פרשת כי תצא – עבודת המצוות

מדוע יש כל כך הרבה מצוות?

פרשת כי תצא, הפרשה עם הכי הרבה מצוות בתורה, פותחת במילים "כי תצא למלחמה על אויבך" עליה דרשו חז"ל שהאויבים החיצוניים הינם רמז לאויבים הפנימיים וליצר הרע איתו מתמודד האדם.

ועל כך יש לשאול מדוע ה' יצר את האדם בעולם בו הוא נתון במלחמה תמידית- חיצונית ופנימית? והשאלה נכונה הן ברמה האישית והפרטית- שכן כל אחד מאיתנו מרגיש את ההתמודדויות האין-סופיות אותם הוא פוגש בכל צעד ושעל- והן ברמה הלאומית והכללית בה עם ישראל מתמודד מראשית היווצרו ועד ימינו אנו, במאבקים עם אויביו ועם מבקשי רעתו.

שאלה נוספת שיש לשאול היא מה פשר ריבוי החיובים והמצוות (רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה)? הרי כל מצווה ומצווה יוצרת בתוכנו עוד צורך להתאמץ ולהתייגע, להלחם ולהיאבק בכדי לקיימה…

שאלות אלה מתעצמות נוכח אחד ההסברים המרכזיים לגמרא שאומרת ש"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" הוא שלאדם המצווה ועושה, דווקא בגלל שיש לו ציווי על הדבר, יש ייצר הרע גדול יותר שרוצה למונעו מלעשות את הציווי. ועל כן חוזרת השאלה ביתר שאת, מדוע לצוות כל כך הרבה ועוד להגדיל על ידי כך את היצר הרע?

נהמא דכיסופא

חז"ל ב'קהלת רבה' מביאים את דרשתו של נחמיה בריה דר' שמואל נחמן על הפסוק "והנה טוב מאוד'- 'והנה טוב' זה יצר טוב, 'מאד' זה יצר הרע.

ריבונו של עולם הוא מקור כל הטוב ומגמת הטוב היא להיטיב. בריאת יצר הרע בעולם שייכת דווקא לעובדה שהקב"ה רצה להיטיב עם הבריאה בדרך המקסימאלית. הקב"ה רצה שהנברא יהיה דומה לו עד כמה שאפשר, שהרי הוא יתברך ודאי הינו הטוב השלם והאמיתי, וככל שנדמה לו כך נזכה יותר לטוב.

וכשם שהטוב האלוקי הינו קניינו העצמי של הקב"ה, כך גם טובו של האדם צריך להיות בקניינו ועבודתו. "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך"- כאשר האדם עמל ומתייגע בדבר הוא קונה אותו קניין עצמי.

וכפי שכותב המגיד מישרים (פרשת בראשית) "דנשמתין- עד לא אתו לעלמא דמו למאן דאכיל נהמא דמלכא בלא פולחנא, ומשום דא אמרו: 'נוח לו לאדם משנברא' (שהנשמות- עד שהן באות לעולם הזה הן דומות למי שאוכל לחם של המלך בלי עבודה. משום זה אמרו: 'נוח לו לאדם משנברא'). כלומר, דנשמתין מכספן מגרמייהו למיכל נהמא דמלכא בלא פולחנא ומשום הכי מתאוות למייתי לעלמא ונוח להם להבראות כדי למיפק מההוא כיסופא (כלומר, הנשמות מתביישות מעצמן לאכול את לחם המלך בלא עבודה, ומשום כך הן מתאוות לרדת לעולם הזה ונח להן להברא כדי לצאת מאותה בושה). בעי למייתי בהאי עלמא למתעסק בתורה ובמצוות לעובדה ולשומרה ויאכלון נהמא בלא כיסופא (הן רוצות לבוא לעולם הזה לעסוק בתורה ובמצוות לעבור ולשמור על הבריאה ויאכלו לחם בלי בושה)".

וכפי שכותב מרן הרב זצ"ל בעולת ראיה (ח"ב קנד):

'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך' אינו רק במובן הגשמי (כדברי הגמרא שאדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חברו (בבא מציעא לח.)), אלא גם במובן הרוחני. "זהו שפע השלמות שהשפיע ההשגחה האלוקית ליתן לו כוח לעשות חיל, שיהיה בידו טובו, כיוון שבחופש פעולותיו ויכולת חריצותו לא יישב בחיבוק ידיים לסמוך על מה שאחרים יעשו לו, וגם על מתת ההשגחה האלוקית לא יסמוך, כי אם במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. ובזה יודרך להשתוקק להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, להית גם בהם נהנה מיגיעו ולא מהניזונים בצדקה מנהמא דכיסופא. ובאמת עיקר נועם העולם הבא הוא מצד ההנאה מיגיעו, אשר זה חלק אדם מא-ל, בהכנס הנשמה לסבך כוחות הגוף, להיות נידון על פי מעשיו בבחירתו החופשית, לא מנהמא דכיסופא".

על פי זה מובן מהי מטרת ירידתו של האדם לעולם, בו הוא נתון למלחמה תמידית, שהרי בזכות המלחמה כל הטוב שנעשה על ידי האדם הופך להיות קניינו העצמי. וכן מובן מדוע כשהקב"ה רוצה לזכות את ישראל הוא מרבה להם תורה ומצוות, אף על פי שריבוי התורה והמצוות יוצר גם ריבוי של מאבק והתמודדות, שהרי ככל שהתמודדות גדולה יותר, כך הקניין של הטוב גדול ועצום יותר.

צדקה

'מי השילוח' בפרשתנו מחדש בעניין זה חידוש מופלא מאוד, ואלו הם דבריו: "לא תעשוק שכיר… ביומו תיתן שכר ולא תבוא עליו השמש'- מהמצווה ביומו תיתן שכרו נתראה רצון ה' יתברך שרוצה להטעימנו מפרי מעשינו בעולם הזה, כדי שלא יאכל האדם נהמא דכסיפין, ומכל מקום לא יבוא האדם בחוצפה לקבל מצד חיוב, רק כאדם המקבל עם אהבת הנותן ומכיר טובה לבעליו, ואף שאיתא בגמרא (ברכות יז:) על הצדיקים שניזונין בזרוע, כמו שכתיב (ישעיה מו,יב) 'שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה'- כל העולם כולו נזונין בצדקה והם נזונים בזרוע', מחמת זכותם, מכל מקום המה מכירים טובה ומקבלים את הטובה באהבת הנותן, וזה שנאמר 'ולא תבוא עליו השמש', היינו שיאיר לנו ה' יתברך בכל פרט טובה ויכיר האדם מאיפה פרט מצווה בא לו זו הטובה, ועל ידי זה נקרא אצלו יגיע כפו"

כלומר, כחלק מהרצון האלוקי שהאדם יקנה את טובתו בעצמו, כדי שהנאתו, שמחתו ועינוגו יהיו בשלמות, הקב"ה בעולם הזה כבר נותן לאדם מפרי מעשיו. וכדי שההנאה תהיה שלמה יכול האדם לראות ולהבין איך טובה מסוימת מגיעה בעקבות מעשה מסוים.

אלא ש'מי השילוח' מעיר שהצדיקים, אף על פי שהם היחידים הניזונים בזכות, ולא זו בלבד אלא שכל העולם כולו ניזון בזכותם (כדברי הגמרא שכל העולם ניזון בזכות רבי חנינא), הם חשים תמיד שלא מגיע להם דבר ושכל אשר ניתן להם, בחסד אלוקי ניתן (כפי שמצאנו בתפילתו של משה רבנו 'ואתחנן אל ה"- שביקש מתנת חינם).

הצדקה המשובחת – בעבודה של העני

מיסוד זה יש ללמוד גם את צורת הנתינה הטובה והראויה שעלינו לנהוג בה עם הנזקקים והעניים. ככל שדרך הנתינה תלווה בעמל ובעבודה של העני, כך מחד אנו עושים צדקה עם העני, ומאידך אנו משמרים את כבודו, מעמדו ואת יכולתו לשמוח במה שהוא מקבל.

דין זה מובלט מאוד בדיני לקט, שכחה ופאה, פרט ועוללות. שם אנו רואים שהעני, בכדי לקבל את הצדקה, צריך ללכת לשדה ולהיות שותף למלאכת הקצירה והאסיפה. אין הוא מקבל משלוח של פירות לביתו בלא כל מאמץ, אלא עליו לטרוח ולעבוד כדי לזכות בשאריות התבואה (וכפי שאנו רואים במגילת רות את טרחתה הרבה של רות באסיפת מתנות אלו).

ניתן לומר שיש כאן סיוע אמיתי לעבודת השדה, שהרי זהו טורח גדול לבעל הבית לחזור לשדה עבור הכמות המזערית של התבואה שנופלת או נשכחת. ומאידך, יתכן שיש צורך לנקות את השדה, ופירות ותבואה שיישארו וירקבו או שיהיו מאכל לחיות שיכנסו לשם כך לשדותיו, פוגעות בבעל השדה.

וכך מצוות התורה יוצרת מצב שהעניים והנזקקים עובדים אצל בעל השדה, ודווקא אצלם מובלט הדבר ששכרם הוא פרי עבודתם, שהרי לעיתים דווקא העניים הם הצריכים תזכורת, שכך דרכו של עולם, בניינו ויישובו, שכל אדם מקבל מפרי מעשיו ומפרי מעלליו.

יהי רצון שנזכה לעבוד ולעמול ולקנות את הטוב האלוקי האמיתי.