חיפוש
לוגו ישיבת הר ברכה
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

לימוד כל התורה כולה

שלום רב, יש לי שאיפה להקיף את כל התורה כולה לפני גיל ה40 (אני בן 32). עשיתי את כל הבדיקות לפי הלו"ז היומי שלי (לקחתי הכל החשבון : תפילות, עבודה, ילדים, אשתי, קניות, ספורט, שינה וכו'), ואני יכול לקדש שעתיים ביום ללימוד, לא פחות ולא יותר. האם יש לכם תוכנית מסודרת כדי שאוכל לגמור את כל התורה – גם אם זה יהיה בבקיאות כמובן – תוך 8 שנים ? אני חשבתי לעשות 40 דקות של תנ"ך (כך אני מקיף כל התורה שבכתב), 40 דקות של משנה תורה (כך אני מקיף את כל התורה שבעל פה ההלכתית), ו40 דקות של ספרי מחשבה, מוסר, חסידות וקבלה יסודיים (כך אני מקיף את כל התורה שבעל פה הרעיונית. יש כ-30 כאלה בגדול לפי מה שראיתי : אמונות ודעות, כוזרי, מורה נבוכים, ספר העיקרים, ספרי רמח"ל המרכזיים, ספרי מהר"ל המרכזיים, מסילת ישרים, אורחות צדיקים, תניא, ליקטוי מוהר"ן, ספרי הרב קוק המרכזיים, ספרי הרב סולובייציק המרכזיים, ספרי מבוא לתורת הקבלה). התוכנית הזה יהיה מיום ראשון עד חמישי. בימי שישי חזרות, ובשבתות עמוד גמרא אחד, כדי לא לאבד את לימוד הגמרא בכל זאת. האם זה נראה לכם תכנית טוב או שלדעתכם אפשר לשפר את זה ? אני אשמח לקבל הערותיכם על זה בתודה רבה מראש כל טוב

קודם כל אין גבול לשמחה ששמחת אותי ברגע זה שאני רואה את השאלה. ירבו כמותך בישראל.

אומר כמה נקודות:

  1. באופן טבעי יש הבדל בין הרצוי למצוי. שעתיים ביום זה בהחלט יכול להיות מעשי, אבל תלוי מאוד מהי עבודתך ועבודת אשתך וכמה צריך אותך לעזרה בבית ולשמח את אשתך. לכן אם תראה ששעתיים זה לפעמים יותר מדי, לדעתי אפשר בהחלט ללמוד את יסודות כל התורה גם בשעה וחצי ביום במשך שמונה שנים. שכן מעבר לחשיבות העצומה של לימוד התורה, יש חשיבות עצומה לגדל בית טוב ושמח.
  2. לא הזכרת את שעות השבת החשובות והמרובות מאוד שאפשר ללמוד בהן הרבה מעבר לעמוד גמרא.
  3. לא הזכרת לימוד הלכה למעשה מספר בן דורנו. לדעתי זה הרבה יותר חשוב מלימוד רמב"ם, שכן אמנם הרמב"ם כתב על כל התורה, אבל זו רק דעת הרמב"ם, ועוד שבימינו נתרבו המקרים החדשים שאין ברמב"ם. לכן אני חושב שכדאי לך במקום רמב"ם ללמוד פניני הלכה. התועלת העצומה שתראה מלימוד ספרים אלו, אין לה שיעור. לידיעתך הוצאנו כעת ספר קיצור נפלא שמביא בספר אחד את כל הפסקים שיש ב 15 כרכים של פניני הלכה (https://shop.yhb.org.il/product/kitzur/?srsltid=AfmBOopnXHGryywHV7Qh__yChuoPFl1e9RqVpwZTIGbHKuYRWCTVdA8k).
    אם תגיע לספרי זוגיות ומשפחה של פניני הלכה ועדיין לא יצא הקיצור על זה, אשלח לך בשמחה את הקובץ של קיצור משפחה, שמחת הבית וברכתו, טהרת המשפחה שאני כותב כעת.
    כשתסיים את כל ספרי פניני הלכה, נחשוב יחד אלו ספרים כדאי ללמוד כדי לדעת את יסודות דיני ממונות ושאר הדינים שתרם הובאו בפניני הלכה.
  4. לגבי ספרי מחשבה, אני חושב שכדאי להקדים את העיקרים שבהם: את הכוזרי ללמוד היטב (יצא כעת ספר מצוין של הישיבה שלנו עם הסבר של הרב זאב סולטנוביץ), וכן את שלושת הקדמות הרמב"ם הידועות, רמח"ל – דעת תבונות ודרך ה' ומסל"ש, ספרי הרב קוק. עד כאן לדעתי אלו היסודות. אחר כך או תוך כדי, אני רואה חשיבות גדולה לספרים של בני דורנו. אחד הטובים ביותר לדעתי הוא הסט של 'טללי חיים'. קראתי את כולו, הוא מעולה, ואפשר בהחלט להשתמש בו גם כספר מבוא לקבלה. היתרון הגדול שלו מלבד שהוא מסוגנן היטב בשפה בהירה, זה שהוא מחולק לנושאים ומביא הרבה מאוד את האר"י, הרחמ"ל ויחד איתם את הרב קוק, שזה שילוב מצוין.
  5. שוב יישר כח גדול ובהצלחה רבה.

    אתן לך טעימה הקשורה לנושא זה מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה:

    ערך לימוד התורה

    א. המצווה החשובה ביותר היא מצוות תלמוד תורה, שעליה אמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל שאר המצוות (פאה א, א). שתי סיבות עיקריות לכך:

    ראשית, על ידי הלימוד ניתן להבין את הייעוד של הבריאה ולחיות על פי ערכי התורה המקודשים, לקיים את מצוות התורה ולתקן את המידות. וזהו שאמרו חכמים: "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

    שנית, על ידי לימוד התורה האלוקית אנו מתקשרים אל המימד הרוחני שהוא שורשו של העולם הזה הגשמי, ומתוך כך נמשכת ברכה לעולם. וזהו שאמרו חכמים שהתורה קדמה לעולם, והוסיפו ואמרו שאילו היה העולם בטל רגע אחד מתורה, מיד היה חוזר לתוהו ובוהו.

    מכיוון שכך, גם אדם שזכה לדעת את כל יסודות התורה (להלן, ה), צריך להוסיף ולהתעמק בה, כדי להמשיך אורה וברכה לעולם. שכן תכלית הלימוד אינה רק לדעת כיצד לנהוג וכיצד להתבונן בעולם, אלא הלימוד עצמו נחשב למצווה הנעלה ביותר, מפני שבלימוד התורה אנו עוסקים בדבר ה' שמופיע בעולם, ואין מצווה שמקשרת את האדם אל ה' יותר מאשר מצוות תלמוד תורה, שעל ידה דברי התורה האלוקית נספגים בשכלו של הלומד והופכים להיות חלק ממנו.

    חובת הלימוד

    ב. לרוב חשיבותה של מצוות תלמוד תורה, קיומה מבוסס על שלוש מצוות: ראשית, חובה על ההורים לדאוג לכך שילדיהם ידעו את יסודות התורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". בנוסף לכך, חובה על חכמי ישראל ללמד את העם תורה, שנאמר (דברים ו, ז): "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ", וביארו חכמים שהכוונה לתלמידים, שגם הם קרויים בנים. בנוסף לכך, חובה אישית על כל אחד ללמוד בעצמו את התורה, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם".

    ג. נאמר על דברי התורה (דברים ו, ז): "וְדִבַּרְתָּ בָּם", ודרשו חכמים: "בם יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים". וכן נאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". מכאן למדנו שמצוות לימוד תורה היא מצווה תמידית, ולכן אסור לאדם לאבד את זמנו לבטלה, ואם אינו עושה דבר בעל ערך חיובי – אסור לו להתבטל מלימוד תורה.

    אמנם גם העושה דברים בעלי ערך חיובי, כמו רוב האנשים העוסקים בפרנסה וביישובו של עולם, לא ימלא את כל יומו בהם, אלא עליו להקדיש בכל יום זמן ניכר עבור לימוד תורה, כל אחד לפי יכולתו. ובימים שבהם הוא טרוד מאוד, ילמד מעט בבוקר ומעט בערב, ובזה יצא ידי חובת "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". ובשבתות וחגים שנועדו ללימוד תורה (ירושלמי שבת טו, ג), צריך כל אחד להקדיש שעות רבות ללימוד (עי' בהלכות שבת ה, א).

    ד. חובה על כל אדם לחזור על תלמודו, כדי להיות כמה שיותר קשור לדברי התורה, וכדי לזכור את דברי התורה המדריכים את חייו, שנאמר "וְשִׁנַּנְתָּם", ולמדו חכמים – "שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, שאם ישאלך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד". ומי שמתרשל ואינו חוזר על תלמודו ושכחו, עובר על האיסור: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים" (דברים ד, ט).

    דברי תורה שכל אדם צריך עבור חייו השוטפים, הן בהלכה והן באמונה – חובה על כל אחד לזכור. ורבנים שהציבור שואל אותם שאלות – צריכים לזכור יותר, וצריכים לדעת למצוא תשובות בספרים ובמאגרי המידע המצויים.

    ידיעת יסודות התורה

    ה. במשך הדורות נכתבו ספרים רבים מאוד כדי לבאר את דברי התורה, עד שכיום נעשתה התורה מרובה ומפורטת מאוד, ולא ניתן לדעת את כל מה שכתוב בה. אמנם את יסודות התורה המבארים כיצד לנהוג ולהתייחס למאורעות החיים, ניתן לדעת.

    על כן חובה על כל אחד ללמוד את כל התנ"ך עם פירוש פשוט, ואת יסודות האמונה והמוסר המבוארים בספריהם של גדולי ישראל, וכן ללמוד את ההלכות הנצרכות לחייו בטעמיהן, בלא פירוט מדוקדק המחייב רק תלמידי חכמים. על גבי זה, יוסיף כל אחד להעמיק לפי זמנו, כישרונו ונטיית ליבו.

    ו. המקור לכך שיש להקדים את הלימוד הנוגע למעשה, מן הפסוק (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם", כלומר צריך ללמוד כדי לדעת לשמור ולעשות. וכן אמרו חכמים (קידושין מ, ב): "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה", משמע שהעיקר הוא ללמוד את הדברים המביאים לידי מעשה, וכך הדריכו רבים מגדולי ישראל (עי' בפניני הלכה ליקוטים א' פרק א הערה 2).

    לכן, נכון שבכל הישיבות ילמדו את המסכתות הנוגעות למעשה, עם שיטות הראשונים והאחרונים המרכזיות ועד ההלכה למעשה, מתוך מטרה להקיף בשנים המעטות של הלימוד בישיבה כמה שיותר סוגיות מעשיות, הן בהלכה והן בתנ"ך ואמונה, כך שכאשר הבחורים יסיימו את המסלול הישיבתי, יהיו מוכנים כראוי לחיי המעשה ולבניית ביתם.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-09-02 07:23:31

הלכות שבת

שלום הרב האם מותר לתכנן איי רובוט ששואב ושוטף את הריצפה לפני שבת כדי שיפעל בשבת? תודה

לכתחילה אין זה מכבוד השבת שיפעל כשיש אנשים בסביבה. לכן אם מפעילים אותו בזמן שאין אנשים בבית, או באמצע הלילה כשכולם ישנים, או במקום צורך גדול – אפשר להקל בזה לכתחילה. והרוצה לסמוך ולהקל גם שלא במקום צורך גדול וכשיש אנשים בסביבה, רשאי.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-09-06 12:51:20

שבת

שלום וברכה פנה"ל שבת ב,ד: "היינו שהבגדים העליונים יהיו מיוחדים לשבת וחגים, ואת הלבנים יחליף לקראת השבת בלבנים נקיים ומכובסים" 1.לבנים הכוונה לתחתונים? 2.ובפשטות הוא הדין לגופיה שמתחת לחולצה ולגרביים?

  1. כן. הם קרויים לבנים משום שבעבר לא היה עניין להשקיע בצבע שלהם, ולכן תמיד עשו אותם מצבע הבד הפשוט יותר שהוא לבן.
  2. אכן

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-09-05 06:28:11

שבע ברכות כשחתן וכלה מתארחים בסעודת בת מצווה

אנו עורכים מסיבת בת מצווה לבתנו, ואחד מזוגות המוזמנים הם חתן וכלה בשבעת ימי המשתה. האם אסור / רשות / חובה לברך שבע ברכות? תודה

עורכים שבע ברכות בסעודת בר מצוה, ויש להקפיד ששמחת החתן והכלה תהיה ניכרת, או בהוספת אורחים לכבודם (כגון ההורים או האחים של החתן/הכלה מהצד שאינו קשור לבר המצווה), או בהוספת שמחה לכבודם (כגון ריקודים עם שיר חתונה), או בהוספת דבר מאכל באופן שניכר שהוא לכבודם (שו”ת בצל החכמה ה, י).

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-09-04 08:04:25

לפרך בפני אישה שלא מכנה את הזרוע או השוק

שלום קראתי בלימוד פניני הלכה של היום שאין לברך בפני אישה שהשוק או הזרוע שלה אינם מכוסים האם הכוונה שאסור לברך מעצם זה שהאישה בטווח ראייה שלי, אפילו במצב בו אני לא רואה את החלק החשוף בגופה?

נכון, כל עוד אתה מולה אסור לברך, אלא יש להפנות עצמך לכיוון אחר. ואם לא ניתן להסתובב, כגון אורחת שיושבת בשולחן השבת, אפשר להסתפק בהבטה בסידור או עצימת העיניים בעת ברכת המזון.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-09-03 20:09:58

יש לך שאלה?

דבר תורה לפרשת בהעלותך – הבחירה – להתלונן או לפעול?

הפער בין הדמיון למציאות!

 

בפרשת השבוע שלנו, אחרי הכנות משמעותיות ומרובות, מחנה ישראל מתחיל לנוע, לכיוון ארץ ישראל, ההכרזה החגיגית של משה רבנו, בדבריו אל יתרו מסמלת את הצפייה והתקווה, את העתיד הנפלא אותו רואה משה בדמיונו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל…וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.

אך מיד שמתחילים לנסוע מתחילות הנפילות, נפילה אחר נפילה, והסוף ידוע משה רבנו וכל דורו לא ייכנסו לארץ, עם ישראל יעבור ארבעים שנה במדבר ורק אז יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה.

למה זה קורה? למה התיכנון נכשל כשלון חרוץ?

שתי תשובות בדבר,

התשובה האחת היא אמונית-רוחנית, שמגיעים למסע לארץ ישראל, עם ישראל נדרש ללכת מכוחו, ברור שכל המסע אפוף נס, אך את הרצון, ההתקדמות וההליכה עם ישראל נדרש לעשות בעצמו, וברגע שעם ישראל מתחיל לנסות ללכת, כמו תינוק בנסיונותיו הראשונים ללכת, הוא נופל ונופל ונופל, הנפילות הם חלק מתהליך הצמיחה והגדילה של התינוק, ולכן עם ישראל שנדרש ללכת לבד, לראשונה, נופל ונופל, כמו שאמרו חז"ל:

אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם

התשובה השנייה היא תשובה מציאותית, תמיד יש פער בין התיכנון לביצוע, תמיד יש הבדל בין הדימיון למציאות, העשייה איננה רק הביטוי של מה שהאדם תכנן היא למידה בפני עצמה, ולעיתים היא רוב הלמידה, אולי זהו עוד פירוש על דברי עם ישראל לקב"ה: נעשה ונשמע, מתוך העשייה יש למידה והבנה.

כדברי הבן איש חי:

אם יהיה האדם מקיים המצווה על ידי ציור שבלב בלבד, יהיה לפעמים דעתו מבולבלת, ולא יצייר הדבר כמו שהוא אלא יצייר אותו חסר או מהופך או מעורבב, דרך משל אם הוא אינו אוחז שופר בידו ותוקע, אלא יצייר בלבו שאוחז שופר בידו ותוקע תשר"ת, תש"ת ותר"ת, אפשר שיצייר הקולות חסרים או מהופכים ומעורבבים. אבל כיוון שנתלמד לאחוז שופר בידו ולתקוע הנה הוא תוקע הקולות כסדרן, כי מעשה שהיה עושה בשופר בעת שהיה אוחזו בידו תזכירהו לעשות בכל שנה הקולות כמנהגו אשר נהג לעשותם. סימן לדבר מה שאמרו "מצוות אנשים מלומדה", שהלימוד לא יהיה קיים אלא על יד מעשה…

הבן איש חי מתאר לימוד על ידי עשייה, ודיבר על כך שהדימיון והמחשבה אינם בהירים והמעשה מבהיר את הדברים.

בדרך כלל הדברים הם הפוכים, דווקא בדימיון- בתיכנון הדברים בהירים וברורים, נראים קלים להגשמה וליישום, אך שהם מגיעים למעשה הם נתקלים בסלעי המציאות, ומתרסקים, וצריכים בנייה מחודשת, הפער הזה הוא הפער של הפרשה שלנו.

ולמען האמת, הפער הזה הוא עבודת החיים שלנו.

שאנו מתבוננים בתהליך שעובר עם ישראל אני חושב שאנו יכולים לראות דבר מופלא, החטאים שאנחנו פוגשים שני חטאים – חטא המתאוננים וחטא המתאווים. שני אלו אינם חטא במובן הרגיל, לא נמצא לאו מדאורייתא שעליו עברו המתאוננים והמתאווים. לאור הנקודה הזו, עולה תמיהה על הפרופורציה שבין החטא לעונש –

הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד.

חטא המרגלים הוא מרידה בה' ובתהליך יציאת מצרים, ממילא מובנת גם התגובה החריפה על החטא החמור. אך במקרה שלנו, אנו נפגשים עם עונשים של אש ומכה רבה מאוד, כאשר כלל לא ברור, במושגים שלנו, מה בכלל החטא.

מכאן אנו למדים שיש דברים שהם לעיתים גרועים מחטא ספציפי, מידות נפש, ערכים ואידאלים, שהם לא חטא ספציפי אבל הם גורמים לכל החטאים.

התאווה עצמה, הלך הרוח של התלוננות וראיית הרע, אינם עבירות אך הם הגורמים לכל העבירות.

כפי שכותב רעיון זה הרב חיים סבתו, הרמח"ל במסילת ישרים עומד על כך שלא מצאנו איסורים מפורשים על גאווה וכעס בתורה. אך למרות זאת, כאשר האישיות של האדם מקולקלת ודרך החיים שלו פגומה, הדבר חמור הרבה יותר. אפשר לעשות תשובה על מעשה עברה ספציפי, אך אם מידותיו של האדם מעוותות, הוא יעבור עברות רבות. בשעה שאדם מתגאה או כועס הוא אינו עובר על חטא ספציפי, אך למרות זאת 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה', משום שהוא יכול לבוא ולעשות הכל. אין זו עברה אחת, אלא דרך חיים שגויה. בדרך כלל, אנו חוזרים בתשובה על עברות ספציפיות. הרמב"ם, בהלכות תשובה, כותב שתשובה על חטאים היא יותר קלה, אך עיקר החזרה בתשובה צריכה להיות על המידות.

הפרשה אינה מציגה חטאים ספציפיים אלא דרך חיים קלוקלת של עם שלם. מי שזו אישיותו, ברור שיגיע לחטא המרגלים ולסדרה שלימה של עברות ומרידות. כאשר כל סדרי החיים משובשים האדם רואה דברים בצורה אחרת. מסיבה זו, שני החטאים הראשונים שמתוארים הם דרך החיים, להראות שהם שמביאים לשאר החטאים.

נתבונן בדברי הרמב"ן בפירושו לתורה:

ויהי העם כמתאננים – אמר ר"א מגזרת און, וכן מחשבות אונך (ירמיה ד יד), שדברו דברי און. ואיננו נכון, כי למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות. והנכון בעיני, כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה, ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו, מלשון מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג לט), שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו… והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם.

מדברי הרמב"ן עולה בבירור – לא מדובר על חטא ספציפי אלא על דרך חיים שגויה. לאחר כל הנפלאות של הקב"ה, העם צריך להיות מאושר. אך במקום זאת, העם מקטר ודואג על העתיד. כאשר אדם אינו שמח ואינו שבע רצון מעצמו, הדבר הראשון שאליו הוא פונה הוא התאווה, על מנת למלא את החסר. החטא הוא מצב הרוח הקודר של עם ישראל. כאשר אדם מאושר ובעל עין טובה, הסיכוי שיעשה עברות נמוך יותר מאשר מי שכל הזמן מתלונן.

אולם, אין זה החטא הראשון. חז"ל גילו לנו חטא קדום יותר:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

שואלים חכמים, למה פסוקים אלו מוקפים בנו"ן הפוכה. רש"י מפנה לגמרא בשבת שפסוקים אלו מפסיקים בין המתאוננים למתאווים. מקשה הרמב"ן, והרי הפסוקים כלל לא מפסיקים בין החטאים הללו! לכן הרמב"ן מזהה את החטא בפסוק הקודם לשני הפסוקים הללו:

וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה.

מבאר הרמב"ן:

אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה. והפסיק, שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות. וקרא החטא "פורענות" אע"פ שלא אירע להם ממנו פורענות. ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד.

עם ישראל רואים שכל יום שהם נמצאים בהר סיני, הם מקבלים מצוות נוספות ואיסורים נוספים. החטא הוא העובדה שעם ישראל רוצה לנסוע, לעזוב את הר ה', מקום השכינה. הניתוק מהתורה הוא שמביאה לסדרת החטאים הבאה.

את שלושת החטאים של הפרשה, לא ניתן למצוא בספר המצוות. אך שלושת הדברים האלה הם דרך חיים קלוקלת, והיא גרועה מחטאים ספציפיים. אישיות פגומה מובילה לעברות רבות אחרות. אדם צריך להיות קשור לתורה ולהצטער בעזיבתה; להתנהג בטוב לב ושביעות רצון; להמנע מהתאווה וההמשכות אחריה. זה החינוך של עם ישראל במדבר.

יהי רצון שנצליח לעבור את המשוכה הקשה שבין הרעיון להגשמה, בין הדמיון למציאות, וע"י מידות טובות ואישיות טובה נזכה להתקדם להגשמה משמעותית וגדולה.

 

 

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן