חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

יזכור להורה שאינו יהודי

האם אומרים יזכור על הורה שאינו יהודי

הדבר נתון לבחירתו של הבן, אם מרגיש צורך בכך – יאמר.

אביא לך את שאר דיני אבלות שנאמרו לגבי גר, כפי שמובאים בספר 'קיצור הלכה' שיצא כעת לאור, המביא את כל הפסקים שבספרי פניני הלכה בספר אחד. וכך מובא שם בהלכות גיור:

אבלות

ו. מכיוון שכל המתגייר נחשב כנולד מחדש, אין קשרי המשפחה הקודמים של הגרים מחייבים אותם להתאבל זה על זה. אמנם למעשה ראוי לגר לכבד את הקרובים לו מדרגה ראשונה שהתגיירו, ולקיים עליהם את כל מנהגי האבלות (קריעה, שבעה, שלושים, שנה, ו'קדיש יתום'). ואף אם קרוביו לא התגיירו, מותר לו להתאבל עליהם כפי המקובל אצלם, ואם ירצה לשבת עליהם שבעה כמנהג ישראל – רשאי, ונכון שיאמר על הוריו הנוכרים 'קדיש יתום' לעילוי נשמתם.

ז. כאשר הגר מתאבל על קרוביו שהתגיירו, יקיים את התפילות בביתו בימי השבעה כפי המקובל בבית אבלים בלא לשנות. אמנם כיוון שלא חל עליו דין 'אונן', אינו פטור מהמצוות עד שעת הקבורה, וביום הראשון של השבעה עליו להניח תפילין. ואם אינו רוצה שידעו שהוא גר, וחושש שאם יראו שמניח תפילין יבינו שהוא גר, יניח בצנעה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-28 12:45:46

שהחיינו בספירת העומר

היי, המאור הקטן אומר שלא מברכים שהחיינו בספירת העומר כי אין הנאה וזה זכר לחרבן בית המקדש, זה מדובר רק על ימינו, נכון? ספירת העומר מראשיתה היא משהו חיובי, בהמשך לזה: כשיבנה בית המקדש, נברך שהחיינו על ספירת העומר?

מתחילת הדברים חשבתי שאתה שואל האם מברכים שהחיינו בספירת העומר על דברים חדשים שקונים – התשובה לזה היא – כן, כפי שמובא בפניני הלכה זמנים, וכן בספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת לאור.

מסוף הדברים אני מבין שאתה שואל האם נברך שהחיינו על הספירה כשיבנה בית המקדש – לפי רוב הפרשנים התשובה היא – לא. בפניני הלכה זמנים ב, 2 מובא כך: כתב בספר האשכול (הל' פסח קנט, א), שאין מברכים 'שהחיינו' על הספירה, משום שהיא לקראת חג השבועות, וברכת 'שהחיינו' של חג השבועות חלה גם על הספירה. ומהרי"ל כתב, מפני שהספירה מכשירי מצווה, ונשלמת בחג השבועות. וכטעמים אלו כתבו רדב"ז ד, רנו, מהרש"ם א, ריג, ורב פעלים ג, או"ח לב. והוסיף מהרי"ל, שיש חשש שישכח לספור יום אחד ויפסיד את הספירה, ואיך יברך בהתחלה 'שהחיינו'. ובכלבו סי' קמה, באר, מפני שהמצווה כיום מדרבנן. ובשו"ת רשב"א א, קכו, מפני שאין בה הנאה, שהלולב ניטל לשמחה, והשופר לזיכרון, והספירה רק הכנה, ועוד שהיא כיום זיכרון לאבלות החורבן, וכ"כ רבנו ירוחם בשם רז"ה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-28 05:32:01

האם מותר ליהנות ממלאכה שנעשתה ביום טוב באיסור?

האם מותר ליהנות ממלאכה שנעשתה ביום טוב באיסור?

עניין זה מובא בפניני הלכה מועדים, וכן בספר הקיצור לפניני הלכה:

הנאה ממלאכה שעשה באיסור

כח. העושה במזיד מלאכה אסורה בחול המועד, אסור לכל ישראל ליהנות ממנה עד סוף החג אף אם יש בדבר הפסד, ולאחר החג מותר ליהנות ממלאכתו. ואם עשה את המלאכה בשוגג, מותר גם לו ליהנות ממנה בחג (ועי' בהלכות שבת כו, א-ז).

כט. שוגג הוא רק מי שחשב שהיה מותר לו לעשות מה שעשה, אבל אם לא היה בטוח שהדבר שעושה מותר בחול המועד ולמרות זאת עשה אותו, נחשב מזיד.

 

הלכות שבת:

כו – מעשה שבת ולפני עיוור

הנאה ממלאכה שנעשתה בשבת

א. איסור תורה שנעשה במזיד על ידי יהודי שעבר גיל מצוות, אסור לו עצמו ליהנות ממעשיו לעולם, ולכל ישראל מותר ליהנות ממעשיו רק במוצאי שבת. ואם עשה את המלאכה בשוגג, מותר גם לו ליהנות ממעשיו במוצאי שבת, ובמקום הצורך מותר ליהנות אף בשבת עצמה. אבל אם קטף פירות, צד דגים או חלב פרה בשוגג, אסור ליהנות מהם בשבת אף במקום הצורך, כי הם מוקצה.

ב. איסור מדברי חכמים שנעשה במזיד, מותר גם לו ליהנות ממעשיו במוצאי שבת. ואם עשה את האיסור בשוגג, מותר ליהנות ממעשיו אף בשבת עצמה (דין קטן מבואר בפרק כד, ה. ודין גוי בפרק כה, י-יא).

ג. גדר מזיד ושוגג: חילוני שיודע שאולי הדבר שעושה אסור בשבת, נחשב מזיד ולא שוגג. וכן דתי שלא בטוח שהדבר שעושה מותר בשבת, נחשב מזיד. עשה את האיסור כמתעסק, כגון שנשען על קיר ובטעות גרם להדלקת האור, כיוון שלא היתה לו שום כוונה להדליק את האור, אין איסור ליהנות ממה שעשה. אבל מי שהדליק את האור בהיסח הדעת, כפי שהוא רגיל להדליק במשך כל השבוע, נחשב כשוגג ולא כמתעסק.

ד. כאשר אסור ליהנות מהאיסור בשבת, מותר לעשות מה שהיה יכול לעשות לפני כן בדוחק, אף שכעת ניתן לעשותו ביתר קלות (כמבואר בפרק כה, יא). אבל מה שלא היה יכול לעשות – אסור, כגון לקרוא ספר חול לאור החשמל, או להתחמם ליד התנור, או ליהנות משמיעת שיר. וכשלא נוח לצאת מן המקום, אין חובה לצאת, הואיל והודלקו בניגוד לרצונו והוא אינו רוצה ליהנות מהם. ואם אפשר, יפתח את החלון כדי שלא ליהנות מהחימום.

היתרים

ה. נעשה דבר שיש אומרים שהוא מותר, אף שלמעשה נוהגים להורות כדעה המחמירה, בדיעבד מותר ליהנות מאותה המלאכה בשבת, אפילו אם נעשתה במזיד. דוגמאות: חיממו על הפלטה מרק קר; עירו על שקית תה ישירות מהמיחם; ביררו פסולת מאוכל סמוך לסעודה. וכן הדין כאשר נעשתה מלאכה בזמן תוספת שבת, או בזמן בין השמשות של כניסת השבת.

ו. איסור שנעשה במזיד אך לא שינה דבר בגוף החפץ, כגון שהביאו מאכלים ברכב, או שהעבירו חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד, בשעת הדחק אפשר ליהנות מהם בשבת. ואם אפשר היה להגיע בהיתר אל החפץ, כגון שהביאו אוכל ברכב מבית הנמצא מספר רחובות משם, ניתן להקל בשעת הצורך. אבל כאשר הנאתו תגרום שימשיכו לחלל שבתות בעתיד, אין ליהנות מהאיסור.

ז. כאשר על ידי המלאכה האסורה נעשתה פעולה אחרת מותרת, מותר ליהנות ממנה. כגון שתיקנו באיסור כלי לפיצוח אגוזים, ועברו ופיצחו בו אגוזים – מותר לאוכלם, כיוון שבפעולת הפיצוח עצמה אין איסור. וכן כאשר הביאו מפתח באיסור ופתחו את הדלת, מותר להיכנס בה. וכן כאשר פתחו באיסור דלת של מקרר שהנורה שלו עובדת, מותר להוציא מהמקרר מאכלים (ולגבי סגירתה עי' בפרק יז, יא).

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-27 20:36:04

פסח

האם מותר להתגלח בחול המועד?

עניין זה מובא בפניני הלכה מועדים, וכן בספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת:

יז. ייפוי הגוף שרגילים לעשות כל שבוע או שבועיים בכלל צורכי הגוף המותרים בחול המועד, כגון איפור וסידור שיער מקצועי, סידור השפם וגזירת ציפורניים. וכן מי שהתגלח לפני החג ורגיל להתגלח כל יום או כל כמה ימים, מצווה שיתגלח גם בחול המועד אם אין בזה פגיעה בכבוד אביו שנוהג להחמיר.

יח. אסרו חכמים לספר את שיער הראש או הזקן, כדי שייכנסו למועד באופן מכובד. ואלו מותרים להסתפר: אדם שבשום אופן לא היה יכול להסתפר לפני החג. הנצרך להסתפר בגלל פצעים שבראשו. קטן ששיערו המגודל גורם לו צער. קטן שרוצים לספרו בפעם הראשונה ('חלקה').

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-27 20:09:21

קטניות האשכנזים

שלום, האם יש דרך להצדיק אכילת קטניות בפסח על ידי אשכנזים? – אשתי ספרדית והיא ממש רוצה לאכול קטניות בפסח. נוסף על כך, כל כך הרבה מאכלים כוללים קטניות במיוחד בארץ. אחרון אחרון חביב, יש הרבה אשכנזים הן בארץ והן בחו"ל שכבר אוכלים קטניות בפסח. למה הרבנים מסרבים להתיר אכילת קטניות על ידי אשכנזים לאור המצב הזה? תודה על העזרה. מועדים לשחמה ברנדון

עוד לא זכינו שיבטלו את מנהג הקטניות, ואשכנזים שאוכלים קטניות הם לא בסדר, ולא קובעים הלכה לפי אנשים שלא מקיימים אותה כראוי. לכן גם אישה של אשכנזי צריכה לשמור על מנהג זה, אמנם כל זה לגבי קטניות ממש. אבל יש כמה וכמה קולות שנאמרו בקטניות. אביא לך את סיכום הדברים מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה:

ט – מנהג איסור קטניות

מנהג אשכנז

א. אף שרק מאכל שנוצר מחמשת מיני דגן בכלל חמץ שאסרה התורה, נוהגים כל יוצאי אשכנז להחמיר שלא לאכול קטניות בפסח, שמא מעורב בהם מיני דגן, וגם מחשש שיהיו אנשים שיטעו בינם לבין מיני דגן.

מנהג ספרד

ב. רוב יוצאי ספרד אוכלים קטניות בפסח לאחר בדיקה מדוקדקת ממיני דגן, או שקונים אותם באריזה שיש עליה השגחה מיוחדת לפסח. ויש נוהגים להחמיר באורז ובחלק ממיני הקטניות, מפני שלפעמים מוצאים בהם מיני דגן גם לאחר ברירתם (איזמיר, מרוקו, בגדאד), וכל אדם ימשיך במנהג אבותיו.

בני זוג מעדות שונות

ג. בני זוג שאחד מהם ממשפחה שנוהגת איסור קטניות, והשני ממשפחה שאוכלת קטניות, האישה צריכה לילך אחר מנהג בעלה, ואינה צריכה לעשות התרת נדרים. נפטר הבעל ויש לה ממנו בן או בת, תמשיך במנהגיו עד שתתחתן שוב. ואם אין לה ממנו ילד, תחזור למנהג בית אביה.

המינים הכלולים באיסור

ד. המאכלים המוכרים הכלולים במנהג הם: אורז, אספסת, אפונה, דוחן, דורא, חומוס, חילבה, חמניות (גרעינים שחורים), חרדל, כוסמת (כוסמין זה מין דגן), כמון, כרשינה, לוביה, סויה, ספיר, עדשים, פול, פלסילוס (תורמוס צהוב), פרגין, פשתן, קטנית, קימל, קנבוס, שעועית, שומשום, תורמוס, תירס, תילתן, תמרינד הודי. גם מוצרים שעשויים מקטניות אלו כלולים במנהג, כגון קורנפלקס וקורנפלור המופקים מתירס, וכן פריכיות אורז.

ה. מאכלים שאינם כלולים במנהג, ומותרים לאחר בדיקה מגרגירי דגן: כורכום, זעפרן, קינואה, שבת וגרגירי כוסברא. גם קטניות בתרמיליהן, כגון שעועית ואפונה, נחשבות כמיני ירק ואינן כלולות במנהג האיסור, וכן קמח תפוחי אדמה, וכן בוטנים מותרים למי שאין לו מנהג שלא לאוכלם.

ו. שמן סויה, שמן קנולה (לפתית), שמן בוטנים ושמן כותנה, אינם בכלל האיסור. וכן שוקולדים וממתקים ושאר מאכלים שהקטניות שבהם אינן ניכרות ובטלו ברוב לפני פסח, מותרים מצד הדין אף שכתוב עליהם 'לאוכלי קטניות בלבד'.

דיני המנהג

ז. תחילת זמן איסור אכילת קטניות ביום י"ד, כזמן איסור אכילת חמץ. אמנם מותר להשהותם בבית בפסח בלא למוכרם, משום שאינם חמץ. וכן מותר ליהנות מהם, כגון להאכילם לבעלי חיים.

ח. מותר למי שנוהג באיסור קטניות, לבשל קטניות עבור מי שנוהג לאכול קטניות. וכן מותר לו לבשל עבור עצמו בכלים נקיים שבישלו בהם לפני כן קטניות.

ט. מאכל שנפלו לתוכו קטניות שלא ניתן להוציאם, הן בטלות ברוב והמאכל מותר. כמו כן, המתארח אצל אנשים שאוכלים קטניות, ובטעות לא הכינו עבורו גם מאכלים שלא מעורב בהם קטניות, בדיעבד יכול לקחת מתוך המאכלים את מה שאינו קטניות. ואם התערבו לגמרי עד שאינו יכול להפרידם, יכול בדיעבד לאכול מכל התבשיל אם הקטניות בטלו בו ברוב.

י. כאשר שביעי של פסח חל בערב שבת, מותר בשבת לאכול קטניות, אלא שלא נהגו להכינם בפסח, אבל מותר לקבלם ממי שנוהג לאכול קטניות. ומי שרוצה להכינם בפסח, אין בידו איסור.

יא. מותר לחולה שצריך לאכול מיני קטניות, לאוכלם בפסח לאחר ברירה מגרגירי דגן. למשל, חולה הסובל מעצירות יכול לבלוע זרעי פשתן שנשרו במים. וכן מותר להאכיל מאכלי קטניות לתינוקות הצריכים לכך, וראוי להקצות לצורכם כלים מיוחדים.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-25 22:19:57

יש לך שאלה?

פרשות ויקרא וחודש ניסן

התורה כותבת הדרכה כללית לכל הקורבנות כולם, ובעצם לכל עבודת ה':

"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח, וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח"

ננסה להתבונן מעט בהדרכות אלו ולהבין מדוע לא להביא כקורבן את הדבש המתוק והמענג, את הלחם החם והמעודן כתוצאה מתפיחתו, ומדוע דווקא המלח הצורב והמלוח הוא המתווסף לכל קורבן?

הרב קוק בסידורו עולת ראי"ה מסביר את הדברים, ונביא מעט מדבריו:

"העילוי של העבודה היותר נשאה, של ההחזרה של כל הדברים שנתפזרו, באפן פרודי, ושירדו מערכם המקורי, אל רוממות הקדושה והאחדות המוחלטה, מוכרחת היא להיות קשורה ברעיון שכולו אומר כבוד לריבון כל עולמים, מבלי שום הנאה לעצמו. הדבש הוא מורה על תכן של הנאה, ומתיקות והחשת עונג מוחשי, הקשורות עמו, הן לגמרי נגד כל המחשבות העליונות האידיאליות הקשורות בקשרי קדשים עם הקטרת. ואם נתן בה דבש פסלה".

"…יודע תעלומות כל חי הוא יודע, שלא אימוץ היה בא ע"י עירוב זה (של שאור בעבודת ה') כי אם ירידה לתוך המשקע החומרי…".

כשאנו באים לעבוד את עבודת ה' אנו רוצים לעשות את הדברים לשם שמיים. העירוב של השאור והדבש הוא עירוב של הנאה ותענוג גשמי, שיפגום בכוונה העליונה לשם שמיים. ההתערבות של ההנאות החושיות והגשמיות, תוריד את האדם להנאות החושיות, במקום לרומם אותו לאידאלים אלוקיים.

בעבודת ה' תכונת הנאמנות, המסירות והכוונה הטהורה היא יסודית. חז"ל מזהירים שוב ושוב: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", וכפי שמנסח זאת הרמח"ל:

"אמנם ודאי שמי שמתכוון בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות בנועם ה' לבקר בהיכלו, ולקבל הגמול אשר בעוה"ב לא נוכל לומר שתהיה כונה זו רעה, אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכוון לטובת עצמו, סוף סוף עבודתו לצורך עצמו. אך הכוונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב"ה יגדל וירבה…"

וכדברי הרמב"ם בהלכות תשובה:

"אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי ליירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקב"ה על ידי משה שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך', ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה".

לענ"ד אין מדובר רק בכוונה הטהורה. התערובת של הרצון להנאה אישית-גופנית, לתענוג, לגאווה אישית, לכבוד – גם מעוותת את הכוונה, וגם גורמת לעיוות ההבנה, ולטעיות במעשים הנכונים. כשלא מכוונים נכון, אז הבחירה איננה נכונה, ההחלטות שגויות, הבנת התורה מתעוותת והדברים הולכים ומשתבשים.

תפקידו של המלח הוא לשמר – לשמור על הברית, לשמור את הכוונה והטהרה הנדרשת, להוציא את כל הדברים המיותרים ולשמור על העיקר, לשמור על הרצון האלוקי מפני נגיעות של שאור ודבש שיעוותו אותו. זוהי פעולת המלח בבשר – הוא מוציא את הדם האסור ומשמר את הדברים היסודיים והחשובים. כעין זה כותב הרש"ר הירש:

"…כי המלח מונע צמיחת כל צמח. אדמה שנזרעה מלח לא יעלה בה כל עשב (עי' שופטים ט, מה). ארץ אשר לא תיזרע ולא תצמיח קרויה "מלחה". נצרף לכך את התכונה המשמרת של המלח, המונעת ריקבון; ונזכור, שריקבון הוא תוצאה של תחילת התהוות חדשה; וכך נמצינו למדים, שמלח מייצג הווייה ללא שינוי. כי המלח סוגר על חפץ; כך הוא מגן עליו מפני השפעות חיצוניות, המביאות בו לידי שינוי. מבחינה זו הרי הוא מתאים למושג הברית…דבר שהובטח בברית נפרד ונבדל לעצמו – ואיננו תלוי בהשפעות חיצוניות. אמור מעתה: "ברית" תקויים בכל הנסיבות ותתקיים בכל התנאים; ואם מדובר ב"ברית מלח", היא תתקיים גם ללא שינוי: דבר שנכרתה עליו "ברית מלח" – אין די שהוא יתקיים לעד בכללותו, אלא אף לא יחול בו שינוי עולמית; מבחינת זמן קיומו וגם מבחינת מהותו הרי הוא דבר מוחלט. מלח הוא אפוא אות ברית; ואם הוא בא משל ציבור, הרי הוא מסמל את הברית, המונחת במשמרת הציבור. כי העם בכללותו אחראי לכך, שהברית תתקיים לעד וללא שינוי; פירושה ותוקפה אינם מסורים לשיקול דעתו של היחיד, אלא העם כולו שומרה וערב לה.

עתה הברית המסומלת בקרבן על ידי מלח קרויה "ברית אלוקיך". מכאן, שהברית היא זו המונחת בארון, הקרוי על שמה "ארון ברית ה'". המלח הוא אפוא סמל לתורה – המתקיימת לעד וללא שינוי. נמצאת זו מצות מליחה ומשמעותה: יש למלוח את הקרבן מכל הצדדים במלח התורה, שנתקבל מידי האומה; הווה אומר: יש להחדיר בכולו את התורה הנצחית, המשתמרת ללא שינוי בידי האומה. רק באמצעותה יוכל דבר מנכסינו (קומץ ולבונה) לפרנס אש – דת עלי אדמות; רק דרכה יוכלו שאיפותינו (אימורים) ומעשינו (איברים) להביא לידי השראת שכינה בתחתונים. מצות מליחה לא נאמרה בדם שהוא הנפש; כי הנפש כשלעצמה איננה משתנה. כנגד זה המצווה נוהגת בסולת, שמן, לבונה, אימורים, איברים; הללו זקוקים לחותם המלח של נצחיות התורה שלא יחול בה שינוי. כי התנאים החיצוניים של רכישת נכסים מתחלפים בזמן ובמקום; משתנות הדרכים להשגת מזון, רווחה ואושר; ובהתאם לכך משתנות גם השאיפות והפעולות. משום כך קרובה מחשבת הבל – שגם החובות ותפקיד החיים משתנים והולכים. אך תמורות העתים ניכרות בייחוד בנכסים המיוצגים על ידי המנחה – במזון, ברווחה ובאושר; משום כך מחשבה מעין זו, קרובה כאן ביותר. ולפיכך אומרת תורת ה': אם רצונך להתקרב אל ה' ולהשתעבד לו בנכסי חייך – ממשמרת האומה קח את המלח, המביע הווייה ללא שינוי, – ובו תמלח את מתת כניעתך. בייחוד אל תשבית את המלח מעל מנחת השתעבדותך; שהרי הוא המסמל את ברית אלוקיך, המתקיימת לעד וללא שינוי. אך גם על כל קרבן שתבקש בו את קירבת ה', תקריב את מלח הברית, שלא יחול בה שינוי.

אנו נמצאים בראש חודש ניסן, חודש האביב וההתחדשות, השחרור והחירות, ודווקא במקום של החירות, מגיע איסור החמץ. החיבור של קורבנות הבשר יחד עם האיסור של השאור והדבש, ומנגד עם חובת המלח, הוא הבא ליצור את החירות הנכונה, את הפריחה לשם שמיים.

בימים מיוחדים אלו כולנו מסוגרים בביתנו, ובעיניי זה ממש אותה העבודה. הרבה מאד מהחיים החיצוניים שובתים, כדי לאפשר לכולנו להתמקד בדברים העיקריים והחשובים, להתמקד בבית. מופלא כיצד קורבן הפסח, שמסמל את חירותנו, מדגיש גם את האיסור לצאת מפתח הבית. החירות היא היכולת להשתחרר מהדברים החיצוניים ולהתמקד בעיקר, להתמקד בבית, להתמקד בנשמה הפנימית ומתוכה להגיע לחירות שלימה בכל חיינו.

יהי רצון שנזכה לעבודת ה' טהורה, למיקוד בפנים, ומתוכו להשפיע על כל המרחבים של חיינו.

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן