כשאנו מתבוננים בפרשיות השבוע, אנו שמים לב לכך שבאמצע ההכנות לכניסה לארץ מופיעים פתאם פירוט המסעות של ישראל במדבר.
שהרי פרשת מטות מסתיימת בקבלת בני גד ובני ראובן את עבר הירדן המזרחי והבטחתם להיות חלוצים, ואנו שומעים על התנחלותם וכיבושיהם, וההמשך הטבעי של העניין אמורים להיות הפסוקים שמופיעים בפרשתנו אחרי כל המסעות – "וידבר ה' אל משה בערבת מואב על ירדן יריחו לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען, והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם, ואבדתם את כל משכיותם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו, והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה, והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו…", מה הסיבה שבאמצע המהלך לירושת והנחלת הארץ, התורה בחרה לספר על המסעות? עוד יש לשאול מה החשיבות של זכירת המסעות? – הרי לכאורה, כל המסעות הם רק אמצעי להיכנס לארץ, ואין ערך במסעות עצמם.
ונראה לומר, שבעצם כל חיינו אנו במסע, ודווקא לפני הכניסה לארץ, חשוב להזכיר זאת, אנו במסע, גם שנכנסים לארץ המובטחת, יורשים ונוחלים, אנו עדיין במסע.
התורה מזכירה לנו, שגם שנכנסים לארץ, אנו רק בעוד שלב במסע אבל הוא לא תם, הוא רק בתחילתו, יש צורך כל הזמן לצעוד קדימה.
במידה מסוימת קלים המסעות במדבר שהם מסעות גאוגרפיים מהמסעות בא"י שדורשים העמקה בנפש.
זה לא קל להיות כל הזמן במסע, זה זוקק כוחות נפש, זה דורש עוצמות ותעצומות, אבל יש לנו את הכוח לעשות זאת.
מ"ב מסעות עובר עם ישראל, ובכך מגלה במציאות את אחד השמות הנסתרים והקדושים ביותר – שם של מ"ב אותיות. השם הזה הוא השם שמבטא את ההתקדמות, את המעבר משלב לשלב.
זהו דבר מופלא שלקראת סוף הפרשה, נתקל בעוד מקום שבו יש את המספר 42, ואלו הן ארבעים ושתים ערי הלווים, הלווים שאין להם נחלה, שאין להם קביעות מקום, ודווקא בזכות זה הם יכולים להמשיך לנוע והניע את עם ישראל.
האתגר שלנו הוא לבין שארץ ישראל היא חלק מהמסעות, וכל חיינו הם חלק ממסע גדול, של קידום גאולת העולם.
כדברי הרב חרל"פ בספרו מעייני הישועה (שערי א"י, פרק כט):
"כמו שישראל אינם יכולים להימצא תמיד במעמד אחד, והם צריכים להתעלות ולהתרומם משעה לשעה ומרגע לרגע – 'ילכו מחיל אל חיל', כן ארץ ישראל צריכה לגלות תמיד דברים חדשים ואורות נפלאים ורוממים, שכן מצד פנימיותה של הארץ היא מתחדשת תמיד, ובכל רגע ורגע היא ארץ חדשה שלא הייתה עדיין, וההבדל שבין שעה לשעה הוא ממש שהבדל שבין א"י לחו"ל, וכאילו בשעה הקודמת לא היו עדיין בא"י לעומת התחדשותה של הארץ בשעה זו, ועתידה א"י שתתגלה בבחינת אין סוף ותתעלה תמיד בעליות אחר עליות, במושגים יותר גדולים ויותר עליונים, וכן יהיה לעד ולעולמי עולמים, וכשם שתהיינה עליות בפנימיותה כך תהיינה עליות בחיצוניותה, ואם כי זה יתגלה רק לעתיד, בכל זאת מצד פנימיותה גם עכשיו היא הולכת וגדילה עד אין סוף ותכלית, ולכן מלבד שיש בא"י שלוש בחינות: נחלה, ירושה וישיבה, ישנה בחינה שגדולה מהן, היא בחינת הביאה לארץ 'כי תבואו אל הארץ' – שבכל רגע ורגע נכנסים ובאים לארץ חדשה שלא היו בה מעולם.
ובהיות שהארץ עצמה היא במצב של התחדשות ועליה תמידי, ולכן גם כל השוכנים בתוכה הם במצב של הליכה והתחדשות בבחינת 'קום והתהלך בארץ', ובכל רגע צריך כל אחד ואחד להרגיש כאלו רק עתה נולד מחדש, ולעומת העבר הרי הוא כגר שנתגייר מחדש, ומשום כך כל הנמצאים בארץ מסולקים הם מכול מיני דמיונות שווא, לחשוב ולדמות שהם תושבים ואזרחים בעולם הזה, שכן בא"י מרגישים באמת כי העולם הזה הוא רק פרוזדור לטרקלין – העולם הבא, ואשרי אשרי למי שזוכה להרגשה נפלאה כזו.
בחינה זו באורה של הארץ נתגלתה ע"י האבות, שהם ידעו והרגישו שהם רק גרים בארץ, ולכן נקראת ארץ ישראל 'ארץ מגוריהם אשר גרו בה', בארץ מגורי אביו', שכן רק בארץ הזאת מרגישים שהנם רק גרים עלי אדמות, וכן אמר דוד 'גר אנכי בארץ', שאף הוא ידע והכיר את המדרגה הנפלאה הזאת של הארץ וזכה להגיע אליה".
יהי רצון שנדע להתקדם קדימה באופן תמידי, ולחשוף עוד ועוד את עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, ומשם "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו".
