר. ומשחטא, האדם לפתע רוצה להסתתר מפני הא-ל, הנוכחות האלוהית שעמה חי האדם בהרמוניה קודם לחטאו – כבר אינה נוחה לו. במקום שיהיה לו טוב בקרבת אלוהים – האדם צריך להסתתר, להתכסות ולשקר. אך מכיוון שאי־אפשר לו לאדם בלא קרבת אלוהים, הוא צריך לקחת את התרופה, את המחשבה המיוחדת לאלוהים, כדי שישוב לקרבת אלוהים הראויה לו.[149] ההתערבות האלוהית בתוך מהלך החיים האנושיים על ידי שליחים: נבואה, תורה ומצוות, היא לטובת האדם, אך היא גם נובעת כתוצאה מהחטא, מירידתו של האדם, שהוריד את המושג האלוהי ממציאות חיים נשגבה לרפואה בלבד, לצורך הכרחי ומוגדר, שנעזרים בו רק מתוך מצב של מצוקה. אחת מטענותיהם של הכופרים היא שהמאמינים פגומים – אינם שלמים עם מציאותם, אין להם מספיק אומץ, ביטחון ובגרות, ולכן הם נזקקים לרעיון האלוהות. החילוני לעומת זאת, חופשי, שלם עם עצמו ועם מוגבלותו, ולכן אינו זקוק לכֹח חיצוני שיושיע אותו. מעמד הדת בתפיסה זו כמעמדו של בית תמחוי, סיוע לנזקקים שאינם יכולים לדאוג בעצמם למזון. אמנם, יש ממש בטענה זו – על פי רוב, אנשים נזכרים באלוהים רק כשהם במצוקה מסוימת. זו ירידה נוראה, אך הפרקטיקה הדתית במידה רבה בנויה על הנחת היסוד הזו, שיש בה מן הצדק, משום שאנו באמת נצרכים ולא שלמים. ברחנו והסתתרנו ואנו צריכים כעת רפואה למצבנו המוגבל.[150]
השלב האחרון של היציאה מהגלות, שהוא השלב הראשון של ההיגאלות, מתאפיין בכפירה. הרב מבאר שיש משמעות חיובית חשובה לכפירה זו: הכפירה היא הכנה שלילית לצרך העלוי העליון. אף שהכפירה היא טעות נוראה, תנועת הנפש שטמונה בחוּבּה מהווה בשורה למצב המתוקן והעליון שהיה קודם חטאו של אדם הראשון – כאשר לא היה צורך לייחד מוסדות מסוימים, ספרים וכהנים מיוחדים עבור הקשר עם אלוהים, אלא הקשר לאלוהים נבע באופן טבעי משגרת החיים. הנוכחות האלוהית הייתה ברורה לאדם כפי שברורה לו הוויתו שלו, שאינו צריך מקום או חפץ מיוחד בשביל להיזכר בה. במצב עתידי מתוקן זה, לא יהיה שום צרך לחשב על דבר אלוהות, כי אם עצם החיים יהיה אור אלוהים. החיים לא יהיו מחיצה בינינו לבין אלוהים, כאשר אנו מוסיפים עוד מחיצות בחטאינו, עוד לבושים, הסתתרות ובריחה. אור אלוהים יהיו כל חיינו. במידה מסוימת, כך אצל הנביאים – הם מוארים באור אלוהים; אמנם, יש נביא שזוכה שרק לרגע הוא יקלוט הארה זו, והיא תלווה אותו לאורך זמן, ויש נביא גדול יותר שזוכה לרגעים רבים של הארות כאלה.[151] בעתיד לבוא, כאשר "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיהו לא, לב), הכל יהיה מואר באור אלוהים ויתקיים הפסוק "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו) כתיאור מצב רגיל, שאינו מצריך מאמץ מיוחד. "מצוות בטלות לעתיד לבא" (נדה סא, ב) – לא יהיה צורך במעשה מיוחד ומסוים עבור הקשר לאלוהים. זו משמעותה החיובית של הכפירה, שבשלילתה את מציאות הא-ל, היא גם שוללת את הקשר אליו באופן המוגדר והמסוים שלו, שהוא כתרופה למחלת חטאו של אדם הראשון.
תופעה מודרנית הדומה לכך במידת מה היא תפיסות הרפואה האלטרנטיבית למיניהן, השוללת את הצורך בתרופות וברופאים. בתפיסה זו מדריכים את האדם לחיות נכון, להיות קשוב לגוף שלו, ואף כאשר הוא חולה וזקוק לסיוע חיצוני – להסתפק בתרופות טבעיות, במנוחה, בצמחים ובאוויר נקי. בתפיסה זו יש אמת מסוימת, עד גבול מסוים, מכיוון שהטבע באמת מחדש את עצמו, לכן תפיסה זו קונה לבבות רבים. אך בפועל, כאשר האדם באמת נזקק לרפואה, פעמים רבות בגלל תפיסה אוטופית כזו הוא יפגע בעצמו. מבחינה מסוימת דומה לכך מחשבת הכפירה; בפועל היא פוגעת באלו המאמצים אותה, אך בשורשה יש צדק ומימד של אמת עמוקה שתתגלה בעתיד.
