הביטוי 'העלאת ניצוצות' הוא דימוי. אלוהים מדומה ל"אֵשׁ אֹכְלָה" (דברים ד, כד) ו"ניצוצות" מאותה האש מצויים בכל ההוויה. שני מאפיינים מנוגדים קיימים בניצוץ: מצד אחד, הוא אינו האש עצמה, שכן הוא נפרד ומתרחק ממנה. מצד שני, טבעו העצמי הוא אותה אש. כך גם ההוויה: מצד אחד, היא נבראת ועל כן אינה הבורא, ומצד שני היא מגלה את רצונו ונבראה על ידו יש מאין, ולא מתוך חומר מסוים. על כן גם את הבריאה כולה אפשר לדמות לניצוץ שנפרד מן האש האלוהית. זהו פשר הכינוי "שכינה" – הבורא שוכן בבריאה. אולם בגלל המרחק הגדול שבין הניצוץ לבין האש, בגלל השוני המהותי שבין הבריאה לבין הבורא – הברואים עלולים לשכוח ולהתעלם מהבורא, מן המהות העצמית שלהם. תורת הקבלה מלמדת שהתודעה האנושית מופקדת על העלאת הניצוץ חזרה למקורו,[92] על ההכרה בנוכחות האלוהית ועל הבחירה לחיות ולהתנהל לאורה. בתורה ישנה מערכת של ציוויים ישירים ומוגדרים המקיפים את כל תחומי החיים, וכאשר אדם מקיים אותם הוא מגלה את הנוכחות האלוהית בעולם. אולם ישנם מעשים רבים שהאדם אינו מקיים בגלל אותה מערכת ציוויים, אלא מתוך תחושות טבעיות. אדם אוכל כשהוא רעב, נח כשהוא עייף ונפגש עם חבריו כשהוא מרגיש בודד – אלו דברי רשות שאין מצווה לעשותם, אך מותר או גם רצוי שיתקיימו. כאשר עוסקים בדברי הרשות באופן מסוים ומתוך כוונה נאצלת, ניתן להעלות את הניצוצות הקיימים בהם. גם על ידי קיום מצוות אפשר להעלות ניצוצות, ואף שם יש רמות שונות של טהרה בכוונה ושל דיוק במעשה, אך הדגם המרכזי של העלאת ניצוצות הוא בדברי הרשות ובייחוד באכילה, בה בעיקר עוסק הרב קוק בפרק זה
אין דבר בעולם, בכל תחום מתחומי חייו של האדם, שבאופן עקרוני אינו יכול להתעלות עד למרומי הקודש. בַּכל קיימים ניצוצות שיכולים להתעלות. בכל דבר ניתן להתעמק ולחפש אחר משמעותו הרוחנית. ומשמעות שמוצא תלמיד חכם ואיש קודש בדבר, היא אחרת ממשמעות שמוצא אדם פשוט. אין גבול לעומק המשמעויות המצויות בכל עניין. אכילה היא הפעלת תהליך גופני לבירור ניצוצות, ולעומתה שמיעה וקריאה הן הפעלת תהליך רוחני לבירור ניצוצות. "איזהו חכם – הלומד מכל אדם" (אבות ד, א). גם מאדם שהתכוון לומר דברים מאוד פשטניים או אפילו מגונים ניתן ללמוד דברי אמת נשגבים, כמו שבתחום האכילה ניתן להעלות ניצוצות גם מירק פשוט וגם מתבשיל משובח. גם ענייני העולם הבאים ממרחקים, דברים שנדמה בתחילה שכלל אין להם שייכות לתורה ולקודש, לא באופן אמירתם ולא במקום אמירתם – אצל איש המעלה יכולים הם להיות משתלבים ועולים משלב לשלב בסולם הקודש, למרומי תורה.
העיסוק בענייני חולין, שמיעה או קריאה, לשם העלאת ניצוצות, צריך כמובן להיות לשם שמים. בשונה ממנהגם של חוקרים שונים, 'משכילים', שמתייחסים למושא חקירתם שלא באופן הראוי לו, כאשר הם משתמשים בו על מנת לזכות בהישגים חומריים וחיצוניים שונים. בנוסף, העלאת הניצוצות צריכה להיות בשקל הקודש. לדעת לעשות שיקול נכון כיצד לברור את הניצוצות, מה לקרב ומה להרחיק ובאיזה אופן – כמו שבתהליך העיכול בגוף מתרחש תהליך מורכב ביותר של פירוק, סינון וספיגה, על מנת שרק החלקים הטובים שבמזון יישארו בגוף. בשני תנאים אלה גם הדברים הרחוקים ביותר מכל ריח של תורה יוכלו לעלות ולהשתלב למרומי תורה.
על עיקרון זה בנויים הרבה מן הסיפורים החסידיים. אחד מן הידועים שבהם, מיוחס לרבי צבי הירש מרימנוב,[93] משמשו של רבי מנחם מנדל מרימנוב.[94] רבי צבי הירש התייתם מהוריו בילדותו, וקרוביו העניים שלא היו יכולים לפרנסו שלחוהו למרות גילו הצעיר לעבוד כשולייה של חייט, שבעצמו לא היה אמיד, בתמורה לכך שהחייט יגדלו. כך יצא שרבי צבי הירש לא למד בישיבה באופן מסודר, אך היה מאוד כשרוני ומעמיק במחשבתו. כאשר התקרב לחסידות ראה ברכה בלימודו והתעלה למדרגה רוחנית נעלה. כאשר נעשה משמשו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל, רבו הבחין בייחודיותו, וביקש שרבי צבי הירש יחליפו בתפקיד האדמו"ר, ולא בניו, בניגוד למקובל בחצרות חסידים. פעם סיפר האדמו"ר רבי צבי הירש לחסידיו שמהרב'ה הראשון שלו – החייט הפשוט שהיה עם־הארץ גמור, למד תורה חשובה: אותו חייט היה יושב בשעת ערב מאוחרת לאור להבה קטנה של שארית הנר, וממשיך בעבודת התפירה עד שהנר היה כבה. כאשר שאל הילד צבי הירש מדוע הוא ממשיך לעבוד בשעה כזו למרות שהנר כמעט כבה והאור נעשה כה חלש, השיב לו החייט שכל עוד הנר דולק, אפשר לתקן. מכאן, המשיך האדמו"ר רבי צבי הירש, ניתן ללמוד יסוד חשוב: הנשמה נמשלת לנר, "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן" (משלי כ, כז); כל עוד האדם עוד חי הוא יכול לתקן את חטאיו (עי' רמב"ם הל' תשובה ב, א). בכך עשה רבי צבי הירש תהליך רוחני של העלאת ניצוצות מאותו דו־שיח פשוט שהיה לו בילדותו. בתור ילד הרעיון מאוד הרשים אותו, וככל שהתבגר והתעלה מבחינה רוחנית הוא תפס יותר ויותר את משמעותו של הרעיון הפשוט, עד שראה בו את עניין התשובה ומהותו הרוחנית של האדם.
