דבר תורה לפרשת ויקרא – מסירות הנפש

השבוע אנו נכנסים לספר ויקרא העוסק בעבודת המקדש, והוא נפתח בעבודת הקורבנות.

שתי מצוות עשה ישנן שמי שלא מקיימם נענש בכרת, והן קורבן פסח ומילה. שתי המצוות הללו פותחות את חיי האדם הישראלי: המילה פותחת את חיי הישראלי הפרטי, וקורבן הפסח פותח את חיינו כעם.

התכונה הבסיסית ביותר של עם ישראל, היא תכונת מסירות הנפש. תכונה זו אומרת אמירה יסודית והבסיסית, שעבודת ה' היא מגמת חיינו היחידה. כל מעשינו בעולם היא לתכלית אחת, לקדש שם שמים בעולם. כפי שכותב הרב קוק בהקדמתו לספרו שבת הארץ:

״מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו' — סגולתה של כנסת ישראל היא, שהיא מסתכלת על ההוויה כולה באספקלריא המאירה של הקודש; בכל עז חייה היא מכרת, שהחיים שווים הם את ערכם רק באותה מדה שהם אלוקיים, וחיים שאינם אלוקיים אינם שווים לה מאומה. היא יודעת עוד, שבאמת אין חיים אלא אלוקיים, וחיים שאינם אלוקיים אינם חיים כלל, והידיעה הזאת, המונחת בעמק תכונת נשמתה, מטבעת עליה את חותם ערכה המיוחד לה, המוטבע על כל יחיד ויחיד מיחידיה…"

כיוון שעבודת ה' היא מגמת חיינו היחידה, הרי שבמקרים שאנו נדרשים לכך אנו מוכנים למסור עבורה אפילו את חיינו. זוהי הפתיחה לספר ויקרא, זוהי פתיחת חיינו האישיים והלאומיים, המוכנות הפנימית למסירות נפש.

"כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" – כך אומר דוד המלך בספר תהילים, והגמרא (גיטין נז, ב) מביאה על כך סיפורים מופלאים של מסירות נפש: על ארבע מאות ילדים וילדות, שנישבו ונלקחו בספינה, וכאשר הבינו שנלקחים לזנות, מסרו את נפשם וקפצו לים. לאחר מכן מספרת הגמרא את הסיפור הידוע על חנה ושבעת בניה (תרגום):

"הביאו את הבן הראשון לפני הקיסר, אמרו לו: עבוד לעבודת כוכבים, אמר להם: כתוב בתורה, 'אנכי ה' אלוקיך', הוציאוהו והרגוהו. והביאו בן נוסף לפני הקיסר, אמרו לו: עבוד לעבודת כוכבים, אמר להם כתוב בתורה: 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני', הוציאוהו והרגוהו. והביאו בן נוסף אמרו לו: עבוד לעבודת כוכבים, אמר להם: כתוב בתורה, 'זובח לאלוהים יחרם', הוציאוהו והרגוהו. הביאו בן נוסף אמרו לו: עבוד לעבודת כוכבים, אמר להם: כתוב בתורה, ' לא תשתחווה לאל אחר, הוציאוהו והרגוהו. הביאו בן נוסף אמרו לו: עבוד לעבודת כוכבים, אמר להם, כתוב בתורה, 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', הוציאוהו והרגוהו. והביאו בן נוסף אמרו לו: עבוד לעבודת כוכבים, אמר להם: כתוב בתורה, 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד', הוציאוהו והרגוהו. הביאו בן נוסף אמרו לו: עבוד לעבודת כוכבים, אמר להם: כתוב בתורה, 'את ה' האמרת וגו' וה' האמירך היום', כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירין אותו באל אחר ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת. אמר לו קיסר: אשליך טבעת ותתכופף ותרים אותה כדי שיאמרו קיבל עליו מרות המלך, אמר לו: חבל עליך קיסר חבל עליך קיסר על כבוד עצמך כך על כבוד הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. הוציאוהו להריגה, אמרה להם אימו: הביאוהו אלי ואנשקו קצת.  אמרה לו: בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות. אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה, יצתה בת קול ואמרה: 'אם הבנים שמחה'."

זה מזעזע, אבל היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, על היסוד הנפשי, על הערך האדיר של עבודת ה' – 'אם הבנים שמחה'. על מה השמחה? על קיום תכלית החיים. זה באמת לא משנה, האם החיים הם מאה שנים או 30 יום, הם נמדדים בקיום מהותם.

גיבור ישראל, רועי קליין הי"ד, חי חיים קצרים, אבל קידוש ה' שזכה לקדש בחייו ובמותו, יחידים  יזכו לו גם בחיים ארוכים של מאה ועשרים שנה. זו המטבע בה אנו מודדים את חיינו ומעשינו.

הדבר המופלא הוא שהגמרא מספרת שני סיפורים, על ילדים קטנים ואשה. נראה שהגמרא רצתה לומר דבר כפול: ברובד הראשון שגם ילדים ונשים מבינים את היסוד הפשוט והנורא הזה שהוא יסוד חיינו, כלשונו של בעל התניא (פרק יח):

"ולכן כל ישראל אפילו הנשים ועמי הארץ הם מאמינים בה' שהאמונה היא למעלה מן הדעת וההשגה…ולכן אפי' קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב וסובלים עינוים קשים שלא לכפור בה' אחד ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה'. וגם במעט שיודעים אין מתבוננים כלל ואין מוסרי'ם נפשם מחמת דעת והתבוננות בה' כלל. אלא בלי שום דעת והתבוננות רק כאלו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד בלי שום טעם וטענה ומענה כלל והיינו משום שה' אחד מאיר ומחיה כל הנפש…"

ויש בתניא רובד עמוק יותר, שדווקא הילדים והנשים, הם המאירים את חיינו ביסודות הפשוטים, שהם העמוקים ביותר. לעיתים מרוב דיון והתפלפלות שוכחים את הדבר הפשוט והברור, את ההבנה מה אנו ומה חיינו.

לא לחינם דווקא 'בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל', בזכות מרים הילדה הקטנה, זכינו ללידתו של משה רבנו, שליח ה' לגאול את ישראל.

מנהג ישראל הוא שהילדים הקטנים מתחילים את לימודם בספר ויקרא, כי הם המבינים בפשטות את יסודות חיינו.

לקראת חג הפסח, אנו צריכים לחזור אל המצה, אל התמצית, אל היסודות הבהירים והפשוטים ביותר, יסוד מסירות הנפש על קדושת ה'.