חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

האם צריך לשים לב למשהו בתבנית בהכנת פרווה

שלום, כתוב בפניני הלכה לגבי בישול פרווה בתנור שבישלו בו בשרי או חלבי: רבים נוהגים שכאשר רוצים לאפות בתנור בשרי או חלבי, מאכל פרווה שיהיה מותר לאוכלו עם שני המינים – מחממים לפני כן את התנור על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה, כדי לעשותו פרווה. והרוצים להקל, רשאים לאפות את מאכל הפרווה בלא הכשרה, שכן ברור שאין שום אפשרות שיורגש במאכל הפרווה טעם בשר או חלב. אבל לא כתוב לגבי התבנית (אם לא מחממים על החום הכי גבוה לחצי שעה) – האם צריך לשים לב שאין שם שאריות חלב / בשר או לשים לב למשהו אחר? האם צריך לשים לב למשהו או שלא? תודה רבה

אם לא מכשירים את התבנית, דינה כדין סיר חלבי נקי שמבשל בו מאכל פרווה שרוצה לאוכלו גם אם בשר. דין זה מבואר בפרק שם שלכתחילה אין לעשות כן, ובמקום הצורך מותר אם התבנית נקייה היטב. אביא לך את הדינים הלכה למעשה כפי שמופיעים בספר הקיצור לפניני הלכה פרק כה:

פרווה

יד. כאשר רוצים לאכול מאכל פרווה עם מאכלים בשריים וחלביים, לכתחילה יש להכינו בכלי פרווה, וכאשר מתכוונים לאוכלו רק עם מאכלים ממין אחד, לכתחילה יש להכינו בכלי של אותו המין.

אמנם בשעת הצורך, אם הכלי עשוי מתכת או זכוכית ונוקה היטב עם סבון, מותר לבשל או לאפות בו מאכל פרווה שרוצים לאוכלו עם המין השני, מפני שכיום כלים אלו איכותיים ואינם סופגים טעמים. וכן הדין לגבי מאכל חריף כבצל, שום ופלפל חריף, שבושל או נצלה או נחתך בכלי מתכת או זכוכית שנוקה היטב.

אבל אם מדובר בכלי מתכת או זכוכית שלא נוקה היטב, או בכלי מסוג אחר אפילו נוקה היטב, אין לאפות או לבשל או לחמם בו מאכל פרווה שיודע שירצה לאוכלו עם המין השני. אמנם בדיעבד שהמאכל הפרווה התערב עם מאכל מהמין השני, או שנוצר פתאום צורך ממשי לאוכלו עם המין השני, אפשר להקל. את המאכל הפרווה לבדו מותר לאכול לכתחילה בכלים מהמין השני, אפילו אם הוא רותח.

היה המאכל הפרווה חריף ובישל אותו בכלים אלו, או שחתך אותו אפילו בעודו קר בסכין מתכת שנותר עליה שמנונית בשר או חלב – דין המאכל כדין הכלי ואסור לאוכלו עם המין השני, ואם עירבו במין השני ולא היה בו פי שישים כנגדו, המאכל אסור.

טז. גם כאשר רוצים להכין מאכל פרווה קר, נכון להכינו במערך כלים ממין אחד, כדי לשמור על ההפרדה בין כלי בשר לחלב. לדוגמה, כאשר מכינים סלט ירקות בקערה בשרית, נכון לערבב אותו בכף בשרית. ובשעת הצורך אפשר להקל אפילו אם מדובר על צורך קל, כגון שהכלי החלבי מתאים ביותר למטרה זו, או כשממהרים ואין שם כלי בשרי שטוף.

תנור אפייה

כז. רבים נוהגים שלא להשתמש בתנור אחד לבשרי ולחלבי, אמנם הרוצה להשתמש בתנור אחד לשני המינים, רשאי, ובתנאי שתהיה תבנית לכל מין, ויקפיד להכשיר את התנור בין האפיות על ידי חימומו על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה מרגע הפעלתו, ונוהגים גם לנקותו לפני כן.

כח. לא הכשיר את התנור לפני האפייה של המין השני – המאכל כשר, והתנור צריך הכשרה. וגם אם בטעות אפה בשר על התבנית החלבית, אם היתה נקיה לגמרי – המאכל כשר, והתבנית צריכה הכשרה על ידי הפעלת התנור. וכן אם אפה בבת אחת מאכל בשרי ומאכל חלבי בתבניות שונות – המאכלים כשרים, והתנור והתבניות צריכים הכשרה.

כט. כאשר רוצים לאפות בתנור בשרי או חלבי מאכל פרווה שיהיה מותר לאוכלו עם שני המינים, רבים נוהגים להכשירו לפני כן. והרוצים להקל, רשאים לאפות את המאכל בלא הכשרת התנור, ולכתחילה ישתמשו בתבנית פרווה (לעיל, יד).

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-05-09 20:36:16

בית עלמין בהריון

אני מכירה את המנהג לפיו אישה בהריון צריכה להימנע מהלגיע לבית העלמין. אני תוהה האם ניתן להגיע לאיזור בו עומדים הכהנים (מעבר לגדר הפרדה, ומחוץ לחלקה עצמה)? כלומר, האם במצב כזה זה עדיין נחשב ״הגעה לבית עלמין״ ממנה יש להמנע, או האם זה מותר לפי המנהג? אני יודעת שאין איסור הלכתי, אך מנסה למצוא גמישות ועדיין לכבד את המנהג.

אין בספרות התורנית מנהג שנשים בהריון לא הולכות לבית הקברות. יש מנהג של חלק מהנשים כלל לא ללכת לבית הקברות, ושל חלק אחר שלא ללכת רק בזמן הווסת, אבל אישה בהריון טהורה כך שאם היא מהנוהגות ללכת לבית הקברות, אין שום בעיה שתלך בזמן ההריון. מאיפה בכל זאת צץ המנהג דווקא בהריון? מההתרגשות היתירה שיש סביב ההריון ושלום העובר. כלומר מכיוון שיש נשים שכלל לא הולכות לבית הקברות מחשש סכנה, אזי נשים שכן נוהגות ללכת, נהיה מנהג חדש בזמן ההריון, מנהג שנסמך על מנהגן של אלו שלא הולכות כלל.

למעשה, אם את רוצה ללכת ללוויה, ואין מנהג ברור במשפחתכם לא ללכת, אין שום בעיה ללכת. ואם אינך רוצה כל כך ללכת, יש לך תירוץ טוב… ואם את רוצה ללכת וגם לחשוש, תעמדי רחוק כפי שציינת.

וכך מובא בפניני הלכה תפילת נשים ט, ז – יש אומרים שראוי לנשים שלא לילך לבית הקברות כלל, ויש אומרים שנשים נידות שלא נטהרו מטומאתן לא ילכו לבית הקברות, ויש אומרים שרק בשעת הווסת לא ילכו לבית הקברות, ויש מקילים לגמרי. ויש שנמנעות בימי עיבורן מלהיכנס לבית הקברות, ויש שאינן נמנעות. וכל אשה תנהג כפי שנהגו במשפחתה או במשפחת בעלה. וגם הנוהגות להחמיר, בשעת הצורך רשאיות להקל. לדוגמא, מי שתצטער אם לא תלך ביום השלושים או ביום השנה לקבר הוריה, או שחוששת שיקפידו עליה אם לא תבוא, או שחוששת שיבינו מזה שהיא בימי ווסתה – רשאית להקל. ואם אפשר, תשתדל שלא להתקרב לקברים.

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-05-09 16:13:53

תספורת ספירת העומר

האם מצד ר"ח מותר להסתפר בעומר (בלי קשר לההיתר של יום העצמאות)

לא.

אביא לך כאן מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת לאור:

סיכום ימי השמחה שבספירת העומר

טז. בחול המועד פסח מותר לנגן ולשמוע מוזיקה שמחה, מפני שמצווה לשמוח בחג. אמנם לא מתחתנים בחול המועד, מפני שאין מערבים שמחה בשמחה. עולי מרוקו וחבריהם נוהגים לחגוג במוצאי החג את ה'מימונה' שבו מתפללים לברכת התבואה ולגאולה שלמה, ומרבים בשירות ותשבחות בשמחה.

יז. כאשר ראש חודש אייר חל בשבת, למנהג יוצאי אשכנז מותר להסתפר ביום שישי, וכן להינשא ביום שישי לפני שבת, כך שהשמחה והסעודה יהיו בשבת וראש חודש.

יח. לכבוד יום העצמאות נכון להתגלח ומותר להסתפר (עי' להלן ד, י), והרוצה להקל רשאי להתחתן.

יט. בל"ג בעומר, למנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, מותר להסתפר ולהינשא. וכאשר ל"ג בעומר חל ביום שישי, לכל המנהגים מותר להסתפר לכבוד שבת. וכאשר ל"ג בעומר חל ביום ראשון, למנהג יוצאי אשכנז מותר להסתפר ביום שישי, ולמנהג יוצאי ספרד אסור. והנוהגים על פי האר"י נזהרים שלא להסתפר במשך כל ימי ספירת העומר, עד ערב חג שבועות, שאז מסתפרים לכבוד החג.

כ. בכ"ח באייר – יום ירושלים, גם ליוצאי אשכנז המחמירים, מותר לקיים שמחות גדולות ולשאת אישה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-05-08 06:42:52

קריאת שמע וברכותיה

שלום רב. אני עובד במקום מסויים ואני מתפלל שחרית רק ב10 בבוקר יחיד כי אין לי זמן אחר. האם לומר קריאת שמע בזמנה עם ברכת יוצר אור עד סוף קריאת שמע? האם בתפילה אחר כך לומר שוב ברכת יוצר אור על הסדר?

אביא לך תחילה את ההלכה העקרונית של סוף זמן קריאת שמע ותפילת שחרית מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה פרק יא:

סוף זמן קריאת שמע ותפילת עמידה

ז. זמן קריאת שמע של שחרית הוא עד סוף שלוש שעות זמניות של היום, וזמן ברכות קריאת שמע ותפילת עמידה הוא עד סוף ארבע שעות זמניות. בדיעבד ניתן להתפלל עמידה עד חצות היום (ואם התאחר במזיד, טוב שיכוון שמתפלל בתורת נדבה), ויכול אז לומר גם את פסוקי דזמרה, אבל לא יאמר את ברכות קריאת שמע. ולמנהג חלק מיוצאי אשכנז, אם לא אמר את ברכות קריאת שמע לפני סוף ארבע שעות מחמת אונס, רשאי להשלימן עד חצות (משנ"ב). כאשר אומר את ברכות קריאת שמע, יאמר איתן גם את קריאת שמע אף שעברו שלוש שעות ואינו יוצא באמירתה ידי חובה.

ח. 'שעות זמניות': מחלקים את היום לשנים עשר חלקים, וכל חלק נקרא 'שעה זמנית'. בקיץ שהימים ארוכים – השעות ארוכות, ובחורף שהימים קצרים – השעות קצרות. יש אומרים שחישוב שעות היום נעשה לפי האור – מעלות השחר ועד חשכה גמורה (זמן 'מגן-אברהם'), ולדעת רוב הפוסקים החישוב לפי השמש – מ'הנץ החמה' ועד שקיעת החמה (זמן 'הגר"א'), וממילא כל שעה זמנית יותר קצרה. שני הזמנים מגיעים יחד לזמן של חצות היום.

ט. מכיוון שמצוות קריאת שמע מהתורה, נכון להחמיר ולחשב את סוף זמנה לפי זמן 'מגן-אברהם'. ואילו ברכות קריאת שמע ותפילת עמידה מדברי חכמים, ולכן אפשר להקל ולחשב את סוף זמנם כזמן הגר"א, וטוב להחמיר ולחשב גם אותם כזמן 'מגן-אברהם'.

י. במניין שבו יגיעו לקריאת שמע לאחר שלוש שעות זמניות לפי זמן 'מגן-אברהם', יודיעו למתפללים שיקראו לפני התפילה את פרשת 'שמע'.

 

לאחר שהדין העקרוני הובן, אביא לך את זמני היום המדוייקים ליום זה כפי שמופיעים באתר 'חזון שמים'. הזמנים לפי ירושלים, אם אתה נמצא במקום אחר, תכנס לאתר לבדוק את הזמנים לפי מקומך.

סוף זמן ק״ש לפי המגן אברהם
8:21
סוף זמן ק״ש לפי הגר"א
9:11
סוף זמן תפילה לפי המגן אברהם
9:46
סוף זמן תפילה לפי הגר״א
10:19
חצות היום
12:35

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-05-06 17:59:22

יש לך שאלה?

עבודת ה' המיוחדת לראש השנה שחל להיות בשבת

כל השנה, אנו מצפים לשופר שיפתח את ליבנו, שיבטא את צעקתנו לה', צעקה שהיא מעל ומעל לכל המילים.

והנה השנה ביום המרכזי של ר"ה, היום שהוא מן התורה, תיקנו חכמים לא לתקוע בשופר.

ורציתי בדברים אלו, לנסות להתבונן מעט מה העבודה המוטלת עלינו בראש השנה שחל להיות בשבת.

הרב עמיטל בבואו לבאר את סוגיית תקיעת השופר בשבת, מתחיל בהבאת המדרש שמבאר את פעולתה של מצוות תקיעת שופר בעליונים:

יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש פתח: בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא הדין – בדין הוא עולה, דכתיב 'עלה אלוקים בתרועה' (אלוקים הוא שם של דין). ובשעה שישראל נוטלין שופרות ותוקעין, הקב"ה עומד מכיסא דין ויושב על כיסא רחמים, דכתיב 'ה' בקול שופר' (ה' הוא שם של רחמים), ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך להם מידת הדין למידת רחמים. אימתי? 'בחדש השביעי'.

ודווקא לאור המדרש, אליו צריכים לצרף את דברי הגמרא שמזהירה מאד מאי תקיעה בראש השנה:

כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה – מריעין לה בסופה.

והכוונה היא שכל שנה שלא מקיימים בתחילתה את מצוות תקיעת השופר, בהמשך יהיו צרות לעם ישראל והם יריעו, כפי שהתורה מדריכה לנהוג בעת צרה.

וכותבים על כך תוספות:

שאין תוקעין בתחלתה – מפרש בהלכות גדולות: לאו דמיקלע בשבתא אלא דאתייליד אונסא.

והמשך חכמה מקשה הרי זה אונס? – ומדוע להעניש על אונס הרי זה לא תלוי בנו, ומבאר שזה לא עונש אלא מציאות רוחנית, כפי שאם אדם לא ייקח את התרופה גם אם זה יהיה באונס, הוא יסבול ממחלתו, כך שעם ישראל לא תוקעים בשופר בתחילת השנה, הקב"ה לא עובר מכיסא דין לכיסא רחמים וממילא יש יותר דינים במהלך השנה.

ולאור כל זה מתעצמת השאלה, איך ייתכן שביטלו חכמים את תקיעת השופר בראש השנה, רק משום החשש שמישהו יבוא לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים, הרי זה מכניס את עם ישראל לסיכון.

אומר הרב עמיטל, בראש השנה שחל בשבת, יש כביכול דו שיח מופלא בין הקב"ה לעם ישראל, הקב"ה אומר לישראל: בניי, אהוביי, חביביי – נתתי לכם עצה להינצל מן הדין, לעורר את מידת הרחמים, לתקוע בשופר, וגם בשבת, גם אם המחיר הוא שמישהו יחלל את השבת תתקעו!

עונה עם ישראל לקב"ה: לא אנו החשובים, אנו מוכנים לקבל את הדינים, ובלבד ששם שמיים לא יתחלל ובלבד שאף אחד מישראל לא יחלל את השבת, לא יעבור על מצוותיך!

ושהקב"ה שומע שעם ישראל מוכן לקבל את הדין, ובלבד שלא יהיה אף אחד מישראל שיעבור על מצוותיו, מיד מתמתקין כל הדינים והקב"ה גוזר על עמו אהובו גזירות טובות לשנה הבאה.

עבודתנו בשנה הזאת, להיזכר שאנו רוצים ושמחים לקבל את הדין, והעיקר ששם שמיים יתקדש, שכבוד ה' יתרבה, שמצוות ה' ייעשו על ידי כל ישראל.

הסבר נוסף שניתן לומר הוא, שבשבת אין דין, אנו יודעים שרשעים לא נידונים בגיהנום בשבת, וכפי שכתוב בקטע הזוהר שנוהגים האשכנזים לומר כל שבת בכניסתה:

כַּד עַיִּל שַׁבְּתָא אִיהִי אִתְיַחֲדַת וְאִתְפַּרְשַׁת מִסִּטְרָא אַחֲרָא. וְכָל דִּינִין מִתְעַבְּרִין מִנָּהּ וְאִיהִי אִשְׁתְּאָרַת בְּיִחוּדָא דִנְהִירוּ קַדִּישָׁא. וְאִתְעַטְרַת בְּכַמָה עִטְרִין לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִישָׁא. וְכָל שׁוּלְטָנֵי רוּגְזִין וּמָארֵי דְדִינָא כֻּלְּהוּ עַרְקִין וְאִתְעַבְּרוּ מִנָּהּ (תרגום: כאשר נכנסת השבת, היא נבדלת ופורשת מהצד האחר, וכל הדינים מסתלקים ממנה, והיא נשארת בייחוד האור הקדוש, ומתעטרת בכמה עטרות כלפי המלך הקדוש. וכל כוחות הכעס ובעלי הדין, כולם בורחים ומסתלקים ממנה).

שבת היא יום של אהבה ורחמים ולכן אין צורך להעביר את הקב"ה מכיסא דין לכיסא רחמים

וכפי שכותב הגר"א מלמד בפנה"ל ימים נוראים:

ביארו חכמי הסוד, שמצד האמת, כאשר ראש השנה חל בשבת, אין צורך כל כך בתקיעות, מפני שכמעט כל המעלות הקדושות שמשיגים בראש השנה על ידי התקיעות, משיגים בראש השנה שחל בשבת על ידי קדושת השבת…

על פי ההסבר הזה, העבודה שלנו בראש השנה, שחל להיות בשבת היא להגביר את אהבת ה', להדר בעונג שבת ושמירתה, ומתוך החיבור לשבת שהיא אות הברית ביננו לבין הקב"ה תהיה שנה טובה ומתוקה.

וההסבר השלישי, שחביב עליי מאד הוא שבשבת שהוא יומא דנשמתא, היום הפנימי ביותר בשבוע, יום בו אנו עוסקים בפנימיות חיינו, במהות ומשמעות חיינו, יום שאנו שובתים ממלאכה בכדי להתחבר לקול הפנימי שבנו – לנשמתנו, גם הזעקה האדירה שאנו זועקים לה', כל שנה ללא מילים כי היא מעל ומעבר לכל מילה שניתן לומר, הזעקה הזאת היא גם ללא קול, וזה לא מוריד ממנה, אלא להיפך, זו זעקה כל כך פנימית שהיא ללא מילים וקול, וכפי שמתאר ר"נ מברסלב את הצעקה הגדולה והעמוקה ביותר שיכולה להיות:

דַּע, שֶׁיְּכוֹלִין לִצְעק בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה בִּצְעָקָה גְּדוֹלָה מְאד, וְלא יִשְׁמַע שׁוּם אָדָם כְּלָל, כִּי אֵינוֹ מוֹצִיא שׁוּם קוֹל כְּלָל, רַק הַצְּעָקָה הִיא בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה!

הצעקה הכי גדולה ועמוקה היא שצעקה שלא שומעים מבחוץ אלא מבפנים.

ונסיים בדברים מופלאים ועמוקים של הרב זווין שמסביר את הנקודה הזאת:

ישנם רגעים בחיי האדם, אשר השפה היותר עשירה והיותר יפה שבעולם אין בכוחה לבטא את אשר ירגיש ואת אשר יחוש אז; ישנם רגעים בחיי האדם אשר רגשותיו נובעים אז מעמקי הנקודה הפנימית של נשמת- נשמתו, ובאותם רגעי הקודש אין בכוחו של האדם להוציא מפיו מלה אחת, אפילו אות אחת. המלה היותר קדושה תוכל לחלל אז את קדושת ההרגשה.

רגעי קודש כאלה בחיינו הכלליים היו לנו לשעבר בזמן קבוע, אחת בשנה. כשהכהן- הגדול היה נכנס ביום-הכיפורים לפני ולפנים, בבית קדשי- הקדשים, והיה מעלה לפני כסא כבודו של יושב בסתר עליון את רחשי ליבותיהם של בית ישראל, לא היה מוציא מפיו אפילו הגה אחד וניב אחד, אפילו מלה אחת או אות אחת, ורק לאחר שיצא מקדשי הקדשים היה מתפלל "תפילה קצרה בבית החיצון". אין זכר לכל אותן התפילות והסליחות והתחינות והפיוטים הארוכים והמרובים של יום הכיפורים שלנו, אלא דממת קודש מוחלטת בקודש- הקדשים פנימה ו"תפילה קצרה" בהיכל הסמוך. התפילה היותר נהדרה והיותר קדושה עלולה לחלל את קדושת הרגע הנאדר־בקודש של ביאת כהן-גדול ביום- הכיפורים בקדשי -הקדשים.

ומעיין קדושת אותו רגע של כהן גדול לפני ולפנים יש לכולנו ברגע של תקיעת שופר, אף מבחינת ההלכה דומים הם שני אלה: "כיוון דלזיכרון הוא כפנים דמי" ולפיכך כשם שאי-אפשר היה להיכנס לפני ולפנים בדבר המזכיר את עבודה הזרה הראשונה של ישראל, את עגל הזהב, כך אסור להשתמש בדבר המזכיר את עבודה זרה זו ברגע של תקיעת שופר. וכשם שלפני ולפנים הוא מקום העומד למעלה מ"עולם הדיבור", ולו גם היותר קדוש, כך אנו מגיעים למרום פסגת אותו המקום של דממת- קודש בשעת תקיעת שופר…

נזדרז קודם שנבוא ללשון התפילות הנשגבות של מלכויות, זיכרונות ושופרות לחתור חתירה בעומק הנשמה, לפני ולפנים של הלב, ולהוציא משם את מה שהוא עמוק יותר וקדוש יותר מהלשון והשפה, את דממת-הקודש של עצם הנפש, שאין ערוך לה אפילו בשפה היותר עשירה והיותר יפה שבעולם…

ובראש השנה שחל בשבת אפילו הקול מקטין את זעקת הנשמה, נעמוד ונזעק ללא קול לפני ה', נבכה ללא דמעות, על רצוננו להתקרב אליו יתברך, על ליבנו ההומה להידבק בו, לעשות רצונו בכל כוחנו ולקדש את שמו בעולם.

שנה טובה ושבת שלום!

 

 

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן