החל מפרשת וישב עד פרשתנו מופיע רצף סיפורי מופלא, שללא ספק האדם המרכזי הוא יוסף הצדיק, הוא יוסף שאביו מועיד אותו לגדולות ונצורות, הוא בן הזקונים, שיעקב אבינו מוסר לו את כל חכמתו ותורתו, הוא המתנבא את מה שאחר כך קרה שכל אחיו משתחווים לו שהוא המרכז וכולם סביבו, יוסף זוכה להתעלות מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, אבל בפרשתנו מגיע מפנה חריף, היינו מצפים שיוסף יהיה המנהיג של שבטי ישראל, אבל אנו מוצאים בפרשתנו שאומר יעקב אבינו בברכתו:
"יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך ישתחוו לך בני אביך"
ומסבירים המפרשים שאומר יעקב יהודה יודוך אחיך שלך ראויה המלוכה: "יודוך אחיך יודו לך על המלכות ולא יבושו…אחיך לא יבושו כי יודו על האמת שלך לבד יאתה המלוכה" (כלי יקר, אברבנאל ועוד), ואנו מוצאים שאכן לדורות ההובלה היא על ידי יהודה ולא על ידי יוסף, במה זכה לכך יהודה?
כותב הכלי יקר: "יהודה אתה יודוך אחיך – .לפי שאתה יהודה הודית במעשה תמר כהוראת שם יהודה, ע"כ מדה כנגד מדה יודוך אחיך יודו לך על המלכות ולא יבושו כשם שאתה היית מודה ולא בוש מלהודות על האמת כך אחיך לא יבושו כי יודו על האמת שלך לבד יאתה המלוכה.
כלומר, זכותו של יהודה היא היכולת שלו להודות על האמת, להתייצב בפני האמת בגלוי, גם כשהיא לא נעימה, גם כשהיא קשה ומבישה.
וכך מסביר את הדברים בצורה נפלאה הרב יונתן זקס שליט"א:
"יהודה הוא שהציע למכור את יוסף לעבדות: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו, 'מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ? לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ, כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא'. וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו"
אטימות איומה מהדהדת במשפטים הללו. אין בהם ולו מילה אחת על הרוע שברצח, אלא רק חישוב תועלתני ("מַה בֶּצַע?"). בנשימה אחת יהודה מציין שיוסף הוא "אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ" ומציע למכור אותו לעבדות. אין ליהודה שמץ מהאצילות הטרגית של ראובן, אשר יחיד מכל אחיו הבין שהם עושים מעשה רע וניסה – לשווא – להציל את יוסף. בשלב זה בסיפור, יהודה הוא האדם האחרון שאפשר לצפות ממנו לגדוּלה.
אלא שיהודה – יותר מכל דמות אחרת בתורה – משתנה. האיש שאנו פוגשים בפרשתנו איננו האיש שהכרנו. אז הוא היה מוכן לראות את אחיו נמכר לעבדות. עכשיו הוא מוכן למסור לעבדות את עצמו ובלבד שאחיו הקטן לא יוחזק כעבד. לפנינו מהפך אישיותי מדויק כתמונת ראי. האַפָּטי נעשה אכפתי. האדישות לגורל אח קטן אחד הייתה לנחישות להצלת אח קטן ממנו. יהודה מתנדב לסבול את הסבל שגרם פעם ליוסף כדי שסבל זה לא ייפול בחלקו של בנימין. בשלב הזה מתוודע יוסף אל אחיו. ברור לנו למה: יהודה עבר את המבחן שיוסף הכין לו בקפידה. יוסף רצה לדעת אם יהודה השתנה. והוא גילה שהתשובה חיובית. עכשיו הוא יכול לעצור את המבחן.
זהו רגע מכריע בתולדות רוח האדם. יהודה הוא בעל־התשובה הראשון בתורה. מאיפה באה התמורה הזו באישיותו? – תמר.
תמר, שכאשר התחפשה לקחה מיהודה כעירבון לאתנן את חותמו, את פתילו ואת מטהו, שלחה לו אותם. "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה", אמרה לו. באותו הרגע הבין יהודה את הסיפור כולו. הוא הבין כי גזר על תמר אלמנוּת מתמדת. הוא הבין שהוא עצמו אבי העובּר. והוא גם הבין שתמר נהגה בו בהגינות יוצאת דופן כאשר הקפידה שקלונו לא ייוודע ברבים אף כי איפוק זה סיכן אותה (ממעשה זה שלה למדו חכמים כי "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים").
מעשה הגבורה של תמר הוליד בשורה רוחנית. יהודה הודה שלא פעל כשורה. "צָדְקָה מִמֶּנִּי", אמר. זו הפעם הראשונה בתורה שאדם מודה באשמה. זו גם נקודה המפנה בחייו של יהודה. כאן נולדה יכולתו של האדם להכיר בחטאי עצמו, להתחרט ולהשתנות: אותה תופעה מורכבת הידועה בשם "תשובה". שינוי זה סלל את הדרך לסצנה הכבירה בפרשת ויגש, שבה הפגין יהודה נכונות להפוך את התנהגותו הישנה על קודקודה ולעשות ההפך ממה שעשה פעם. יהודה הוא איש התשובה.
שמו של יהודה בא לו מהמשמעות של המילה "להודות": לומר תודה. "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'", אמרה לאה בהולדתו ונתנה לו את שמו. אך "להודות" הוא גם להודות באשמה. התורה משתמשת בדרך כלל לעניין זה בצורה "התוודה", שממנה נגזרה גם המילה "וידוי" שהיא, על פי הרמב"ם, אחד החלקים החיוניים בתהליך התשובה. לשמו של יהודה כמו נוסף מעתה מִשְנֵה־משמעות: יהודה הוא האיש שהודה בחטאו.
יהודה הוא בעל תשובה, הראשון בתורה. יוסף, לעומת זאת, ידוע בכינוי "יוסף הצדיק". יוסף הצדיק היה משנה למלך מצרים, אך יהודה בעל התשובה נעשה אביהם של מלכי ישראל. במקום שיהודה בעל התשובה עומד היום, אפילו יוסף הצדיק הגמור אינו עומד. אכן, יהיה אדם גדול ככל שיהיה במידותיו ובסגולותיו, עדיין גדול ממנו יהיה האדם המסוגל לצמיחה ולשינוי. זה כוחה של תשובה. וראשיתה של התשובה – ביהודה.
כלומר, יהודה יודע להודות, לתקן, להודות בטעות.
וממשיך להעמיק בדברים הרב אליעזר קשתיאל שליט"א:
"הגמרא והמדרש מעלים על נס את היכולת של יהודה להודות. להודות בַּאמת. לומר 'צדקה ממני', במעשה תמר ,להודות בערבות שלו על בנימין, לקחת אחריות. היכולת להודות באמת מעידה בראש ובראשונה על ישרות אבל גם על הרבה ענוה. גאוות האדם מונעת ממנו לא פעם, להכיר בחסרונותיו, להכיר בטעויותיו, ופעמים רבות דווקא מנהיג אוהב להסתיר לקויות וטעויות, אוהב להדגיש יתרונות ומעלות, חשוב לו מאד מה חושבים עליו, איך הוא נראה. יעקב מעלה על נס דווקא את המנהיג שיודע להודות, שיודע לומר טעיתי, שיודע לומר יש לי מה לתקן. שמשרה סביבו אוירה של 'אנחנו בלמידה מתמדת', יודע להודות באמת.
מי שמודה על האמת, כולם מרגישים איתו קלות וקרבה. מוכנים לשתף איתו פעולה ביתר נינוחות, 'יודוך אחיך'. מי שמודה על האמת גם יכול להוביל את כולם אחריו לקרב, כי הוא לא יטייח ולא יסתיר. כולם מוכנים אפילו להשתחוות, אומר יעקב, למנהיג שיודע את האמת – "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו". ובסופו של דבר גם האנושות כולה, תבוא ותכרע ברך לפני מנהיג שהוא איש אמת, שיודע להודות "עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים". מנהיגות של אמת אין לה הופעה חיצונית אחת ובחדרי חדרים הופעה אחרת. היא לא מסתירה, והיא לא מדברת דיבור כפול, ובטח לא אחד בפה ואחד בלב. מנהיגות אמתית זו מנהיגות גלויה, וחשופה, פתוחה, מנהיגותו של דוד.
כך אפשר גם להבין את ההפטרה שאנחנו קוראים השבת. הפטרה שעוסקת בשאלה מי ראוי למלוך. הפטרה שנראית מוזרה, מין רשימת חיסול שדוד מוריש לשלמה. שלמה הבן שהולך להיות מלך, מקבל רשימה של אנשים שעלולים לפגוע ולהזיק להמשך המלוכה, אנשים שדיברו אחד בפה ואחד בלב, שהטעו, שהתנהגו בחוסר יושר. יואב, עם כל גבורתו, הרג שני אנשים בדרך עורמה, עשה עצמו כחבר, ניסה לדבר ולפתע שלף חרב. כך גם את אבנר וגם את עמשא. במלכות של הודאת אמת, של גלוי וחשוף וכנות וישרות אין מקום לדרכים כאלו, אין מקום להערמות כאלו. במלכות ראויה אין מקום לשמעי בן גרא שכאשר דוד נמצא בבריחה הוא מקלל אותו, וכשקרנו של דוד עולה אז הוא פתאום משתחווה לפניו ומקבל אותו כמלך. בהתנהגות לא ישרה, לא שיטתית, לא עקבית, במקום לבוא ולומר- טעיתי, אין מקום לאדם כזה, עם כל גדלותו.
רף הציפיות של המלכות שאותה דוד רוצה להוריש לשלמה, הוא רף ציפיות מאד גבוה של משהו מאד- מאד ישר, אמתי, מודה".
שנזכה לדעת לתקן, מתוך ישרות וצניעות, ויהי רצון שנזכה להשבת מלכות יהודה למקומה, שנזכה למנהיגים שיודעים לומר טעינו ולקחת אחריות.
