ההשקפה המטריאליסטית היא ההשקפה הגורסת שהכל חומרי, אין רוחניות במציאות. בלבושים שונים התלבשה השקפה זו, הנפוצה והמעמיקה ביותר שבהם היא המטריאליזם הדיאלקטי, המרקסיזם. בכל הלבושים השונים שלה, ההשקפה המטריאליסטית התיימרה להוות מעין אלטרנטיבה לדתיות בכללותה. הניצוץ הטוב שיש בנטיה החומרית, שנתגברה הרבה בזמננו והמתאמצת לתת פתרונים לכל השאלות העולמיות מתוך נקודת השקפתה, הוא אותו האימוץ שהיא מוצאת בעצמה, להכיר את העולם המעשי בלא תערובות של דמיונות; המטריאליזם ניסה לתת תשובות משלו לכל השאלות שהאנושות העסיקה בהן את עצמה מראשית הוויתה, שאלות עמוקות, הרות גורל – מהו האדם ומהו העולם, מהי הדרך אל האושר, הצדק והאמת. כנגד התשובות הרבות שניתנו לשאלות אלה, תשובות דתיות, פילוסופיות, רגשיות ושכליות – המטריאליזם הציב תשובות אלטרנטיביות כדי לבנות חברה אנושית חדשה, צודקת ומאושרת, על בסיס תפיסתו שהכל חומרי: האדם, ההכרה, התרבות, החברה והיקום בכללו, ומשום כך, אפשר גם על ידי המדע החוקר את החומר לגווניו, לתת פתרונות לשאלות הגדולות. בימיו של הרב קוק נוסד השילוב שבין מדעי הטבע למדעי החברה, וכך יכלו לבסס הכל על התפיסה המטריאליסטית, כאשר תופעות רוחניות קיבלו הסברים חומריים מדעיים. ודאי שחוגים דתיים ראו בתפיסה זו אִיום וחורבן, ומבחינה מציאותית היה בכך מן האמת – המטריאליסטים באו לשנות את פני המציאות, לפרוך את ההשקפות הקודמות, ובראשן את ההשקפה הדתית. לאחריה, גם את ההשקפות הפילוסופיות שלא היו דתיות במובהק, אך הניחו שישנה מהות רוחנית שאיננה נובעת מן החומר. הדת, לעומת הפילוסופיה, היא נחלת רבים, ולכן היא גם כֹח חברתי וכלכלי, על כהניה, ספרותה, פולחנה והמסחר הכרוך בה. בכדי להרוס מבצר אדיר זה יש לתקוף מכל הצדדים – בטיעונים לוגיים, מדעיים, חברתיים, אידאולוגיים ומוסריים. מלחמה זו עודנה נטושה בין התפיסה המטריאליסטית לגווניה לבין התפיסה הדתית.
הרב מתחיל דווקא בניצוץ הטוב שבמטריאליזם, בהיגיון שבתופעה זו, כיצד בכל זאת יש בה בשורה טובה. באופן כללי, תורת הניצוצות הייתה מצויה כבר בימי הביניים. הייתה הכרה בכך שישנם ניצוצות של חיים, של הרצון האלוהי, גם בתוך הקליפות, התופעות שאינן טובות. ההיגיון לכך פשוט – מכיוון שיש גם לתופעות אלו קיום, צריך להיות להן מקור שיחיה אותן – זהו הניצוץ האלוהי. כך יוצא בהכרח, מתוך האמונה באחדות הא-ל, שרק הוא היכול לקיים את כל תופעות המציאות. העבודה הגדולה של התיקון היא להכיר ולגלות מהו הניצוץ הזה, ואז לחלץ אותו מתוך הקליפות ולמצוֹת אותו לצד הטוב. הרב מבאר שהניצוץ הוא התביעה שיש במטריאליזם להתייחס למציאות המופיעה בפנינו באופן ריאלי לחלוטין, ללא כל השערות רעיוניות. הממשות מספיק חשובה מצד עצמה כדי לא להטעין אותה בדמיונות נוספים עליה. אדם רעב – כי לא אכל זמן רב, לא משום שהוא רשע או צדיק או שיש לכך איזו תכלית אלוהית עלומה. זה יכול להיות, אך יש להתייחס לרעב הנוכחי של אותו אדם מסוים, אין להטות את דעתנו מהמציאות המופיעה לפנינו, קובעת ההשקפה המטריאליסטית. כאשר מדען עושה ניסוי, הוא אינו שואל: מדוע הבורא עיצב את האובייקט בצורה כזו או תוהה איזה מלאך פועל את הדבר, אלא מה משמעותו במסגרת ההבנה הריאליסטית.
תביעה זו באה כניגוד לנטייה הטבעית של האדם לחפש את המשמעות הרוחנית העמוקה, שקיימת מעבר לתופעות המוחשיות. בעולם האלילי התפיסה הייתה שישנו אליל לכל אובייקט בעולם. אמנם איננו רואים את האליל, אך ודאי שיש מקור לכל תופעה. אצל אפלטון, בפילוסופיה היוונית שקצת יותר התפתחה מהאלילות הפשטנית, כל אובייקט חומרי מייצג אידאה. אך גם בתפיסה זו יש דמיון רב, הדמיון מגשר בין המוחשי לבין מה שרצוי לנו. אנו משלימים את המציאות על ידי הדמיון. בתחום הפסיכולוגיה למשל, נטייה זו מפותחת. במיוחד בפסיכולוגיה של החלום אצל פרויד. אך גם פרויד עצמו הודה שאין להגזים בסמליות – כאשר אדם חלם על מאכל מסוים, יכול להיות שזה לא מסמל אלא את רעבונו של האדם.
הרב קוק רואה בכך ניצוץ טוב, אף שהיה איש אמונה, משום שודאי גם הוא מודה שלדברים הנראים בחושים הפשוטים יש ערך. המטריאליזם בא לזכך את התפיסות, לשרטט את הגבולות שהיטשטשו עם השנים. יש לכך ערך רב, מכיוון שכפי שכותב החת"ם סופר, המערב הלכה ואגדה זה בזה הוא כזורע כלאיים.[145] לנגלה קיים היגיון משלו ולנסתר ישנו היגיון משלו, ותערובת ביניהם יוצרת תוצרים לא חיוביים.
וזהו דבר אמת לעצמו, שאנו צריכים לסגל אותו יפה. המושגים הרוחניים מוכרחים הם להתלבש בתחילתם בציורים של דמיון, שאין המציאות מסכימה להם, ושעלולים לשיגיונות. המושגים הרוחניים צריכים משל ותרגום למושגים מוחשיים שיהיה נקל להבינם. כך יוצרים למושגים הרוחניים איזו הגשמה, אך אין ברירה, רק כך ניתן להבין מושגים כמו 'אלוהות', 'נשמה', 'טהרה' וכיוצ"ב.[146]
וטובה רבה מביאה הנטיה החמרית, שהיא מטאטאה את הציורים הדמיוניים הכוזבים והחלשים, לפנות מקום להאמונה הטהורה במציאות ה' הנעלה מכל דמיון. התפיסה החומרית באה לתקן את התערובת הבעייתית של הדמיונות, המושגים הרוחניים עם המושגים הגשמיים, שמביאה לשגיאות וטעויות וממילא יוצרת את עוד קשיים במקום לפתור את הבעיות שבעולם. כאשר מערבבים את העולם הבא עם העולם הזה, את המעשי עם הרוחני והדמיוני, עוצרים את התפתחות המחשבה האנושית, משבשים ומבלבלים אותה. לכן נצרכה התפיסה החומרית – כדי לטהר את האמונה והרוחניות מדמיונות כוזבים, לתת לדברים את מקומם וערכם, לבסס את הערך העצמי של העולם הגשמי ותופעותיו השונות. במשך אלפי שנים, הטיפול המדעי בבעיות שונות ברובו היה לא מעניינו: התיזו "מים קדושים" על אדם שסבל מבעיה רפואית או שאפפו אותו בעשן, ברכו או קיללו שדה שלא הצמיחה את יבולה כראוי והקריבו בני אדם לעננים בשנת בצורת. באופן מפתיע, רוב הניסיונות לא צלחו. השיטה המטריאליסטית באה לסלק ניסיונות כאלה מן המציאות המוחשית, להתייחס לדברים לפי עניינם. כאשר מבדילים בין הרעיון העצמי לבין התופעה, בין הנמשל לבין המשל, אפשר להתקדם. אם אדם יחשוב שהמשל הוא סיפור אמיתי, ואז יתברר לו שלא כן, הוא עלול לפספס גם את הנמשל, גם את המסר.
הודאי שמו, יותר ודאי מכל המציאות החמרית. האתגר הגדול של העידן החדש הוא לבנות מערכת יחסים נכונה בין הוודאות האלוהית הנתפסת רק בהופעותיה, לבין המציאות החומרית שאנו מצויים בה. בעבר האנושות בנתה גשרים מנייר עבור כך, אך גשרים אלה התמוטטו, רבים עזבו את כל מערכת היחסים עם המקור האלוהי. לכן כיום אנו מבינים שיש לבנות פילוסופיה אלוהית גדולה יותר, של אמונה המבוססת על מושגים רוחניים ללא אותו הדמיון הכוזב.
בכלל אין הרוחניות מתגברת להיות משתלמת בשלטונה כי אם על ידי כפירה מוחלטת בכל מעצוריה – כפירה הבאה מתוך הכרה פנימית והרגשה מלאה, המתרוממת מעל לכל רגשי פחד ורפיון. התקופה החדשה אינה רק התבגרות מהילדות הארוכה של דמיונות כזב והסתפקות בציורי שדים ורוחות, בתקופה זו האדם נעשה אמיץ יותר ממה שהיה בעבר. במשך אלפי שנים האדם היה מפוחד מאיתני הטבע, מהשליטים העריצים ומהביטויים הדתיים השונים שהתקשרו גם הם עם איתני הטבע. האדם היה פתי, רפה ומסכן, והאמין לכל סיפור אימים דמיוני שסיפרו לו. העידן החדש החזיר לידי האדם את מה שהיה ראוי להיות לו מלכתחילה כנברא בצלם אלוהים – את היכולת להכיר בגורמים השונים של תופעות הטבע על ידי הבנה ולימוד, ממילא כך האדם נעשה גם יותר חזק ואמיץ, ויכול לשלוט בטבע, ולו באופן חלקי. בני אדם הרוכשים השכלה – רוכשים כלי שליטה בחייהם. גם בזה ישנן שגיאות רבות, אנו רחוקים מהבנת המכלול כולו, אך ישנה התקדמות תמידית, אומץ לב ועוצמה ההולכים ומתגברים. תופעת הכפירה, למשל, היא תוצאה של אומץ. לכן ישנם מנגנונים דתיים שרואים בעין צרה את ההשכלה ואת התקדמות המדע, משום שהם המביאים לאומץ, ואז – לאפשרות של כפירה. מבחינתם, עדיף לשמור את החיות הרעות בכלוב, ולשחרר מעט רק לאחר שיכנסו למסגרות נוקשות. אך הרב קוק מביט אל האמונה האידאלית, הקיימת רק מתוך בהירות תבונית ורצון בקרבת ה', לא מתוך פחדנות ורפיון. אברהם אבינו ידע לתהות ולחקור את המציאות, לשאול שאלות גם כנגד האלילים מהם פחד אביו. אברהם היה מפוקח דיו כדי לסחור באלילים בתחילה, ולאחר מכן גם לשבור אותם, לומר לאביו שהם "התקוטטו ביניהם" וכך להסביר לו כמה נלעגת האמונה האלילית.
מחשק[147] כפירה זו יולד אור האמונה הבהירה, החזקה מכל איתני עולם. אברהם אבינו מכוּנה "אֵיתָן הָאֶזְרָחִי" (תהלים פט, א, עי' ב"ב טו, א) – איתניות האמונה זורחת אצלו מן המקור העליון, כפי שאמרו לו בני חת: "נְשִׂיא אֱלוֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" (בראשית כג, ו) – אתה מנשא את המושג האלוהי מכל התפיסות האליליות. "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד" (איוב יד, ד) הניצוץ הטוב שיש בתוך טומאת הכפירה, הוא הטהרה עצמה, כי הכל בא מן האחד וממילא אין טמא מוחלט, אחרת הוא לא היה קיים.
