הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות אחרונות

קניית אקדח מכספי מעשרות

הוצאתי רישיון נשק בגלל המצב הביטחוני, האם ניתן לקנות אקדח מכספי מעשרות שאני נותן?

לא. כספי מעשר נועדו לעזרה לאנשים אחרים, שבראשם עניים ולומדי תורה. לא עבור צרכי האדם עצמו גם אם הם חשובים מאוד עד כדי שנועדו להצילו מסכנות. הלכות מעשר הובא בפניני הלכה ליקוטים ב' פרק ו. ניתן לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2022-10-30 17:43:21

תפילת הדרך

שלום רציתי לדעת איך יודעים מתי צריך להגיד תפילת הדרך בנסיעה? האם לפי מרחק או לפי זמן נסיעה? והאם מרחובות לירושלים צריך להגיד תפילת הדרך?

הלכות תפילת הדרך מבוארים בפניני הלכה ברכות פרק יח. ניתן לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה. וזהו קיצור הדברים:

יח – תפילת הדרך

הדרך

א. היוצא מחוץ למקום יישוב למרחק של יותר מפרסה (3.648 ק"מ), צריך לומר את 'תפילת הדרך' להצלחת דרכו והצלתו מסכנות. וכיום שסכנת תאונות הדרכים קיימת גם בתוך העיר, הנוסע בתוך העיר יותר משיעור פרסה, טוב שיאמר את תפילת הדרך בלא הזכרת ה' בסופה. ואם יוצא מהעיר לדרך של יותר מפרסה, נכון שיאמר את תפילת הדרך בהזכרת ה' מיד כשמתיישב במכוניתו בתוך העיר לקראת נסיעתו.

ב. שכח לומר את תפילת הדרך ועדיין רחוק יותר מפרסה מהכניסה למקום היישוב שנוסע אליו, יאמר אותה מיד כשנזכר. ואם נשאר פחות מפרסה, יאמר אותה בלא הזכרת ה' בסופה.

ג. בכבישים שנחשבים למסוכנים מחמת התנכלויות הערבים, יש לומר את תפילת הדרך גם בדרך של פחות מפרסה.

ד. הנוסע כמה נסיעות ביום, יאמר את תפילת הדרך בפעם הראשונה, ויכוון על כל הנסיעות שיעשה באותו היום. אבל אם תכנן רק נסיעה אחת, ולאחר מכן נמלך בדעתו והחליט לנסוע פעם נוספת, עליו לאומרה שוב. וכאשר הדרך נמשכת כמה ימים, בכל בוקר צריך לומר את תפילת הדרך.

הברכה

ה. הנוסח שתקנו חכמים לתפילת הדרך מתאים לכל סוגי הסכנות שבדרכים, ולכן אין חובה להוסיף בה את סכנת תאונות הדרכים, והרוצה להוסיף רשאי.

ו. כיון שתפילת הדרך אינה פותחת ב'ברוך', נכון אם אפשר להצמידה לברכה אחרת. לכן אם לפני שמברך את תפילת הדרך נזדמן לו לאכול או לשתות, יברך ברכה אחרונה ומיד אחר כך יאמר את תפילת הדרך.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2022-10-30 17:22:05

תפילת נשים

שלום רב, אם אני מתפללת 3 תפילות ביום (שחרית מנחה וערבית), באופן קבוע, האם אני צריכה להתפלל תשלומין אם פספסתי תפילה כמו הגברים? תודה!

כן.

פניני הלכה תפילת נשים פרק יג סעיף ו (ניתן לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה) :

ו – סדר השלמת תפילה שנשכחה

הנוהגת להתפלל תפילה אחת בכל יום, ולא הספיקה להתפלל עד שהגיע חצות היום ונסתיים זמן תפילת שחרית (כמבואר לעיל ח, א), תמתין עד חצי שעה אחר חצות, ותתפלל מנחה. ואם לא הספיקה להתפלל מנחה ושקעה החמה, תתפלל תפילת ערבית.

ומי שנוהגת להתפלל בכל יום שחרית ומנחה, תקנת התשלומין חלה עליה. ואם שכחה להתפלל שחרית, תתפלל מנחה פעמיים, בפעם הראשונה לשם תפילת מנחה, ובפעם השנייה לתשלומי שחרית.

ואם שכחה להתפלל מנחה והיא רגילה להתפלל ערבית, תשלים את תפילת מנחה אחר תפילת ערבית. ואם אינה רגילה להתפלל ערבית, אם תרצה תוכל להתפלל ערבית ותתפלל אח"כ תפילה נוספת לתשלומי מנחה. אבל אינה חייבת בזה, הואיל ואין היא רגילה להתפלל ערבית, וכיוון שלא תתפלל ערבית ממילא גם לא תתפלל לתשלומי מנחה. ואחר תפילת שחרית, ברור שלא תוכל להשלים את תפילת המנחה, מפני שתקנו חכמים תשלומין לתפילה הסמוכה בלבד, אבל אחר שעבר זמן התפילה שאחריה, כבר אין לה תשלומין (פניני הלכה תפילה יח, ט).

ואם שכחה להתפלל מנחה בערב שבת, וברצונה להשלים את תפילתה אחר תפילת ערבית של שבת, גם את תפילת התשלומין תאמר בנוסח ערבית של שבת (ע' פניני הלכה תפילה יח, י).[1]

תפילת ההשלמה צריכה להיות אחר תפילת החובה, ואם התכוונה להתפלל את התפילה הראשונה כתשלומין ואת השנייה כתפילת החובה, לא יצאה בתפילתה הראשונה לשם תשלומין, ועליה לחזור להתפלל בשלישית לשם תשלומין (שם יח, ח).

יש להפסיק בין תפילת החובה לתפילת התשלומין כדי שיעור מהלך ארבע אמות. ובדיעבד, מי שהיתה צריכה להשלים את תפילת שחרית, ושכחה להתפלל תשלומין מיד אחר תפילת מנחה, כל זמן שלא עבר זמן תפילת מנחה, כלומר כל זמן שלא שקעה החמה, תתפלל תשלומין עבור תפילת שחרית (שם יח, ח).

לתפילת מוסף אין תשלומין, מפני שאין מקריבים את קרבנות המוספים אלא ביומם. וכן מי ששכחה להתפלל שחרית ביום שמתפללים בו מוסף, אינה יכולה להשלים את תפילת שחרית אחר מוסף, אלא אחר מנחה בלבד (שם יח, ט).

תשלומין נתקנו רק למי שלא התפללה באונס או שגגה, אבל מי שלא התפללה במזיד, אין לה תשלומין (שם יח, ט).

[1]. עניין השלמה לנשים מבואר במ"ב רסג, מג, וכה"ח רסג, סה. ושם נתבאר לעניין תשלומי מנחה של ערב שבת בערבית של שבת. ואף שבהליכות שלמה תפילה יג, הערה י, דייק מהמ"ב, שאפילו אשה שאינה רגילה להתפלל ערבית אם היא רגילה להתפלל מנחה, כאשר שכחה להתפלל מנחה, עליה להתפלל ערבית כדי להשלים אח"כ את תפילת המנחה. וכ"כ בהליכות ביתה ו, ח, ובהערה יג, ובפס"ת רלד, ד. מ"מ נראה יותר, שכוונת המ"ב להציע את הדרך הטובה ביותר, אבל אין בכך חובה. ואולי נשים רבות נהגו להתפלל ערבית בליל שבת, ולכן הציע המ"ב להשלים אחר ערבית את תפילת מנחה, אבל לא התכוון לחייב בכך נשים. (וע' בהליכות בת ישראל ב, כ, ובאש"י ל, הערה ו, שכתבו גם הם שאין בזה חובה, ותלו דבריהם בגרש"ז אויערבאך, שלא כפי שמובא בהליכות שלמה).

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2022-10-18 16:45:13

יש לך שאלה?

דבר תורה לפרשת דברים – איש דברים

אנו נכנסים השבת לספר חדש, ספר דברים, אשר כשמו כן הוא – דיבורים של משה רבנו: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל…". וחז"ל תמהים, הרי משה הוא כבד פה וכבד לשון, ואיננו איש דברים, אז איך פתאום נושא נאם אדיר כזה: "'אלה הדברים', אמר ר' תנחומא למה הדבר דומה לאדם שהיה מוכר ארגמן והיה מכריז: 'הרי ארגמן', הציץ המלך ושמע את קולו, קרא אותו ואמר לו: מה אתה מוכר? אמר לו: 'לא כלום' אמר לו: 'אני שמעתי את קולך שהיית אומר הרי ארגמן ואתה אומר לא כלום' אמר לו: 'מרי אמת ארגמן הוא, אלא אצלך אינו כלום'. כך משה לפני הקב"ה שברא את הפה ואת הדיבור אמר 'לא איש דברים אנכי' אבל אצל ישראל כתיב בו 'אלה הדברים'".

ועוד מוסיף המדרש ואומר: "'אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון, מנין? שכן כתיב  'מרפא לשון עץ חיים', ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה'… ר"ל אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר נלמוד ממקומו הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו 'לא איש דברים אנכי', כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים, מנין? ממה שקרינו בעניין 'אלה הדברים אשר דבר משה'".

לכאורה שני המדרשים חלוקים ביניהם: במדרש הראשון מובן שמשה רבנו היה איש דברים עוד לפני שקיבל את התורה, אלא שכשבא לפני ריבונו של עולם הבין את מקומו ואמר 'לא איש דברים אנכי'. לעומת זאת מהמדרש השני עולה כי משה רבנו לא היה כלל איש דברים, והתורה היא זו שבנתה אצלו את היכולת לדבר.

את הסתירה לכאורה אפשר לבאר כך שמשה רבנו מתחילתו נתגדל אצל פרעה, בארמון המלכות וודאי נתגדל מאד גם בעניין הדיבור, שהיה עניין מרכזי אצל מלכי מצרים (כפי שמצאנו במדרשים, שהמבחן למי מגיעה המלוכה במצרים היה עפ"י ידיעת הלשונות). מה גם שמשה היה ממשפחה מיוחסת, ממנהיגי ישראל, וודאי שירש מהם את כוח ההנהגה והדיבור. בנוסף רואים שמשה משתמש בכוח הדיבור עוד לפני שהוטלה עליו השליחות האלוקית: הן כאשר פוגש את היהודי המכה ונוזף בו, והן בקריאת בנו. אלא שכאשר נחשף משה רבנו לגילוי האלוקי, הוא מבין ומפנים שכל דיבוריו 'לא שווים כלום', כדברי המדרש הראשון, ומתחיל לגמגם, כעין הסברו של המהר"ל (גבורות ה', פכ"ח), שגימגומו של משה רבנו נבע מהקושי העצום להוריד דברים עליונים כל כך לארץ, (כפי שאנו מוצאים לעיתים קרובות בילדים שגמגומם נובע מפער בין יכולת ההבעה הנמוכה, ליכולת המחשבה הגבוהה). משה רבנו מגלה עולמות אדירים של מחשבה ורוחניות, ומתקשה לתרגם אותם לעולם, וזהו סוד כוח התורה – היכולת להביא את האדם לדבר, לא דיבורי סרק, אלא לדבר את הדיבור האלוקי, לדבר ולחשוף בעולם המעשה את האידיאליים האלוקיים. זהו חידושה של התורה, להורות את הדרך המקשרת ומחברת בין שמיים לארץ, והכוח המרכזי הפועל בעניין זה הוא כוח הדיבור (שהוא רומז על הכוחות המעשיים כולם, שהרי הגמרא אומרת שהדיבור הוא מעשה – 'עקימת פיו הויא מעשה'). ואצל משה רבנו מתגלה הדבר במעלה העליונה – משה רבנו אומר דברים 'מפי עצמו', ודברים אלו הופכים להיות אחד מחמשת חומשי תורה. זוהי כוחה של תורה.

העולה מדברינו שכוחה הנפלא והאדיר של תורה, הוא לתת לנו את הסולם שמצד אחד ראשו יגיע השמיימה, לעולמות העליונים, ומצד שני רגליו יהיו מבוססים בארץ. כוחה של התורה הוא לתת לנו את היכולת להביע בדיבור ובמעשה את המחשבות והרעיונות העליונים ביותר-  וזהו החידוש הגדול של התורה, כי הרעיונות הרוחניים הגבוהים כבר נמצאים בעולם, והשאלה הגדולה היא איך לחיות אותם כפרט, ויותר מכך כעם. וכפי שכותב הרב קוק זצ"ל: "לא בעצם התכלית של השלימות הרוחנית הוא עיקר הפלא שבו, (כלומר הדבר המופלא של התורה אינו ההבנה מהי המטרת-תכלית החיים, ולאן לשאוף) כי אם באופן ההגעה אליה על ידי הדרכים המיוחדים וראויים להשגתה". וממשיך הרב זצ"ל להסביר, שמסיבה זו האידיאלים העליונים, המוסר והכיוון – מופיע יותר בנביאים, ואילו ההדרכה המעשית, הפרקטית – מופיעה בתורה שבכתב, כי זה החידוש היותר גדול.

ומכאן יוצאת קריאה גדולה לכל אחד ואחד, ולתלמידי חכמים בפרט, שצריך להקדיש זמן ומחשבה ליכולת שלנו לחיות תורה. לא די באמירות כלליות, אלא כל אחד מחוייב ללמוד את הדרכים המעשיות כדי לחיות את התורה, שהדרך הראשית לכך היא לימוד הלכה וקיומה, ולצד זה למצוא דרכים יעילות נוספות להוריד את האידיאלים הגבוהים לעולם, לאדם הפרטי ולמשפחתו, לתלמידי החכמים ולציבור כולו. כאשר נזכה לעסוק ביצירת סדרים מעשיים, כלכליים, חברתיים, משפטיים וכו', להורדת התורה לעולם, נזכה בעז"ה שאור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו.

השבוע אנו נציין את תשעה באב בו בכו ישראל בכייה של חינם, בשל אי רצונם להיכנס לארץ. אי הרצון לחבר את השמים והארץ הוא מהות החורבן, שכן כל עניינו של בית המקדש הוא להוות חיבור שמים וארץ. הבכי והצער שלנו בתשעה באב הוא על אי הופעת האידאליים האלוקיים בארץ.

יהי רצון שנזכה לשבור את מחיצות הברזל, לחיות חיי תורה מלאים, לשמוע את קול ה', לדבר את דבר ה', ולדעת לחיות את האידאלים האלוקיים בארץ.

אנו נכנסים השבת לספר חדש, ספר דברים, אשר כשמו כן הוא – דיבורים של משה רבנו: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל…". וחז"ל תמהים, הרי משה הוא כבד פה וכבד לשון, ואיננו איש דברים, אז איך פתאום נושא נאם אדיר כזה: "'אלה הדברים', אמר ר' תנחומא למה הדבר דומה לאדם שהיה מוכר ארגמן והיה מכריז: 'הרי ארגמן', הציץ המלך ושמע את קולו, קרא אותו ואמר לו: מה אתה מוכר? אמר לו: 'לא כלום' אמר לו: 'אני שמעתי את קולך שהיית אומר הרי ארגמן ואתה אומר לא כלום' אמר לו: 'מרי אמת ארגמן הוא, אלא אצלך אינו כלום'. כך משה לפני הקב"ה שברא את הפה ואת הדיבור אמר 'לא איש דברים אנכי' אבל אצל ישראל כתיב בו 'אלה הדברים'".

ועוד מוסיף המדרש ואומר: "'אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון, מנין? שכן כתיב  'מרפא לשון עץ חיים', ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה'… ר"ל אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר נלמוד ממקומו הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו 'לא איש דברים אנכי', כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים, מנין? ממה שקרינו בעניין 'אלה הדברים אשר דבר משה'".

לכאורה שני המדרשים חלוקים ביניהם: במדרש הראשון מובן שמשה רבנו היה איש דברים עוד לפני שקיבל את התורה, אלא שכשבא לפני ריבונו של עולם הבין את מקומו ואמר 'לא איש דברים אנכי'. לעומת זאת מהמדרש השני עולה כי משה רבנו לא היה כלל איש דברים, והתורה היא זו שבנתה אצלו את היכולת לדבר.

את הסתירה לכאורה אפשר לבאר כך שמשה רבנו מתחילתו נתגדל אצל פרעה, בארמון המלכות וודאי נתגדל מאד גם בעניין הדיבור, שהיה עניין מרכזי אצל מלכי מצרים (כפי שמצאנו במדרשים, שהמבחן למי מגיעה המלוכה במצרים היה עפ"י ידיעת הלשונות). מה גם שמשה היה ממשפחה מיוחסת, ממנהיגי ישראל, וודאי שירש מהם את כוח ההנהגה והדיבור. בנוסף רואים שמשה משתמש בכוח הדיבור עוד לפני שהוטלה עליו השליחות האלוקית: הן כאשר פוגש את היהודי המכה ונוזף בו, והן בקריאת בנו. אלא שכאשר נחשף משה רבנו לגילוי האלוקי, הוא מבין ומפנים שכל דיבוריו 'לא שווים כלום', כדברי המדרש הראשון, ומתחיל לגמגם, כעין הסברו של המהר"ל (גבורות ה', פכ"ח), שגימגומו של משה רבנו נבע מהקושי העצום להוריד דברים עליונים כל כך לארץ, (כפי שאנו מוצאים לעיתים קרובות בילדים שגמגומם נובע מפער בין יכולת ההבעה הנמוכה, ליכולת המחשבה הגבוהה). משה רבנו מגלה עולמות אדירים של מחשבה ורוחניות, ומתקשה לתרגם אותם לעולם, וזהו סוד כוח התורה – היכולת להביא את האדם לדבר, לא דיבורי סרק, אלא לדבר את הדיבור האלוקי, לדבר ולחשוף בעולם המעשה את האידיאליים האלוקיים. זהו חידושה של התורה, להורות את הדרך המקשרת ומחברת בין שמיים לארץ, והכוח המרכזי הפועל בעניין זה הוא כוח הדיבור (שהוא רומז על הכוחות המעשיים כולם, שהרי הגמרא אומרת שהדיבור הוא מעשה – 'עקימת פיו הויא מעשה'). ואצל משה רבנו מתגלה הדבר במעלה העליונה – משה רבנו אומר דברים 'מפי עצמו', ודברים אלו הופכים להיות אחד מחמשת חומשי תורה. זוהי כוחה של תורה.

העולה מדברינו שכוחה הנפלא והאדיר של תורה, הוא לתת לנו את הסולם שמצד אחד ראשו יגיע השמיימה, לעולמות העליונים, ומצד שני רגליו יהיו מבוססים בארץ. כוחה של התורה הוא לתת לנו את היכולת להביע בדיבור ובמעשה את המחשבות והרעיונות העליונים ביותר-  וזהו החידוש הגדול של התורה, כי הרעיונות הרוחניים הגבוהים כבר נמצאים בעולם, והשאלה הגדולה היא איך לחיות אותם כפרט, ויותר מכך כעם. וכפי שכותב הרב קוק זצ"ל: "לא בעצם התכלית של השלימות הרוחנית הוא עיקר הפלא שבו, (כלומר הדבר המופלא של התורה אינו ההבנה מהי המטרת-תכלית החיים, ולאן לשאוף) כי אם באופן ההגעה אליה על ידי הדרכים המיוחדים וראויים להשגתה". וממשיך הרב זצ"ל להסביר, שמסיבה זו האידיאלים העליונים, המוסר והכיוון – מופיע יותר בנביאים, ואילו ההדרכה המעשית, הפרקטית – מופיעה בתורה שבכתב, כי זה החידוש היותר גדול.

ומכאן יוצאת קריאה גדולה לכל אחד ואחד, ולתלמידי חכמים בפרט, שצריך להקדיש זמן ומחשבה ליכולת שלנו לחיות תורה. לא די באמירות כלליות, אלא כל אחד מחוייב ללמוד את הדרכים המעשיות כדי לחיות את התורה, שהדרך הראשית לכך היא לימוד הלכה וקיומה, ולצד זה למצוא דרכים יעילות נוספות להוריד את האידיאלים הגבוהים לעולם, לאדם הפרטי ולמשפחתו, לתלמידי החכמים ולציבור כולו. כאשר נזכה לעסוק ביצירת סדרים מעשיים, כלכליים, חברתיים, משפטיים וכו', להורדת התורה לעולם, נזכה בעז"ה שאור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו.

השבוע אנו נציין את תשעה באב בו בכו ישראל בכייה של חינם, בשל אי רצונם להיכנס לארץ. אי הרצון לחבר את השמים והארץ הוא מהות החורבן, שכן כל עניינו של בית המקדש הוא להוות חיבור שמים וארץ. הבכי והצער שלנו בתשעה באב הוא על אי הופעת האידאליים האלוקיים בארץ.

יהי רצון שנזכה לשבור את מחיצות הברזל, לחיות חיי תורה מלאים, לשמוע את קול ה', לדבר את דבר ה', ולדעת לחיות את האידאלים האלוקיים בארץ.

 

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן