ישנן שתי אסכולות בפילוסופיה, ביחס לשאלת כוונת ותכלית הבריאה: לשיטתם של התיאולוגים, העולם לא נברא במקרה ויש לו כוונה ומטרה. הפילוסופים של הנאורות, לעומתם, טענו שאין כוונה ואין מטרה. ישנה חוקיות במציאות שיש לחקור אותה, אך אין להקדיש זמן לחקירת שאלת מטרת הבריאה, משום שאין כזו.

לשיטה האוחזת שישנה תכלית להויה, יש יתרון גדול: ללא תכלית – אין מוסר. אין דרך טובה יותר, משום שאין כל משמעות לעולם. שלילת הכוונה והתכלית היא האמירה ש"עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ" (יחזקאל י, יב), לא אכפת לו מהמתרחש בהויה. לכן הרב קורא לשיטה השוללת את תכלית: אפסיות גמורה, אבדון. כי בתפיסה זו אין ערך לדבר, הכל נוצר במקרה, ואולי לפתע אף יושמד במקרה. מחשבה זו הייתה נחלתם של הכופרים באמונה ובתפיסות הדתיות שדגלו בבריאה מתוך כוונה מסוימת והשגחה שמובילה את העולם לאחר הבריאה.

הרב פותח בכלל: המחשבות היותר מהרסות הן נובלות של המחשבות היותר נשגבות. נובלות הן פירות שנפלו מהעץ והתקלקלו. דווקא מחשבות אלה מהרסות, משום שיש להן את העוצמה של המחשבות הנשגבות, אך כיוון שעברו תהליך של ניוול וריקבון – הן יוצרות נזק. אלא שהן באות בלי תיקון, דהיינו שאינן יודעות את ערכן ואת שעתן. התיקון הוא מסגרת הזמן, המקום והמצב. אם המסגרת אינה מתאימה – גם מחשבה נשגבת, בעלת פוטנציאל אדיר, לא תתפתח כראוי, וממילא רק תהרוס. המונח תיקון בתורת האר"י רומז לאחד מיסודות הקיום: קודם בריאת העולם התרחש תהליך המכוּנה 'שבירת הכלים' – הושפע אור גדול, וכלי המציאות לא היו גדולים מספיק כדי להכילו, ולכן נשברו. השבירה גרמה שהאור אינו יכול להשתרש. לכן, יש לתקן את הכלים – הזמן, המקום והמצב, כדי שנוכל לקלוט נכון את האור. אחרת, במקום שאור זה יהיה לברכה – רק יהרוס. תהליך התיקון והבירור הוא תהליך מורכב: האבחנה מהו טוב ומה פחות טוב, באיזו דרך ראוי ללכת ובאיזו דרך פחות ראוי. לאחר שיסתיים תהליך התיקון לא תהיה אבחנה כזו, נוכל לראות שהטוב מלא בכל העולם.

שלילת הכונה והתכלית במציאות, שזוהי האפסיות הגמורה, המביאה טמיון רוחני גדול בעולם, מקורה היא במחשבה היותר עליונה, שהיא מתעלה מכל כונה ותכלית. המחשבה העליונה אינה נגד הכוונה והתכלית, אלא רק מתעלה מעליהן. ברמת קיום נמוכה יש להבדיל בין כוונה לחוסר כוונה, אך ברמה יותר גבוהה אין כזה הבדל. אלא שאם האדם ינסה להתייחס כך למציאות במצב הנוכחי, כאילו אין הבדל בין טוב לרע, בין אור לחושך – הוא יכשל. עבור עצמו הוא צריך להבדיל בין המציאויות השונות, לראות בהם קצוות מנוגדים. יש אור שבו פועלים וחיים, ויש חושך שבו ישנים.[144]

בהבחנה זו בא לידי ביטוי הבדל שישנו בין הכופרים למאמינים: האדם נוטה לחשוב על נוכחות במושגים מוחשיים, על כן, מכיוון שאי־אפשר לתפוס את הנוכחות האלוהית במושג מוחשי, נוצרה מחשבת הכפירה. אי־אפשר לתפוס אותו – אז הוא אינו. לעומתה, האמונה מכירה בכך שיש נוכחות שאינה מושגת באופן מוחשי, ועל כן ישנה נוכחות אלוהית, אף כי שונה מהמוכר לנו בחושים.

אין כונה ותכלית מוצאות מקום, כי אם כשיש מקום גם לחסרון: כשפונים בדרך זו מצליחים ובדרך אחרת מתדלדלים. רק אם אנו מודעים לכך שיכול להיות חיסרון – אנו יכולים לרצות להימנע ממנו, ולשם כך יש לכוון ולדעת כיצד נמנעים ממנו. כך האדם הרגיל חי, ולכן עליו להידרש למושג הכוונה והתכלית. הוא לא יכול לחיות בלעדיהם. אבל כשהטוב מלא את כל, כפי שאומר הזֹהר, שבאופן עקרוני: "לית אתר פנוי מניה" (תקו"ז, ע') וכל הפניות הרוחניות והמעשיות הכל מוביל להצלחה, אז באמת אין מקום עוד לכונה ותכלית. כשהכל טוב, כשאין פנייה רעה, אין צורך בכוונה ובתכלית. מציאות זו, שבה בפועל הטוב ממלא את הכל היא מציאות עתידית, בה לא יהיה הבדל בין העולם הזה לעולם הבא, בין המבוא לטרקלין, בין החומר לרוח, בין המורה ותלמיד, כדברי הנביא: "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיהו לא, לג). לא יהיו עוד כל הגבולות המוחלטים. אמנם, יהיו שוני וגיוון, אף יותר ממה שיש כיום; כיום יש הכללה: ציבור, חוג, מין, קהילה ואומה, אך לעתיד לבוא כל אחד יהיה עולם בפני עצמו ממש. אחרית הימים היא אחרי שהתכלית הסתיימה, לאחר שהאדם בירר ותיקן את כל הכלים, ואין צורך עוד בכוונה ובתכלית. חז"ל אומרים שהעולם קיים ששת אלפים שנה, ואלף אחד הוא חרֵב (סנהדרין צז, א) – החורבן הוא של המסגרות המצרניות של תפיסות המציאות, הקטגוריות שדרכן התרגלנו לראות את עולם. תפיסת המציאות העתידית שתהיה במקום זו הקיימת כיום. "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן – לא ידע אדם היאך יהיו עד שיהיו" (רמב"ם הל' מלכים יב, ב).