בפרשתנו מזהיר משה רבינו את עם ישראל מפני ההשלכות השליליות של השפע והברכה, משה רבינו מקדיש לעניין כמעט פרק שלם.
אלא שבתוך הפרק הזה, משה רבינו מדבר גם על ירידת המן:
וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה–בַּמִּדְבָּר: לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו–אִם-לֹא. וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה', יִחְיֶה הָאָדָם.
ויש להתבונן מה באה הזכרת המן ללמדנו.
מעבר לשאלת ההקשר, ניתן להקשות על התוכן בעצמו: וכי היה רעבון ועינוי המן? הלא ידוע שטעמו "כצפיחית בדבש".
הרב חרל"פ מבאר איך ייתכן שהמן היה מצד אחד מופלא ומצד שני גרם לרעב, המן היה מזון רוחני, מזון שמשביע את הנשמה, אך הגוף נשאר ברעבון, שישראל היו במדרגות עליונות הם לא חשו ברעב הזה, כי הנשמה מילאה את כל לבבם ומחשבתם, אך שעם ישראל יורדים פתאום הם חשים את הרעבון.
לעומת המצב במדבר, ארץ ישראל הינה במדרגת "לחם מן הארץ". זוהי ארץ אשר "לא במסכנות תאכל בה לחם", בניגוד למציאות המן, לחם הרעבון. זוהי ארץ השפע, ארץ אשר כל בה:
כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם–לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ.
המצב הזה הוא התקדמות אדירה בעבודת ה', זהו מצב שבו גם החומר מתקדש ומתעלה, וכל המציאות כולה משמשת לגילוי כבוד ה'.
אמנם, ביתרונה של הארץ המובטחת טמונה הסכנה. בעוד הרעבון של המן הזכיר לנו באופן עקבי וטבעי שהדבר המחייה את הכול הוא הנשמה ולא הגוף, שעם ישראל אכל את המן הוא זכר והרגיש כל הזמן איך הקב"ה הוא המחייה, הוא הנותן כוח ומציאות.
לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה', יִחְיֶה הָאָדָם.
השובע שבארץ ישראל, עשוי להשכיח את המציאות הרוחנית, עשוי לנתק את האדם והעם ממקורם:
הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ.
השפע הכלכלי והמדינה המתפתחת עשויים הם להוביל למציאות מוחלטת של התנתקות –
וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.
מציאות זו של שכחה והתנתקות הינה שורש כל רע. כאשר הכול מבוסס על "הלחם", ולא זוכרים את המקור הרוחני של המציאות, הדבר מביא לירידה בחיבור לערכים והאידאלים.
על פי הסמ"ג יש מצווה מן התורה, לא לשכוח את מקור השפע והברכה.
הסמ"ג מספר בהקדמת ספרו:
ולכן הנני משה בן יעקב נתתי פני לחבר שני הספרים… ויעזרני א-לקי גליות ישראל יתברך שמו על המלאכה לעשות אותה. וגם בענין לאוין בא אלי בחלום ענין מראה בזה הלשון: "הנה שכחת את העיקר, 'השמר לך פן תשכח את ה' א-לקיך'". כי לא היה בדעתי לחברו במנין הלאוין. וגם רבינו משה (=הרמב"ם) לא הזכירו במנין. ואתבונן אליו בבקר והנה יסוד גדול הוא ביראת ה'…
ואכן, בלא תעשה ס"ד מונה הסמ"ג לאו זה:
'השמר לך פן תשכח את ה' א-לקיך' – אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקב"ה משפיע להם טובה…
הגאוה היא מקור השכחה כיון שהיא חוסמת את האדם מן היכולת שלו לקבל מן החוץ, בין אם את דברי התורה ובין אם את האמונה בה', מי שכל כולו מרוכז בעצמו, "שוכח" שישנם דברים מחוץ לו – העומדים מעליו, ושאליהם הוא צריך להתבטל.
לגאווה יש נזקים עצומים, כפי שכותב הרב קוק במידות הראי"ה:
הכרח הוא לאוהב השלמות האמיתי לנער מליבו כל אבק הגאוה, שהיא מסלקת את כל הוד הרוח (היא מונעת מהאדם להיות מחובר למקורו וממילא אין לו יכול להתחדש), וכשתסולק הגאוה, מפני ההכרה הפנימית שעם זוהמתה אי-אפשר לבא אל השלמות האמתי, שהיא המגמה האנושית, תסולק בסילוק טהור ותשאיר אחריה רושם של שמחה המחובר עם שפלות הרוח באמת.
אין בכל המדות הרעות מדה המגשמת את האדם, עד שאיננו יכול לרומם את רוחו להדר הרוחניות, כמו הגאוה.
כל זמן שהגאוה היא בלב אי-אפשר לשוב בתשובה ואי-אפשר להשכיל כל שכל טהור.
הבאנו מקצת מדבריו, אך הרב קוק הולך ומבאר את נזקיה העצומים של הגאווה, בכל המישורים, בין אדם למקום, בין אדם לחבירו ובין האדם לעצמו.
יהי רצון שהשפע לא יעוור את עיננו ונזכור את מקורנו.
