הרב קוק ממשיך ומפרט את הנאמר בפסקה הקודמת. מקובל לומר שבכדי להגיע להשגות גבוהות ולסודות חכמת הקבלה, יש להקפיד על טהרה, להיות צדיק וזך מכל חטא ופגם במידות. זה נכון, אולם זיכוך מוסרי זה אינו רק אמצעי. סוד מעשה המרכבה המתואר בספרי המקובלים, שאי אפשר ללמדו בגלוי אלא רק לחכם ומבין מדעתו (משנה חגיגה ב, א) – נעוץ בחכמה המוסרית של דבקות במידותיו של הקב"ה. המוסריות איננה אמצעי, אלא תכלית. יש כמובן הבדל בין סוגי מוסריות, יכולה להיות מוסריות מוגבלת ושטחית, שגם היא ראויה; ויכולה להיות מוסריות שמקיפה את ההוויה כולה ומעמיקה עד למגמת הבריאה ותכליתה.
יש לציין שהרב קוק עצמו אינו נוקט במונח 'מוסר'. בהוראה המקראית, 'מוסר' הוא מלשון ייסורים – אדם שעובד על מידותיו ולשם כך צריך לכבוש ולהתגבר על יצרו, לצמצם את עצמו, חש בייסורים. אולם עיקרה של חכמת המידות אינו ההגבלה והריסון העצמי, אלא דווקא להפך, מגמתה היא ליצור ולהיטיב עם העולם, ובכך לדבוק בקב"ה שיוצר ושופע חיים ללא גבול: "וּבוֹ תִדְבָּקוּן – וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה?! […] אלא, מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב: וַיִּטַּע ה' אֱלוֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, אף אתם כשנכנסין לארץ – לא תתעסקו אלא במטע תחלה" (ויקרא רבה כה, ג). הנטיעה, פיתוח המציאות – היא דבקות בקב"ה. כמובן, היכולת להיטיב באופן המתאים והמדויק בכל מצב ומצב היא חכמה עצומה. אדם צריך להכיר את גבולות עצמו ואת גבולות המציאות היטב, כדי שידע להיזהר ולפעול באופן מדוד ומסודר ולא באופן שעלול לגרום לנזק. חריגה קטנה של הענקת שפע הופכת את ההטבה לנזק.
זהו התוכן של חכמת המידות – ייסוד ובניין המציאות, וזהירות מהחרבתה. לכן על צדיק נאמר: "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי כה, י). בחכמתו, גבורתו ועדינותו, הצדיק יודע כיצד לקדם ולפתח את העולם, להעניק לו שפע מבלי להרוס אותו ולהזיק לו.
