השבת נתחיל את ספר במדבר, ספר הדרך, ספר ההנהגה (כפי שמכנה אותו המהר"ל). ויחד עם התחלת הספר נתכונן לקבלת התורה, התורה המנהיגה את חיינו, התורה שנקראת דרך – שהיא הדרך שלנו להופיע בעולם את נשמתנו.
כדי ללכת בדרך, כדי ללכת במדבר צריך מסירות נפש, צריך להשקיע עמל ומאמצים. אי אפשר להתקדם בדרך, בוודאי לא בדרך התורה, בדרך המדבר, בלי להשקיע משאבים גופניים ובעיקר נפשיים. דבר זה מתבטא במנהגם של ישראל לנדד שינה מעיניהם בחג השבועות. מנהג המלמד שצריך לתת מעצמנו, להתאמץ, להתמסר, כדי שיפתח הלב ונוכל לקנות את התורה. החג המופלא הזה נקרא שבועות, על שם שבעת השבועות של ההכנה לקראת קבלת התורה, כי העיקר הוא ההכנה, ומנהג ישראל להיות נעורים כל הלילה ולעסוק בתורה מביא את ההכנה הזאת, את ההתמסרות הזאת לגבהים עליונים. ככל שנתכונן, התורה תבוא כמים בקרבנו, תמלא אותנו ותחיה את נפשנו.
הארון שהיה נישא על ידי הקהתים היה נישא בכתף. כלומר, הנשיאה הצריכה מאמץ. אך מנגד חז"ל מגלים לנו במדרש לפרשתנו כי:
נשא ארון את נושאיו ועבר, שנאמר: 'ויהי כאשר תם כל העם לעבור, ויעבור ארון ה' והכוהנים לפני העם'.
ולכאורה יש לשאול: אם הארון היה 'נושא' אז מי הם 'נושאיו'? כלומר, אם רק חיצונית הארון נמצא מעל הכתפיים מדוע יקראו המרימים אותו נושאיו? ועוד שלכאורה ציווי התורה הברור הוא: 'כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו' – כיצד אם כן ייתכן כי המדרש אומר שהם לא נשאו באמת…?
אלא שכנראה יש כאן הכוונה עמוקה ויסודית. אחרי שהקהתים מכניסים כתף ונושאים על כתפיהם את הארון, אחרי שיש כאן את 'נושאיו' – הופך הארון לנושא.
במשלי כתוב: 'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר' – וניתן לפרש את המילה 'מחזיקים' בשני אופנים: האחד, "מחזיקים" – אלו נושאי התורה, המתאמצים להעמידה ולהחזיק את לומדיה ומלמדיה. השני, "מחזיקים" – אלו הנאחזים בה כקרש ההצלה, עץ חיים היא למי שמחזיק בה ולא עוזבה למען הינצל משטף החיים החומריים ויגיע לחיי החיים, לחיי הדבקות בה'.
ועפ"י דברינו שני הפירושים אמת הם: המחזיקים את התורה, היא המחזיקה אותם. יש כאן מעגל מופלא, כל הנותן כתף – התורה נושאת אותו, כל המחזיק בה- התורה מרוממתו.
כך פועל העולם, כפי שהביא רש"י:
אמר משה לפני הקב"ה היאך אני נכנס לבתי כולם ולתוך אוהליהם לדעת מניין יונקיהם? אמר לו הקב"ה: 'עשה אתה את שלך ואני אעשה את שלי', הלך משה ועמד על פתח האהל והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאת מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל זה, לכך נאמר על פי ה'.
כדי שהקב"ה יעשה את שלו אנחנו צריכים לעשות את שלנו, לתת את כל מה שיש בנו.
ונסיים במדרש דומה על מגילת רות, שאחרי כל התהליך המופלא, בועז מוכן ומזומן לייבם את רות ולהעמיד (ללא ידיעתו) את מלך המשיח. אבל יש קרוב שיש לו זכות קדימה בייבום וחייבים לשאול את דעתו, וזהו טוב, וכעת צריך למוצאו, ומי יודע כמה זמן ייקח לאתרו. וראו זה פלא, מיד כשמתאסף בית הדין, מופיע טוב. וכך אומר המדרש:
וכי היה טוב עומד אחורי השער? (כיצד הזדמן לשם בדיוק ברגע המתאים?) אלא אפילו היה טוב בסוף העולם, היה הקב"ה מטיסו, כדי שלא ישב אותו צדיק ויצטער בהמתנתו, על כך נאמר: 'ותגזור אומר ויקם לך', כיון שאמר בועז לרות 'והיה בבוקר…', קיים הקב"ה דברו ומיד בבוקר זימן לו את טוב!
אמר רבי ברכיה: בועז עשה את שלו, ורות עשתה את שלה, ונעמי עשתה את שלה. אמר הקב"ה אף אני אעשה את שלי!
ברור שהקב"ה יכול לפעול לבד, אך הקב"ה רצה שאנו נפעל עימו, זה נכון לסוגיית הגיוס שנידונה לאחרונה, זה נכון לכלל תהליך הגאולה.
כדברי המדרש:
אמר רבי ירמיה ב"ר אלעזר: עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומר: 'כל מי שפעל עם אל – יבוא ויטול שכרו!'
אך מעניין לראות שלעומת לשון המדרש הלשון בירושלמי אומרת:
א"ר ירמיה בן אלעזר עתידה בת קול להיות מפוצצת באוהלי צדיקים ואומרת: 'כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו'!
מעבר לאמירה הכללית, יש אמירה פרטית לצדיקים, אל תחשבו שמכיוון שאתם צדיקים ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, אלא יש אמירה שמהדהדת באוהלי צדיקים, תפעלו עם אל.
אנו נמצאים במצב מורכב מאד מבחינה מדינית וביטחונית, בצפון ובדרום, מצב שלא ברור איך הוא ייגמר, הייתי אתמול בחתונה של נכד של הרב דב ליאור, שלמה אידלס, והרב ליאור אמר בדרך הטבע לא ברור מה יהיה ואיך יהיה, מאד מורכב, אבל אנו מאמינים, ולכן אנו עושים את שלנו מתגייסים ונלחמים, פועלים ככל יכולתנו, והקב"ה יעשה את שלו, ונזכה לניצחון וגאולה, לקדש שם שמיים!
יהי רצון שנזכה אנחנו לעשות את שלנו: לשאת את התורה, לפעול עם אל, והקב"ה יעשה את שלו, לרומם אותנו לאור תורת אמת המתוקה מדבש, הטובה ויקרה מזהב ומפנינים, לגאולה שלימה ולבניין בית המקדש.
יראה ה' את מאמצינו ורצונותינו, את מסירותנו והקרבתנו וישא אותנו!
