בתחילת הפרשה אנו מוצאים ציווי מאד תמוה, ומאד קשה לביצוע שמצווה ה' את משה, אחרי שעם ישראל יצאו ממצרים, יצאו מהגיהינום, נמלטו מהסיוט, ממקום בו עינו אותם, רצחו בהם, השליכו את התינוקות שלהם ליאור, מצווה ה' שבמקום לעשות את התנועה הטבעית, להתרחק כמה שיותר, מצווה ה' שיחזרו לשערי מצרים:
"וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדל ובין הים לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים, ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר, וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה', ויעשו כן"
רש"י ופרשנים נוספים מסבירים שיש כאן מהלך שמטרתו להטעות את פרעה, לגרום לו להאמין שעם ישראל איבדו את דרכם, וזה יביא אותו להבנה על חולשתם ופגיעותם וממילא הוא יבוא לתקוף אותם, ויוכל להתגדל שם שמיים על ידי המופלאה שבמכת קריעת ים סוף, ואכן מהקשר הפסוקים הדברים מוכחים.
אבל השפת אמת לומד מכאן יסוד חשוב מאד בעבודת ה', ונתחיל בהבאת דבריו, ואז ננסה להבין את משמעותם.
"דבר אל בני ישראל וישובו" (שמות, י"ד, ב). לאשר יצאו בני ישראל בחיפזון ממצרים והיה שלא בהדרגה, ואין זה דבר של קיימא, הוצרכו לשוב. והעניין, כמו שכתוב "והחיות רצוא ושוב" (יחזקאל, א', יד), על ידי המרוצה מהתלהבות יותר מהכוח, על זה צריך להיות מיד בחינת "שוב", ועל ידי זה יש לו קיום…".
עם ישראל יוצא ממצרים, שחסד אלוקי, הקב"ה מוציא אותם בפלא, החיפזון מייצג שהיציאה ממצרים היא אלוקית, כל דבר אנושי הוא תהליכי-הדרגתי, שאנו רואים מהלך שנעשה במהירות ובחיפזון, זה מגלה שהדבר נעשה לא כדרך הטבע, זה מופלא וראוי להודות על כך, אבל יש בזה גם חסרון, כי עם ישראל לא עבר את התהליך הראוי, ייתכן שהיהודים יצאו ממצרים אך מצרים לא יצאה מהיהודים.
העם עדיין לא עשה את התהליך הפנימי של היציאה לחרות, זה אולי מה שכתוב מיד בתחילת הפרשה:
"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה"
הקב"ה יודע שעם ישראל בנפשו הוא עדיין עם מפוחד של עבדים, שלא יכולים להתמודד, וברירת המחדל שעומדת לפניהם בראותם קושי, בראותם מלחמה היא לחזור למצרים, למקום שהם חשים שהוא שלהם, איננו מתאימים לחירות, איננו יכולים להיות עם עצמאי, אנו חייבים את המחסה החמים של מצרים, כך יגידו בני ישראל בליבת בראותם מלחמה ולכן ישובו מצרימה.
לכן אחרי שהקב"ה הוציאם, הם חוזרים לשערי מצרים, והפעם הם צריכים להחליט לצאת, ולעבור את התהליך הנפשי הכרוך בהעזה לצאת, התהליך הנפשי של ההשתחררות ממצרים, התהליך שיוביל אותם לחוש שהם יכולים וראויים להיות עצמאיים וחופשיים.
השפת אמת מכנה את שתי התנועות הללו של הקפיצה הפתאומית וההתקדמות ההדרגתית במושגים "רצוא ושוב" (על פי יחזקאל, א', יד). ה"רצוא" מבטא את תנועת הקפיצה, וה"שוב" הוא התהליך המקביל של התקדמות הדרגתית מנקודת ההתחלה.
התהליך הזה הוא הכרחי, בעולם הטיפול אחת מדרכי הטיפול היא לחזור על חוויות מסוימות, לפחות בדמיון ובמחשבה, ולחוות את החוויה ממקום אחר, יותר בטוח, יותר בוגר, יותר שולט, הקב"ה מחזיר את עם ישראל, לשערי מצרים, אחרי שלושה ימים בקריאה, שהם יעשו את היציאה אחרת, לא בבריחה בהולה על כנפי נשרים אלוקיות, אלא ביציאה בוטחת של עם שנגאל, של עם שלוקח אחריות על חירותו ועצמאותו.
כפי שכותב השפת אמת על אותו העניין בשנה אחרת:
"יש לומר טעם העניין, שיציאת מצרים היה נס שלא בהדרגה, והיא לשעה, ורצה השם יתברך שיישאר גאולה זו בעצמות ישראל כו'. לכך ציווה שיחזרו ויעלו מעצמותם, "ולכך, 'ויצעקו'. ולכאורה מאחר שראו נפלאותיו שאין להם שעור – למה יראו? אך כי ידעו, שעתה צריכין לגבור מעצמם. וזהו שאמרו: שהיו נתונין בדין, שעל פי דין נגאלו עתה כו'".
כלומר, אומר השפת אמת, כעת היו צריכים לעשות בבחירתם ובכוחם בזכותם.
כאן כבר יש להם בחירה ולכן גם יש להם זכות בדבר, כפי שמשבחן הכתוב: 'ויעשו כן', ומביא רש"י:
"'ויעשו כן' – להגיד שבחן, ששמעו לקול משה, ולא אמרו, היאך נתקרב אל רודפינן, [ש]אנו צריכים לברוח. אלא אמרו, אין לנו, אלא דברי בן־עמרם"
ועל אותה שעה נאמר (שם שם ח): "ובני ישראל יוצאים ביד רמה".
על פי זה מובן גם למה לא נקרע הים עד שנכנסו 'עד חוטמם', על פי חז"ל, כי כאן נדרשו למסירות נפש, להתמסרות שלהם.
דבר זה מסביר היטב מדוע הנביא כותב שהנבואה העתידה לא תהיה בחיפזון:
כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אלוקי יִשְׂרָאֵל.
הגאולה שאנו נמצאים בעיצומה, איננה בחיפזון, אלא תהליך של אלפי שנים של תיקון וצמיחה, של עמל ועבודה, של תיקון כל המציאות העולמית שהולכת ומתקדמת בהובלת עם ישראל.
בגאולת מצרים ה' הלך לפני בני ישראל, אבל הם עצמם היו שבויים עדיין בגלות. לעומת זאת, בגאולה שלנו נאמר "כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אלוקי יִשְׂרָאֵל": ה' לא הולך רק לפניהם, וכביכול מושך את עם ישראל אליו, אלא הוא גם המאסף, כלומר, הקב"ה הולך ומוביל את ישראל, אך גם ישראל עולים ומתעלים וההופעה האלוקית מגיעה בעקבותיהם.
הדבר נכון הן בהתקדמות הגאולה בעם ישראל, איננו רוצים ניסים ונפלאות, אנו רוצים לתקן ולהתעלות, ור' צדוק בצדקת הצדיק כותב זאת גם על התעלות האדם באופן פרטי:
ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון, ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה', ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם, אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות.
האדם לעיתים חש התעוררות והוא צריך לקחת את ההתעוררות הזאת ולנצלה להיכנס למהלך חיים טוב, להוסיף בקדושה, אך אחרי ההתעוררות הוא צריך באופן הדרגתי לבנות את כל חייו בהתאם למדריגה החדשה שהוא נמצא בה.
כך אפשר לבאר את דברי הרב קוק באורות התשובה, לגבי שתי תשובות, פתאומית והדרגתית, שבתחילה האדם חווה תשובה פתאומית ובשלב שני הוא עושה תהליך, רצוא ושוב.
יהי רצון שנזכה לעלות מעלה מעלה, לתקן עולם במלכות שדי, ומתוך התיקון נזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו!