פרשת ויחי – לישועתך קויתי ה'

באמצע ברכות יעקב לשבטים בין שבט דן לשבט גד, זועק יעקב אבינו לפתע: "לישועתך קויתי ה'!". מה הוביל את יעקב לזעקה זו?  ומה רצה ללמדנו בכך?

נחלקו המפרשים בביאור הדבר. רש"י מבאר שזעקה זו הייתה מכך שראה יעקב אבינו ברוח קודשו את שמשון העומד כשעיניו מנוקרות וכשהוא כבול בשלשלאות ומשמש ללעג וקלס לפלישתים, ולכן זועק יעקב אבינו את הזעקה שזועק שמשון באותה השעה – "לישועתך קויתי ה'!".

יעקב אבינו בוחר להדגיש בתוך ברכתו לשבטים שכל אחד ואחד מהם יזכה לברכה מיוחדת, לכוחות מיוחדים, אבל אפילו שמשון שמייצג את הכוח האנושי החזק והמופלא ביותר, יגיע למצב שבו הוא יבין שכל הכוח הוא רק מהקב"ה, ורק לישועתך קויתי ה'.

גם הרמב"ן ממשיך להדגיש נקודה יסודית זו – וזו לשונו:

"לא היה בכל שופטי ישראל מי שנפל ביד אויביו זולתי שמשון שהוא הנחש הזה…  הוא היה האחרון לשופטים, כי שמואל נביא היה ולא נלחם להם, ובימיו מלכו המלכים. וכאשר ראה הנביא תשועת שמשון כי נפסקה, אמר: 'לישועתך קויתי ה' ' – לא לישועת נחש ושפיפון, כי בך אוושע. לא בשופט, כי תשועתך תשועת עולמים".

כלומר, אין זו זעקתו של שמשון, אלא זעקתו של יעקב אבינו, אחרי שהוא רואה למול עיניו את החזק שבשופטי ישראל, את אחרון שופטי ישראל, ואת הציפייה הנכזבת לגאולה שתבוא מידי אדם, אפילו יהיה החזק ביותר, הוא אומר – רק 'לישועתך קויתי ה", לא לתשועת אדם, אלא לישועתך!

וכך כתב בעניין ה'אמרי אמת' (ראשון אדמורי גור בארץ ישראל):

"איתא במדרש על הפסוק 'דן ידין עמו כאחד וגו' כיחידו של עולם שאינו צריך סיוע במלחמה וכו' כך שמשון העומד מדן אינו צריך אחרים שיסייע אותו וכו', על ענין זה אמר יעקב 'לישועתך קויתי ה", אדם חושב שיש לו משהו משלו אולם עליו לדעת שהכול מה' וזהו לישועתך קויתי ה' כדאיתא במדרש: הכל בקווי, עיקר התאמצות היצר הרע היא על ענין זה לסנוור עיני האדם שיחשוב שיש לו משהו וכן אמר הנחש הקדמוני 'והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע', אולם על האדם להתאמץ שלא להיות מנותק אלא לדעת שהכול הוא מהקב"ה והכל הוא בהשגחה פרטית, וכל דבר קטן וגדול וכל מיני הכוחות כולם הם רק מכוח השי"ת".

הציפייה לישועה, עליה התחלנו לכתוב בשבוע שעבר, היא ההבנה שיש ישועה, ותהיה ישועה, ושהיא ישועה אלוקית היכולה להגיע דרך אנשים ואומות, אלא שלא הם המשענת ולא כלפיהם הציפייה. הישועה היא אלוקית, ואנו 'כי לישועתך קיווינו כל היום',  ולכן אנו בטוחים בבואה, בטובה השלם ובהתקיימותה לעד.

האלשיך הקדוש מעמיק עוד לבאר מה פירוש הביטוי 'בישועתך', ממנו עולה כביכול שהקב"ה צריך ישועה, שהרי את הכוונה שהקב"ה יושיע אותנו היה צריך לומר לתשועתך קויתי ה'… ומבאר האלשיך שיעקב אבינו מדמה את מעשהו של שמשון ל"שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס ויפל רכבו אחור", והכוונה היא שהשפיפון שבא לפגוע ברוכב פוגע בסוס ומפיל את רוכבו, אך הסוס נופל על השפיפון והורגו. אך ישועת ה' היא הפוכה –  בישועתו של הקב"ה בלבד אנו נושעים, וז"ל:

"…באופן זה הייתה תשועת ישראל על ידי מה שלא הושיע את עצמו כי מת, ואין זו תשועה אמתית, כי אם 'לישועתך קויתי ה" שהיא הפך זה – והוא ענין מאמרם ז"ל בכמה מקומות מצינו שתשועתו של הקב"ה תשועתן של ישראל, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, ובהושיע את עצמו יושיע אותנו – והוא הפך שמשון שאת עצמו לא הושיע ואנחנו נושענו. אך לישועתך שתושיע את עצמך, שעל ידי תשועתך, נושע. כי ישועתך היא ודאית ואין לנו זכות להיות ישועתנו ודאית כי אם בישועתך, כי ישועתך תשועתנו, ולך קוינו כי היא ודאית בתכלית…"

אנו מייחלים להופעת ה' בעולם וזוהי ישועתנו. הופעת ה', מידותיו, הנהגתו היא הטוב השלם והגדול לו אנו מצפים.

יש להוסיף שיסוד זה קיים בכל בעיה וצרה פרטית של האדם, שחייו מכוונים לשם שמים ולקידוש שם ה' בעולם – גאולתו היא גאולת ה', ולכן הוא מחויב לצפות לה, כדבריו הנפלאים של הפלא יועץ:

"ידוע שאחת מן השאלות ששואלים ליום הדין היא צפית לישועה, וזהו דבר המסור ללב, שלא די באמור בפה שהוא מצפה לישועה אלא צריך להיות מצפה לישועה בלב שלם ואמונה שלימה. שכמו שבכל יום אדם מתקרב אל המיתה כך בכל יום ויום מתקרב הגאולה ואם יתמהמה, נחכה לו כי בא יבא בודאי בלי שום ספק ולא על הגאולה בלבד צריך להיות יושב ומצפה, אלא על כל מין צרה שלא תבוא על האדם צריך להיות מצפה לתשועת ה' כהרף עין. וכבר כתבו משם האר"י ז"ל, שבכל יום כשאומר לישועתך קוינו כל היום, יכוון שמצפה לישועה על כל צרה שנמצא בה, והוא מסוגל מאד. ויכוון כשאומר כי לישועתך, שהוא אינו חושש על עצמו רק על צער שמים, כי בכל צרתם לו צר, ומצפה שיעשה הקב"ה בעבור כבוד שמו, לישועתך דייקא. ומתוך שמצפה לישועה, יזהר להישמר מכל דבר שמעכב הישועה, ולעשות כל דבר טוב, שהרי כל מגמתינו הוא על תשועת ה' וגאולת השכינה".

וכן כתב הנתיבות שלום:

"שכאשר יהודי נצרך לישועה ואף מתפלל על זה רבות ולא נענה, יש עצה עבורו, שיסלק מעצמו את כל הנוגע אליו ויבקש רק עבור צער השכינה שכביכול עמו אנכי בצרה ובכל צרותם לו צר". אנחנו איננו מתפללים עבור עצמנו, אלא עבור הקב"ה, כביכול " לא לנו ה' לא לנו, כי לשמך תן כבוד". "עבור ישועת ה'.. וזהו שאמר יעקב לישועתך קיויתי ה', והיינו לישועה שלך…"

יסוד חיינו הוא הציפייה והקיווי כלשון המדרש: "אמר רבי יצחק הכל בקווי, יסורין בקווי, קדושת השם בקווי, זכות אבות בקווי, תאותו של עוה"ב בקווי…" – לפני, אחרי ותוך כדי העשייה והפעולה אנו יודעים שהכול ממנו, והכול בקיווי.

יהי רצון שנזכה לראות את תקוותנו מתגשמות בקרוב ממש!

ולסיום אצרף פה את רוב מאמר הקיווי לרמח"ל:

לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי – רֵאשִׁית הַבְּרִיאָה בַּתִּקְוָה, שֶׁכָּל הַתַּחְתּוֹנִים מְצַפִּים לְשִׁפְעַת עֶלְיוֹנִים עַל יְדֵי תְּפִלָּה אוֹ שִׁיר. כְּתִיב, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" אֵין רֵאשִׁית אֶלָּא תִּקְוָה. אֵין הַצִּמְצוּם עָשׂוּי כִּי אִם לְצַפּוֹת שְּׁיִכְנוֹס בּוֹ קַו אֵין סוֹף ב"ה, וְזֶה קַו – לְשׁוֹן קִוּוּי וּתְשׁוּקָה.

בֹּא וּרְאֵה, כָּל הַבְּרִיּוֹת נִבְרְאוּ בְּלֹא שֶׁלִּימוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" שֶׁיַּעֲשׂוּ אַחַר כָּךְ בְּהִמָּשְׁכָם הַשֶּׁפַע לִשְׁלֵמוּתָם: אוֹ בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים אוֹ בִּתְפִלָּה אוֹ בְּשִׁיר.

…הַדְּשָׁאִים עָמָדוּ עַל פְּתַח הַקַּרְקַע וְלָא יָצְאוּ עַד שֶׁהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם אָדָם הָרִאשׁוֹן. הַלְּבָנָה מְקַבֶּלֶת מִן הַשָּׁמֶשׁ. "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" שֶׁהַשֶּׁפַע נִשְׁקָף מִלְמַעְלָה וּמַמְתִּין לַתִּקְוָה שֶׁתִּצְמַח מִלְּמַטָּה מִן הָאָרֶץ.

תִּקְוַת אֱמֶת שֶׁהוּא הַבִּטָּחוֹן שֶׁל אֱמֶת שֶׁבּוֹטְחִים בַּהַשְׁגָּחָה. וְכָל שָׁאַר בִּטְחוֹנוֹת בַּהִשְׁתַּדְּלוּת, הֵם בִּטְחוֹנוֹת שֶׁל שֶׁקֶר. וּבִטָּחוֹן בְּה' הוּא בִּטָּחוֹן אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי" "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב" וְאִם יִתְמַהְמַהּ – חַכֵּה לוֹ. וְאִם אֵינוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה – הוּא לְעוֹלָם הַבָּא. "תִּקְוַת עֲנִיִּים תֹּאבַד לָעַד", זֶה אִי אֶפְשָׁר! וְזֶה, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'", לָזֶה הַשֵּׁם הֲוָיָה שֶׁהוּא רֵאשִׁית הַכֹּל, צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה הַתִּקְוָה, וְלֹא לְשׁוּם כִּנּוּי.

וְכָל הַמְּקַוֶּה תְּפִלָּתוֹ עוֹלָה בְּלִי אֶמְצָעִי, לֹא עַל יְדֵי מַלְאַךְ, אֶלָּא, "לִישׁוּעָתְךָ" דָּיְיקָא, כְּמוֹ שֶׁמְּדַבֵּר לְנוֹכֵחַ, לֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, כִּי הוּא קַו הַבּוֹקֵעַ וְנוֹקֵב וְעוֹלֶה עַד ה' מַמָּשׁ.

הַקִיווּי [הוּא] סוֹד הַהִתְפַּשְּׁטוּת, קַו הַמִּשְׁפָּט, משא"כ הָעִגּוּל הוּא דָּבָר סָתוּם מִכָּל צַד. וְזֶה, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי" – לַעֲשׂוֹת קַוִּים. "ה'" – בִּזְמַן שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם שָׁלֵם.

הַמְּקַוֶּה תָּמִיד בְּשִׂמְחָה בְּלִי צַעַר. כִּי הַמִּצְטַעֵר תָּמִיד הוּא בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה וְחוֹשֵׁב שֶּׁאֵין לוֹ תְּרוּפָה. אֲבָל מְקַוֶּה אֵינוֹ מִצְטַעֵר כִּי הוּא מְקַוֶּה תָּמִיד, וַאֲפִילוּ אִם יִתְמַהְמַהּ מְחַכֶּה, נִמְצָא הַתִּקְוָה מֵחַיָּה אוֹתוֹ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מְקַוֶּה – מִיָּד מֵת, וְנִשְׁאַר רָחוֹק מֵהַשֵּׁם – עַל שֶׁאֵינוֹ מְקַוֶּה לַה'. וּמִי שֶׁהוּא מְקַוֶּה נֶאֱמַר בּוֹ, גַּם "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" ה' דָּיְיקָא, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'.

הַמְּקַוֶּה אע"פ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעַט מַעֲשִׂים טוֹבִים לֹא יֵבוֹשׁ, שֶּׁנֶּאֱמַר, "וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי" וְזֶה כִּי יֵשׁ לַדָּל תִּקְוָה,וּמִי שֶׁהוּא דָּל מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה, כִּי הַשֵּׁם מִתְגַּלֶּה עָלָיו וּמַעֲבִיר כָּל פְּשָׁעִים. וְזֶה סוֹף הַתִּקּוּן – מִגֹּדֶל תִּקְוַת כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאֹרֶךְ הַגָּלוּת וּבוֹטְחִים בֶּאֱמוּנָה שֶׁיִּגָּאֲלוּ. וְסוֹף הַתִּקְוָה, "וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ", וְזֶה, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי. כִּי זֶהוּ כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ שֶׁבּוֹטְחִים בּוֹ. בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָה עַל אַחַת – אֱמוּנָה – תִּקְוָה.

הַמְּקַוֶּה אֲפִילוּ נִכְנַס בְּגֵהִינֹּם יוֹצֵא מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר", ה' מֵאִיר עָלָיו. וְכַמָּה מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים מַעֲלִים אוֹתוֹ הַמְּקַוֶּה – "אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים", וּמִסְתַּלְּקִים עִמּוֹ לְמַעְלָה, וְתִקְוָתוֹ הִיא טָהֳרָתוֹ. "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל", מַמָּשׁ, כִּי הוּא בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה שֶּׁאֵין עוֹשָׂה בוֹ פְּגַם – "אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל", וְזֶהוּ סוֹד הַתְּשׁוּבָה שֶׁהוּא מַמָּשׁ שָׁב אֶל מְקוֹרוֹ, וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא לֹא יְכוֹלָה לוֹ. וְנֶאֱמַר, "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה'", כֵּן הַמְּקַוֶּה הוּא מַמָּשׁ בּוֹקֵעַ בְּקַו תִּקְוָתוֹ, וְעוֹשֶׂה נֶקֶב וְסֶדֶק לַעֲלוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְזֶה, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'. וְזֶה, "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי עִם ה' הַחֶסֶד", בְּמָקוֹם שֶּׁמִּתְגַּלֶּה ה' מִתְגַּלֶּה חֶסֶד, וְאֵין פְּגַם מְעַכֵּב. וּכְמוֹ שֶׁקִּוָּה בְּחַיָּיו לַה', כֵּן לְאַחַר [מוֹתוֹ] כְּשְׁמִתְגַּבְּרִים כְּנֶגְדּוֹ הַדִּינִים, הוּא מִתְחַזֵּק בְּתִקְוָתוֹ עַד ה' וְנִקְשָׁר בּוֹ, וּמִסְתַּלֵּק בְּרֶגַע. וְזֶה, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי, אֵינוֹ אוֹמֵר לִישׁוּעָתְךָ אֲקַוֶּה, אֶלָּא קִוִּיתִי – בְּחַיָּי, כֵּן אַחַר הַמָּוֶת לֹא יֵבוֹשׁוּ הָקֹוִּים.

בִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיקִים בְּצָרָה נֶאֱמַר, "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה", כִּבְיָכוֹל. וּבְכֹחַ הַתִּקְוָה יוֹצֵא מִן הַצָּרָה, הוּא, וְכִבְיָכוֹל [ה'] יוֹצֵא עִמּוֹ. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמִצְרַיִם, "יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' '"עִם הַשְּׁכִינָה. וְזֶה, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי – לִישׁוּעָתְךָ מַמָּשׁ, יְשׁוּעַת ה' שֶׁהָיָה עִמּוֹ בַּצָּרָה, קִוִּיתִי ה' לִישׁוּעָתְךָ.