השבוע שמחנו לשמוע על שיחרורו מביה"ח של הרב יעקב נגן, מרבני ישיבת עתניאל, ונביא היום בדבר התורה דברים מתוך ספרו, ויהיו הדברים לרפואתו השלימה.
בספר יצירה, אחד מספרי הקבלה הקדומים ביותר, מובאים שלושת אברי האהבה, יש גרסאות שונות למשפט זה בספר יצירה:
"שלשה אוהבים הלב והאוזנים והפה"
"שלשה אוהבים הלב והאוזנים"
"שלשה אוהבים הלב והאוזנים והעינים"
הדבר המוסכם על כל הגרסאות, שאהבה מובעת ראשית כל בלב, ולאחר מכן, באוזניים, כלומר, יסוד האהבה ברגש שבלב, אך ביטויה המובהק הוא בהקשבה.
משמעות הדבר היא, שאמנם את האהבה אפשר וצריך להביע במילים, אך לדרגה הגבוהה יותר של האהבה נדרש הכוח להקשיב.
לפעמים הנקודה הכול כך חשובה הזאת נדחקת, כי רוצים לפעול מתוך אהבה, לדבר ולהעניק, אך ספר יצירה, מגלה לנו את הסוד, אהבה היא הקשבה.
כאשר יש אהבה אמיתית, רוצים לשמוע, רוצים לשמוע, להקשיב ולהאזין, רוצים לתת מקום לאהוב בעולמי, וזה על ידי הקשבה, לשמוע את דבריו ותחושותיו, את רגשותיו וחוויותיו, את המחשבות והתובנות.
הקשבה זו אומנות לא פשוטה, להקשיב באמת זה אתגר גדול.
הקשבה אמתית היא במילה אחת: נוכחות. איכות ההקשבה תלויה במידה שהאדם נוכח כאשר הוא מקשיב לזולת. בזמן שמקשיבים צריכים להתנתק מן המחשבות והטרדות ולהיות פנויים לחלוטין לזולת. הקשבה מתוך נוכחות היא שמאפשרת לאדם המדבר להפיג את בדידותו הקיומית ומאפשרת לו שלא להיות לבד ברגשותיו ובסיפורו האישי. כאשר מקשיבים ונותנים למילים להיכנס עמוק לתוכנו, זו הדרך שבה אנו מכילים את הזולת ומקבלים אותו. נראה שלהיות עם הזולת במקומות הפנימיים שלו, מתוך קבלה והכלה, זו בדיוק אהבה.
כפי שכתב קארל רוג'רס, שהיה פסיכולוג אמריקאי, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, ואבי שיטת הטיפול הממוקד בלקוח, שראה בהקשבה את אחד הגורמים המרפאים ביותר:
כשאני מבקש ממך להקשיב
כאשר אני מבקש ממך להקשיב לי, ואתה מתחיל לייעץ לי,
לא את שביקשתיך עשית.
כשאני מבקש ממך להקשיב, ואתה מנסה להשיב איך צריך להרגיש ומדוע,
אתה ברגשותיי רק פוגע.
כאשר אני מבקשך להקשיב לי, ואתה מרגיש שעליך לפתור את בעיותיי,
אתה מאכזב אותי, אפילו שזה נשמע לא הגיוני.
הקשב, כל שביקשתיך הוא להקשיב.
לא לפעול, לא לדבר, רק לשמוע בלי להגיב.
אינני חסר ישע, אולי חסר ניסיון והססני,
אך לא חסר אונים.
כשאתה עושה משהו שאני יכול לעשותו בעצמי, אתה מגביר את חששותיי,
מנציח את מבוכתי.
אולם כשמקבל אתה כעובדה פשוטה, שאני מרגיש מה שאני מרגיש,
אפילו שזה לא הגיוני, אזי אינני צריך לשכנע אותך
ומתפנה להבין את המתרחש בנפשי, מוציא בעצמי את התשובות מתוכי.
אז צצות מאליהן התשובות, ברורות ונהירות.
ואינני זקוק כלל לעצות, כי אני – אני.
גם רגשות לא הגיוניים הופכים למשמעותיים, כשמבינים את שהם טומנים,
את המקור ממנו הם נובעים.
לכן, אנא, רק הקשב. אם תרצה לדבר – בקש,
חכה רגע לתורך, ואז אקשיב אני לך.
וכפי שמספרים שבכל פעם שר' אריה לוין, היה מסיים את אחד מביקוריו אצל האסירים בכלא או בבית החולים –היו כולם בהתרוממות רוח. פעם אחת, אחד מהעובדים ניגש אליו ואמר: "רבי אריה, אני חייב לשאול אותך, איך זה שכולם בהתרוממות הרוח כזאת אחרי שאתה מבקר אותם? מה אתה אומר להם?" ענה לו רבי אריה: "אני לא אומר להם. אני משתדל רק להקשיב."
עוד מסופר על רבי אריה לוין זצ"ל, שפעמים רבות הצליח לרפא חולי נפש שהרופאים לא הצליחו לרפאם. אחד הרופאים שהיה שולח חולי נפש לרב אריה היה פרופסור הלפרין. פעם אחת ביקש הפרופסור מרבי אריה שיגלה לו את סודו ויסביר לו כיצד הוא מצליח במקום שבו נכשלים רופאים מומחים. "מה אתה אומר להם?" שאל הפרופסור. "אני מקשיב להם בסבלנות", השיב רבי אריה. "אכן הקשבה היא כלל גדול בתורת הנפש", הגיב הפרופסור, אך רבי אריה הוסיף: "אינני מסתפק בהקשבה, אלא מוסיף גם קורטוב של השתתפות. והחולים מרגישים בכך".
שאנו רוצים לציין את האהבה האלוקית אלינו, אנו מציינים זאת בהקשבת ה' לשיחנו ותפילתנו:
"כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרבים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו"
הביטוי לגדולת ישראל הוא שיש לנו קרבת ה', ובמה מתבטאת קרבה זו, בכך שה' שומע לתפילתנו.
מאות פעמים מבקש דוד בתהילים – "ה' שמעה תפלתי ושוועתי אליך תבוא…".
באמירה שה' שומע תפילה אנו מסיימים יום יום את החלק של הבקשות בתפילת העמידה.
לכן הדרישה הבסיסית ביותר מכל יהודי היא להקשיב: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד' (דברים ו,ד). בפסוק הבא אחריו רואים שמתוך ההקשבה מגיעים לאהבה: 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ'. בשני הפסוקים האלה אנו מוצאים את אברי האהבה שמנה ספר היצירה – על פי אחת הגרסאות – אוזניים ולב.
ומי שזוכה לשמוע את כל ה', הוא לא יכול שלא לשמוע את קול ה' ולחוות את הגילוי האלוקי בכל מקום: 'בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ'.
הזעקה והרצון, הציווי והדרישה לשמוע את דבר ה', לראות את האחדות האלוקית המתגלה בכל, היא הזעקה שזועק עם ישראל בכל הדורות ובכל המצבים, הוא זעק זאת בהיות המקדש בנוי על תילו ומלכות שלמה בתפארתה, והוא זעק זאת גם בתוך תאי הגזים בנשימתו האחרונה.
אנו אוהבים ולכן אנו שומעים, אפשר לתאר את עם ישראל כעם שמקשיב לקול ה', והעם שה' מקשיב לתפילתו.
יהי רצון שנזכה להיות אנשים מקשיבים, מקשיבים לקול ה', מקשיבים לאוהבנו, מקשיבים לכל אדם.
מצרף כאן דברים שכתב עמוס עוז, בספרו על 'אהבה וחושך', בשינויים קלים:
מה היה סוד קסמו של סבא?
זאת אולי התחלתי להבין רק כעבור שנים. הוא ניחן בתכונה שכמעט ואינה מצויה בין גברים, תכונה מופלאה שאולי אין יקרה ממנה: הוא הקשיב. לא סתם העמיד, מתוך נימוס, פני מקשיב, בעודו מצפה בלי סבלנות שהיא תגמור ותשתוק כבר. לא היה חוטף את משפטיה של בת שיחו ומסיימם בקוצר-רוח במקומה. לא קטע אותה ולא קפץ אל תוך דבריה כדי לסכם אותם ולעבור כבר הלאה. לא היה מניח לבת שיחו לדבר אל האוויר בעודו מכין בינתיים בראשו מה ישיב לה כאשר תסיים סוף-סוף. לא היה מעמיד פני מתעניין או נהנה, אלא התעניין ונהנה באמת. נו, מה: סקרן בלתי נלאה היה. לא היה קצר רוח. לא חתר לסובב את השיחה מן העניינים הפעוטים שלה אל העניינים שלו, החשובים. להפך: מאוד-מאוד אהב את העניינים שלה. דווקא נעם לו תמיד להמתין לה, וגם אם האריכה היה ממתין לה ומתענג בינתיים על כל פיתוליה. לא מיהר. לא האיץ. היה מחכה לה שתסיים, וגם כשגמרה לא התנפל ולא חטף אלא אהב להמשיך להמתין לה: אולי יש לה עוד קצת? אולי יבוא לה עוד גל? אהב להניח לה לאחוז בידו ולהוליך אותו אל המקומות שלה, ובקצב שלה. אהב ללוות אותה כמו חליל המלווה את הזמרה. אהב להכיר אותה. אהב להבין, לדעת. אהב לרדת לה עד סוף דעתה, ועוד קצת. אהב להתמסר, נהנה היה להתמסר עוד יותר מאשר התענג על התמסרותה. הן היו מדברות ומדברות אליו לשובע, כאוות נפשן, מדברות גם על העניינים הפרטיים החשאיים והפגיעים ביותר, והוא ישב והקשיב בחכמה ברוך באמפתיה ובאורך-רוח. לא, לא באורך-רוח כי אם בהנאה וברגש. לא חישב חשבונות, לא היה חוטף לו את שלו, אף פעם לא מיהר. אהב לשוט ולא היה נחפז לעגון.
