מאמר זה, המורכב מפסקאות שונות שהרב כתב ביפו, מופיע כיום בספר 'מאמרי הראיה' א' ופורסם לראשונה בקובץ הספרותי 'יזרעאל' שיצא ביפו בשנת ה'תרע"ג, (1913). ככל הנראה, הרב צבי יהודה קוק, שבאותה שנה ערך את פרקי ה'זרעונים', ערך גם את מאמר זה, ושלחו ערוך ומוכן לאז"ר. אמנם, יש מקום גם להניח כי אז"ר אף ערך מאמר זה. מכל מקום, סביר מאד שהעריכה הייתה על דעתו של הרב קוק ולעיניו, שכן נפטר יותר משני עשורים לאחר מכן. שמו של המאמר, פירורים משלחן גבוה, מלמד כי מקבץ הקטעים המרכיבים אותו הינם הברקות, לא מסות שלמות, ויש להבין מתוך המעט את המרובה שאותו הוא מחזיק.
הרב פותח את המאמר בסוגיה פילוסופית ותיאולוגית, שיש לה גם השלכה פסיכולוגית: שאלת קרבת האדם אל אלוהים ואופי הקרבה, הקשר לאלוהים או הניתוק מקשר זה. שאלה זו נעשית לבעיה פסיכולוגית, משום שיש לה גם השלכות על יחסו של האדם לחיים בכללם. אם הייתה זו שאלה פילוסופית בלבד, רק אנשים מעטים בעלי נטייה פילוסופית מעמיקה היו עוסקים בה. אולם, מכיוון שיש לה גם השלכה על מצבו הנפשי של האדם – הוא חש צורך לעסוק בה. כל אדם חש במצוקה, ולא רק מבין אותה בשכלו. כפי שעניין הרעב איננו רק נתון מציאותי ועובדתי, של חוסר בסך מסוים של קלוריות – אלא גם מצוקה נוראה של כל אדם המצוי בה.
שאלת הקשר לאלוהים נעשתה מסובכת עוד יותר בעידן המודרני, הנקרא גם 'עידן החילון' – הניתוק מן הדת והניסיון לבנות את החיים רק על בסיס ההויה החומרית, הכלכלית – ללא אלוהים. בתפיסת ההוגים הגדולים של עידן החילון, שהחריף שבהם היה קרל מרקס, הקיים הוא רק מה שהאדם מפיק ממנו תועלת באופן חומרי וכלכלי. על כן, כאשר נדרש מרקס לשאלה מדוע הדת קיימת, מאחר ובמבט פשטני נראה שהיא לא נותנת כלום – אדרבא, רק דורשת פולחן, ממון ודחיית סיפוקים – הסביר שהדת היא 'אופיום להמונים'[139] – מי שמעשן אופיום יוצר לעצמו תחושה מרוממת ונפלאה, למרות שהוא נותר עני, רעב ומושפל מבחינה חברתית. כך הדת, הסביר מרקס, באמת איננה נותנת דבר ממשי ואמיתי, אלא משמשת כתחליף לחיים האמיתיים בכך שהיא יוצרת הרגשה טובה, חרף קשיי החיים. הדת מנחמת את האדם, מבטיחה לו חיים נצחיים בגן־העדן לאחר המוות, ובכך מעתיקה את מרכז הכובד של הפעילות האנושית מן הדברים הממשיים אל מעשים המבטיחים לאדם שכר רוחני באיזה עוֹלם עתידי עלוּם. בכך הדת מנטרלת את האדם, כפי שאופיום יוצר הרפיה ומנטרל את הפעילות האנושית להטבת המצב בפועל. מרקס לא התכחש להשפעתה המיטיבה של הדת, רק שטען שזוהי הטבה כוזבת, שאחריתה איננה טובה.
אור נעם ה' מרפא את העולם מכל תחלואיו. בניגוד לטענתו של מרקס, נעם ה' אינו מנציח תחלואים, אלא אדרבא – מרפא. הרב מרחיב ומבאר קביעה זו, באמירה שעוברת למימד הפסיכולוגי בעמדתו של מרקס: הריחוק מֵאוֹר זה מביא את העולם לידי קצף נסתר תמידי. הוא מלא זעף חמה על עצמו, על הויתו, על הכל. אם האדם מחליט שאין אלוהים – לא נותר לו על מי לכעוס בסבלו, אלא רק על עצמו ועל זולתו. זאת ועוד, מעמד האדם כצלם אלוהים מתבטל. בתפיסה זו, האדם הוא היצור המסכן מכל היצורים, משום שבעוד לכל היצורים אין תודעה עצמית, וכאשר הם סובלים הם מייללים או נאנחים, האדם, בנוסף לסבל יסוריו, סובל גם מכעסו ויוצר סבל לזולתו. הוא מתחיל לנבור בעצמו ובחברה, וכך נוצר מעגל סגור של כעס שאין לו סוף. אין לו תקנה מעבר למה שבכוחו, זה הוא וזה טבעו, ואין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים. השמים ריקים, הנפש אינה יותר מאשר מנגנון הפעלה של הגוף, ותו לא – זהו הָחֹשֶׁךְ הגדול שהעולם טבוע בו (מכת"י של הפרק בקבצים מכתב יד קדשו ג, פנקס ה, לג). לעומת זאת, כאשר האדם הדתי סובל – יש לו נגד מי להתריס, יש לו על מי לכעוס. בעמקי יסוריו זועק איוב במחאה כלפי שמים: "אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ – אַל תַּרְשִׁיעֵנִי! הוֹדִיעֵנִי עַל מַה תְּרִיבֵנִי!; הֲטוֹב לְךָ כִּי תַעֲשֹׁק? כִּי תִמְאַס יְגִיעַ כַּפֶּיךָ וְעַל עֲצַת רְשָׁעִים הוֹפָעְתָּ?! (איוב י, ב-ג) – התקווה שגם אם לא יזכה ברפואה לסבלו, לכל הפחות הוא ימצא לסבלו משמעות. אם יש כֹח עליון מהאדם וממגבלות המציאות, באופן תיאורטי יש פתח הימלטות ממסגר הייסורים – יש תוחלת.
אמנם, במחשבה פשטנית ניתן לומר שבעידן המודרני האדם אינו נזקק לאלוהים מבחינה זו, משום שיש פחות סבל ממה שהיה בעבר. רמת החיים עלתה עשרות מונים מכפי שהייתה בעולם העתיק, האדם יצר תרופות, משככי כאבים מועילים ופיתוחים טכנולוגיים שהפכו את חיינו לנוחים ולקלים יותר. אך למעשה, תפיסה זו מוטעית: הצרות לא הסתיימו, אלא רק התחלפו – במקום שיהיו בעיקר צרות חומריות, ישנן צרות נפשיות. כיום, בעולם השלישי, שעדיין סובל מצרות חומריות, כמעט ואין תופעות של דיכאון קליני. לאוכלוסייה שעוסקת כל היום בסיפוק הצרכים הפיזיים הבסיסיים אין זמן להגות במשמעות החיים, וממילא בעיות נפשיות אינן קיימות. לעומתם, העולם הַשָּׂבֵעַ מוכה דיכאון. מחקרים מראים כי יותר מחמישה־עשר אחוזים מכלל האוכלוסייה של העולם המפותח סובלים במהלך חייהם מתופעות של דיכאון, תמידי או זמני. מכיוון שיש לאדם פנאי ותנאים נאותים להתבונן בעצמו, כאשר חוויות החיים מתרחשות רק בסביבה החומרית ואין אפיק של קשר אל מה שמעבר למציאות המוחשית, האדם שוקע בהרהורים עגומים, בפסימיוּת וברגזנות. ערכם של המעשים הטובים פוחת בעיניו, וכאשר הרוגז כבר לא מנחם, תחושת ייאוש תמידית אוחזת בו. ישנם שמצליחים "להרוג את הזמן" בבילויים שונים, אך אצל רבים – זה לא עוזר. התרבות המערבית מודעת לעצמה, ויש תחושה שהיא ממצה את עצמה ואת הפוטנציאל שלה. גם התפיסה הכללית של המדע מושפעת מכך, אם בעבר הייתה תחושה שהעולם מתפתח, שיש לו אחרית טובה – אוטופיה, כעת התפיסה היא של דיסטופיה, שהעולם הולך ומתקרב לקטסטרופה גמורה, מסיבות שונות, כגון אסונות טבע נוראיים, מדענים מטורפים וכיוצ"ב. כל אלו סימפטומים של תופעת חוסר השמחה וחוסר התקווה הבסיסי והמהותי.
קצף נסתר תמידי, מלא זעף חמה שהרב מזכיר, באו לידי ביטוי במהפכות הקשות שהיו בתקופה זו, תחילת המאה העשרים. הזעף על הסדר הקיים ועל החברה יצא לפועל באופן נוראי במלחמות איומות ורוויות־דמים. מעגל סגור זה הוא חסר־גאולה, הוא יכול להתקיים באופן שקט ואפרורי, ויכול להיות סואן ומלא־תהפוכות – אך ללא מוצא. האידאולוגים של עידן החילון חשבו על בעיה זו במאה התשע־עשרה, והשליכו יהבם על המדע – הוא יגאל את האדם מכל מצוקותיו. בתחילה מהמצוקות הפיזיות הבסיסיות: הרעב, הצמא והמחלות, ולאחר מכן, גם מהמצוקות הנפשיות. המדע יהפוך את האדם לבלתי־פגיע, האדם יחיה חיים ארוכים ונוחים. מחשבה זו מתעלמת מרב־הממדיות שבחיי האדם, הכוללים גם גוף וגם נפש ורוח, שאינה מסתפקת בפתרונות המדעיים של הצד הביולוגי והחומרי בלבד.[140]
הוא מנוגד מעצמו אל עצמו. בכתב היד נוסף: תביעותיו הטבעיות מעלים בו את רוגזם – מתחולל באדם דיאלוג פנימי שיוצר קרע בנפשו. מצד אחד, האדם בטבעו בעל שאיפות, יש לו תחושה של כושר יצירה וחלום של עולם נפלא; אך מצד שני, האדם מזלזל בעצמו, כופר ביכולתו לממש את שאיפותיו וממהר להנמיך את ציפיותיו ולהסתפק במועט, משום שכגודל הציפייה – עומק האכזבה. אלא שאז האדם קָץ בחיים, ישנה תחושת חסרון תמידי בחיים של הסתפקות במועט.
"לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ" (תהלים קיט, צו), לכל מה שכלה בטבעו יש קץ, שאפשר אמנם לדחות או לייפות, אפשר להאריך את החיים בתרופות שונות ולקרוא לזקנה בביטויים שונים – אך הקץ בלתי־נמנע. לכן, יש צורך בסיוע חיצוני, ממקור בלתי־נדלה, כפי שממשיך הפסוק: "רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד" – כאשר יש סיוע משמים – יש תקווה גם למציאות המתכלה. בלעדי הסיוע השמימי, לא יעזור דבר נגד תודעת הסופיוּת. התנ"ך אינו כתוב כספר משפטי, פילוסופי, מדעי או פסיכולוגי – אלא כולל גם סיפורים, היגדים של הגות, ציוויים חברתיים ומוסריים; זאת משום שהתנ"ך משקף את טבעו של האדם, את כל הרב־מימדיות המורכבת והמסובכת שבו. מעל כל זאת רוח אלוהים מרחפת, יוצרת, מנחמת, מוכיחה, מקדמת ומגבילה ובאותו זמן גם מרחיבה את הגבול. חז"ל מתארים שקודם בריאת האדם ה' "התייעץ" עם המידות השונות, האם לברוא אותו: האדם אמנם גומל חסדים, אך הוא גם מלא שקרים. הוא עושה צדקות, ועם זאת – מלא קטטה (עי' בראשית רבה ח, ה). רב־ממדיות זו שבאדם מביאה לסתירות, צורך האדם ומשימתו להגיע להרמוניזציה של כל תנועות הנפש השונות.
ומתוך שאינו מוצא שום מטרה לכללות החיים, על כן הוא נשא רק עִם שְׁאוֹנָם, החיים מלאים במטרות פרטיות: השכלה, פרנסה, דיור וכו'. אך לא די לאדם באלו בלבד, הוא מחפש משמעות כוללת לכל המטרות הפרטיות יחד. בתפיסה החילונית של העידן החדש אין מטרה להגיע אל המשמעות הזאת, וממילא נותר רק להיסחף בזרם החיים, בטרדות היום־יום והצרכים הבסיסיים. האדם יוצר לעצמו רעש של עיסוקים במטרות פרטיות ובהנאות זמניות – שְׁאוֹן־החיים, ובכך מְמַסֵּךְ את השאלות על המטרה הכללית של החיים.
הרב מוסיף לכך הערה פילוסופית עמוקה: מי שאין לו מטרה לכללות החיים, מסור בידי ההכרח השולט עליו נגד הכרתו. נגד הכרת האדם את עצמו כחופשי. אדם המכיר את כוחותיו, את שאיפותיו ועצמיותו, מחשיב עצמו לחופשי. אך בלא מטרה לכללות החיים – אין צורך בחופש הזה. ממילא, האדם מתמסר בידי ההכרח, לשאון החיים, מתוך הנחה שאולי כוחות הטבע יודעים יותר טוב ממנו. הערה זו היא במידה מסוימת ביקורת עמוקה על התפיסה הדטרמיניסטית של שפינוזה, הסובר שההכרח שולט בכל. שפינוזה היה אחד האינטלקטואלים הבולטים של התרבות המערבית בחמש מאות השנים האחרונות. באומץ לב, חריפות, מקוריות וחירות אינטלקטואלית, הוא יצא נגד החינוך שקיבל והגיע למסקנה שהכל הכרחי, שאין רצון חופשי בעולם, אלא הכל פועל מחוק הנסיבתיות המכריח. למסקנה מפתיעה זו, הנוגדת את מהלך חייו מלאי התהפוכות והשינויים, הגיע שפינוזה בגלל שלא הייתה לו מטרה כללית. לכן, נאלץ למצוא מקלט לנפשו המחפשת משמעות, ואם הטבע החכם הוא המוליך, יש בכך סוג של מרגוע ויישוב הדעת.
בכתב היד נוסף כאן: האסונות הגדולים של תוצאות השכרון והזימה וכל תולדותיהם, באים גם הם מתוך עומק התביעה שיש לתגבורת החיים, ועומק הניגוד המוסרי והמדעי הגנוז בנפש ובחברה על כל ערכם, על־כן כשהם מתפרצים, יוצאים הם בלא מעצור, באפס כל כבוד וכל הגבלה נכונה והדורה. חיים ללא הנֹעם האלוהי מובילים לשיכרון ולזימה. האנושות מוצאת עצמה במלכוד: ישנם חיים פנימיים הפועמים ומחפשים תכלית ומשמעות, אך מכיוון שאין הבנה מה לעשות איתם – נוצרת תביעה הולכת וגוברת לעונג ולשמחה אמיתיים, וכך השכרות והזימה מוצאים כר נֹח להתרבות בו בלא מעצור, חוקי נימוס ומוסר. פעילות זו אינה סוג של ייאוש או חידלון שקטים, אלא היא מעידה על כך שהנפש חיה, אך יחד עם זאת אינה מוצאת את עצמה כראוי. כמובן, אין שמחה אמיתית בשכרות, רק השפעה חיצונית אלימה על הפעילות הביו־כימית במוח. ואין מענה שלם בזימה – במקום אהבה ותחושת שייכות, הזדהות ובניין, הזימה היא תחליף נוראי של סיפוק רגעי היוצר רק ריחוק וסלידה לאחר מכן. האדם מתפכח משיכרונו ורואה שהוא עוד לא מצא כל פתרון אמיתי, מתקרר מזימתו ומגלה שלא נבנה דבר, וכל הרצון הפנימי הגדול התבזבז לשווא. כך, הפעילות שנעשית כדי להשביע את הרעב למשמעות, רק מעמיקה את הניכור ואת האכזבה.
ולעומת זאת, אך הנֹעם האלוהי נותן פתרון מתוק לכל שאלות החיים; נֹעם זו מידה מתאימה. כאשר אין מספיק השפעה – אין נֹעם, אין סיפוק. וכאשר יש יותר מִדי – זה מכביד, גם אז אין נֹעם. ספירת 'הוד' שבתוך עשר הספירות המתוארות בסִפרות המקובלים, מזוהה כנֹעם האלוהי. חז"ל מספרים על אהרֹן הכהן, המיוצג בספירת 'הוד', שהיה רודף שלום, ובכך בלט בו הנֹעם (עי' אבות א, יב) – אהרֹן ידע להתאים את ציפיותיהם של האנשים השונים וכך ליצור השלמה ביניהם. ההוד הוא גם הארה וגם הודאה: עניינה של ההודאה – ההכרה בטוב שקיים בזולת ובמציאות, וממילא ישנה הודיה – הבעת הרגש המתלווה לכך. זה עניינו של הנֹעם האלוהי – המידה הנכונה והמתאימה שיש בה גם הכרה וגם הוקרה, גם תבונה וגם רגש של תודה ורצון להתחבר לכך. אם חסר הנֹעם האלוהי – חסרה התאמה של מושגי היחס לאלוהים, ונוצרת דיסהרמוניה בכל מערכות היחסים של האדם, משום שדיסהרמוניה במערכת היחסים שבין האדם לאלוהים היא גם דיסהרמוניה במערכת היחסים של האדם עם ההויה.[141]
והחיים כיון שהם נעשים מתוקים ונעימים, ממילא יחדלו מהיות לשאלה; בכך הרב מוסיף שלא רק השאלות שבחיים מקבלות פתרון בזכות הנֹעם האלוהי, אלא עצם שאלת החיים. כפי ששאלה רבקה כאשר צער ההריון שלה היה נורא: "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" (בראשית כה, כב) – מדוע בכלל ישנם החיים, כאשר הם מלוּוים בכאב כה גדול? העידן המודרני ללא הנֹעם האלוהי העמיד את עצם החיים בשאלה – האם יש משמעות לכל ההתנהלות המסובכת של האדם על פני שנים כה רבות, האם זה לא מקרה אכזרי של סבל מיותר? אולם כאשר באופן טבעי החיים מתוקים ונעימים, ממילא השאלות חדלות להישאל ונשאלות שאלות אחרות – כיצד לחיות נכון. מעבר זה נוצר על ידי הנֹעם האלוהי. כך יש המשכיות למציאות, והיא הולכת ונהיית מתוקנת, עם כל כמה שהמשכיות זו מציבה אתגרים בפני האדם. וכשיש כיוון ומשמעות, מוצאים גם פתרונות. חיים מתוקים ונעימים הלא ראויים לכל הדעות שימצאו, וראוי גם שיהיו מתחדשים ומתרבים; אם החיים טובים, יש להעצים אותם, לקדם ולהרבות, לחדש את החיים. אדם שטוב לו רוצה בתוחלת חיים יותר ארוכה. על כן נעשים מובנים נטית השמחה וחפץ ההתרבות; סוציולוגים של העולם המערבי טוענים שישנה מגמה של פיחות בדמוגרפיה של ארצות מפותחות, למרות רמת החיים הגבוהה שיש בארצות אלו. פיחות זה מובן לאור דברי הרב קוק – אין שם אמונה בעתיד, אנשים לא רוצים להוליד ילדים לתוך עולם אפרורי וחסר־תכלית. כאשר יש נֹעם אלוהי, משמעות ויחס נכון לאלוהים ולמציאות, ממילא יש שמחה, רצון בהתרבות ובבניין, ולא זימה ושכרון. אין ניתוק בין הסיפוק הגופני לבין הסיפוק הנפשי, המטרה הגדולה. אדם שאוהב את החיים רוצה בריבויים, כדברי חז"ל: "יעקב אבינו לא מת… מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (תענית ה, ב).
אז אותו הקצף והזלזול המצוי בפני הדור יוצא ונדף, כאשר יש לאדם יחס רע לחיים – הוא מזלזל בהם, לא מכיר בערכם, ואז כועס על המציאות – כיוון שהיא חסרת־ערך בעיניו – עצם קיומה מרגיז אותו. בזכות הנֹעם האלוהי אותו יחס נִדָּף, מכיוון שתחתיו באה ההכרה בכך שהדברים ראויים ורצויים. ותחתיו בא רגש קדוש, נעים ומתוקן, בעוד ההכרה הקודמת יצרה רגשות של זלזול וכעס, ההכרה החדשה בנֹעם האלוהי שבמציאות יוצרת רגש קדוש, נעים ומתוקן כלפי ההויה. הרב מכנה רגש זה קדוש, כי הוא לוקח בחשבון לא רק את מה שנתפס באופן חומרי, בחושים, אלא גם את המשמעות הפנימית של הדברים. מפני שהמשמעות הייתה נסתרת, נדמה היה שהיא כלל לא קיימת.
אותו רגש קדוש מביא עֹנג, מגע וקרבה שיוצרים נעימות בחושים, אהבה, רצון להמשיך את הקשר הנכון להויה, שיהיה קבוע. להעשיר על ידו את החיים. ואושר, השלמה עם המציאות.
ועמו, הנגזר מאלה – שלום, יסוד מרכזי בחיים המודרניים הוא התחרות, לא רק במובנה הכלכלי, אלא בעצם היחס לזולת ולחיים בכללם. בתפיסה החיצונית של המציאות, ללא הנֹעם האלוהי, התחושה הבסיסית היא שהזולת בא על חשבוננו.[142] אולם, כשיש נֹעם אלוהי, יש שלום, ראשית, בתוך האדם, בין מידותיו וקווי אופיו – האדם אינו מסוכסך בתוך עצמו. מתוך כך שלום עם הזולת, ועד לשלום הפילוסופי העקרוני, בין דעות ואמונות שונות – שלום אמיתי יכול להגיע רק כשנֹעם אלוהי פרושׂ על הכל, ואז יש מקום, ערך וחיבה לכל דבר במציאות. צניעות, היכולה להופיע רק כאשר יש הכרה בערכו של האחר, בערכה של ההויה וממילא צניעות ביחס לאלוהים – "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלוֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח) ללא הִתחרוּת וקנאה. תפארת, אותה התפתחות וצמיחה נכונה וראויה מתוך השורש העצמי של כל אחד ואחד. וקדושה. ההפקעה מן הרובד החולף והחיצוני של החיים. החיים מכוסים בקליפות. קליפת הפרי חשובה, היא שומרת עליו עד שהוא יֵאָכֵל. אין כל רע בצד החיצוני של החיים, אלא שאם חושבים שזו חזות הכל, שהקליפה היא גם הפרי ועל פיו מודדים את משמעות החיים – מחללים את הקודש. הלבושים אינם האדם עצמו. לכן, קדושה זו מציאות חיים נשגבה, שבה לא חוששים שהקליפה תשתלט, ויחד עם זאת מכירים בערכה של הקליפה, כי החיים בכללם, על כל צדדיהם – ראויים ורצויים.[143]
