חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

הלכות שבת

כב' הרב שליט"א שלום בהלכות שבת "חשמל ומכשיריו" בסעיף הדן בהפעלת מדיח כלים בשבת כותב כב' הרב שבחימום המים בשבת עוברים על איסור בישול. מאידך, בהמשך כותב כב' הרב ש"אם ינתקו את המנגנון התולה את הפעלת המדיח בסגירת הדלת….מותר גם שלא בשעת הדחק להניח שם כלים מלוכלכים כדי לנקותם במשך השבת" שאלתי, ניתוק המנגנון עוקף את הפעלת המדיח, אבל עדיין נשארת בעיית חימום המים בשבת שהרב כתב שזה איסור בישול. לכאורה, מה ההבדל בין בישול המים במדיח לבין הנחת תבשיל חי על פלטה עם שעון שבת. בברכת אך טוב וחסד ירדפו את כב' הרב כל ימי חייו דוד כהנא

אין בעיה בחימום המים, שהרי המדיח מופעל על שעון שבת מלפני השבת, וכיוון שבפעולת סגירתו בשבת לא עושה כלום, שכן המדיח יפעל בכל מקרה, נמצא שלא עשה שום פעולת איסור בשבת.

לגבי אוכל חי שמניח על הפלטה לפני שבת, חששו חכמים שמא מתוך שאדם להוט שתבשילו יתבשל כראוי לסעודת ליל שבת, ייטיב את האש אחר כניסת השבת, ויעבור על איסורי הבערה ובישול. כפי שמובא בפניני הלכה פרק י' סעיף יד, וכן בספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת לאור.

אבל אין גזירה כזו לגבי מדיח כלים.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-30 07:04:27

האם ציפוי אבן / שיש נחשב כמתכת או חרס

שלום, ראיתי בפניני הלכה שיש הבדלים בין כלי עץ וחרס לבין כלי מתכת. למשל כתוב: מחלוקת זו קיימת כיום לגבי כלי חרס ועץ, וכלי מתכת וזכוכית שלא נוקו היטב עם סבון. אבל בכלי מתכת וזכוכית שנוקו כראוי עם סבון, הואיל וידוע שלא נותר בהם שום טעם מהמאכל הקודם, בני כל העדות רשאים לנהוג כדעה המקילה, כמבואר להלן לב, יא, 14. אמנם לכתחילה כדי לשמור על ההפרדה בין בשר לחלב, נוהגים כמבואר למעלה. קניתי סיר שכתוב עליו: non stick – solid rock ובעברית כתוב – ציפוי שיש טבעי – נון סטיק. ציפוי חדשני, חזק ועמיד מכל ציפוי אחר, מונע הידבקות של המזון. השאלה היא האם הסיר הזה נחשב כחרס או כמתכת. תודה רבה

עיקר הקולא שנאמרה לגבי כלי זכוכית ומתכת ללא ציפוי שייכת גם בכלים אלו, וכפי שמובא בפניני הלכה לגבי כלי חרס מצופים, וכך מובא בסיכום הדברים בספר הקיצור לפניני הלכה:

מאכלים שבושלו בכלים שלא הוכשרו

יא. טעה ובישל או אפה או חימם לחום גבוה מאכל בכלי איסור שנוקה היטב עם סבון אך לא עבר הכשרה, או שבישל חלב בכלי בשרי ולהפך: אם הכלי עשוי זכוכית או מתכת, המאכל לא נאסר, כיוון שכיום כלים אלו איכותיים ואינם בולעים לתוכם טעמים. אמנם צריך להכשיר את הכלי כפי שציוותה התורה (במדבר לא, כא-כג. ביאור הסוגיה בפנה"ל, ו-י). וכן דין כלי אמייל וארקופל.

גם בכלי חרס המצופים בשכבת זכוכית דקה המצויים כיום (פורצלן-חרסינה), ניתן להקל בדיעבד, ובתנאי שאין בהם סדקים. לכן אם למשל חימם במיקרוגל מאכל בשרי בכלי פורצלן חלבי נקי – המאכל מותר, ובמקום הצורך ניתן להכשיר את הכלי בהגעלה (לעיל, י).

יב. כלי מתכת המצופים בשכבת טפלון דקה, בולעים ופולטים טעמים בשכבה זו, וכך המציאות בשאר סוגי הכלים. לכן אם למשל חימם במיקרוגל מאכל בשרי בכלי פלסטיק חלבי נקי עד שנעשה רותח – המאכל אסור, שכן אין בתכולת כלי פי שישים מדפנותיו, וממילא הטעם הבלוע בדפנות הכלי עלול להיות ניכר במאכל.

אבל אם עברו 24 שעות מהרגע שבו בישלו או חיממו בכלי מאכל חלבי, טעם החלב הבלוע בכלי נפגם, וממילא כיוון שלא נותן טעם טוב של חלב במאכל הבשרי, אינו אוסר אותו (ועי' לעיל כה, יח). וכשיש ספק אם עברה על הכלי יממה משעת בליעת האיסור או הבשר/חלב, מחשיבים אותו כמי שעברה עליו יממה.

יג. ידע שהכלי לא הוכשר ובכל זאת עבר והכין או חימם בו מאכל – התבשיל אסור עליו ועל כל מי שבישל עבורם, בין אם הכלי ממתכת וזכוכית ובין אם מסוג אחר ועברה עליו יממה. אמנם לאנשים אחרים מותר לאכול את התבשיל אם הוא נעשה בכלי זכוכית או מתכת ללא ציפוי טפלון, או בשאר כלים לאחר יממה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-30 06:26:01

כשרות

אני עובד במקום שלא שומרים תורה ומצוות. אין כשרות במקום מדובר בדיוק מוגן. הם מחממים אוכל בשבת. האם יש היתר כל שהוא לאכול במקום? ואם כן מה אפשר לאכול. המוצרים עצמם כשרים.

אפשר לאכול אוכל שלא בישלו או חיממו אותו שם, כגון ירקות ופירות, לחם קנוי, גבינה וכדומה.

כמו כן, אפשר לחמם במקרוגל או בתנור שלהם אוכל שלך כשהוא סגור בתוך קופסה או לפחות מכוסה, ובלבד שמונח על משטח נקי.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-30 00:43:48

שלב איסור קירבה בלידה

ממתי אסור לי לגעת באשתי כשמתקרבת ללידה האם מהצירים? ירידת מים? או מאחרי הלידה

עניין זה נמצא בפניני הלכה טהרת המשפחה פרק ט. אביא לך את הדברים מתוך חוברת הקיצור לפניני הלכה – זוגיות ומשפחה, שיצא בקרוב:

מאימתי היולדת נטמאת

ח. מעת שיצא ראשו של התינוק או רוב גופו, גם אם לא יצא עימו דם, היולדת נטמאת מהתורה בטומאת לידה. אבל לפני הלידה, אף אם ראתה כתמי דם על בגד צבעוני או על תחבושת הגיינית או על נייר טואלט, אינה טמאה (לעיל ב, ז). אמנם אם ראתה דם רב, נטמאת. ועדיף שלא תבדוק את עצמה בבדיקה פנימית, כדי שלא תיכנס לספק.

ט. בדקה המיילדת את שיעור פתיחת צוואר הרחם והופיע דם מועט על הכפפה; אם ברור לה שמקור הדם מפציעת צוואר הרחם שנעשה רגיש מאוד לקראת הלידה – היולדת טהורה. ואם היא מסופקת אולי הדם מהרחם – היולדת טמאה.

י. הפרדת קרומים (סטריפינג) מדופן הרחם לזירוז הלידה הגורמת ליציאת דם בעקבות פציעת הרחם, אינה מטמאת כל זמן שלא החל לזוב דם רב.

יא. ירידת מים שאין בהם דם, אינה מטמאת. וכן אם יצא מצוואר הרחם 'פקק הרחם', כל שאין בו צבע דם – טהורה. ואם יש בו צבע דם, יש מחמירים, והרוצים להקל רשאים.

עזרת הבעל ליולדת

יב. נטמאה האישה לפני הלידה, ויש הכרח לתמוך בה בכניסתה לאמבולנס או בהליכתה לבית החולים – אם אין שם אישה שיכולה לעזור לה, בשעת הדחק יכול בעלה לעזור לה (לעיל ג, יג).

יג. משנטמאה האישה אסור לבעלה להסתכל במקומות המכוסים שבגופה (לעיל ג, ה). לפיכך אם היא רוצה שבעלה יהיה איתה בחדר הלידה, נכון להקפיד שעד תחילת הלידה תהיה מכוסה, והבעל יעמוד למראשותיה, כך שגם כשיבדקו אותה, המקומות המכוסים שבגופה לא יתגלו בפניו.

ובעת הלידה עצמה, כאשר אין אפשרות להסתיר את המקומות המכוסים, המחמירים נוהגים לצאת מהחדר או לעבור אל מעבר לווילון. ויש שנשארים ליד היולדת תוך הקפדה לעמוד באופן שלא יראו את המקומות המכוסים.

יד. נכנסה היולדת לחרדה קשה, ודורשת שדווקא בעלה יאחז בידה לשם תמיכה רגשית בשעת הצירים הכואבים והלידה – יש להקל (לעיל ג, יג-יד).

לאחר הלידה

טו. לאחר הלידה מצווה ליולדת ולבעלה להודות לה' בברכת תודה; על לידת בן יברכו "הטוב והמטיב", ועל לידת בת "שהחיינו" (עי' בהלכות ברכות יז, לג-לה).

טז. על היולדת ומשפחתה לשים לב למצבה הגופני והנפשי, וליצור לה תנאים נוחים כדי שתוכל להתאושש לאחר הלידה על ידי שינה מרובה ככל האפשר, שכן בלעדיה הדכדוך המצוי בתקופה זו עלול להפוך לדיכאון.

יז. כאשר היולדת סובלת מדכדוך שאינו עובר, יש לפנות לרופא משפחה כדי לקבל תרופות קלות על מנת להקל על הדכדוך ולמנוע התדרדרות. ובמצב חמור יותר שהגיע לדיכאון, חובה להיעזר בתרופות חזקות יותר שניתנות על ידי פסיכיאטר. במצב זה אין להתמהמה או להסתפק בטיפולים אלטרנטיביים, הואיל ומדובר במחלה מסוכנת.

יח. לאחר שייפסק הדימום מרחמה של היולדת, בין אם היתה זו לידה טבעית או ניתוח קיסרי, תעשה הפסק טהרה ותספור שבעה נקיים ותטבול. ואם לאחר שתיטהר תראה שוב דם, תחזור על תהליך הטהרה ככל אישה שראתה דם וסת.

יט. אם אירע מקרה נדיר שיולדת נקבה הצליחה לסיים שבעה נקיים לפני תום שבועיים מלידתה, תמתין עד סיום ארבעה עשר יום ורק אז תטבול. ואם ילדה בניתוח קיסרי, יכולה לטבול מיד בסוף השבעה נקיים (דין 'דם טוהר' מהתורה מבואר בפניני הלכה, סעיף ח).

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-30 00:46:30

האם מותר ליהנות ממלאכה שנעשתה ביום טוב באיסור?

האם מותר ליהנות ממלאכה שנעשתה ביום טוב באיסור?

עניין זה מובא בפניני הלכה מועדים, וכן בספר הקיצור לפניני הלכה:

הנאה ממלאכה שעשה באיסור ביום טוב

אף שבשבת במקרים מסוימים אסור ליהנות מפעולה שנעשתה באיסור (שבת פרק כו), ביום טוב יש אומרים שבדיעבד מותר ליהנות מפעולה כזו. והכל מסכימים שאם המלאכה שנעשתה באיסור היא מלאכה שהותרה לצורך אוכל נפש, אף שלא נעשתה באופנים המותרים, מותר ליהנות ממנה.

הנאה ממלאכה שעשה באיסור בחול המועד

כח. העושה במזיד מלאכה אסורה בחול המועד, אסור לכל ישראל ליהנות ממנה עד סוף החג אף אם יש בדבר הפסד, ולאחר החג מותר ליהנות ממלאכתו. ואם עשה את המלאכה בשוגג, מותר גם לו ליהנות ממנה בחג (ועי' בהלכות שבת כו, א-ז).

כט. שוגג הוא רק מי שחשב שהיה מותר לו לעשות מה שעשה, אבל אם לא היה בטוח שהדבר שעושה מותר בחול המועד ולמרות זאת עשה אותו, נחשב מזיד.

 

הלכות שבת:

כו – מעשה שבת ולפני עיוור

הנאה ממלאכה שנעשתה בשבת

א. איסור תורה שנעשה במזיד על ידי יהודי שעבר גיל מצוות, אסור לו עצמו ליהנות ממעשיו לעולם, ולכל ישראל מותר ליהנות ממעשיו רק במוצאי שבת. ואם עשה את המלאכה בשוגג, מותר גם לו ליהנות ממעשיו במוצאי שבת, ובמקום הצורך מותר ליהנות אף בשבת עצמה. אבל אם קטף פירות, צד דגים או חלב פרה בשוגג, אסור ליהנות מהם בשבת אף במקום הצורך, כי הם מוקצה.

ב. איסור מדברי חכמים שנעשה במזיד, מותר גם לו ליהנות ממעשיו במוצאי שבת. ואם עשה את האיסור בשוגג, מותר ליהנות ממעשיו אף בשבת עצמה (דין קטן מבואר בפרק כד, ה. ודין גוי בפרק כה, י-יא).

ג. גדר מזיד ושוגג: חילוני שיודע שאולי הדבר שעושה אסור בשבת, נחשב מזיד ולא שוגג. וכן דתי שלא בטוח שהדבר שעושה מותר בשבת, נחשב מזיד. עשה את האיסור כמתעסק, כגון שנשען על קיר ובטעות גרם להדלקת האור, כיוון שלא היתה לו שום כוונה להדליק את האור, אין איסור ליהנות ממה שעשה. אבל מי שהדליק את האור בהיסח הדעת, כפי שהוא רגיל להדליק במשך כל השבוע, נחשב כשוגג ולא כמתעסק.

ד. כאשר אסור ליהנות מהאיסור בשבת, מותר לעשות מה שהיה יכול לעשות לפני כן בדוחק, אף שכעת ניתן לעשותו ביתר קלות (כמבואר בפרק כה, יא). אבל מה שלא היה יכול לעשות – אסור, כגון לקרוא ספר חול לאור החשמל, או להתחמם ליד התנור, או ליהנות משמיעת שיר. וכשלא נוח לצאת מן המקום, אין חובה לצאת, הואיל והודלקו בניגוד לרצונו והוא אינו רוצה ליהנות מהם. ואם אפשר, יפתח את החלון כדי שלא ליהנות מהחימום.

היתרים

ה. נעשה דבר שיש אומרים שהוא מותר, אף שלמעשה נוהגים להורות כדעה המחמירה, בדיעבד מותר ליהנות מאותה המלאכה בשבת, אפילו אם נעשתה במזיד. דוגמאות: חיממו על הפלטה מרק קר; עירו על שקית תה ישירות מהמיחם; ביררו פסולת מאוכל סמוך לסעודה. וכן הדין כאשר נעשתה מלאכה בזמן תוספת שבת, או בזמן בין השמשות של כניסת השבת.

ו. איסור שנעשה במזיד אך לא שינה דבר בגוף החפץ, כגון שהביאו מאכלים ברכב, או שהעבירו חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד, בשעת הדחק אפשר ליהנות מהם בשבת. ואם אפשר היה להגיע בהיתר אל החפץ, כגון שהביאו אוכל ברכב מבית הנמצא מספר רחובות משם, ניתן להקל בשעת הצורך. אבל כאשר הנאתו תגרום שימשיכו לחלל שבתות בעתיד, אין ליהנות מהאיסור.

ז. כאשר על ידי המלאכה האסורה נעשתה פעולה אחרת מותרת, מותר ליהנות ממנה. כגון שתיקנו באיסור כלי לפיצוח אגוזים, ועברו ופיצחו בו אגוזים – מותר לאוכלם, כיוון שבפעולת הפיצוח עצמה אין איסור. וכן כאשר הביאו מפתח באיסור ופתחו את הדלת, מותר להיכנס בה. וכן כאשר פתחו באיסור דלת של מקרר שהנורה שלו עובדת, מותר להוציא מהמקרר מאכלים (ולגבי סגירתה עי' בפרק יז, יא).

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-27 20:36:04

יש לך שאלה?

פרשת ויחי – אפטי או איכפתי? מעלותיו של יהודה

החל מפרשת וישב עד פרשתנו מופיע רצף סיפורי מופלא, שללא ספק האדם המרכזי הוא יוסף הצדיק, הוא יוסף שאביו מועיד אותו לגדולות ונצורות, הוא בן הזקונים, שיעקב אבינו מוסר לו את כל חכמתו ותורתו, הוא המתנבא את מה שאחר כך קרה שכל אחיו משתחווים לו שהוא המרכז וכולם סביבו, יוסף זוכה להתעלות מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, אבל בפרשתנו מגיע מפנה חריף, היינו מצפים שיוסף יהיה המנהיג של שבטי ישראל, אבל אנו מוצאים בפרשתנו שאומר יעקב אבינו בברכתו:

"יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך ישתחוו לך בני אביך"

ומסבירים המפרשים שאומר יעקב יהודה יודוך אחיך שלך ראויה המלוכה: "יודוך אחיך יודו לך על המלכות ולא יבושו…אחיך לא יבושו כי יודו על האמת שלך לבד יאתה המלוכה" (כלי יקר, אברבנאל ועוד), ואנו מוצאים שאכן לדורות ההובלה היא על ידי יהודה ולא על ידי יוסף, במה זכה לכך יהודה?

כותב הכלי יקר: "יהודה אתה יודוך אחיך – .לפי שאתה יהודה הודית במעשה תמר כהוראת שם יהודה, ע"כ מדה כנגד מדה יודוך אחיך יודו לך על המלכות ולא יבושו כשם שאתה היית מודה ולא בוש מלהודות על האמת כך אחיך לא יבושו כי יודו על האמת שלך לבד יאתה המלוכה.

כלומר, זכותו של יהודה היא היכולת שלו להודות על האמת, להתייצב בפני האמת בגלוי, גם כשהיא לא נעימה, גם כשהיא קשה ומבישה.

וכך מסביר את הדברים בצורה נפלאה הרב יונתן זקס שליט"א:
"יהודה הוא שהציע למכור את יוסף לעבדות: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו, 'מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ? לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ, כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא'. וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו"

אטימות איומה מהדהדת במשפטים הללו. אין בהם ולו מילה אחת על הרוע שברצח, אלא רק חישוב תועלתני ("מַה בֶּצַע?"). בנשימה אחת יהודה מציין שיוסף הוא "אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ" ומציע למכור אותו לעבדות. אין ליהודה שמץ מהאצילות הטרגית של ראובן, אשר יחיד מכל אחיו הבין שהם עושים מעשה רע וניסה – לשווא – להציל את יוסף. בשלב זה בסיפור, יהודה הוא האדם האחרון שאפשר לצפות ממנו לגדוּלה.

אלא שיהודה – יותר מכל דמות אחרת בתורה – משתנה. האיש שאנו פוגשים בפרשתנו איננו האיש שהכרנו. אז הוא היה מוכן לראות את אחיו נמכר לעבדות. עכשיו הוא מוכן למסור לעבדות את עצמו ובלבד שאחיו הקטן לא יוחזק כעבד. לפנינו מהפך אישיותי מדויק כתמונת ראי. האַפָּטי נעשה אכפתי. האדישות לגורל אח קטן אחד הייתה לנחישות להצלת אח קטן ממנו. יהודה מתנדב לסבול את הסבל שגרם פעם ליוסף כדי שסבל זה לא ייפול בחלקו של בנימין. בשלב הזה מתוודע יוסף אל אחיו. ברור לנו למה: יהודה עבר את המבחן שיוסף הכין לו בקפידה. יוסף רצה לדעת אם יהודה השתנה. והוא גילה שהתשובה חיובית. עכשיו הוא יכול לעצור את המבחן.

זהו רגע מכריע בתולדות רוח האדם. יהודה הוא בעל־התשובה הראשון בתורה. מאיפה באה התמורה הזו באישיותו? – תמר.

תמר, שכאשר התחפשה לקחה מיהודה כעירבון לאתנן את חותמו, את פתילו ואת מטהו, שלחה לו אותם. "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה", אמרה לו. באותו הרגע הבין יהודה את הסיפור כולו. הוא הבין כי גזר על תמר אלמנוּת מתמדת. הוא הבין שהוא עצמו אבי העובּר. והוא גם הבין שתמר נהגה בו בהגינות יוצאת דופן כאשר הקפידה שקלונו לא ייוודע ברבים אף כי איפוק זה סיכן אותה (ממעשה זה שלה למדו חכמים כי "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים").

מעשה הגבורה של תמר הוליד בשורה רוחנית. יהודה הודה שלא פעל כשורה. "צָדְקָה מִמֶּנִּי", אמר. זו הפעם הראשונה בתורה שאדם מודה באשמה. זו גם נקודה המפנה בחייו של יהודה. כאן נולדה יכולתו של האדם להכיר בחטאי עצמו, להתחרט ולהשתנות: אותה תופעה מורכבת הידועה בשם "תשובה". שינוי זה סלל את הדרך לסצנה הכבירה בפרשת ויגש, שבה הפגין יהודה נכונות להפוך את התנהגותו הישנה על קודקודה ולעשות ההפך ממה שעשה פעם. יהודה הוא איש התשובה.

שמו של יהודה בא לו מהמשמעות של המילה "להודות": לומר תודה. "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'", אמרה לאה בהולדתו ונתנה לו את שמו. אך "להודות" הוא גם להודות באשמה. התורה משתמשת בדרך כלל לעניין זה בצורה "התוודה", שממנה נגזרה גם המילה "וידוי" שהיא, על פי הרמב"ם, אחד החלקים החיוניים בתהליך התשובה. לשמו של יהודה כמו נוסף מעתה מִשְנֵה־משמעות: יהודה הוא האיש שהודה בחטאו.

יהודה הוא בעל תשובה, הראשון בתורה. יוסף, לעומת זאת, ידוע בכינוי "יוסף הצדיק". יוסף הצדיק היה משנה למלך מצרים, אך יהודה בעל התשובה נעשה אביהם של מלכי ישראל. במקום שיהודה בעל התשובה עומד היום, אפילו יוסף הצדיק הגמור אינו עומד. אכן, יהיה אדם גדול ככל שיהיה במידותיו ובסגולותיו, עדיין גדול ממנו יהיה האדם המסוגל לצמיחה ולשינוי. זה כוחה של תשובה. וראשיתה של התשובה – ביהודה.

כלומר, יהודה יודע להודות, לתקן, להודות בטעות.

וממשיך להעמיק בדברים הרב אליעזר קשתיאל שליט"א:
"הגמרא והמדרש מעלים על נס את היכולת של יהודה להודות. להודות בַּאמת. לומר 'צדקה ממני', במעשה תמר ,להודות בערבות שלו על בנימין, לקחת אחריות. היכולת להודות באמת מעידה בראש ובראשונה על ישרות אבל גם על הרבה ענוה. גאוות האדם מונעת ממנו לא פעם, להכיר בחסרונותיו, להכיר בטעויותיו, ופעמים רבות דווקא מנהיג אוהב להסתיר לקויות וטעויות, אוהב להדגיש יתרונות ומעלות, חשוב לו מאד מה חושבים עליו, איך הוא נראה. יעקב מעלה על נס דווקא את המנהיג שיודע להודות, שיודע לומר טעיתי, שיודע לומר יש לי מה לתקן. שמשרה סביבו אוירה של 'אנחנו בלמידה מתמדת', יודע להודות באמת.

מי שמודה על האמת, כולם מרגישים איתו קלות וקרבה. מוכנים לשתף איתו פעולה ביתר נינוחות, 'יודוך אחיך'. מי שמודה על האמת גם יכול להוביל את כולם אחריו לקרב, כי הוא לא יטייח ולא יסתיר. כולם מוכנים אפילו להשתחוות, אומר יעקב, למנהיג שיודע את האמת – "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו". ובסופו של דבר גם האנושות כולה, תבוא ותכרע ברך לפני מנהיג שהוא איש אמת, שיודע להודות "עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים". מנהיגות של אמת אין לה הופעה חיצונית אחת ובחדרי חדרים הופעה אחרת. היא לא מסתירה, והיא לא מדברת דיבור כפול, ובטח לא אחד בפה ואחד בלב. מנהיגות אמתית זו מנהיגות גלויה, וחשופה, פתוחה, מנהיגותו של דוד.

כך אפשר גם להבין את ההפטרה שאנחנו קוראים השבת. הפטרה שעוסקת בשאלה מי ראוי למלוך. הפטרה שנראית מוזרה, מין רשימת חיסול שדוד מוריש לשלמה. שלמה הבן שהולך להיות מלך, מקבל רשימה של אנשים שעלולים לפגוע ולהזיק להמשך המלוכה, אנשים שדיברו אחד בפה ואחד בלב, שהטעו, שהתנהגו בחוסר יושר. יואב, עם כל גבורתו, הרג שני אנשים בדרך עורמה, עשה עצמו כחבר, ניסה לדבר ולפתע שלף חרב. כך גם את אבנר וגם את עמשא. במלכות של הודאת אמת, של גלוי וחשוף וכנות וישרות אין מקום לדרכים כאלו, אין מקום להערמות כאלו. במלכות ראויה אין מקום לשמעי בן גרא שכאשר דוד נמצא בבריחה הוא מקלל אותו, וכשקרנו של דוד עולה אז הוא פתאום משתחווה לפניו ומקבל אותו כמלך. בהתנהגות לא ישרה, לא שיטתית, לא עקבית, במקום לבוא ולומר- טעיתי, אין מקום לאדם כזה, עם כל גדלותו.

רף הציפיות של המלכות שאותה דוד רוצה להוריש לשלמה, הוא רף ציפיות מאד גבוה של משהו מאד- מאד ישר, אמתי, מודה".

שנזכה לדעת לתקן, מתוך ישרות וצניעות, ויהי רצון שנזכה להשבת מלכות יהודה למקומה, שנזכה למנהיגים שיודעים לומר טעינו ולקחת אחריות.

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן