האמונה קיימת אצל כל אדם כנטייה נפשית ראשונית, בדומה לאהבה, הקיימת בנפש באופן טבעי ביחס לאנשים או אובייקטים מסוימים, כמבואר בפרק הקודם. וכשם שהאהבה מזקיקה עיצוב והַכְוונה כדי שתהיה טובה ומועילה, כך גם האמונה מזקיקה חינוך. יש לפתח יכולות רוחניות ומעשיות אצל האדם על ידי הקניית תפיסת עולם, הֶרגלים או ידיעות מסוימות. נדרש חינוך לאמונה, חינוך שמתחיל כבר ביסוד הופעתו של האדם בעולם.
הרב קוק מחלק את החינוך לשלושה סוגים, הראשון: החינוך הפשוט. החינוך הרגיל של עיצוב נפש החניך ופיתוחה, כך שיגדל להיות אדם ישר וטוב, שינהג כפי שראוי לנהוג בחברה בה הוא חי. חינוך זה מתחיל משבא הילד לכלל איזו הכרה. כאשר הוא יכול להבין את ההבחנה הבסיסית ביותר – שיש במציאות עונג וכאב, שכר ועונש. ממילא הוא מכיר בכך שכדאי לו לאמץ התנהגות שתגרום לתגמול חיובי ולהימנע מהתנהגות שתגרום לתגמול שלילי.
הסוג השני של החינוך הוא החינוך המדעי. הקניית ידע לחניך, שיוכל להבחין בין אובייקטים שונים, צבעים, צלילים וצורות, גם כאשר אינם קשורים במישרין לתחושותיו והתנהגותו. החינוך המדעי מתחיל משיצא לאוויר העולם. שכן המוח מתחיל לפעול באופן מלא רק כאשר יוצא התינוק לאוויר העולם. אמנם במידה מסוימת כבר ברחם, ודאי בשלבים האחרונים של ההיריון, העובר קולט מידע מסוגים שונים; אך מכיוון שסביבתו של התינוק שונה לגמרי לאחר הלידה, קליטת המידע היא אחרת, ומותאמת ליכולת הסתגלותו של התינוק למציאות.
הסוג השלישי של החינוך הוא האמוני. מושג האמונה כולל בתוכו כמה משמעויות. המובן הפשוט של מושג האמונה הוא כמובן אמונה באלוהים, כאשר באמונת ישראל נוספות לכך גם אמונה באמיתות המסורת, בקדושת העם, התורה והארץ. ישנו מובן נוסף למושג האמונה, בסיסי יותר, שאינו מנוגד למובן הפשוט – תכונה נפשית של יחס חיובי כלפי המציאות, שמאפשר לתת בה אמון, לשתף פעולה ולקוות לעתיד טוב. אמון בכך שלדברים יש ערך ומשמעות. משום כך החינוך לאמונה מתחיל כבר מההתחלה היצירית. משעת העיבור, שביחס אליה ציינו חז"ל את הפסוק: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" (ויקרא יא, מד; שבועות יח, ב); התייחדות האיש והאשה שמביאה ליצירת האדם צריכה להיות מתוך קדושה ולא בניצול, מרמה או עראיות. על תינוק שאימו התגיירה רק לאחר שנכנסה להיריון, אומרים חז"ל את הביטוי: "הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה" (יבמות צז, א). יש לכך השלכות הלכתיות שונות, שכן יש חשיבות רבה למצב הנפשי והרוחני של האיש והאשה בשעת העיבור, המשפיע על הוולד.[16] כאשר יש אמון וקרבה נפשית, אמונה בטוב הראוי להיות מתוך המפגש הזה – מתחיל להתרחש תהליך חינוך הילד לאמונה.
העובדה שחינוך אמוני מתחיל כבר משלב כזה מוקדם, מלמדת שאמונה אינה רק השקפת עולם ומערכת ערכים, שהיא אינה מתחילה רק מן הרובד המודע. אמונה מבוססת גם על חוויית המציאות, ואף על החוויות והמחשבות שעמדו ברקע יצירת האדם. יש לציין שהדבר אינו מוחלט. גם כאשר הורתו של אדם לא הייתה בקדושה ומסגרת יצירתו מלכתחילה לא הייתה מתוך אמון ואהבה – הוא יכול להאיר בתוך נפשו בעבודה רוחנית ואינטלקטואלית ולסלק במידה רבה את הצללים המונעים ממנו את האמונה. כמובן, זו תהיה עבודה קשה, שכן אין לה הבסיס הנכון של חוויית העולם הבסיסית החיובית, אך היא עודנה אפשרית.
נסיבות החיים מערימות קשיים רבים בפני האדם, אתגרים מסוגים שונים ומבחנים מורכבים, ועל כן הוא עלול לאמץ יחס ציני וקודר למציאות, חשדנות או חרדות קשות, וקשה לשמור על האמון והאהבה היסודיים הראויים להיות כלפי הכל. לכן כה חשוב לבנות תשתית התחלתית טובה של אמונה וקדושה עבור האדם, כך שכל עוצמת החיים של האהבה והמשיכה, האמון והכבוד שיש בקשר בין ההורים, תתורגם לבסיס טוב של יחס כלפי חיים אצל הילד שיוולד.
