כך ניתן לבאר את הדו-שיח שמתנהל בפרשת יתרו כהקדמה למתן התורה בין יתרו למשה, שואל יתרו את משה מדוע אתה אדון הנביאים, בחיר האנושות, צריך להתעסק במריבות קטנוניות שבין אנשים ולהשכין שלום ומשפט בין שכנים, שותפים ומשפחות, תעביר את העיסוק בסידור החיים הכלכלי, הטכני והבנאלי לאנשים פחותים ועסוק אתה בקרבת ה', בדבקות עליונה, עונה משה…
מהו הסדר הראוי לכתיבת המצוות?
מיד אחר מתן התורה אנו מגיעים לפרשת משפטים, שהיא בעצם פירוט הדינים המעשיים שעולים מעשרת יסודות התורה, עשרת הדיברות, אלא שישנו הבדל יסודי בין הסדר של עשרת הדיברות לבין סידרה של פרשת משפטים.
בעשרת הדיברות – הדיברות הראשונות עוסקות במצוות שבין אדם למקום: אנוכי ה' אלוקיך, לא יהיה, לא תשא וכו', ואילו החלק השני עוסק במצוות שבין אדם לחברו: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב וכו'.
לעומת זאת, בפרשת משפטים הסדר הפוך. הפרשה מתחילה מהדינים שבין אדם לחברו: דיני עבד ואמה עבריים, דיני רוצח, דיני חבלות והכאות, דיני הנזקים, תשלומי הגנב, דיני המפתה ועוד, ורק לאחר מכן דנים במצוות שבין אדם למקום: השמיטה, השבת, שלושת הרגלים, ביעור עבודה זרה וכו'.
וננסה להבין שני דברים:
- מדוע הפכה התורה, בפרשתנו, את סדר הצגת הדברים?
- את דברי רש"י בתחילת הפרשה: "ואלה המשפטים'- כל מקום שנאמר 'אלה'- פסל את הראשונים, 'ואלה'- מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני – אף אלה מסיני" – ויש לשאול על דברי רש"י אלו, מה ההווה אמינא (איך בכלל העלינו זאת על הדעת) לחשוב שהדינים שבפרשת משפטים אינם מסיני, הרי כל התורה, על כללותיה ופרטותיה, מסיני (כלשון רש"י בתחילת פרשת בהר)?
לפני הכל מצוות שבין אדם למקום
כמדומה שתשובה אחת עונה על שתי השאלות. מחד אדם שלא מאמין ב'אנכי ה' אלוקיך', ובכך שמטרת חייו של האדם איננה עניין פרטי, אלא גילוי כבוד ה' בעולם, ודרך הופעת המוסר האלוקי והאידיאליים הנצחיים, לא יכול באמת להתמסר לצרכיו ולכבודו של חברו, הוא לא יכול להשתחרר מהמחשבה האנוכית ומהדאגה לצרכיו, רצונותיו ושאיפותיו, שהרי התכלית היחידה שיכולה להיות ללא האמונה האלוקית הכוללת והמקיפה, היא מילוי וסיפוק רצונותיו והנאותיו של האדם הפרטי, כפי שמרגלא (=כפי שנוהגים לומר) בפי בעלי המוסר 'או אנכי (ה' אלוקיך) או אנוכי' ,אדם שלא מאמין בבורא העולם ומנהיגו בכוח שמעבר לעולם הגשמי והמצומצם, גם לא יודע את תפקידו ותכליתו שלו. שהרי אין לאדם שום סיבה לשעבד את חייו, רצונותיו וכוחותיו בשביל מישהו אחר, אלא אם הוא עושה זאת מתוך הבנה שתכלית העולם היא הרבה מעבר לחייו המצומצמים.
ולכן ההיפתחות האמתית למצוות שבין אדם לחברו תלויה בהבנת וידיעת המצוות שבין אדם למקום, בעומק האמונה וביכולת לחיותה. ואילולא השקפה זו כל המעשים הטובים והיפים שיעשה האדם לחבריו ואוהביו, לעניים ולמדוכאים, יהיו מתוך- במקרה הרע- רצון לכבוד חיצוני, ובמקרה הרע פחות- בשביל לחוש כבוד פנימי וסיפוק עצמי, שסופו גאווה שהיא תכלית הרע של המידות.
דרך ארץ קדמה לתורה
מאידך, הדבר הבריא והטבעי הוא לפתח קודם את הדרך ארץ, את המידות המתוקנות, את ההתנהלות היפה והתקינה בין אדם לחברו, ורק אחר כך לעלות ולטפס לקומה העליונה של הקשר של האדם לאלוקיו.
וכעת אפשר גם להבין מדוע בהצהרת העקרונות היסודית, במניעים היסודיים מהם האדם מתחיל את עבודתו, אנו מקדימים את מצוות האמונה, את ההבנה שאסור שתהיה שום מחשבה אחרת, זולת עבודת ה', בעולמנו.
אלא שכאשר באים לפתח וליישם את הדברים במציאות, מתוך האמונה העמוקה, צריך האדם קודם כל לפתח את מידותיו, את הדרך ארץ, את האדם שבו ורק לאחר מכן להשתמש בכל אלו בכדי לעבוד את ה'.
גם מצוות אנושיות הן אלוקיות
ישנה תפיסה שגויה שעניינם של המצוות שבין אדם לחברו הוא רק לסדר את החיים, ולכן לכאורה מצוות אלו אינן אלוקיות אלא אנושיות. וכדי לעקור תפיסה זו מדגישה לנו התורה ש:"ואלה המשפטים"- כדאי לומר שגם המצוות שבין אדם לחברו הן עניינים אלוקיים המכוונים לגאולת העולם ותיקונו ולהביא את האדם לדבקות בקב"ה.
כך ניתן לבאר את הדו-שיח שמתנהל בפרשת יתרו כהקדמה למתן התורה בין יתרו למשה, שואל יתרו את משה מדוע אתה אדון הנביאים, בחיר האנושות, צריך להתעסק במריבות קטנוניות שבין אנשים ולהשכין שלום ומשפט בין שכנים, שותפים ומשפחות, תעביר את העיסוק בסידור החיים הכלכלי, הטכני והבנאלי לאנשים פחותים ועסוק אתה בקרבת ה', בדבקות עליונה, עונה משה: "ויאמר משה לחתנו כי יבא אלי העם לדרש אלקים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי האלקים ואת תורתיו", שימו לב להדגשה, אני לא אומר להם סידור חיצוני של החיים, אלא מגלה להם את דבר ה', מגלה להם את הדבקות בה' דרך הקיום היום יומי של המשפטים בין אדם לחברו, כל הסכסוכים והמריבות מטרתם לחשוף את דבר ה' בעולם!!!
ואלו הם המשך דברי רש"י: "ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש". כלומר, פרשת משפטים מחדשת שהמצוות שבין אדם לחברו הם חלק מרכזי ומהותי מהדבקות שבין האדם לקב"ה, ולכן מחברים את הסנהדרין עם המקדש, את מקום עשיית הצדק והיושר עם מקום הדבקות בקב"ה- מקום המקדש.
מי שפיתח באופן מופלא את ההבנה היסודית הזו היה ראש תנועת המוסר, רבי ישראל סלנטר זצ"ל[*ראו עליו מטה], קדוש ישראל, גדול העולם, ענק הענקים, שיום פטירתו חל בשבת זו. הוא זה שחידש שצריך עומק עצום של אמונה ויראת שמים כדי להגיע למידות המתוקנות ולמעשים המופלאים שבין אדם לחברו, הוא זה שהעמיד את היסוד הפשוט והבהיר שמצוות שבין אדם לחברו הם חלק מהותי ויסודי ביכולת להדבק בה', הוא זה שאמר לא יתכן עובד ה' באמת, שלא יהיו כל מעייניו נתונים בטובת הפרט, וכל שכן שטובת עם ישראל כולו .
איחוד הלוחות
איחוד הלוחות, דהיינו- איחוד הלוח שבו המצוות שבין אדם למקום יחד עם הלוח בו המצוות שבין אדם לחברו, הוא הבשורה העולה מוו החיבור שפותחת את פרשת משפטים, ההבנה שיש כאן שני חלקים יסודיים הנזקקים ונבנים זה מזה, וא"א לחסר אף פרט משניהם היא הבונה השקפת עולם שלימה וכללת, היא היוצרת את הכלים והיכולת, להביא לגאולת העולם, היא המספרת תהילות ה' בארץ.
יהי רצון שנזכה לאחד את שני חלקי עבודת ה', את המידות והמעשים שבין אדם לחברו, יחד עם הדקדוק והדייקנות, הדבקות והתשוקה שבמצוות שבין אדם למקום. שהרי רק באיחוד זה נזכה לתורת ה' התמימה, משיבת הנפש.
על רבי ישראל מסלנט כותב הרב קוק זצ"ל: "כל מה שנכתוב אודות גדולתו של האדם הגדול בענקים, אדיר החסידות, ופאר גאוני ישראל בדור הגדול שעבר, אין בו אפילו לתת מושג וחלק נחשב, מתפארת קדושתו וגדולתו ז"ל. וחובה קדושה היא להעמיק חקר בכבודו של גאון עולם, אשר השיב את עטרת היראה האמתית בגבול ישראל, באותה התקופה אשר התחילו פרצים מצדדים שונים להתגלות בחומת אש-דת. טרם נחקרו עוד מעמקי-התהומות אשר נחשפו במרחבי רוחו הגדול. אבל אם יעלה בידינו לעשות איזו התחלה זעירה, להאיר את אופקינו הכהים, על ידי גילויים של איזה קוים שבאור-היקרות הזה, אשר עבר כעמוד-אש במחנה ישראל – גם זאת נחשב למפעל רב-ערך" ['תנועת המוסר' ח"א עמ' 287], שנזכה לקיים את דברי הרב בשבת זו, וספרו המצוין של הרב דב כ"ץ זצ"ל, תנועת המוסר, הוא הספר הטוב ביותר לקיים את הדברים על ידו.
