איכה והצער
השבת היא שבת מיוחדת מאוד- שבת שהיא ט' באב. בהקשר לזה מלמדים אותנו חז"ל הלכה חשובה, שאף על פי שהשבת היא בתאריך החורבן, עדיין אנו רשאים לסעוד בשבת זו כסעודת שלמה בשעתו.
חז"ל כינו את יום ט' באב "מועד", ואת השבת שלפני ט' באב (שהשנה מאוחדת עם ט' באב) בשם "שבת חזון"- שם שלכאורה מורה על גודל ועוצמה. עניינו של החזון הוא ראיה נבואית-אלוקית. ועולה השאלה כיצד דברים אלו מתיישבים עם החורבן והצער?
ננסה להיכנס לדברים מתוך מילה אחת שאולי מבטאת יותר מכל את זעקת הצער העמוק שאנו נמצאים בו בט' באב- המילה "איכה". מילה זו נמצאת כבר בפרשת השבוע, בהצהרתו הדו משמעית של משה רבנו שאומר "ואומר אליכם בעת ההיא לאמור לא אוכל לבדי שאת אתכם, ה' אלוקיכם הרבה אתכם והינכם היום ככוכבי השמים לרוב, ה' אלוקיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם"- עד כאן הדברים הם דברי שבח וברכה, אבל אז ממשיך משה במשפט שנראה כביקורת- "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם".
המילה איכה היא מילת קינה וביקורת, כפי שאנו יודעים הן מנבואת ישעיה (כא,א) "איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים", והן ממגילת איכה "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הייתה כאלמנה רבתי בגויים שרתי במדינות היתה למס".
המילה איכה איננה מילת צער רגילה. כפי שאנו רואים בפרשתנו, המילה איכה מגיעה אחרי תיאור עוצמת עם ישראל וברכת ה' עליו. גם בישעיהו ומגילת איכה, אנו רואים שהמילה איכה מופיעה בצמוד לתיאור הגודל והעוצמה: קריה נאמנה, מלאה במשפט וצדק, העיר רבתי עם, העיר החזקה ביותר וכו'.
כלומר, עניינה של המילה איכה הוא שכאשר ישנו דבר גדול ונשגב, עצום ועליון, אך הגודל הזה לא מופיע במציאות- הפוטנציאל הגדול נותר נסתר- ובמקומו מופיעים דברים שליליים ונמוכים. במקרה כזה מופיעה זעקה- איכה! איך זה יכול להיות?! לא ייתכן…!
הגדלות והתקווה
חז"ל מקשרים את המילה 'איכה' למילה 'אייכה', כפי שאומר רבי אבהו ב'איכה רבה': "רבי אבהו פתח 'והמה כאדם עברו ברית'- זה אדם הראשון, אמר הקב"ה: אדם הראשון הכנסתי אותו לגן עדן וציוויתיו ועבר על ציווי ודנתי אותו בגירושין ובשילוחין וקוננתי עליו איכה. שנאמר: 'ויקרא ה' אלוקים אל האדם ויאמר לו אייכה'- אוי לך"
כלומר, הקב"ה ברא את האדם הראשון ונתן לו כוחות עצומים וגדולים, אך כאשר חטא הקב"ה שואל את השאלה הנוראה 'אייכה?'- איפה אתה? היכן כל הגדולה שטמונה בך? מדוע איננה מתגלה ויוצאת אל הפועל?
הצער שאנו מצטערים נובע בגלל הידיעה ברורה שלנו בגודל העם הזה, בעוצמה שטמונה בו, בפוטנציאל האדיר שעתיד להתגלות מתוכו.
אך יש כאן גם הבנה עמוקה יותר, זו לא רק עוצמה שיכולה להתגלות, אלא זו עוצמה שתתגלה, שאין אפשרות שלא תתגלה. לכן, יחד עם הצער הגדול, שהדברים עדיין לא נכספו יש בתוך הלב גם שמחה גדולה על מה שעתיד להתגלות. כפי שכותב המהר"ל:
"כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק, כי הגלות הוא שינוי ויציאה מן הסדר. שהשם יתברך סידר כל אומה במקומה הראוי לה, וסידר את ישראל במקו[מ]ם הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שינוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקו[מ]ם הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקו[מ]ם הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי. משל זה, אם אתה מכריח את חלק האש שיהיה עומד בארץ, שמקומו הטבעי שלו הוא למעלה, ואתה מכריח אותו חוץ למקו[מו](ם) הטבעי להיות עומד למטה. וכן הארץ, מקומה הטבעי למטה, ואם אתה מכריח את חלק ממנה לעמוד למעלה, אם היה נשאר עומד שלא במקום הטבעי, כבר היה הבלתי טבעי נעשה טבעי".
כך למשל ניתן לראות כיצד הצער על חטוף ל"ע הוא גדול יותר ונשאר לאורך זמן, לעומת הצער על הרוג. הסיבה לכך היא שההרוג כבר איננו איתנו ו"חזקה על המת שישתכח מן הלב", לעומת זאת החטוף עדיין חי וקיים בעוה"ז, רק שהוא לא איתנו, ולכן הצער כה גדול, כי אנו מצפים שיהיה שוב עמנו.
יהי רצון שנזכה, מתוך הצער הגדול, לפעול פעולות גדולות כדי לחזור ולגלות את אותם הכוחות הגדולים שנמצאים בתוכנו.
