פרשת שמות – משה 'כי טוב הוא'

מפרשה זו עד סוף 'תורת משה', הדמות המרכזית שמנהיגה ומובילה היא דמותו של משה רבינו:
משה השקול כנגד כל ישראל; משה שמייצג את כלל ישראל; משה שדמותו מראה לכל ישראל לדורותיהם מי אנחנו באמת, מהי מעלתנו ומדרגתנו, ולאן אנו צריכים לשאוף.

כשרבי יהודה הלוי רוצה לתאר בספר הכוזרי מהי מדרגת ישראל, ומדוע ישראל נבדלים הבדלה מהותית משאר האומות, הוא מתאר את משה רבינו:

"אמר החבר: ואם ימצא אדם שיבא באש ולא יוזק בו, ויעמוד מבלי מאכל ולא ירעב, ויהיה לפניו זוהר שאין העין יכולה להסתכל בו, ולא יחלה ולא יחלש, וכאשר יגיע אל תכלית ימיו, ימות לרצונו, כמי שיעלה על מיטתו לישן, ויישן בעת ידוע ובשעה ידועה, עם ידיעת העבר והעתיד מה שהיה ומה שיהיה, הלא המעלה הזאת נפרדת בעצמה ממעלת בני אדם…

אמר הכוזרי: אבל המעלה הזאת אלוקית מלאכותית אם היא נמצאת, וזה מדין הענין האלוקי לא מן השכלי ולא מן הנפשי ולא מן הטבעי.

אמר החבר: אלה קצת תארי הנביא אשר אין עליו חולק, אשר נראה על ידו להמון התחברות הדבר האלוקי בהם ושיש להם אלוה מנהיגם כרצונו וכפי עבודתם והמרותם, והגיד להם הנעלם…".

מכיוון שהתורה שמה את משה רבינו כמוביל את גאולת ישראל וכדמות מופת אדירה לדורות עלינו להתבונן עוד ועוד בדמותו האדירה, וללמוד אורחות חיים.

הדבר הראשון והיסודי שמספרת לנו התורה על משה הוא: "ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא", משה הוא טוב, בוער בו הרצון האדיר לטוב, לעשות טוב ולהביא טוב לעולם. יש אנשים שיש להם אידאלים טובים, אך משה רבנו טבעו טוב, מיד בלידתו רואים שהוא טוב.

אדם שטבעו טוב[1], ולא רק רעיונותיו ומחשבתו, הוא מסוג האנשים שמצליחים להיות טובים לכל: טובים בהנהגת הכלל וטובים לפרט. כידוע, יש אנשים גדולים ואדירים שרוצים להביא טוב גדול ולכן מתעלמים מהדברים הקטנים. לעומת זאת  משה רבנו הוא כולו טוב – טוב לכלל וטוב לפרט – וזוהי מעלה עליונה, היכולת להיות אדם כללי, איש ציבור, ויחד עם זאת לשים לב לכל איש ואיש.

וכך מתארים זאת חז"ל במדרש:

"בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה שנא': 'ויקחהו ממכלאות צאן'…היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה, אמר הקב"ה מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו יבא וירעה בעמי…ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן, אמרו רבותינו כשהיה מרע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא עייף אתה הרכיבו על כתיפו והיה מהלך, אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי: 'ומשה היה רועה'.

אולי אחד הביטויים המופלאים לכך הוא תגובת משה רבנו לשליחות המוטלת עליו ע"י הקב"ה, אחרי שמתברר שהוא מתאים ומתברר שהעם יקבל את שליחותו, ומשה חש שיש לו את היכולת ע"י הסיוע האלוקי לגאול את ישראל, נותרה לו שאלה אחת: "ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח" – כלומר, שלח בידי אהרון, שהוא הגדול והוא המנהיג. מתשובת ה' לדברי משה אנו מבינים שמשה חושש מאד שאהרון יפגע – ולכן אומר ה': "ויחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו", כדברי רש"י: "לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה".

מבהיל כיצד מצד אחד, שעבוד נורא, עבודת פרך, תינוקות משוקעים בטיט, מ"ט שערי טומאה… ומאידך משה חושש שמא יקפיד האח, שמא לא ישמח. הקב"ה מפציר במשה: אנא ממך היה שליח להושיע את עם ישראל. ולמרות הבשורה האדירה והמרגשת הזאת, משה רבנו לא שוכח לחשוב על אחיו, וחושש לפגיעה בו.

יש כאן לימוד אדיר, מי שחושב להביא גאולה ע"י פגיעה באחרים – לא זו גאולתם של ישראל.

יש שרצו להקשות ולומר: "ויחר אף ה' במשה" – האם אין הכוונה שהקב"ה אומר למשה: מה לך לחוש לפרטים קטנים כאלו? אך לענ"ד זוהי טעות, שהרי הקב"ה נותן נבואה למשה רבנו 'וראך ושמח בליבו', לומר שאכן לא תהיה הקפדה ומכאן שזה חשוב מאד. וההסבר לחרון אף ה' הוא חוסר האמון של משה רבנו באהרן, אוהבם של ישראל, והחשש שיקפיד – ועל כך גוער ה' במשה ואומר לו: אהרון אחיך, הוא באחווה עליונה, הוא לוי, דבוק ומתלווה למידות האלוקיות, וודאי שראך ושמח בליבו.

יהי רצון שנזכה להיות שייכים לטוב הכלל והפרטי, לפעול באמונה למען הציבור, ויחד עם זה לשים לב, לכל אחד ואחד.

[1] כך כותב הנצי"ב בפירושו לשיר השירים: "שיהא בטבעו ג"כ ראוי להנהגה טובה כיונה זו המצוינת ונמשכת לבן זוגה, והוא לא בהשכל אלא בטבע, כך טוב שיהא הטבע מסייע לדעת האדם, שאע"ג שאדם בפני עצמו יכול להגביר דעתו על טבעו, ושכרו מרובה ממי שהוא בטבע ישר וטוב, מכ"מ להנהגת הצבור מסוגל יותר שיהא הטבע מסייע לזה, כדאיתא בשמות רבה פ"ב אין הקב"ה נותן שררה לאדם עד שמנסהו בדבר קטן, בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה כו'. אמר הקב"ה מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא ויראה לעמי, ואף משה..".