בפרשת השבוע אנו עוסקים בנגע הצרעת, וכחלק מתהליך טהרת המצורע מצווה התורה:
כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.
לכאורה בדידות איננה דבר טוב, כבר בפרשת בראשית, כתבה התורה:
וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹוקים, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ!
יתר על כן, אם נתבונן בכל התורה נראה שהתורה כתבה רק פעמיים את הביטוי 'לא טוב', בפרשת בראשית ובפרשת יתרו:
וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ!
ובשתי הפעמיים המילים 'לא טוב', מתייחסות לבדידות, לעשייה וחיים לבד.
מאידך מצאנו יתרונות גדולים להתבודדות,
כותב רבי אברהם בן הרמב"ם:
ההתבודדות היא אחת הנכבדות שבין המידות התרומיות, והיא דרכם של גדולי הצדיקים, ובאמצעותה הגיעו הנביאים לידי התגלות..
רבינו יונה בשערי תשובה כותב:
ראוי לכל ירא אלוקים למעט בעסקיו ולהיות רעיוניו נחים ולקבוע עיתים להתבודד בחדריו, ולחפש דרכיו ולחקור, ולשפוך שיח, ולשאת תפילה ורינה, ולהפיל תחינה.
רבי אלעזר אזכרי בספר חרדים כותב:
סגולה קלה לרפואת הנפש היא ההתבודדות. כי לעיתות רצון יפרוש עצמו למקום מיוחד וישא עיניו למרום…
כידוע ר' נחמן מברסלב הרבה לכותב על ערך ההתבודדות, וגם הרב קוק כתב:
האדם שנשמתו מאירה בקרבו, מוכרח הוא להתבודד הרבה, החברה התדירית של אנשים אחרים…מעממת את אורה הבהיר של נשמתו העליונה, ומתוך כך פעולתו החשובה מתמעטת..
כל מה שהאדם הוא יותר גדול, צריך הוא יותר לחפש את עצמו, יותר מסתתרת היא מהכרתו, נשמתו העמוקה, עד שהוא צריך להרבות בהתבודדות, בהתעלות הרעיון בהתעמקות המחשבה, בהשתחררות הדעה, עד שסוף כל סוף תתגלה אליו נשמתו. ואז ימצא את אשרו…
ונראה שבדידות היא דרך עבודה ותיקון, אך איננה דרך חיים, בדרך החיים צריך האדם להיות מחובר לחברה, החל מזוגיות וממשיך במשפחה ובחברים, עמיתים לדרך ולעבודה, קהילה תומכת ושייכות עמוקה לאומה.
המצורע מופרש להיות בדד, כחלק מהתיקון העמוק שעליו לעבור.
וננסה לבאר את תהליך התיקון של המצורע על ידי הבדידות: הנגע, מגיע בעיקרו על לשון הרע. מי שמדבר לשון הרע, הוא אדם שרואה את הרע בסביבתו ובחבריו, ועל ידי דיבורו הוא צובע אנשים ברע הזה, מדגיש ומרחיב את החסרונות ואת הפגמים.
בדרך כלל לשון הרע, מגיע לא משנאה לאחרים, אלא מתוך אי הכרה בערך עצמו, וכדי להשיב את כבודו ומעמדו, הוא מנסה להקטין את האחרים, הבעיה איננה רק הפגיעה באחרים, שהיא בעיה חמורה ונוראה, אלא גם העובדה שככל שהוא עוסק יותר בלשון הרע, כך הוא מתרחק מהסיכוי האמיתי לבנות את הטוב שלו, את האישיות הייחודית שלו ואת תרומתו לחברה.
אדם שהוא בעל לשון הרע הגיע לעמדת נפש המוצאת את ערכו האישי בעזרת הקטנתם של האחרים.
בעל לשון הרע גם כשהוא נמצא בתוך המחנה, הוא לא באמת מחובר בחיבור של אחווה ואהבה, לסובבים אותו, מתחושת חסרונו הפנימי הוא רואה את כל הסובבים אותו בעין רעה.
ואז כשהוא יוצא החוצה, כשהוא בודד, פתאום הוא רואה שהחברה חסרה לו, לא רק כי אין במי להתעמר, אלא כי היו בסביבתו אנשים טובים, נכון הם לא היו חפים מחסרונות, הם לא היו מושלמים, אבל הם היו טובים, וכמה היה רוצה להיות בחברתם!
דווקא הבדידות תעורר אותו להכיר בערך החברה, בערך הטוב שאנשים עושים, במעשיהם, בדיבורם, בחיוכם והתייחסותם זה לזה.
דווקא הבדידות, תעמיק אצלו את ההבנה והצורך להתחבר לחברה באמת, כל זמן שהיה בתוך החברה, מבחינה טכנית, לא חש כמה חסר לו החיבור האמיתי לחברה, אהבת החברים, האחווה והרעות, אבל כעת כשהוא מרוחק מהחברה, הוא יבין כמה החיבור הזה הכרחי לחייו.
לעיתים כשיש לנו משהו אנו לא מרגישים בחשיבותו, ואנו מזלזלים בו, אך כשהוא נלקח או נאבד, אנו מבינים שהפסדנו דבר גדול ומשתוקקים אליו בכל לב.
אך עם הבנת ערך החברה, עובר המצורע עוד תהליך עמוק, הוא לבד, הוא לא יכול לינוק את ערכו מאחרים, כפי שאמרנו בעל לשון הרע שואב את ערכו, מהקטנת אחרים, וגם מהרייטינג לו הוא זוכה כתוצאה מהיותו מספר רע על אחרים, דבר שכידוע זוכה לרייטינג הכי גבוה….
ואילו כאן, מחוץ למחנה, בדד, הוא צריך להתחיל לבחון מה ערכו האמיתי, מהם ערכיו, מהו הטוב שלו, מה האישיות שלו.
זה מורכב, זה תהליך קשה, אבל הכרחי, לבנות את הערך שלך, שהוא לא ערך יחסי, אלא ערך אמיתי, שהוא לא תלוי בפידבק שתקבל אלא בחיבור לטוב האמיתי.
כשהוא יושב בדד, הוא יכול להתחיל לבנות את הערך שלו.
לכולנו, גם ברמה הפרטית וגם ברמה הלאומית, יש צורך בחברה, צריך להיזהר, שלא נהיה עבדי החברה, שהצורך להיות מחוברים לכלל לא יטשטש את הערך העצמי, כי 'אם אין אני לי מי לי', אם האדם לא יהיה עצמו, אלא רק יהיה מרצה את החברה, הוא מאבד את משמעותו וערכו.
אנו בימים שבהם עם ישראל, נמצא בבדידות עולמית, אולי הקשה בתולדותיו, כפי שצפה בלעם:
מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.
ויחד עם כל הכאב, על השנאה והאנטישמיות הנוראה, זו הזדמנות לבנות את העצמאות והעצמיות שלנו, הגיע הזמן לשאול מה אנחנו רוצים ומה אנחנו מאמינים, להשתחרר מהריצוי לחברה, ולהתחיל לבנות את ערכנו העצמי, את חוסננו הלאומי.
יהי רצון שנזכה ברמת הפרט וברמת הכלל, לבנות את הטוב שלנו!
